Dark Blood #פרק 30 – 24 שעות אחרונות.

~נקודת מבט ליאן (לי) ברנס~
"שלום לכולם. לפני שנתחיל אני בודקת שמות."המורה לספרות, נדיה אמרה ופתחה את היומן שלה.
היא המורה היחידה שמתעקשת כל שיעור מחדש לבזבז כל כך הרבה זמן על קריאת שמות. היא המורה הכי ותיקה בבית הספר והיא עדיין פועלת על פי השיטה הישנה- אבל זה מה שמונע מכל התלמידים שלה להבריז מהשיעור שלה. בשיעורים אחרים הם מרגישים בנוח להבריז כי אף אחד לא שם לב.
הכל עבר יחסית מהר הפעם כשכולם אמרו 'כאן' או 'נוכח', עד שהיא הגיעה לשם של זאין.
שקט שרר בכיתה והמבטים של כל הכיתה חיפשו את זאין בעיניהם.
אם זה היה היום הראשון שלו שהוא מבריז ככה, אז וודאי זה לא היה קורה, אבל מפני שכבר למעלה משבוע הוא לא הגיע לבית הספר הם החלו להתלחש ולחשוד.
"טוב, נתחיל בשיעור." היא אמרה. השבוע הזה שהוא לא הגיע, זה היה השבוע הכי טוב שלי מהרגע שהגעתי הנה. הנפש שלי הרבה יותר רגועה. לא בכיתי, לא כעסתי, לא הייתי צריכה להתחמק ממנו, להתעמת איתו. כלום. פשוט תלמידת תיכון פשוטה ורגילה. הלוואי וזה יימשך ככה לעד.
לפני שהמורה התחילה את השיעור היא חיפשה משהו בתיק שלה. אחרי כמה זמן ממושך שהיא חיפשה, נאנחה בייאוש.
"ליאן, גשי בבקשה לספרייה תביאי את התפסן בשדה השיפון." המורה אמרה, נתנה לי מפתח מתיקה ועשיתי זאת.
פתחתי את הדלת ונכנסתי לספרייה. הספרייה הייתה ריקה וחשוכה לחלוטין. הדלקתי את האור. אני חושבת שהספרייה בבית הספר היא המקום הכי נטוש בבית הספר. רק המורה נדיה נכנסת לשם וגם זה רק כשהיא צריכה משהו.
בעודי מחפשת את הספר מבין כל הארונות, נשמעה אזעקה של שרפה.
האזעקה תפסה אותי לא מוכנה בשום צורה. מצאתי את עצמי עומדת במקום ולא זזה. ברגע מהיר המוח שלי צרח עליי להתאפס. רצתי לכיוון דלתות הכניסה. עוד לפני שהגעתי אל הדלתות, הן נטרקו בחוזקה.
"נו באמת!" ניסיתי לפתוח אותן בכל כוחי, אך ללא כל הצלחה. הרגשתי את הזיעה הקרה על מצחי מתחילה לבצבץ.
"אנחנו יכולים לדבר?" נשמע מאחוריי קולו העמוק והמחוספס של זאין. מצא לעצמו זמן מושלם. התעלמתי ממנו והמשכתי לנסות לפתוח את הדלת. "אני יכול לדבר איתך?" הוא חזר על דבריו בשנית כשהוא נוגע בידי ביד מהוססת.
"עכשיו אתה רוצה?!" שאלתי, משתדלת לא לאבד את העשתונות מהלחץ.
"אני הפעלתי את האזעקה." הוא התעלם מדבריי. "רציתי לדבר איתך בשקט, מבלי שאף אחד יפריע." הוא אמר. עיניי נפתחו לרווחה וקצב דפיקות הלב שלי גבר, נשימתי נעתקה וגבי עדיין היה מופנה אליו.
"אתה פשוט פתטי."אמרתי מנסה להשתלט על הכעס והרעד שבקולי ואפילו לא הבטתי בו. "אני צריכה לחזור לכיתה" אמרתי בשקט וניסיתי לפתוח את הדלת.
"אין לך מה להתאמץ. הדלת נעולה." הוא אמר ושמעתי את קולו המתגבר. הוא מתקרב אליי.
"את מוכנה להקשיב לי?" הוא שאל והסתובבתי אליו.
"אתה בכלל יודע לדבר או שאתה יודע רק לנשוך?" עקצתי אותו.
"ליאן, אני יודע שאת חושבת שאני איזו מפלצת. אני יודע שגם קרו הרבה מקרים שבאמת מצדיקים את זה. אני יודע. אני אידיוט." הוא אמר, התעלם מהעקיצה שלי. גלגלתי את עיניי בזלזול. גם מזה הוא התעלם. " אין לי איך להצדיק את הדברים שעשיתי. אני מודה. אבל אחרי כל פעם הבנתי שאני אוהב אותך. באמת אוהב אותך. אני אוהב אותך כל כך שאני לא שולט בעצמי." הוא אמר.
"זאין, אני לא קונה את זה. אתה יכול בבקשה לתת לי ללכת? " אמרתי ושילבתי את ידי הוא התעלם ממני בשנית והמשיך בעקשנות לדבר, משוכנע שמה שיש לו להגיד הפעם ישבור אותי.
"ליאן, תאמיני לי שאני כל כך שונא את זה שאני אוהב אותך. כל פעם שאת כועסת עליי או נפגעת ממני אני אומר לעצמי- הנה, זה מה שרצית! רצית שהיא תצא לך מהראש. אבל כל פעם אני חוזר עם הזנב בין הרגליים. כל פעם שאת כועסת עליי אני לא עומד בזה. אני מרגיש כל כך רע עם עצמי ואז אני עושה טעות אחר טעות. אבל אני כל פעם מבין שאולי אנחנו לא כאלו שונים כמו שאני ואת חושבים. " הוא אמר ותפס את כפות ידיי.
ליבי החל לפעום בחוזקה וצמרמורת התפשטה בכל גופי.
"זאין," הורדתי את ידיו מידיי. "אנחנו שונים הרבה יותר ממה שאתה חושב. הדרך חיים שלך, האגרסיביות שלך, התוקפנות הזו. זה לא אני בשום צורה."אמרתי "מאז שאני הכרת אותך אני רק מדרדרת. אין יום שאני לא בוכה בו. אין יום שלא עובר שמישהו שקרוב אליי או אני נמצאים בסכנה. אני מדרדרת בלימודים, אני לא ישנה בלילות. ויודע מה? נמאס לי. פשוט נמאס לי. אתה יודע כמה טוב היה לי בשבוע האחרון שלא הגעת? כמה הייתי שלווה, רגועה, בלי דאגות. אני רוצה לחיות חיים רגילים, כמו כל אחד אחר כאן." צעקתי תחילה אך לאט לאט קולי הלך ונחלש. ממש התאפקתי לא לפרוץ שוב בבכי.
"אני חושב שאת פשוט נחשפת לחיים האמיתיים. את יכולה להמשיך לחיות בבועה שלך, של הילדה מהמשפחה המיוחסת, שהלימודים הולכים לך, יש לך את החבר הכי טוב שלך והעולם שלך מושלם. פתאום מגיע מישהו שמחזיר אותך למציאות. מראה לך שלא הכל מושלם. מישהו פורץ לך את המסגרת הזו שההורים שלך בנו לך, שאת כל כך מפחדת לצאת ממנה." הוא השליך בפניי את כל הדברים האלו. הדברים שהיו חבויים בתוכי ואף פעם לא הצלחתי לתמלל אותם. "אני יודע שנמאס לך להיות הילדה המתוקה והטובה. שנמאס לך לעשות כל מה שאמא ואבא אומרים לך, את לא רוצה ללכת לקולג' שההורים שלך היו בו, את לא רוצה ללמוד את המקצוע שהם רוצים ממך, את לא רוצה לצאת עם הבחורים שההורים שלך רוצים שתצאי, אבל את נשארת במסכה הזו של הילדה הטובה כי את כל כך מפחדת לאכזב את כולם. והנה, מגיע אלייך מישהו שנכון, הוא לא הבחור שההורים שלך רוצים, יש לו המון קעקועים והוא קצת מוציא אותך מהמסגרת, אבל הוא אוהב אותך. הוא מראה לך את זה בדרך עקומה כל כך, אבל הוא באמת אוהב אותך." הוא אמר. גם קולו הלך לנחלש. למה הוא כל כך קולע לדברים?
"זה החיים שאני רוצה לעצמי. החיים ש'ההורים שלי מכתיבים לי'. זה מי שאני. אתה לא מוציא אותי מהמסגרת. אתה מזעזע לי את העולם. כל דבר שאני מכיר-"
"זה-" הוא אמר אך קטעתי אותו .
"לא! אני רוצה לסיים!" אמרתי. "אתה זו לא המציאות. אתה זה עולם מקביל. אתה צריך להבין שאנחנו לא יכולים להיות ביחד! אפילו על פי הטבע אנחנו הפכים. הדרך העקומה שלך להראות שאתה אוהב אותי רק מסכנת אותי ואת היקרים לי, וזה משהו שאני לא מוכנה לשאת על כתפיי."
המבט שלו היה שבור. שבור לרסיסים. נראה שנגמרו לו כל הטיעונים שהכין מראש, כי לדברים שלי הוא לא ציפה.
התעלמתי מהמבט. ידעתי שאם אני אסתכל בו עוד שנייה אחת יותר אני אמצא את עצמי חוזרת לנקודת ההתחלה.
"עכשיו תסלח לי, אבל יש לי שיעור לחזור אליו." אמרתי אחרי זמן ארוך של שקט ועקפתי אותו.
לקחתי את הספרים שנפלו לי מהידיים בבהלה כשהאזעקה התחילה. והלכתי שוב לכיוון הדלת וחיכיתי לידה שיפתח לי אותה. כשראשי מופנה לרצפה ואני מנסה כל כך להתעלם מהמבט הכאוב שלו.
"תני לי 24 שעות. רק 24 שעות כדי להוכיח לך שאנחנו יותר דומים ממה שאת חושב. " הוא אמר בקול חנוק ומתחנן.
"אלו ה-24 שעות האחרונות שאנחנו הולכים לדבר."אמרתי. ההיגיון שלי צורח לי, מנסה להזהיר אותי, לגרום לי להתחרט,
אבל הלב כל כך יותר חזק ממנו.
והלב רוצה נקמה.