My weird life פרק 22 [1D]

" אני לא מאמינה שהמקום הזה קיים" היא אמרה בהתרגשות הלכנו ל'קר לי' חנות הגלידה שלנו. בגיל 11 הכרתי אותה. ומאז אני ואנג'ל עד גיל 15 היינו יוצאים לשם בסופי שבוע. לא היינו שם ביחד 4 שנים. אבל אני כל סוף שבוע. אכלתי בננה ספלינט כמו שהייתי אוכל עם אנג'ל. מדמיין שהיא איתי. מרגיש את זה. נכנסתי אחרייה. " אין לי כסף." אמרה באכזבה. היא שונאת שאין לה. היא לא מרשה לי לקנות." אן תוותרי. " אמרתי. היא חייכה. הזמנתי שתי גביעי גלידת וניל עם סירופ שוקולד ודובוני גומי כמו שהיינו מזמינים בכל יום כמעט. " אפשר חתימה. ?" המוכרת שאלה בחיוך. " ברור" השבתי " למי?" "לקלואי." היא הייתה נראית נערה בגילנו. חייכתי וחתמתי. לקחנו את העודף. ויצאנו. אכלנו את הגלידה בשקט ." בואי למים. " אמרתי. רצנו לים כמו שהיינו עושים לאחר הגלידה. אבל היא נעצרה " אין לי בגדים להחלפה." אמרה. " אני אדאג לזה. שנייה." " זאין. בשעה שבע ארבעים וחמש תביאי לחדר 458 בבית חולים למסון את המזוודה של אנג'ל עם התיק השחור. תודה." " מה קרה.? איפה אתם ? מה נעלמתם .?" פאק זאין לא יודע. השבעתי את ליאם לא לספר. ורק הוא יודע. " הסברים אחרכך. " אוקיי אני אביא." דחפתי את אנג'ל למים . שיער התפרע ולי או לה זה לא היה אכפת .לאחר כמה דקות של השפרצות במים החושך בא. כלומר עננים כבדים מאוד. ואכן ירד מבול. כל האנשים כמעט שהיו בחוף רצו לתפוס מכסה. ואנחנו שוחים צוחקים על כולם. למרות שהמים מרגישים כמו סכיני גילוח בפנים. זה היה כיף. אני לא רוצה לחשוב מה יהיה אחרכך. " נצא, שלא תקררי" אמרתי והיא צחקה, יצאנו מהמים ממהרים למלתחות. לא היה לנו בגדים להחלפה, או מגבות פשוט לא חשבנו על כלום לאחר שהתייבשנו קצת, טוב הטיפות הפסיקו לנזול. החזרתי את חולצתי ויצאנו מחוף הים, השעה הייתה כבר שבע. " נתחיל לחזור?" שאלה בחיוך עצוב. החזקתי את ידה. " כן." אמרתי.
אני לא רוצה לעבור את זה שוב. חיבקתי אותה . " מה פשר החיבוק?" שאלה בצחקוק. בזמן שהגשם שוב חזר עלינו. ערבי הסתיו .. " סתם." אמרתי מנסה שלא להיחשף חזרנו מחזיקים ידיים רטובים מהגשם ומהים הגענו תוך חצי שעה . " יש עוד חצי שעה. אני רוצה לנצל אותם בחוץ מי יודע עוד כמה זמן אני אשאר שם, וגם ככה אנחנו רטובים." היא אמרה בנימה מודאגת. " צודקת. אבל יהיה בסדר . נשב בספסל הזה" אמרתי והתקדמנו לספסל . ישבנו שם בשקט לכמה שניות " מה אתה חושב שגורלי?" היא אמרה. " מה הכוונה?"
שאלתי. " אני מכירה את המחלקה הזאת. נותנים לחולים לצאת רק שהמצב גרוע." אן…" " אל תנסה לשקר. או לחפות על משהו, כאלו שלא ידעתי, אני פשוט לא רציתי להרוס את השעות האחרונות שלנו ביחד. " היא אמרה בהשפלת מבט. " אחרונות?!" שאלתי לא מבין. " אני יודעת מה עשיתי. אני מבינה הכל. אנחנו שוב לא ניפגש. זה כנראה הגורל.. אני לא רציתי בכך אני פשוט נידונה למוות. אני מצטערת נייל אני יודעת שהייתי רק נטל בעבורך ורק פגעתי בך ובכולם.. יש לי בקשה אחת ממך." היא אמרה. ואני בלעתי את הלשון. עזרתי כוחות. " את לא. באמת שלא פגעת בי או באחרים אני איתך מרצון ומאהבה באמת ומה הבקשה.." שאלתי מבולבל. " אני מבקשת ממך. שאחריי שהרופא יגיד מה גזר הדין שלי, תשכח ממני. אני מזיקה לך.." היא אמרה וראיתי כבר את הדמעות שלה.. שהיא ניסתה להסתיר. " תבקשי ממני הכל, אבל לא את זה. כמה שלא ניסיתי לא הצלחתי. אני לא יכול להתנתק ממך אני……" אתה מה?" שאלה. הדמעות שלי חנקו אותי כבר ממזמן . " אני אוהב אותך." אמרתי לה בפעם הראשונה. זאת הפעם הראשונה שאמרתי לבת שאני אוהב אותה ובאמת התכוונתי לזה. היא הייתה המומה. היא בכתה יותר ויותר והגשם התחזק. " גם אני אוהבת אותך.." היא אמרה לאחר כדקות מספר. התקרבתי אליה נישקתי אותה לאט לאט, " אם את באמת אוהבת אותי. אז את מבינה כמה קשה לי לשכוח אותך. " לחשתי באוזנה.." כן, אני מבינה. יהיה לך יותר טוב.." תקשיבי. את הכל בשבילי בשלוש שנים לא הייתי אני!. השעה 19:42 זאין צריך להביא לך את התיק בגדים ותחליפי את הרטובים בשירותים.." אמרתי. היא חיבקה אותי חזק כאלו זה החיבוק האחרון.. התקרבנו לבית החולים ..

נק מבט של ליאם.
הרופא שמטפל בסופי קרא לי לבוא לבית החולים.. הייתה לי הרגשה רעה. בשעה 6 וחצי יצאתי לכיון בית החולים. לאחר כעשר דקות נסיעה הגעתי. פגשתי את הרופא ליד חדרה.. " ליאם." אמר. " אני מצטער." הוא אמר . " על?" שאלתי. " רוב הסיכויים שאיבדנו אותה.." " מה?!" " היא בתרדמת. במצב התדרדר ואנחנו אפילו לא יודעים איך הכל קרה" מה זה אומרת? מה קרה?!" שאלתי המום. " היא .. כששמענו צרחה מהשותפה שלה הגענו, טיפלנו בה מהר מאוד, לא בררנו מה קרה.."