פרק רביעי- דיבורים, שגעונות והארי סטיילס

**הארי**
"היא משוגעת!" צעקתי בשקט לתוך האייפון שלי, תופס אותו קצת חזק מידי. "משוגעת, אני אומר לך!" לואי גיחך בצד השני, ברור שלא לוקח את ברצינות. הוא אף פעם לא לוקח אותי ברצינות.

"תירגע, מתולתל." הוא התגרה. "אני בטוח שהיא לא כזאת גרועה."

הידקתי את השיניים שלי, היסתכלתי סביב כדי לוודא שאמבר לא עזבה את החדר. אחרי שאכלה הרבה אוכל, היא נעלמה ועדיין לא חזרה.

"היא זרקה עליי בננה," צעקתי על לואי דרך הטלפון. "ואתה אומר לי שהיא לא יכולה להיות כזאת גרועה?!" לואי פרץ בצחוק גורמים לכעס לעלות בתוכי. לו' טיפוסי. בפעם הבאה שאני אראה אותו, אני אדאג לזרוק עליו בננה כדי שירגיש את הכאב שלי. טוב, אולי לא כאב. זה לא כאב ואני מצאתי את זה די משעשע, אבל הגעתי למסקנה שאמבר באמת משוגעת. איך ביכלל מצליחה להתמודד עם כל כך הרבה אוכל בגוף הקטן והרזה שלה? ואני חשבתי שלנייל יש את חילוף החומרים המהיר ביותר.

עצרתי, מעוות קצת את האף. אני עכשיו אמרתי שלאמבר יש גוף קטן ורזה? גיחכתי לעצמי. זה נכון. היא קצת לוהטת. אם אמבר לא הייתה אמבר, הייתי רוצה אותה במיטה שלי בכל יום.

אבל אמבר היא אמבר ואני רוצה אותה רחוק ממני ככל האפשר. לצערי, זה לא הולך לקרות.

"האזה, אתה עדיין שם?" הקול של לואי שברו לי את המחשבות.

"כן." עניתי, מעביר יד בתלתלים שלי. "אני פה."

"יופי." לואי גיחך. "חשבתי שממש ניתקת לי."

"אני אף פעם לא אנתק לך, בו-באר." אמרתי בציניות. אני בהחלט ניתקתי לו כמה פעמים. אני יכול לדמיין את הפרצוף הפגוע שלו כשהוא יגלה שהייתי בעצם ציני.

"אתה כזה בטלן לפעמים." לואי אמר בשובבות. "אין פלא שאמבר לא אוהבת אותך."

קימטתי את מצחי, נישען על הקיר הקרוב. "זה לא מצחיק, לו'."

"מה זחל לתוך המכנסיים שלך הבוקר?" לואי השיב, משחרר 'המפ' לאחר.

"זה הארי?" קולו של נייל נישמע ממקום כלשהו ברקע.

"הינה." שמעתי את לואי מעביר לו את הטלפון. "הוא כמו תחת." הייתי מופתע, מסרב להאמין שהחבר הכי טוב שלי העביר כרגע את הטלפון בלי להגיד לי אפילו שלום. אני כמו תחת? הוא אפילו לא היה מוכן לקחת אותי ברצינות!

"איך אתה, האז?" נייל צייץ, אדיש למצב הרוח שלי.

"מחריד!" גמגמתי, מיסתכל אחורה לרעשים של גישושים שבאים מכיוון חדר השינה. "אני נישבע שאמבר משוגעת! לואי מסרב להאמין לי." לא משנה כמה הוא ניסה, יכולתי לשמוע שהוא מנסה להחניק צחוק.

"חשבתי שזה אתה שניכנס לה מתחת לעור. לא להפך."

"היא נהיית יותר מעצבנת עם השנים. זה מה שבטוח." מלמלתי.

נייל התעסק עם הטלפון לפני ששאל, "מה הלך בין שניכם, בכל מקרה?" העיניים שלי התרחבו כשהשאלה של נייל העלתה בי זיכרונות. הם לא היו מאוד נעימים, בלשון המעטה.

"האזה?" נייל שבר את השקט שלי. "לא ענית לשאלה שלי."

"הא? אה, זה כלום." התנערתי ממנו. "לא משהו שאני רוצה לדבר עליו או להסביר עכשיו בכל אופן." נייל נישמע חושב אם לעזוב את זה או לא. בסופו של דבר, הוא עזב.

"למה אתה חושב שהיא משוגעת, אז?"

"תשאל את לואי." אמרתי לו, לא רוצה לחזור על עצמי כשהתחלתי ללכת לכיוון החדר. "אני בטוח שהוא יספר לך אם הוא סיים לצחוק על זה."

דחפתי את הדלת של חדר השינה, מציץ פנימה. "אני אתקשר אלייך מאוחר יותר." ניתקתי לנייל בלי הסבר נוסף. כשהיסתכלתי על החדר, חיוך קטן הופיע לי על השפתיים.

אמבר הביאה לכאן כל דבר אפשרי. כריות, תיקים, מגבות, ואפילו את הקופסאות שבהם היו הדברים שלנו… היא הייתה מיושרת במרכז המיטה, מאלתרת קיר קטן באמצע המיטה. גיחכתי לעצמי, מנער את הראש קצת. אפילו לא שמתי לב שהיא חזרה מהמקום שהיא הייתה בו.

משוגעת. היא בהחלט משוגעת.

**אמבר**
חייכתי,מרוצה מעבודתי, משלבת את הידיים. זה היה מושלם. טוב, כמעט מושלם. זה לא הרחיק אותי מהארי אבל לפחות הפריד את החצי שלי מהחצי שלו במיטה.

"יצירתי." קולו של הארי הפתיע אותי, גורם לי להסתובב בחדר וכמעט למעוד סביב הרגליים שלי. הוא גיחך.

"תיגע בי בלילה ואתה מת." זעפתי, לוקחת מהארון את הפיג'מה שלי.

הארי הרים את הידיים שלו למעלה כהגנה. "תירגעי. הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לגעת בך."

עשיתי פרצוף, ופתחתי את המגירה העליונה של הארון. קלעתי בול, שם הייתה הפיג'מה שלי. "יופי." אמרתי. "כי אני רוצה לגעת בך אפילו פחות."

חוטפת את הפיג'מה שלי מהמגירה, יצאתי מהחדר והלכתי לשירותים, דוחפת את הארי כשאני עוברת. שמעתי אותו מגחך כשהדלת נטרקה. אני לא מבינה איך אני הולכת לשרוד פה.

משכתי את הטלפון שלי מהכיס וחייגתי לקארול.

"אמבר!" הקול של קארול ענה בשימחה. "כל כך שמחה לשמוע ממך. איך הלך עד עכשיו?"

כיווצתי את היד לאגרוף, מתעצבנת אל תוך הטלפון. "מחריד!" קארול לא אמרה שום דבר, נותנת לי להמשיך. וכך עשיתי, אמרתי כל מה שהיה לי בראש מאז שעברתי דרך הדלת.

"הוא אידיוט!" התהלכתי הלוך ושוב, בתקווה נסתרת שהארי מקשיב מאחורי הדלת. "הוא מעצבן ואני לא יכולה לסבול אותו! אה, וכבר הזכרתי כמה הוא עקשן? את לא יכולה לדמיין עד כמה אני רוצה לערוף את ראשו!"

"אמבר, אמבר." קארול התערבה. "תירגעי. אני בטוחה שאתם תסתדרו בסופו של דבר. תני לזה זמן. השינאה אמורה לעבור." לא משנה כמה ניסיתי להשאיר את זה בתוכי, צחוק התפרץ ממני.

"לעבור? את צוחקת, נכון? זה כמו להגיד למישהו שהקעקוע שלו יעלם בקרוב. זה לא קורה." ידעתי שקארול תיכעס.

"את קראת לו עקשן, אידיוט ומעצבן. איך את רוצה שזה יקרה?"

נאנחתי, אני לא רוצה שזה יקרה. "קארול, אני לא מאמינה שאת בצד שלו!"

"אני לא בשום צד." היא אמרה לי. "אני רק מנסה לעזור לכם. את רוצה את הסרט הזה או לא?"

נשכתי את השפתיים. "יכולת לשכור לפחות דירה עם שני חדרים…" מלמלתי.

"בשביל מה?" קארול אמרה בעצבנות. "כדי שאתם תוכלו לנעול את עצמכם בחדרים בשביל שתמנעו מלראות אחד את השני?" לא. אני יודעת מה אני עושה. מנהלי הליהוק יודעים מה הם עושים. אני רק לא בטוחה אם את יודעת מה את עושה."

"למה את מתכוונת?" שאלתי, משפשפת את המצח שלי בבלבול.

"אני מתכוונת שאת צריכה להבין מה את רוצה יותר: הקריירה שלך או להתרחק מהארי." קארול צדקה. "את לא חייבת לאהוב אותו, אבל את גם לא חייבת לשנוא אותו. רק תנסו להסתדר, בסדר?"

"אבל-"

"תנסי." עם המילה הסופית הזאת, היא ניתקה, משאירה אותי עם הפה פתוח. היא רוצה שאני אנסה להתסדר איתו? לא. אני לא יכולה. זה בלתי אפשרי. הינדתי בראשי, מנסה לנקות את המחשבות. אני צריכה את הסרט הזה. זה הסרט שלי ולא של אף אחד אחר. אם אני צריכה להסתדר עם הארי, אני יסתדר. אני אנסה. זה לא יעצור אותי מלשנוא אותו, אבל לפחות אני יקבל את הסרט שלי. מקלחת הייתה הדרך הטובה ביותר לברוח מכל זה, לפחות לזמן קצר.

– – –

לאחר שסיימתי את המקלחת ולבשתי את הפיג'מה, יצאתי מהאמבטיה וניכנסתי לחדר בהרגשה מרעננת. הארי שכב על הצד שלו במיטה, משחק באייפון שלו. בדקה שהוא שמע אותי ניכנסת, הראש שלו התרומם. חיוך מעושה מתפשט על פניו אבל אני רק חייכתי, חושבת על זה שאני צריכה ללמוד להסתדר איתו.

"למי אתה מסמס?" שאלתי, משאירה את החיוך המזוייף שלי על הפנים כשהחלקתי לתוך הצד שלי במיטה.

הארי הביט בי בסקרנות, מרים גבה. "בו-באר…"

"מי?" שלחתי יד לעבר מנורת הלילה וכיביתי אותי. פניו של הארי נעלמו בחשיכה אבל עדיין הייתי יכולה לדמיין את הפרצוף המוזר שלו.

"לואי." הוא הודיע לי בזהירות. שמעתי את האצבעות שלו מקלידות הודעה אחת אחורה לפני שהניח את הטלפון שלו בצד.

"אה," הנחתי את הראש שלי על הכרית. "אני רואה שאתה עדיין מביא לחברים שלך כינויים."

"חברים?" הוא גיחך, ואני קיוויתי שלא החזרתי לו את הזיכרונות של הכינויים שנתן לי.

כדי לסיים את השיחה הקצרה הזו, אמרתי, "לילה טוב, הארי."

הוא נאנח, גורם למיטה לזוז כשהתמקמם ומצא את הנקודה הנוחה. "לילה טוב, סקוירטל."

העיניים שלי התרחבו. הוא לא… חרקתי בשיניי. סקוירטל זה פוקימון. הארי תמיד אהב את המשחקים של פוקימון ואני מצאתי את זה מעצבן. וביגלל זה הוא קרא לי ככה, ביגלל שזה עיצבן אותי.

לנסות לדחוק את הכעס היה כמו לנסות לדחוף סלע ענקי. ובכל זאת עשיתי את זה, עוצמת את עיניי ולוקחת נשימות קטנות כדי להרגיע את עצמי. זה הולך להיות קשה יותר ממה שציפיתי.

– – –

הרגשתי כמו כל לילה אחר. הארי ואני ישנו בלי להפריע אחד לשני, הקיר שבניתי בינינו נישאר עומד ושלם. זה היה לילה מעולה. זה גרם לי להפחית את הדאגות ממה שיבוא.

כשהתעוררתי, הצליל הראשון ששמעתי היה ציוץ הציפורים. שיפשפתי את העיניים, בקושי ראיתי משהו. יכולתי לשמוע את הארי מפשפש במגרות, כנראה מחפש משהו ללבוש. מצמצתי, משפרת את הראייה שלי. כשהיא השתפרה, המראה היה משהו שהייתי יכולה לחיות גם בלי לראות אותו. צרחה נפלטה ממני כשמשכתי את השמיכה וכיסיתי במהירות את הראש. כיסיתי את עיניי בפחד שאני אוכל לראות משהו דרך הסדינים הדקים האלה. זו כבר הייתה התחלה רעה של היום.

"בעיה?" הארי גיחך, לא ניראה מוטרד ביכלל. איך הוא יכול להיות כל כך רגוע? הוא היה עירום!הרגע ראיתי אותו ערום! טוב, הוא היה עם הגב אליי ככה שכל מה שראיתי היה הישבן שלו. אבל עדיין! זה היה נורא! אני לא מאחלת לאף אחד דבר דבר כזה.

"אני חושבת שאנחנו צריכים כאן כמה חוקים!" צעקתי, משאירה את העיניים סגורות ואת השמיכה עליי. "חוק מספר אחת, אתה רשאי להיות עירום אך ורק באמבטיה. מובן?" הארי שיחרר אנקה, ושמעתי את המגירה נטרקת.

"זה לא פייר. אני אוהב להרגיש חופשי!"

קימטתי את מיצחי, מקווה שאני אוכל לנעוץ בו מבט עצבני. "ואני אעדיף למנוע את המראה של הישבן החשוף שלך!"

"מאוחר מידי בשביל זה." הארי ציחקק, גורם לפנים שלי להפוך לאדומות. התמונה שהמשיכה לצוף לי במוח הייתה נוראית.

"אתה לבוש כבר?" שאלתי, נעשית עצבנית.

"כן, עצבני." הארי ההתגרה.

בזהירות, הצצתי דרך מהשמיכה. יכול להיות שהוא משקר. הודתי לאלוהים לגלות שהוא לא. הוא נישען על השידה עם חיוך על הפרצוף, לבוש בג'ינס וחולצה שחורה.

הורדתי את השמיכה ממני, הרמתי את רגליי וקמתי מהמיטה. "תשאיר אותם עליך." רטנתי, מצביעה על הבגדים שלו. כל מה שהוא עשה זה לגחך לעבור דרכי, ולהתנגש בכפתיים שלי בגסות.

"או, את בטח רוצה לסרק את השיער." הוא אמר כשהוא עצר ליד הדלת. הוא חזר להיסתכל עליי מחייך במבוכה. "זה ניראה זוועה." עם המילים האלה, הוא נעלם, משאיר אותי לבד.

כשהלכתי לקחת את הבגדים שלי, מלמלתי כמה קללות מעליבות שהחזקתי את עצמי מלצעוק אותן. לנסות להסתדר איתו לא הלך כל כך טוב. אני יודעת שאמרתי לעצמי שאני אנסה, אבל לראות אותו ערום הוציא ממני את כל החשק. בהחלט יכולתי לחיות בלי זה. אז החלטתי לתת לכל העניין הזה עוד הזדמנות. רק אם הארי ייתן לזה גם הזדמנות, אבל ברור שהוא לא. אפילו לא מאמץ קטן. הוא פשוט התנהג כמו הארי.

ואני שונאת את זה.