עולם מושלם – פרק חמישי מוקדש לאופיר

מהפרק הקודם

זאין רק הסיט את מבטו, אך הנהן קלות לפני שהניח את ראשו על דלת הלימו ועצם עיניים כמנסה להירגע.

~אופיר~

בנסיעה בדרך לפארק שהבנים לקחו אותנו ישבתי ליד הארי וליאם, הארי ישב ליד היילי ונייל לידה, ואור, זאין ולואי ישבו מאחור, אור בכלל ישנה, מה שלא נתן לי אף אופציה. הייתי תקועה.
"האז?" לחשתי לו, כך שלא ליאם ולא אף אחד אחר שמע, "מה אהובתי?" הוא שאל וחייך שוב את החיוך המשכר שלו, פשוט לא יכולתי לעמוד בקסמיו הגבריים והסקסיים, וחייכתי גם אפילו שלא הייתה לי סיבה.
"אני לא ממש מרגישה טוב.. כואבת לי הבטן והראש שלי מסתובב, אני מרגישה כאילו עוד שנייה אני מתעלפת…" אמרתי לו בקול מיואש, אני לא שיקרתי, באמת הרגשתי ממש גרוע, הארי הורה לנהג לעצור את הרכב וכולם הפנו את מבטיהם אלינו, חוץ מאור שישנה. אפילו לואי הסתכל עלינו בהיסח הדעת בעוד הוא משחק בשערה השופע של אור שנשפך על כתפו.
"מה קרה? למה עצרנו?" נייל שאל והסתכל עליי, מיד כשקלט את המבט בעיניי ביקש מכולם לצאת מהלימו, נתן להיילי נשיקה חטופה בלחי ובא להתיישב לידי. ראיתי אותו מבטיח להארי שלא קורא שום דבר (אם הבנתם אותי..) וביקש שיגיד זאת גם להיי. "תגידי, הכול בסדר?" הוא שאל אותי בענייניות, לא הייתי מסוגלת לדבר מרוב כאב, אז רק הנדתי את ראשי, הוא הביט בי זמן קצר ואז שאל, "מה קרה? מה כואב לך?", ידעתי שעכשיו אני צריכה להגיד לו, שהוא היחיד שאספר לו אי פעם מה שבאמת קורה.. "תעלה את השרוול שלי…" הוריתי לו, גם זה בקושי רב ביותר, הוא עשה כדבריו והרים את השרוול הארוך של העליונית שלבשתי, שם נגלו לו ארבעה חתכים, שלושה ישנים ואחד יחסית טרי.
"מה…??" הוא אמר מבוהל ומבולבל, מיד החזרתי לו את התשובה הכי מטומטמת שאפשר. "אל תשאל.." אמרתי והתחלתי לבכות.