שלום, יפהפייה עונה 2 – פרק 1.

שלום, יפהפייה עונה 2 – פרק 1.

שמעתי צווחה ממורד המדרגות.. רחוק ממני. אמי בכתה, צעקה לשמיים שנראו כקרועים מנגד לעיניה, הזיעה, נחלשה. אחותי הגדולה צווחה באימה וברעד. רצתי לחלק העליון שבגרם המדרגות הרעוע, רעותיי בערו וגרוני היה חנוק וגוש הדמעות שעמד בו חתך אותי כסכין.
הדלת הייתה נעולה וזה גרם ללבי להלום בחוזקה ולדמי להתפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, זיעה קרה נאגרה על מצחי וחשתי כיצד החרב החדה שבחדות מפלחת את בית החזה שלי וגורמת לי לדמם בכל חלקיק וגיד בגופי.. לא, בבקשה, אני חייב לפתוח את הדלת לפני שהוא ימצא אותי! החלתי לבעוט ולדחוף בדלת, מפעיל את כל מאמציי וכוחותיי.. מפרקי ידיי נחבלו ונשרטו, ריח הדם המריר צרב את אפי וגרם לבטני להתהפך בקרביי בתחושה מחליאה.
״לא שון! אני מתחנת!!״ שמעתי את אמי מתחננת בצווחה ובקול לא יציב, ורק רציתי לרוץ לחדר ולהתחבא מתחת לסמיכה.. לכסות את אוזניי ולברוח מהמציאות הזו, לברוח מעצמי.. אך לא יכולתי והמשכתי להיאבק בדלת הארורה הזו, ידיי הלמו בדלת בכל הכוחות שעוד נותרו בי.. דם נמרח לאורך הדלת.. הדם שלי, אך לא יכולתי לוותר! נשארתי שקט, שקט להדהים מבחוץ אך הייתי מחריש וסוער להחריד מבפנים.. המשכתי לדחוק בדלת העץ להיפתח אבל זה פשוט לא זז, אפילו לא השמיע צליל חריקה.. דבר. ולפתע זה חלחל לי כה עמוק כמכה מענה מתחת לחגורה כל מערכותיי דלקו והחלתי לבכות כמו מטורף. רק רציתי לעזור לשתי הנשים המדהימות בחיי אבל.. אבל אני לא יכול.. אני מפחד, אני כל כך מפחד.. רעדתי, הייתי מכונס בעצמי, יוצר את חומות הפלדה סביבי ונאבד לעד, אני כבר מזמן אבוד.. חסר תקווה, חסר שמחת חיים, חסר אור.. חסר כיוון ולו אחד, אני חש כאילו ואני חי בלילה נצחי, הכאב כואב מדי ומכרסם בי בשביל שיהיה אמתי, הוא לא הולך להירפא.. דבר לא יירפא ויהיה כפי שהיה לעולם עוד.. הוא כבר יותר מידי זמן רודף אותנו, הסרסור של אימא שחושב שהוא אבינו.. איני מסוגל לסבול זאת.. איני יכול.. התנשמתי בכבדות, רגליי רקעו על הרצפה בזמן שכפות ידיי חפרו בשערי, היה לי כה קר.. היה קפוא עד העצם, לא ידעתי מה אני יכול לעשות.. לא ידעתי מה לחשוב.. רק השתוקקתי למכונית צעצוע חדשה בצבע צהוב ולגלידת שוקולד צוננת בימי הקיץ החמים הללו.. אבל לא, זה לעולם לא יקרה.. הכול חלום.. ובינתיים אני חי את הסיוט.
״לא!!״ אחותי צווחה ובכתה, ״לא בבקשה! לא רק לא את זה!!! בבקשה!!״ קוטפת אותי חזרה למצב שהייתי שרוי בו, התבוננתי בעצמי במראה, עיניי הגדולות והירקרקות לעומת פניי הקטנות נקרעו לרווחה, שמתי לב שכפות ידיי רעדו וברכיי גם שקשקו.. רק ממשמע צחוקו וצליל החבטה.. עצמתי את עיניי.. לבי עוצר ונסחט.. בום! לא! הנחתי את ראשי על כפות ידיי המדממות, שערי הקצר היה פרוע ומלוכלך, ״תן לזה להיות חלום..״ לחשתי לעצמי. אבל כמה שרציתי להאמין למשאלה הזו ידעתי שאיני יכול. זו המציאות. המציאות שלי. איני יכול להתחבא עוד תחת התגית ׳אני רק ילד קטן׳ .. כי אני לא, אני חייב להיות חזק למען המשפחה שלי, להחזיק את אחיותיי ולהתבגר, להתגבר על הפחדים והסיוטים שלי למענן.. אין כל ברירה אחרת.. נגבתי את דמעותיי ועצרתי את נשימתי, תפסיק לבכות תינוק. חשבתי לעצמי. תתבגר!
לא.. קול בתוכי לחש, לא עדיין לא.. אבל במהירות הסטתי אותו, מדחיק לפינה החשוכה והאפלה ביותר שבראשי ולבי כאחד, אני חייב לפתוח את הדלת הזו ולהשתחרר.
כנראה שהיה נמאס לו מאחותי ומאמי, הוא צחק וצעק, ״הארי נעול למעלה!״
יכולתי לשמוע את צעדיו מתקרבים לעבר הדלת שבה הייתי נעול, מתקרבים באטיות. במהירות התרחקתי עד כמה שרק אפשר מהדלת. חסר נשימה בדקתי סביבי בלחץ ובפחד עזים היכן אני יכול להתחבא אך.. זה מאוחר מידי, הדלת נפתחה לרווחה לפני שהייתה לי הזדמנות להתחבא. ״הארולד״ קול השטן שלו קרא בשמי, הוא התקדם לעברי במורד המדרגות החורקות, מבט קפוא וניטראלי היה חקוק על גבי טווי פניו המבחילים.. בלעתי את רוקי וזה צרב, הוא לובש מכנס ג׳ינס… עם חגורה, חגורת עור חומה.. דמי נזל מפניי ואבדתי את שיווי המשקל, לא. התקדמתי אליו בשקט, יודע שאם אנסה להתחמק זה רק ירגיז אותו יותר. חשתי כיצד לבי נודם מלכת ועיניי מתחילות להתמלא במים מהדמעות, כשהוא יתקרב אליי יותר ויותר.. פותח בלחיצה אחת את סוגר החגורה שלו.. גורם לגופי להתכווץ ולהיתקף בתחושה מורטת עצבים, צעדיו קרעו יותר את אוזניי כשהתקרבו.. הוא רכן לעברי, מרכיח אותי להתבונן בעיני השטן שלו, ״אני הולך ללמד אותך להיות גבר״ אמר בקול נוקשה.
אמי רצה לעברנו, ״לא בבקשה אדוני, אני אעשה הכול רק אל תפגע בו! בבקשה! הוא רק ילד קטן!״
״שתקי אישה נחותה שכמוך!״ הוא סתר לה גורם לה ליפול ברפיון כוחות על הרצפה בזמן שסגר את הדלת מאחוריה ונעל את המפתח המוזהב והחלוד בבריח.. השתתקתי. אמי.. אמי נפלה בחרב מנגד לעיניי.. אימאל׳ה.. אימאל׳ה בבקשה קומי! אימאל׳ה.. תצילי אותי אל תתנו לו להישאר איתי! אל תתני לו להישאר אתי לבד! יש לו חגורה! ג׳מה? איפה ג׳מה?! ג׳מה! מישהו! הצילו!
״לא, בבקשה לא עוד. בבקשה״ התחננתי בשקט מנסה להשתלט על דמעותיי, אנך אבא שלי..
״אינך למדת דבר! גבר אמתי אינו בוכה!״ צעק עליי וגרר אותי לעבר הקיר, מוריד לי את החולצה.. גבר אמתי לא מכה אישה!
״אתה תודה לי על כך יום אחד, הארי״ הוא לחש לתוך אוזני הקטנה וכול עולמי נחרב עד עפר כשהחגורה התרככה בעורי החיוור.
והכול לפתע כאילו ונמחק.. נעלם לי שוב. נפלתי לבור השחור..

-מנקודת מבטה של אלנה-

ישבתי מחוץ לחדרו של הארי, למרות האש שבערה באח שממולי עקב הקור העז היה לי קר, היה לי כה קר.. עד העצם. התבוננתי בדרך שבה הלהבות הכתומות נקשרות עם הכחולות וחשתי מהופנטת.. דבר לא התרוצץ בראשי, במבט חלול ומרוקן התיישבתי והתבוננתי בלהבה המרצדת שמנגד לעיניי, מכושפת וחסרת כוחות.. אטומה ומפוחדת, ולפתע ראשי קדח כמטען חשמלי טעון בזוג קוביות קרח קפואות כשקולו של הארי תקף אותי שוב, ׳לני, את מכשפת אותי׳.. הדמעות חנקו את גרוני, פלטתי אנקת ייאוש והתכווצתי בכאב מייסר ומורט עצבים.. כל סערותיי סמרו ודמי הלם בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, למה הוא אינו מתעורר? למה..?
אני מתגעגעת אליו כל כך.. אני מתגעגעת לכל דבר בו, לצחוקו המתגלגל ולדרך שבה הגומות שלו שחרוטות בחוזקה אך גם ברכות טהורה מרקדות לפניי, אני מתגעגעת לדרך שבה העביר כך סתם את היד בשערו ויצר פלומה קטנה.. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי וכפות ידיי עקצצו.. אני כה משתוקקת לפרוע את שערו בתשוקה ובעונג בזה הרגע, וכשהידיים הגדולות הללו נגעו בי.. חשתי קצרת נשימה, נכנעתי. רעותיי בערו כאש להבה שמתפוצצת בגופי, או כשנשך את שפתו התחתונה.. אלוהים, השפתיים השמנמנות הללו והמגרות שהיו עליי, שהיו על גבי כל פיסת עור בגופי והצליחו לגרום לכל מערכותיי לדלוק בין רגע… התמסרתי לתחושה הזו בין רגע, עצמתי את עיניי.. זה חלחל לי כה עמוק כמכה מענה מתחת לחגורה ונפרקתי על נשקי, חשה בצמרמורת מכרסמת בי.. עיניי נקרעו לרווחה ולהב חד ומושלם של תשוקה וחושניות סוערת חסרת פשרות פלחה את בית החזה שלי וגרמה לי לדמם בכל חלקיק וחלקיק בגופי כשעיניו הירוקות שטעונות בכה המון אפלה ורוך פגשו בי וגרמו לי להתאהב בו עוד ממבט ראשון.. רק עצם המחשבה שהעיניים הירוקות שלו לא ייפתחו שוב לעד ויאירו את עולמי, יכוסו ןיוחבאו תחת אדמה בוצית בתוך ארון קבורה שחור ואפל.. לבי התכווץ והלם בחוזקה – לא! הדמעות הופיעו.. יצאו החוצה.. איני יכולה לחיות בלעדיו, אין כל סיכוי שאחרי כל מה שעברנו.. הכול יעלם.. לא, אסור לא! בבקשה.. בבקשה שיפקח את עיניו, אני זקוקה לו עכשיו יותר מתמיד לנצח.
״בבקשה..״ הגישה לי נוי פרוסת לחם עם ריבה, התבוננתי בה והדמעות פשוט יצאו ללא שליטה, הצלחת נשמטה מידה והיא משכה אותי אל זרועותיה ובכתה יחד אתי. ׳אני שלך, מתי שתצטרכי אותי, אני שלך׳ קולו הדהד מכל עבר ואפילו שהמסדרון היה הומה אדם רק אותו הצלחתי לשמוע.
׳אני חי לבד, אני ישן לבד, אני מתעורר לבד- אני לא יכול להיות..-׳ לא, אתה הגבר שלי, אתה ורק אתה!
׳אין לי לב לאהוב׳ יש לך.. יש לך בכל נפשך מתוק..!
נוי מחתה את דמעותיי, ״אל תדאגי.. לני, הוא יתעורר.. את תראי שהוא יתעורר והכול יהיה בסדר..״ היא מלמלה.
אחזתי בשרשרת שלו בין אצבעותיי, ׳אני רוצה שיהיה לך את זה. שאנשים ידעו שאת שלי׳ אני אך ורק שלך, כל כולי .. שלך.
״למה הוא לא מתעורר..?!״ לחשתי, ״למה? אני.. אני מפחדת..״
היא נשקה לקצה ראשי, ״הארי תמיד יחזור אלייך, הוא הבטיח לך, אל תוותרי מהר.. בבקשה!״ היא התחננה אליי. לא היו מילים שהיו מסוגלות לשפר את הרגשתי, ׳אל תוותרי עליי׳ קולו תקף את דעתי שוב מאותו הלילה שבו שבר את הצלחות.. קבל התקף.. הוא לא סבל מספיק לכל חייו?!
לואי התקדם אלינו, נאנח בחוסר כוחות, נוי דלקה לעברו ותמחה בו, לואי נראה שבור וזה המיס את לבי וגרם לי לבכות יותר.. עייפות וחרדה היו כחושים מתחת לעיניו בזמן שפלס דרך אלינו, עורו היה חיוור וצהבהב במעט, לסתו רעדה במקצת ומתחו היה חבוש, הוא סובל מחרדות.. מהתקפים.. נזכרתי כיצד אתמול הוא התעורר בבהלה באמצע הלילה והרחיק את נוי ואת כולנו מפניו, נשברתי ככלי שבר.. כאב לי כאב נפשי ופיזי שבלתי נתן לתאר.
״מה שלומך אהובי?״ שאלה נוי בעדינות ועזרה לו להתיישב לצדנו.
הוא נשם עמוק ולחץ את ידה, ״אני מצטער על אתמול מתוקה..״ לחש ברעד.
היא השפילה את ראשה על כתפו ומחתה את דמעותיה, ״זה בסדר לו, אני לא כועסת.. העיקר שאתה..-״ אך היא במהירות פסקה כשהתבוננה בי, גלגלתי את עיניי, יצר הקנאה הארור צבט בי.
״מה שלומך לואי?״ חייכתי אליו.
הוא הבליע חצי חיוך, ״אני יודע שהרבה יותר טוב…״ מלמל וכרך את ידו השנייה סביב כתפי, ״אמרו משהו לגבי הארי?״ הוא אמר לאוזני.
סימנתי בראשי לשלילה ובדיוק מלאני התקדמה אלינו, מגלגלת את ליאם בכיסא הגלגלים, הוא משותק.. היא הסיטה קצוות שיער סוררות לאחור ונשקה ללחיו בעת ששניהם נסו להבליע אלינו חיוך, אך אני מכירה את מלאני.. היא מתה מבפנים.
״תמיד אמרתי ששחור זה הצבע שהולם אותך..״ גחך לואי בעת שהצביע על כסאו השחור של ליאם.
ליאם גלגל את עיניו וצחק את מלאני התקדמה לעבר לואי בכעס והפנתה לעברו אצבע מאשימה, ״סתום את הפה חתיכת פריק!״ צווחה עליו.
״מלאני!״ צעקה עליה נוי מוכת הלם אך אני ידעתי שהיא אינה התכוונה לכך באמת, ״אל תדברי אליו ככה!״
״סליחה באמת נוי!״ צעקה עליה, ״אבל.. הוא פאקינג יושב כאן משותק על כיסא גלגלים, זה נראה.. זה נראה לכם מצחיק..?!״ הדמעות קרעו את עיניה שוב והיא מיהרה למחותן, ״אני מצטערת.. זה.. זה פשוט..״ היא התנשמה, ״אני עוד רגע חוזרת״ אמרה לליאם בלחש ורצה לעבר השירותים.
ליאם עצם את עיניו, ״אני חש אשם מהכאב שלה..״
״זה לא אשמתך!״ פלטה נוי בכעס, ״היא אוהבת אותך.. קשה לה לראות אותך כך, אפילו וזה זמני״
״כן, אבל לכמה זמן..?״ ליאם מלמל יותר בינו לבין עצמו לפני שעופרי אחזה בזאין שהתעוור בעין אחת ובעינו השנייה הוא רואה מטושטש, היא השפילה את ראשה וזו מבין הפעמים הראשונות שהיא אינה נראתה זוהרת ועוצרת נשימה.. היא פלסה יחד עם זאין את הדרך אלינו בזמן שמשכה חרש באפה.. הבלענו אליה חיוך ונוי פנתה לה את המקום בין רגע.
זאין גישש בידיו ברעד לעבר פניה של עופרי, לחשוב שלפני חודש הוא נחשב כגבר הכי קשוח שבחבורה, ועכשיו הוא אבוד ללא פיתרון בחשכה, עופרי התקרבה אליו, לוכדת את שפתה התחתונה בין שיניה על מנת לא לפלוט התייפחויותיה נוספת לפני שנשק נשיקה קטנה ועדינה לשפתיה, ״מי.. מי כאן.. רק.. רק אנחנו..?״ הוא גמגם חש מובך.
היא סמנה בראשה לשלילה אבל במהירות נזכרה ש… שהוא אינו רואה בה עוד, ״לא.. אממ.. אלנה ונוי כאן, וגם לואי וליאם..״ מלמלה.
הוא חייך וליאם מהר לומר, ״מה קורה זאין?״
זאין נאנח,״מלבד זאת שאיני יכול לראות הכול בסדר!״ ענה בכעס.
עופרי חבטה בחזהו במקצת, ״תפסיק לומר זאת! הראייה שלך תחזור!״
״מתי?!״ הוא הגביהה את קולו, ״את לא מבינה שאני.. שאני לא יכול להישאר ככה..? בלי לראות אותך?! בלי להיות בשליטה?!״
לואי תפך על שכמו, ״חבר.. זה לואי, בבקשה אל תקשה.. אנחנו לעולם לא נעזוב אותך בסדר? כולנו באותו העסק, כולנו נפגעו..״
נאנחתי, איפה החבר שלי? ׳אני אוהב אותך, אלנה׳ קולו הצרוד חזר..
למה נתתי לו ללכת?!
החלתי לבכות חרש, כלל לא התייחסתי לכולם.. הייתי שקועה ולכודה בבועה משל עצמי.. ״לני..״ לחשה מלאני כשחזרה מהשירותים אך אני סימנתי בראשי לשלילה והתרוממתי מהמקום, צועדת לכיון חדרו.. הלוואי שזה היה חלום.
׳איזה גבר מכה אישה?!׳ נזכרתי בקולו שוב, יודעת… גלתי.. למה הוא היה מי שהוא היה.

עבר עוד שבוע מייאש, פשוט התבוננתי בהארי.. הוא שכב ולא נע.. לטפתי את ידו, היא הייתה כה קרה.. שנאתי את החדר הזה, שנאתי להיות כאן, אך איני אוותר.. איני יכולה לוותר עליו… אני לא יעזוב אותו עד שיחלים.. בבקשה, בבקשה אלוהים תחזיר אותו אליי.. אך לפתע היה נדמה לי ששמעתי מין קול רחרשוש קל.. ראשי היה מושפל על מיטתו.. חשתי כיצד ברכיי רועדות, נשמתי נעתקה, קפאתי במקומי ופחדתי להרים את ראשי, מפחדת מהבלתי נודע, מפחדת להתאכזב שוב, יודעת שאדבר אם ידע שהכול בראשי. דממתי וכל עולמי נעצר מלכת, הקשבתי לשקט שצווח באוזניי והדהד בכל מערכת, תא ואיבר בגופי, אף קול לא נשמע. עדיין שקט כמוות. ידיי התכווצו לאגרופים הדוקים וראשי הסתחרר, הקולות שבראשי כבר נוגעים במציאות הארורה והמסריחה שלי שאיני רוצה לקחת חלק ממנה עוד, אני משתגעת. עצמתי את עיניי ולפתע רק השתוקקתי לשלוח יד בנפשי ולעצור את הטירוף הזה, הרי כל סיפור אהבה טוב נגמר במוות לא? כמו רומיאו ויוליה.. הסוף הטרגי והקורע לב שהראה את הכוח שבאהבה אמת, האם זה גם הגורל שלי ושלו? ידעתי שאם אני יוצאת מהבית חולים כשהוא קבור בארון.. אני יוצאת לעולם מת.. ריק, חסר תוכן או חיים. הוא החבל הצלה שלי, הוא בפיסת אושר שבחיי.. הוא הכול למעני.
רעש נשמע שוב, חשתי תזוזה קלה.. שיעול צרוד ומוכר, דמי קפא בעורקיי, הרמתי את ראשי למעלה לעבר מיטתו של הארי ולבי צנח ונרמס.
הקרקע התפוגגה מתחתיי, אבדתי את שיווי המשקל אך התאזנתי מחדש, התרוממתי בבת אחת, דוחפת את הכיסא לאחור, עיניו היו חצי פקוחות אך אצבעותיו ידיו הארוכות רטטו במעט, דמעות עמדו בעיניי, הארי.. הוא.. הוא זז.. הארי.. הוא.. הוא מתעורר, הוא חוזר אליה, אני אוהבת אותך מלאך.. חשבתי לעצמי, הוא השתעל שיעול צרוד פעם נוספת גורם ללבי לדום מלכת, אחזתי בידו בעת שאצבעותיי פרעו את שערו הרך והמתולתל, הממכר.. שפתיו היו משכרות חושים רק מצלפות בהן נעות, ״הארי..?״ לחשתי בקול חנוק.
נשמתי נעתקה, הוא פקח את זוג עיניו הירוקות כדשא טרי ורענן, כזוג מוקשים שגרמו לכל מערכותיי לדלוק ולקרביי ללהוט, הצבע חזר לפניי ונשמתי נעתקה, סוף כל סוף מבטינו הצטלבו.. נקשרו האחד בשנייה, הוא נראה חלש אך עדיין קרן, השתקפתי בעיני היהלום שלו ונאבדתי לעד, רכנתי לעברו, מחככת את מצחי במצחו, ״הארי..״ לחשתי, לבי הלם בחוזקה, הוא חי.. הבלעתי חיוך, הגעגוע היה הדבר הקשה ביותר בעולם.
״אלוהים, הארי, תודה..״ קולי רעד ולא יכולתי לשלוט בו, דמעותיי הרטיבו את עורו החיוור, נשקתי ללחיו, למקום שהוא כה אוהב מתחת לאוזן, נשקתי נשיקה קטנה לאפו.. ולבסוף לשפתיו, נשיקה ארוכה.. אך משום מה, לא הספקתי להתענג והוא דחה אותי בתוקף. התרחקתי ממנו, ״הארי?״ שאלתי בבלבול, מה קורה כאן לכל הרוחות?
הוא נראה מבולבל ואבוד בדיוק כמוני, הוא נע באי נוחות, סוקר את החדר מסביבו, משהו שונה השתקף בו, הוא פחד.
״הארי? מ-מה.. מה קרה אהוב שלי?״ שאלתי ונסתי להבליע לעברו חיוך רך ומרגיע.
״מי.. מי את לכל הרוחות?״ הוא שאל בגמגום ובלחש.
דמי נזל מפניי. לא. לא יכול להיות שזה קורה, הוא חייב לצחוק עליי, לא.. זה לא מה שקורה עכשיו. נשימותיי היו כבדות, קירות החדר סגרו סביבי וכלאו אותי, מחצו, חזק. לבי הלם בפראות וכפות ידיי הזיעו מהלחץ האדיר, אבל משהו בעיניו אמר לי שהוא באמת לא מבין מי אני.
״אני.. אני אלנה. הארי.. לא בבקשה.. הארי מה זאת אומרת..?״ תפסתי את ראשי בין ידיי וחשתי שאני עומדת ליפול על ברכיי.
הוא התרחק, ״מה.. מה אני.. מה אני עושה כאן..?״
״הארי, זו אני! אלנה! אתה בבית חולים.. לא, אתה .. לא יכול לעשות לי זאת!״ לא יכולתי להשתלט על קולי התקיף.
לסתו נשמתה ודמעות עמדו בעיניו, ״אני אמור.. אני אמור להכיר אותך..?״
״כן! הארי, בבקשה.. תסתכל עליי.. זו אני, אין סיכוי שאתה לא זוכר.. לא זוכר את כל מה שעברנו..״ קולי נחלש לקראת הסוף, ״דוקטור!!״ צווחתי.