Dark Blood #פרק 16 – היגיון.

~נקודת מבט כללית~
"למה זה לא עובד?!" הוא תופס את שיערות ראשו בשתי ידיו ולאחר מכן חבט את אגרופו בחומה, סנטימטר מהפנים של ליאן.
הוא לא מבין למה הוא לא מצליח לכפות על ליאן.
פעולה שהוא מסוגל לעשות לכל בן אדם תוך כמה שניות ודווקא ברגע הזה.
זאין מתחיל להילחץ. זיעה קרה גולשת על מצחו.
הוא יודע מה יהיה עליו לעשות עכשיו שהוא לא מצליח לכפות עליה.
הוא יודע שהפתרון היחידי שנותר לו,
זה להרוג אותה.
הוא מביט בה, היא לא מפסיקה לרעוד. הגוף שלה נכנס לסטרס והיא מתקשה לנשום.
גם היא יודעת כבר מה נגזר עליה.
היא יודעת שהוא יהרוג אותה מבלי להסס.
הוא מעביר יד אבודה בשיערו, מנסה לחשוב על הדרך הכי מהירה שיוכל להרוג אותה מבלי שהיא תסבול.
הוא לא מאמין שהוא הגיע שוב למצב כזה. למצב שבו הוא לא שולט בעצמו ואז הוא שוב מדרדר, רק שהפעם הוא מתרסק.
לפני כמה רגעים הרג את הזקן ההוא ועכשיו הוא נאלץ להרוג גם אותה.
הוא הבטיח לעצמו שלא יגיע שוב למצב כזה שחפים מפשע ימותו בגללו והנה הוא מאכזב את עצמו שוב ושוב בעניין הזה.
הוא חשב על זה שהוא כל כך כועס על הארי ולואי שעושים את זה, אבל הוא לא פחות גרוע מהם ברגע הזה.
הוא מסיט את המחשבות ומביט בה שוב.
היא כולה מכווצת, מחכה שיעשה בה את מה שצריך לעשות.
כעת הוא מסיט את המבט שלו חזרה. הוא יודע שאם ימשיך להביט בה הוא יתמלא רחמים ולא יוכל לעשות את מה שמוטל עליו לעשות.
הוא שנא בכל מאודו את המחשבה הזו שהיא מפחדת ממנו. זה הדבר שהוא הכי ניסה למנוע מכולם. זו הסיבה שהוא בכלל הגיע לבית הספר. הוא לא יכול לחיות עם המחשבה שהיא בטוחה שהוא מפלצת נוראית.
הוא כל כך רוצה להיות אנושי אבל הוא יודע שכרגע הוא מפלצת.
"זאין, אני מבטיחה לך שאני לא אספר לאף אחד. בבקשה, אל תהרוג אותי. אני מבטיחה לך בכל היקר לי." היא קוטעת את המחשבות שלו בקול פגיע.
הוא חוזר להביט בה שוב.
עיניו שוב חוזרות להיות כהות ולהיסדק. הניבים שלו יצאו שוב ממקומם.
הוא יודע שההצעה שלה לא יעילה. אין לו מה לעשות עם הבטחה כזו.
הוא מחזיק את ראשה ומטה אותו על הצד, מאפשר לעצמו מרחב בצווארה.
הוא מקרב את שפתיו הרטובות מדם אל צווארה.
הנשימות הקצרות שלו מעבירות רעד עצום בכל גופה. היא מרגישה את הניבים החדים שלו שורטים את עורה החשוף.
עכשיו ליאן ידעה שזה באמת הסוף שלה.
היא עוצמת את עיניה, מחכה למוות שלה שנראה כל כך איטי.
הוא בא לנעוץ את שיניו בצווארה, אך פתאום היא מרגישה את זאין מתרחק ממנה.
עיניה מביטות בו במבט מבולבל. חלק בה תוהה אם ככה מרגיש המוות, אבל החלק השני מאפס אותה וגורם לה להבין שהוא לא עשה לה כלום.
העיניים של זאין חזרו למצבן הרגיל וגם ניביו. הוא מביט בה במבט כואב.
הוא מבין שהוא הולך להתחרט על זה.
"לכי," הוא אומר בשקט וזז מעליה.
היא ממשיכה לשבת קפואה במקום. הגוף שלה רוצה לברוח אבל היא לא מסוגלת להניע איבר אחד בגופה. הוא משתדל לא להישיר איתה מבט. אם יסתכל עליה מחשבות יקפצו לראשו ולא יוכל לשלוט בעצמו. "אמרתי לך לכי!" הוא צועק בכל כוחו. הוא במלחמה בלתי נפסקת כרגע עם היצר שלו והוא יודע שהיצר עלול לנצח בכל רגע אם לא תעלם מכאן.
הוא תפס את ראשו, מונע מעצמו להשתגע, מנסה להשתיק את כל המחשבות האלו שמפרות את האיזון בראש שלו.
השאגה שלו גרמה לליאן להתאפס על עצמה, לתפוס את הרגליים שלה ובצעדים כושלים ברחה כל עוד נפשה בה.
זאין התיישב על האדמה הקרה כשהוא תופס את ראשו.
הוא לא יודע שהשרשרת שלה, זו שאמא שלה נתנה לה, היא זו שמנעה ממנו למחוק אותה.

~נקודת מבט ליאן (לי) ברנס~
אני רצה כבר דקות ארוכות, רצה ויודעת שהחיים שלי תלויים בכמה רחוק ומהר אני רצה. הרוח הקרה מטיחה את עצמה על פניי ומעיפה מעליי את הדמעות שכבר הספיקו להתייבש.
אני אדם שחייב היגיון. אני פועלת כל הזמן בהיגיון, אם אני לא מוצאת היגיון אני יוצרת אותו וכרגע המוח שלי נמצא במצב חסר אונים.
אני מנסה לעכל את מה שקרה לי, את רצף האירועים ולמצוא משהו אחד הגיוני, משהו קטן שאוכל להיאחז בו.
זאין הרג את הזקן האומלל הזה. הוא חנק אותו עד שלא יכל לעמוד עוד ולאחר מכן הוא נשך אותו ושתה לו את הדם. הוא ערפד. זאין הוא ערפד.
אני מנסה להחדיר לעצמי לראש שאין דבר כזה ערפדים. אין דבר כזה ואין בזה טיפת הגיון אבל המציאות כל כך סותרת את זה.
אני נזכרת במבט שלו בי. עם העיניים הרצחניות האלו והמבט האטום כשהדם נוטף מפיו כמו חיה שסיימה להסתער על הארוחה שלה.
יש לי יותר מדיי מידע בראש שאני חייבת לפרוק מעליי ואני יודעת שאני לבד במערכה הזו. אני יודעת שאין אחד שיוכל להאמין לי בזה.
הרגליים שלי מובילות אותי אל הבית של נייל.
אני מנגבת את הדמעות הרטובות מעל עיניי ומחייגת אליו.
"מה קורה?" הוא שואל מופתע מהשיחה שלי. "את לא אמורה להיות עם בריג'ט וחברות שלה?" קולו נשמע מעט מזלזל בפגישה הזו.
אני שומעת את הקול שלו ומתחילה לבכות מחדש. אני נחנקת ולא מצליחה להוציא מילה מהפה שלי.
"ליאן?" הוא קורא בשמי שוב בטון חמור סבר. הוא מבין שקורה משהו.
אני מתחילה לאבד תחושה ברגליים ואני נופלת על הרצפה. הגוף שלי מותש ואני לא יכולה להחזיק עוד. אני שואפת שאיפה חזקה ושטחית.
אני מנסה לגייס כוחות והאוויר כדי להוציא מילה אחת. "בחוץ." אני מתחילה להיחנק. אני מנסה להסדיר לעצמי את הנשימה אך ללא הצלחה.
לא לקח כמה שניות עד שנייל יצא החוצה בריצה. הוא התיישב על הרצפה על ידי.
הוא הגדיל ראש כששמע את הנשימה שלי והביא לי את המשאף.
הוא יודע תמיד שהתקף חרדה שלי מגיע עם קוצר נשימה.
אני לוקחת שתי שאיפות ארוכות ומרגישה שאני מתחילה להירגע.
הוא מחבק אותי חזק, מצמיד את ראשי אל חזהו ומלטף את ראשי.
הדמעות שלי מכתימות את חולצתו הלבנה והגוף שלי ממשיך לרעוד.
ככל שאני רועדת יותר ככה הוא מחזק את החיבוק הגדול שלו בי.
הוא מתורגל ויודע בדיוק מה לעשות במצבים כאלו.
לרגע אחד אני מרגישה בטוחה ומוגנת.
לאט לאט אני נרגעת מהבכי שלי והוא מתנתק ממני. הוא מביט בפניי ומנגב עם אגודלו את שובל הדמעות שנחת על הלחי שלי.
"מה קרה לך ליאן?" עיניו התכולות דואגות לי. אני חושבת שהוא מעולם לא ראה אותי בהתקף כזה. אני מסתכלת עמוק אל תוך עיניו, מתלבטת אם אני יכולה לסמוך עליהן שיאמינו לי. "קרה משהו עם בריג'ט?" הוא מנסה לנחש.
אני מנידה את ראשי בשלילה. איך מוציאים מילים?
"קרה משהו בדרך? מישהו עשה לך משהו?" הוא שואל. אני בטוחה שהוא מריץ לעצמו עשרים סיפורים לראש של דברים שיכלו לקרות לי. אף אחד מההשערות זה הדבר האמיתי.
"אתה תחשוב שהשתגעתי ושאני הוזה אבל אני לא." אני מתחננת שיקשיב לי וייקח את דבריי ברצינות. אין לי למי לספר את זה מלבד לנייל.
"אני לא ליאן. תספרי לי." הוא מפציר בי.
"ז..זה זאין." אני מגמגמת את שמו. אפילו השם שלו יוצר בי רעד. הפרצוף של נייל נעשה קשה. לא נראה מופתע מזה שאני חוזרת בוכה אחרי מפגש עם זאין. "הוא לא מה שאנחנו חושבים שהוא." אני אומרת ונייל מביט בי מבולבל.
"מה הוא עשה לך?"
"ז..זאין.. הוא..הוא ערפד." את המילה האחרונה אני כמעט לחשתי. הכנתי את עצמי לתגובה של נייל. הכנתי את עצמי לכך שהוא לא יאמין.
"איך את יודעת?" הוא מביט בי המום. עכשיו אני נעשיתי מבולבלת.
"אני לא מבינה. אתה ידעת מזה?" אני מתרחקת ממנו בשלב הזה ופוערת עליו זוג עיניים. לא ידעתי מה אני יותר, בהלם או רותחת.
"אנ..אני גיליתי במקרה לפני שנתיים." הוא גמגם. "מאז אני היחידי שידע שהוא וריי ערפדים מכל בית הספר."
"ריי הוא גם ערפד?" אני מרגישה שאני עומדת להתעלף. אני לא מצליחה להכיל את כל המידע הזה. הגוף שלי לא עומד בכל חוסר ההיגיון הזה. "אתה ידעת שהוא ערפד ופשוט לא אמרת כלום?" הראש שלי מתחיל להסתחרר. אני מעסה את רקותיי באיטיות כדי להקל על כל הכאב.
אני מתחילה להיזכר בכל מיני משפטים שזרק לי על ריי ועל זאין, על זה שאסור לסמוך עליהם, שהם לא בשבילי אבל אם הייתי יודעת את מה שהוא ידע- הייתי כולאת אותי באיזה תא ולא נותנת לי להיפגש איתם.
"אני ביקשתי מזאין שימחק ממך את הזיכרון הזה," הוא משפיל את מבטו. הוא מבין שהוא מסתבך כרגע. אני לא יודעת איך להגיב למה שאני שומעת. "ליא-" קטעתי אותו. לא הייתי מסוגלת לשמוע יותר.
"לא רק שלא אמרת לי כלום והעמדת אותי במצב של סכנה, אתה לא אמרת כלום לאף אחד כלום! אתה סיכנת פה בית ספר של- לא. בעצם לא רק בית ספר, עיירה שלמה, מדינה שלמה! אתה קולט מה קורה כאן?!" אני מרגישה את כל הכאב והפחד שלי ממירים את עצמם לזעם בלתי נשלט.
"מה ציפית? שאני אתקשר למשטרה ואדווח להם על ערפד שמסתובב חופשי? מי היה מאמין לי?" הוא ניסה להצדיק את עצמו.
"אני לא יודעת! אבל זה לא היה אמור לקרות! אתה פשוט שיתפת איתו פעולה, עם זה שהוא רוצח אנשי-" צעקתי אך הוא קטע אותי.
"ליאן תשמרי על שקט. אנשים לא יכולים לדעת מזה," הוא מנסה להרגיע אותי והוא מלטף את זרועי.
העפתי מעליי את ידו. " שכל העולם ישמע! שכל העולם ידע מה הוא עושה! נייל, הוא כמעט הרג אותי עכשיו! אם לא הייתי מתחננת על נפשי הוא היה הורג אותי!" אני צועקת והוא נשאר בשקט.
"מזה בדיוק חששתי." הוא מלמל לעצמו.
"אני לא מאמינה שאתה חלק מזה. אני לא מאמינה שהסתרת את זה ממני, ששלטת לי בזיכרון כאילו זה כלב עם רצועה. אני לא מאמינה עלייך." הקול שלי הולך ונעלם עם כל מילה.
לא יכולתי להסתכל עליו יותר. הסתובבתי והלכתי, מותירה אותו מאחוריי ללא מילים.
עד הרגע הזה החברות שלי עם נייל זה היה הדבר הכי יציב ולא מעורער שהיה לי בחיים. הוא תמיד היה שם לצידי, בטוב, ברע ובנורא.
הוא ידע על כל דבר שעברתי, כל תחושה שהרגשתי, הוא ידע לקרוא אותי במבט. נייל הוא חצי ממני. הוא הנפש התאומה שלי.
מכל הדברים שקרו, זו הייתה נקודת השבירה שלי.

-יום למחרת-
"ליאן!" ניקול קראה לי מרחוק, מנופפת לי לשלום.
בקושי הצלחתי להגיב לה חזרה. הייתי עייפה כל כך. את פניי עיטרו שקיות שחורות מתחת לעיניים.
אחרי שכבר לא נותרו לי דמעות לבכות איתן, החלטתי להעביר את כל הלילה בקריאה בכל מקור שיכולתי להעלות על הדעת מידע על הדבר הזה שנקרא 'ערפדים'.
אין מיתוס, אגדה, סיפור או מעשיה שאני לא יודעת על היצורים האלו.
כל כך הזוי לי שאני, ליאן לי ברנס אשב ואקרא את השטויות האלו שמתבררות כנכונות. "וואו, את נראית גמורה." היא אמרה אחרי שבחנה את פניי המותשות.
"כן, לא ישנתי טוב הלילה." אמרתי בחצי חיוך.
מצוין, שקר ראשון.
אני סוללת לי את הדרך המושלמת אל החברות.
הלוואי והייתי יכולה להגיד לה את האמת, להגיד לה בדיוק למה לא ישנתי כל הלילה וממה שקרה לי אתמול, אם הייתי היא, הייתי ישנה עם עין פקוחה אחת בלילה.
נוראי לחשוב שיש יצורים כאלו שמסתובבים סביבנו, נטמעים בתוכנו ואין לנו מושג קלוש אליהם, עד שהם רוצחים אותנו.
לא המשכתי את השיחה איתה, הייתי עמוסה במחשבות. "אז..איך הייתה הפגישה עם בריג'ט?"
אני שומעת את השם ואני מתמלאת זעם.
בגללה עברתי את כל הדברים האלו אתמול.
'הלכה לשירותים' בדיוק כשהדברים האלו קרו ונעלמה כלא הייתה.
אני עכשיו מתחילה להבין שהכול מזימה שלה. היא וודאי יודעת עליו.
גם היא חולת נפש לא פחות. אני כמעט מתתי בגללה. הוא כמעט הרג אותי בגלל שהיא הביאה אותי לסיטואציה הזו.
אני כל כך רוצה להתקשר למשטרה ולדווח על השניים האלו, אבל יודעת שזה כל כך חסר משמעות.
החוסר אונים הזה הורג אותי. הורג אותי שאני יודעת משהו שאמור לטלטל את כל העיירה הזו, את כל העולם, את כל האנושות ואני ונייל היחידים שיודעים על זה.
אני מתארת לעצמי שהיא רצתה לדאוג שאני אתרחק מזאין כשאראה אותו במצב הזה. היא יכולה להיות בטוחה שאני לא אסתכל לעברו יותר אי פעם.
"עזבי, לא כדאי שאדבר על זה." אני מנסה להרוויח לי זמן ולבנות סיפור בראש למה שבריג'ט עשתה לי. הרי לספר לה שהיא כמעט הרגה אותי כדי להחזיר לעצמה את תשומת הלב של זאין יהיה קצת מופרך.
"עוד פעם היא התנהגה כמו כלבה?" היא גלגלה את עיניה ופלטה אנחה.
אני מנסה לחשוב לעצמי איך ייתכן שעדיין יש לה מעמד בבית הספר הזה אם היא מתנהגת כמו כלבה לכולם. "לא רוצה להגיד אמרתי לך, אבל אמרתי לך." היא מושכת בכתפה.
"זה בסדר, זה לא שדמיינתי אותנו אי פעם הופכות להיות חברות." התשובות שלי קצרות, מנסות לעבור נושא.
היא קולטת את זה ומחליפה לנושא גרוע יותר. "ומה עם זאין? לא עדכנת אותי איך הייתה הפגישה האחרונה שלכם, זאת שרצית להתחמק ממנה כל כך."
אני תוהה אם יש לה איזה רשימה שמית של אנשים שעושים לי רע ועכשיו אנחנו הולכות לדבר על כל אחד מהם.
היא גורמת לי להביט בו כשהיא מסמנת לי עם ראשה לכיוונו.
הוא ישב על ספסל בחצר כשבריג'ט על ידו, משלבת את זרועה בזרועו.
לא בכל יום רואים שתי מפלצות יושבות ביחד.
נראה שהיא מדברת אליו אך נראה שהוא בעולם משלו.
לפתע המבטים שלנו מתמזגים. הוא קולט שאני מסתכלת עליו מרחוק.
אני נחנקת מהמחשבה שיש בינינו איזו תחלופה של יחס. הכי קטן שיהיה.
הצלחתי לראות גם מרחוק את פניו. היה נראה שהוא מביט בי במבט עצוב, מזכיר קצת חרטה כל שהיא.
הוא משעין את ראשו על ברכיו וממשיך להביט בי.
אני ברגע אחד מהיר מקשיחה את ליבי ומסיטה את מבטי ממנו.
שלא יתבלבל לרגע ויחשוב שיש בי משהו שמוכן להתייחס לקיומו.
העברתי את מבטי אל ניקול ואני קולטת אותה מחייכת כשהיא מסתכלת עליי.
לא לוקח לי יותר מדיי זמן כדי להבין למה היא מחייכת את החיוך הזה.
"לא! ממש לא! את מתבלבלת." אני מבטלת נחרצות כל מחשבה אילמת שלה.
"אני לא אמרתי כלום," היא מצחקקת ומרימה את ידיה בכניעה, מעידה על כך שהיא חפה מכל פשע מחשבתי.
"הבחור הזה מחוק אצלי. במיוחד אחרי הפגישה הזו. הוא נרקיסיסט, מטורף ואידיוט." קבעתי ושילבתי את ידיי, מסתייגת מכל מה שחשבה לעצמה.
"מי אני שאתווכח?"
–
~נקודת מבט זאין (ג'וואד) מאליק~
אני לא מצליח להפסיק לחשוב על מה שקרה אתמול.
החרטה והמצפון שלי מכרסמים לי את הלב מבפנים.
אני משחזר את האירועים, כל תמונה יותר ברורה מהשנייה. המבט המבועת הזה בעיניים שלה מעביר צמרמורת בכולי ואני מתחנן מהראש שלי להשכיח את התמונות האלו אבל אני לא מצליח.
החיסרון שלי זה שכל תחושה קשה שנכנסת בתוכי מכה בי בחוזקה.
אני מרגיש שאני יוצא מאיזון כשהמחשבות האלו עולות בתוכי.
הלוואי והייתי יכול להחזיר את הזמן לאחור. הלוואי והייתי יכול לשלוט בעצמי ולא ליפול לכל התאוות והיצרים האלו שלי.
מאז שריי לא נמצא איתי אני לא מצליח להתגבר ולרסן את עצמי.
מתחשק לי להכות בעצמי מרוב שאני כועס על עצמי.
אני רואה אותה מסתכלת עליי, באותו מבט מפוחד. אני שומע את דפיקות הלב שלה כשהיא מביטה בי, עכשיו היא לא מביטה רק במי שרצח את חבר שלה, אלא במי שרצח אדם אלמוני מהרחוב וכמעט רצח גם אותה.
איזה סיבה יש לה לא להיות מבועתת לגמרי?
איזה רושם השארתי לה עליי? איפה האנושיות שאני מדבר עליה ללא הפסקה? למה היא לא באה לידי ביטוי כשאני בסביבה שלה?
אני שומע את בריג'ט מדברת איתי ברקע ואני כל כך נגעל מהמחשבה שאני לידה.
בהחלטה של שניה, קמתי ממקומי והתרחקתי ממנה.
אני חייב שקט.
קול קטן בראש שלי אומר לי ללכת אל ליאן, לדבר איתה, שהיא תראה מי אתה באמת. קול אחר מקניט את המחשבה הזו, כי הוא יודע בדיוק מי אני.
הוא יודע שאני מפלצת חסרת שליטה.
אבל הרגליים שלי מקשיבות לקול השני.
אני עוקב אחרי ליאן וניקול החוצה.
אני רואה אותן יושבות על פינת דשא מוארת מקרני השמש.
ליאן נראית מנותקת, בעולם משלה. אני יודע מה ההרגשה שליאן נמצאת בה עכשיו. היא מבינה שהיא היחידה שיודעת משהו שאף אחד לא יודע. יותר מזה, משהו שאף אחד לא יאמין לה ואין תחושה נוראית מזו.
אני מתקרב אליהן במהירות ונעמד על ידן.
ניקול וליאן קופאות במקום ונבהלות.
ליאן עוברת במהירות לעמידה כשהיא מושכת את ניקול אליה, בניסיון לגונן עליה.
אני תופס את ניקול, גורם לה להביט בעיניי.
"תשאירי אותנו לבד." האישונים שלה מתרחבים והיא עושה כפי שציוויתי אותה.
אני רואה שליאן קפואה במקום. היא מביטה בי באותו מבט שראיתי אתמול.
אני שומע את דפיקות ליבה מתחילות להאיץ.
"כדאי שתתרחק ממני." היא מזהירה והולכת בצעדים קטנים אחורנית.
"אני לא אפגע בך ליאן," הקול שלי מתחנן לשנייה של הקשבה ממנה.
אם עד עכשיו הייתי מתגרה בה, מתנהג אליה בצורה דוחה, היום כל מה שאני רוצה זה שתרחם עליי.
אני לא יכול לשאת את המחשבה הזאת שהיא מפחדת ממני.
אני מתקדם צעד אליה אבל היא נרתעת עוד לאחור. "אמרתי לך להתרחק ממני." היא מנסה לייצב את הקול שלה, שלא אשמע שהוא רועד מפחד.
"ליאן, בבקשה-" היא קוטעת אותי.
"אם אתה לא תלך אני אתחיל לצרוח." היא מנסה לאיים אבל זה לא עובד עליי.
"אני באמת לא רוצה לפגוע בך, אני לא מה שאת חושבת שאני." העיניים שלי נעצבות ואני מרגיש תחושה כבדה על החזה מהידיעה שהיא לא מאמינה לי שלא אפגע בה.
"לא רוצה לפגוע בי? כמעט הרגת אותי אתמול." הקול שלה חוזר לרעוד כשהיא נזכרת במאורעות.
"אני לא כזה ליאן, אני לא רוצח. מה שראית אתמול זה לא מי שאני. זה היה רגע של איבוד שליטה," אני מנסה להסביר. "אני מנסה להשתפר. בבקשה, תרביצי לי, תקללי אותי, תשנאי אותי רק אל תפחדי ממני." אני לא יכול לסבול את הידיעה שאני חוזר אחורה, לתקופה הנוראית הזו שבה אנשים מפחדים ממני.
המצפון שלי חוזר לעבוד ואני מרגיש כאב פיזי בגוף שלי.
אני מתקרב אליה עוד צעד והיא שוב נרתעת לאחור. אני רואה דמעות מתחילות להתאסף בעיניה.
"מה קורה כאן?" אני שומע קול גברי מאחורי. זה אח שלה. הקול הזה דואג לוודא שהוא מאיים עליי. היא הולכת אל אשטון במהירות, מוחקת את הדמעות שלה ונעטפת סביבו.
אני פולט אנחה כבדה, מנסה להוציא יחד עם האוויר את האבן שיושבת לי על הלב אך ללא הצלחה ומנסה לחשוב לעצמי איך אני עומד לחיות עם התחושה הנוראית הזו.
"כלום. זאין בדיוק עמד ללכת."