שאלה חסרת תשובה – חלק ג'

היי
זוכרים את הסיפור שלי , זה שכתבתי ממנו כבר שני פרקים אבל לא המשכתי ?
אז בזמן שלא העלתי אותו לפה , המשכתי לכתוב אותו בוורד וכבר הגעתי לחלק ז' או ח' .
רוצים את ההמשך ?
וול , הנה לכם :

חלק ג
אני הולך ברחובות העיר השוממים של העיר בשעות הקטנות של הלילה, מאוכזב מהלילה במידה שניכרת על פרצופי, אני לא מאמין שהיא באמת זרקה אותי בשביל איזה אידיוט שיכור. פשוט לא מאמין!
"אופס." שברתי פח אשפה. בטעות.
אני שומע קולות, אך יותר משהם מאיימים הם מסקרנים אותי ומגרים אותי להתקרב. הם מגיעים מהפארק הקרוב. אני יכול לראות את זה. נערה, צעירה במראה, לבושה בבגדים בהירים ויפים ישבה על ספסל רעוע מעץ וקיללה לאוויר בצורה חופשית.
התקרבתי עוד טיפה והתיישבתי בצד השני של הספסל, איפה שדמעותיה לא יכלו לפגוע בי. "אני יכול לעזור לך במשהו?" שאלתי, רק אז היא הבחינה בי וסומק קל עלה בלחייה, שהיו אדומות מדמעות גם ככה. "אתה יודע אם אני יכולה למכור את הרגשות שלי ב – Ebay ? אני לא רוצה אותם יותר." היא החזירה, זה הצחיק אותי מעט אבל מיד הבנתי שהיא רצינית, ועצרתי את הגיחוך שנייה לפני שיצא מבעד שפתיי.
"מה קרה לך שאת לא רוצה להרגיש יותר?" שאלתי אותה בשנית והבטתי בעיניה, שצבען מעורב בין כחול של ים צלול, ירוק של דשא רטוב ואפרפר של שאריות אש מלחמה. שנינו שתקנו. "אני שונאת את החיים שלי." היא נשמה עמוק ובכייה הפסיק באחת. "אבל זה אומר שאת צרכה לוותר על כל הרגשות, גם על אהבה? אין לך אף אחד שאת אוהבת, שאת לא רוצה לאבד?" ניסיתי לשכנע אותה להיות חיובית, ועל פניה נראה שהצלחתי לשנות מעט את גישתה. "אין לך סיבה להיות עצובה, לעומתי, שהאדם היחיד שאהבתי זרק אותי בשביל מישהו אחר."
"לפחות אתה אהבת מישהו." היא הוסיפה להתלונן. "להגיד לך משהו? אני לא יודעת לאהוב. אף פעם לא עשיתי את זה, אז אני לא יודעת. תמיד אמרו לי, 'אוי, כמה אני אוהבת אותו, את לא?', ולא ידעתי מה לענות."
הייתי בשוק.
בשלב הזה… באמת שלא ידעתי מה להגיד.
"אמממ… מישהו פעם אמר לך שהוא אוהב אותך?"
(לב: אתה מטומטם.
מוח: תסתום, אתה אמרת לי להגיד את זה!
לב: אני שונא אותך.
מוח: לא יותר ממני.
לב: אתה לא חכם.
מוח: אתה יודע, יחסית ללב אתה לא ממש לבבי.
לב: ארגגגגגג.)
"לא יודעת. לא."
(מוח: עכשיו זה הזמן שלך. – כיבוי –
לב: תודה רבה.)
"אני, אני חושב שאני… לא ממש שונא אותך, את יודעת?" היא צחקקה. הצחוק שלה כזה מתוק.
"יש רק 5 אנשים שאני… בוא נגיד, רוכשת להם חיבה. וואן דיירקשן, הלהקה האהובה עליי בעולם. אתה מכיר אותם?" היא שאלה, לא התאפקתי ומיד פרצתי בצחוק. נראה שהיא נעלבה ממני.
"אני דיירקשנית. אתה לא הֵייטר, נכון?" פניה הנעלבות היממו אותי וריתקו אותי אליה. "אני מכיר אותם מקרוב ממש! אני מדבר איתם כל יום בבוקר, מבלה איתם כל היום ואנחנו נפרדים רק ממש לפני שאני הולך לישון. אני דירקשיונר שרוף, אחותי!" שנינו צחקנו.
נראה לי… שהיא שמחה שיש לידה מישהו שמבין אותה באמת, שיודע על מה היא מדברת.
רק חבל שהיא לא יודעת שאני אחד מהם…

( רדו לרציתי להוסיף )

:)