שלום, יפהפייה – פרק 1.

רצתי במהירות האפשרית ברחבי רחובות לונדון, ממהרת לעבודה בבית הקפה. דוחפת אנשים בדרך, כמעט כושלת ומועדת על פני הקרקע הלחה והמחליקה במעט עקב הגשם שירד לא מזמן..
נשכתי את שפתי התחתונה ולבי התכווץ בכאב, באותו הרגע שנפרדנו הגשם החל לרדת, כאילו והשמיים בוכים יחדיו אתי, למעני.. אבדתי את נשמתי וראשי כאב, האם אני באמת שלמה עם כך? הוא היה הכול, הוא היה חיי, נשמתי, לבי.. הוא הצליח לקחת את כל הרסיסים שהתנצפו והתעופפו לאלפי כיוונים ולחברם מחדש, הוא היה המלאך שלי, הדבר היקר לי ביותר בעולם.. תמיד כשרק שמעתי את שמו את קולו היה מספיק על מנת לגרום לעולמי להיטלטל ולכל גופי לרטוט בתשוקה עזה..
המשכתי לרוץ, יודעת שאיני ממהרת לעבודה, היא כלל לא חשובה לי, דבר כבר לא נראה לי עוד בעל ערך או חשוב.. הוא לא שלי עוד, אני לא ישמע אותו בסיום היום ולא אקום לצדו, אראה את הדבר היפהפייה הזה לצדי חסר כוחות, אני לא אחוש את המגע שלו כשהוא מחבק אותי, לא מוכן לעזוב ולהרפות, מגן עליי ומסמן את השטח שלו גם כשאנו רק לבד, הוא לא ישיר לי יותר ויצחיק אותי כשאני עצובה, אני לא אוכל להתפרק עליו והוא פשוט ישתוק ויספוג הכול בשקיקה ללא כל הסתייגות, הוא לא ילחש לי את הדברים הקטנים הללו והמופלאים שגורמים לי להתכווץ בעונג רב שלעולם לא אשכח.. אני לא אוכל לתת לו חיבוק וללחוש לו עד כמה אני אוהבת אותו כי זהו זה – זה נגמר!
העובדה הזו הכתה בי בחוזקה, פשוט נפלתי על גבי הספסל, מרכינה את ראשי לכפות ידיי הרועדות וחשה בפעם הראשונה את הדמעות הזולגות מבעד לעיניי בגלל גבר.. גבר שאהבתי יותר מכל דבר, יותר מעצמי, ועדיין אני אוהבת..
לפתע חשתי נשימות על העורף שלי, סובבתי את ראשי וראיתי אותו שוב, הוא התיישב לצדי, אחז בכף ידי שכה קטנה וזעירה לעומת שלו אך עדיין חום גופו יכול לגרום לי להיות מוחזקת רק בזכותו, הוא נשק ללחי שלי וניגב את דמעותיי מפניי למרות שגם מספר דמעות בוגדניות הסגירו אותו, רק רציתי לנשק ולמחות כל דמעה ודמעה.. לא, אהוב.. אל תבכה, לא בגללי, אני לא שווה זאת! אני סתם אחת!
"אני לא אוותר עלייך, אנחנו נוכל לעבור זאת, הכול יהיה בסדר..". הוא התנשם. "אני אוהב אותך!". הוא צעק זאת, הוציא את זה החוצה.. התאבנתי בין רגע.

אני בטוחה שהיו די המון בנות שרצו למצוא את עצמן במצב כזה, אבל לא אני, בשבילי זה היה הלם בלתי צפוי ומטלטל, אבל אני מקדימה את המאוחר הכול התחיל בעזרה לחברה חולה, איני יודעת אם זו מכת הגורל או פשוט מקרה בלתי צפוי ובהחלט מרשים ומיוחד, כך או כך – הסיפור אהבה בנינו, נועד לקרות..!
***
"אני מצטערת שאת צריכה להחליף אותי.. אני פשוט לא מסוגלת לקום מהמיטה".
נאנחתי והתבוננתי בחברתי הטובה ביותר, החברות שסוררת ביני לבינה עמוקה יותר מקשר דם, אני אוהבת אותה כל כך.. למרות כל המגרעות שלה, היא עדיין חשובה לי ואני דואגת לה. חייכתי לעברה חצי חיוך רך ומעודד. "אל תחשבי על כך, הכול בסדר, זה קורה.. אני אשמח לעזור לך". הגשתי לה כוס מים צוננים וכדור אדוויל.
"הלוואי שהייתי יכולה לדחות זאת אבל התאמצתי כל כך על מנת להשיג זאת.. זה פשוט לא הוגן!". היא רקעה ברגליה בכעס ובייאוש על גבי הכורסה הישנה בצבע חום דהוי בסלון דירתו הדלה למדי שנדמית לקופסת נעליים, מראה הזוהר כלל לא נראה ברמה של הדירה הארורה והמחליאה הזו, לעומתה אני נראיתי ככף יד שמצאה את הכפפה המושלמת לה.. הרכנתי את ראשי בעצב והעברתי אצבע בחשאי על גבי בטני… עייני נקרעו לרווחה ודמי נזל מפניי.. יש.. יש לי שומן.
"חדלי מלייסר את עצמך, אני אעשה זאת! כמה קשה זה כבר יכול להיות?". גערתי בה והבלעתי חצי חיוך, היא גלגלה את עיניה ונחרה נחירת בוז. "אל תתביישי, פשוט תדברי". הורתה לי. "אל תשפילי את הראש שלך ותראי חזות ניטראלית שבלתי ניתנת לפיצוח!".
שלבתי את ידיי ונשענתי על גבי הקיר זוקפת גבה. "תודה על העצות, את החברה הכי נחמדה שיש!".
היא נשכה את שפתה התחתונה. "אני רק כנה..". משכה בכתפיה. "לא התכוונתי..". היא מלמלה בלחש ובמבט מתנצל.
"זה בסדר". מיהרתי להרגיע. "ואת צודקת, אני חייבת להיכנס לנעליים שלך היום". קרצתי לה.
היא צחקקה. "סוף כל סוף תנעלי עקבים!". קראה.
נחרתי נחירת בוז. "נעליים שטוחות לא נשברות".
"אבל הם גם לא עוזרות לגובה שלך". העירה ובין רגע חזרה לחזות הקשוחה שלה. "הבטחתי לאימא שלי שהיא תוכל לסמוך עליי, שאני אוכל לקיים את המסיבה הזו למרות שאני רק בת 19, אסור לך לפשל!".
הרכנתי את ראשי לכיוון ידיי ורק מחשבה אחת עברה בראשי – במה הסתבכתי? "את יכולה להגיד לי משהו שפחות ילחיץ אותי? לפחות תשקרי לי..". אמרתי כמעט בלי קול.
"בסדר, אני אשקר לך". היא התמתחה והתקדמה אליי בזרועות מושתות. "אני לא מעריכה אותך ושונאת אותך עד עמקי נשמתי..". מלמלה ואמצה אותי לחיבוק, גחכתי ונפלתי אל תוך זרועותיה, היא תמיד הייתה הכתף התומכת שלי והיומן הסודי ביותר שלי, היא תמיד הייתה כנה אתי וידעה מתי להעמיד אותי על הקרקע, הדברים שעשיתי למענה לא משתווים במקצת לכל מה שעשתה למעני.. ליוותה אותי לקבוצות התמיכה, הלכה אתי לרופאים וקבעה לי תור אצל הפסיכולוגים, כן.. בלתי ניתן ואני גם לא רוצה לדעת באיזה חור הייתי יכולה להיות לולא היא.. "אני יודעת שתעשי כמיטב יכולתך, לא הייתי מבקשת זאת מכל אחת". היא נשקה ללחי שלי וחזרה לכורסה, אחזה בכדור האדוויל ולגמה מהמים במהירת, מטה את ראשה לאחור, שערה הבלונדיני היה מסורבל למדי ונחת על גבי כתפיה בשחרור ובטבעיות, עיניה הכחולות היו קרות כקרח וניטראליות למדי ללא כל הבעה ועורה היה חיוור למרות שהוא שזוף בדרך כלל.. תמיד חשתי כנעל בית לצדה, סתם שיער חום ועיניים אפורות שלא משקפות כלום, שלא מסתירות אפילו עשירית מהעומק שגועש בעמקי נשמתי המצולקת והמעונה, אבל זה טוב שכך.. –
"קדימה, קחי את עצמך ולכי!". האיצה בי.
גלגלתי את עיניי, אחזתי בתיק בגל זוג הכתפיות הכחלחל שלי, בדקתי ששכורי הנעליים שלי קשורים היטב על מנת שלא שוב יפול צניחה חופשית במעלה המדרגות, התבוננתי בה מבט אחרון, גופה הארוך והרזה נפרס כמעט לאורך כל הכורסה.. לא כמוני, שרק נפרס על חצי ואולי קצת יותר.. השפלתי את ראשי בעצב, מניחה לשערי הגלי והארוך להסתיר את פניי ויצאתי מבעד לדלת.
היום היה נדמה לי כיום לונדון שגרתי, היה די קריר והאופק היה אפוף בערפל, אי שם באופק היה נתן לראות את הביג בן המוכר והמוזהר, האגמים היו תכולים יותר מכדור הארץ, יותר מהאוקייאנוסים, ילדים מנסים לתפוס סנאים בפארקים הציבוריים.. מאות אנשים רצים את ריצת אחר הצהריים שלהם, חלק עוצרים לשבת ולנוח לצד כוס תה בבית קפה קטן, נשים רזות מרשות לקחת ביס חטוף מהמאפה, כן.. זה עומד להיות עוד יום חסר מטרה, עוד יום שאעביר, שלא משנה כמה אבצע בו יהיה לשווא.. כי זה לא ייקח אותי לשום מקום, כל חיי הם כגלגל, כרשת חוטים שאני קשורה בה שמובילה אותי לאבדון, אני הולכת במעגל שמתחיל בייאוש וברע וכך גם נגמר, לא משנה לכמה טוב והצלחות אני אזכה, נקודת הסוף תהיה דומה.. מתי כבר אזכה לדבר מה חדש ומרגש? לדבר מה שיצליח לגרום לי לשכוח מכל הסיוטים שרודפים וטורפים אותי עד חוסר שפיות? מתי כבר יגיע היום שאתעורר בו בידיעה ששווה לי לקום למענו?
העברתי קצוות שיער מרדנית לאחורי אוזני, היום הזה לא יגיע, לעולם. הרבה אומרים לי שאני פשוט זקוקה לאהבה, למצוא לי איזה גבר שיכניס לי מעט מרץ לחיים, אבל לא, אהבה היא לא בשבילי.. כבר נפגעתי ונבגדתי כל כך הרבה פעמים, האמון שלי בגבר נהרס, אני מסוג הבנות שנקראות "חבילה כבדה מידי", יש לי סיבוכים רבים ועבר בלתי נשכח ומזעזע שלא מגיע לכל ילד לחוות.. זה אולי מה שבנה אותי להיות חזקה וקשוחה, ליצור חומות ועוד חומות מסביבי על מנת לא להיפתח בפני אף אחד.. מלאני הכירה אותי בגלל שגם היא הייתה שם, בקבוצת ההקשבה, ומאז נהיינו חברות כאלו טובות.. היא לעומתי החליטה להמשיך הלאה בחיים וכיום היא מארגנת מסיבות ומדגמנת, יוצאת המון ומכירה בחורים נאים, רק אני לא מצליחה לא משנה כמה אני מנסה ורוצה, מאוד רצה ונואשת, תקועה.. רקעתי בכפות רגליי על מנת להפיג את הצמרמורת.. הסיוט שבאתי ממני.. די, די, די.. נמאס! רוצה לצאת מהאופל!

אנשים החלו להגיע בהמונים, אני ישבתי על גבי אחד מבין כיסאות העור בצבע שחור חלק ורקעתי בציפורניי הנקיות על גבי שולחן הבר הארוך העשוי מעץ מלא ועבה למדי, אלפי אורות בצבעים ובסגנונות שונים האירו כמעט מכל מקום.. כורסאות עור אפורות, לבנות ושחורות היו מונחות בצדדי הבר לצד שולחן עץ קטן שהיו מונחים עליו בירות שמלאות עד גדודתיהן וחלק כמעט גמורות, המוזיקה הרועשת צווחה באוזניי כתחושת קריעה, אלפי פנים מחייכות, קריאות שמחה ורגש מלאי אנדרלין נשמעו והדהדו, כן.. ילדת היום הולדת באמת בעלת מזל , מלאני הזו יודעת לעשות מסיבות!
"ומה בשביל מלאני שתיים?" שאל אותי הברמן מאחוריי, בלעתי את רוקי וזה צרב, החור השחור שבבית החזה שלי כאב וגרוני היה חנוק, הלוואי..
"לא תודה, אני לא שותה..". מלמלתי וחייכתי אליו חצי חיוך. "אולי רק כוס לימונדה".
הוא עקם את פיו. "ילדה טובה אה?". חייך. "את משפילה אותי..". גחך והלך להביא את השתייה. "אני משלם!". קרא.
זקפתי גבה, בסדר.. בעיה שלך! לפתע שמעתי צעקות והמון מתאסף באמצע רחבת הריקודים, שמעתי קללות וצווחות של שני גברים, התקרבתי בחריצות ובבהלה לכיוון מקור הרעש, אני חייבת לתפוס שליטה על העניינים!
נדחפתי בין ההמון. "סליחה.. פנו את הדרך!". מלמלתי.
"אני יהרוג אותך! אתה לא תיגע בשום אישה בחיים יותר!". צעק קול גברי בעל מבטא מרטיט ומורט עצבים, מבטא משכר ומושך, חד וחודר כה עמוק.. נשכתי רק לרגע את שפתי התחתונה.. אני חייבת להתרכז! "איזה גבר מכה אישה?!". המשיך לצעוק עליו, מה?!
"זהו לא עניינך היא הסכימה!". נסה להגן על עצמו האחר, ואז עמדתי ביניהם, מתנשפת, זיעה קרה שטפה את מצחי ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי.. כיצד אני עכשיו הולכת לטפל בזה?
"אממ.. חבר'ה.. בבקשה, זו מסיבה, אל תהרסו אותה..!". קראתי בגמגום והשפלתי את ראשי, הם התעלמו ממני, הבחור שנשכב על גבי הרצפה דמם מגבתו ומפיו, עיגול סגול וכהה היה פרוס סביב עינו השמאלית וידעתי שהבריטי המושך שהיה עם הגב אליי הרג אותו לגמרי..
עצמתי את עיניי וספרתי עד עשר – מלאני סומכת עליי, אני חייבת להראות חזות קשוחה! "טוב עד כאן! אתם לא הולכים להרוס את המסיבה הזו! קחו את עצמכם וצאו מכאן!!". צווחתי עליהם ולפתע המכות נקטעו, הבחור המוכה זקף את גבתו והביט בי במבט כאילו אני הנחמה היחידה שלו.. גלגלתי את עיניי.
הבחור שהכה אותי גיחך במעט והשפיל את ראשו, הוא התרומם והעביר יד בשערו, גבו התקשח והשרירים היו בולטים וזה כה הסעיר ואז זה קרה, הוא הסתובב אליי, עיניו נפגשו עם שלי והעולם עצר מלכת והתפוגג בין רגע.. רק הוא היה קיים בכל חלל המועדון.
עיניו היו ירוקות עמוקות כדשא טרי ורענן, עיניים שנדמו כנקודת האור ליופי ולביטחון העצמי, עיניים שגמרו לי להישאב ולהיעלם בהן, לחוש מוחזקת רק בזכותם, שפתיו היו מלאות למדי.. נשכתי את שפתי התחתונה, וכה מגרות.. שערו היה מתולתל ומבולגן ונפל על גבי טווי פניו המלאכיים בדרך מושלמת, ידי עקצצה וצרבה.. כל כך רוצה להעביר יד עכשיו בשיער המיוחד הזה..
לבי רטט בחוזקה והייתי קצרת נשימה, ראשי הסתחרר בתוקף, שרירי בטני התכווצו בכאב וגרמו לאש לבעור בקרביי, חשתי כיצד ראי מסתחרר וקודח, כל סערותיי סמרו וצמרמורת גלשה בכל מורד גופי והרעידה את כל איבריי, הוא.. הוא כובש..
הוא חייך אליי חצי חיוך קורן בעל זוג גומות שחרוטות בחוזקה אך גם בעדינות רכה. "סליחה, מי את?". שאל בקולו הגברי והמושך שהצליח לגרום לי לפלוט אנקת ייאוש ולהיהפך בין רגע לפקעת אחת של עצבים שיכרון, הייתי מהופנטת ומכושפת מיופיו החד והמושלם שחודר ומחלחל כל כך עמוק..
"אני.. אני מא… מארגנת את האירוע… " השפלתי את ראשי ושחקתי בחשאי בקצוות שערי הארוך.
הוא זקף גבה ושילב את ידיו האורות וה.. כל מערכותיי דלקו, והכל כך שריריות, חשתי כאילו ונקשר סרט סביב גבי ואני נמשכת אליו ללא כל שליטה. "את לא נשמעת בטוחה בתור מארגנת אירועים". קבע.
בלעתי את רוקי – נתפסתי, בכזו מהירות.
"תראי, זה יפה מאוד המעשה שלך אבל באמת שלא כדאי לך להתערב..". מלמל.
זקפתי גבה. "אני המחליפה של מארגנת האירוע עקב.. עקב מח..מחלה". הגבהתי במעט את קולי, הוא מתנשא כל כך. "עכשיו או שתפסיק להכות או.. או שתלך..".
הוא הרים ידיים בהסתייגות והתבונן בבחור המדמם בעיני נץ מאיימות ולוחמניות. "אם תעשה זאת שוב אני יהרוג אותך!". קבע והלך לכיוון הבר, גורם לאנשים לזוז לצדדים על מנת לפנות לו את הדרך.
מהרתי לכיוון הנפגע ובדקתי בדאגה את טווי פניו. "אתה בסדר? אתה רוצה שנטפל בך?"
הוא סימן בראשו לשלילה. "לא זה בסדר.. אני חושב שמוטב שאלך.."
"לא בבקשה, תשאר, עוד מעט הקריוקי מתחיל!". מחיתי.
הוא נאנח. "אין לי טעם להישאר". קבע זאת והלך במהירות, התבוננתי בקבוצת האנשים הרבה שנותרה שם, הם התבוננו בי בחרדה, חייכתי אליהם. "אין מסיבה טובה בלי מעט דרמה אה?". צחקקתי וכולם במעט חייכו אחריי. "קדימה חברים, תחזרו לחגוג למלכת היום שלנו!". קראתי והמוזיקה חזרה להישמע.

ישבתי על גבי אחת מבין הכורסאות המרוחקות, שלפתי את הרומן הישן והקלאסי שלי מהתיק והחלתי לקרוא, אלפי אוזני חמור היו תבועים בעמודיו עקב קריאה חוזרת שוב ושוב אך הדבר לא היה משנה לי, אהבתי לקרוא.
לפתע מישהו לקח את הספר שלי, סימן אוזן חמור אחת ותמימה והניח אותו על גבי השולחן, התבוננתי באותו המישהו שלקח לי.. וזה גרם לי לכשול בכורסה, הכובש האלים. "שלום יפה". מלמל וחייך אליי, הוא התיישב לצדי והבל פיו הסגיר אותו, הוא היה שתוי במעט.
נאנחתי והשפלתי את ראשי, נושכת את שפתי התחתונה. "שלום לך.." מלמלתי בלחש וקשרתי את אצבעות ידיי האחת בשנייה כפלונטר.
הוא חייך חצי חיוך ולחץ בכף ידו על גבי הירך שלי גורם למקום לבעור ולסעור בין רגע ולקעקע להיקרע לגורמים מתחתיי, דמי התפרע בכל מערכותיי ולבי הלם בחוזקה. "מה אתה עושה..?" לחשתי.
"הארי סטיילס". הציג את עצמו. "ואת?"
התבוננתי בו בחצי מבט. "אלנה שאנל.."
"אז, אלנה, אני מצטער על כך שהרסתי במעט את המסיבה של החברה שלך..". מלמל בכנות.
זקפתי את גבתי בבלבול. "למה בכלל עשית זאת? מה נסית להוכיח?"
"הוא הרביץ למישהי שאני מכיר… זה מחליא אותי שגבר מכה אישה". סינן בארסיות.
חייכתי חצי חיוך, לפחות אכפת לו. "יש דרך לפתור את הדברים..". קבעתי בכל זאת.
הוא צחקק. "מה את אומרת".
משכתי בכתפיי. "גם לי לא הכול מסתתר, אבל לקלל ולהתנהג באלימות זו לא הדרך הראשונה, למה לא נסית לדבר אתו?"
"אני לא בחורה!". הגן כאילו על כבודו. "לא היה על מה לדבר.."
דמי נזל מפניי. "יש כאלו שזה בדם שלהם, להיות כך.."
"היי, אני בסדר גמור". מחה בהסתייגות והחליט לשנות נושא. "למה את מחליפה את החברה שלך? אני לא רוצה להיעלב אבל די נאבדת שם ממקודם..". אמר במבט רך.
נשענתי לאחור והוא כאילו ניצל את ההזדמנות והתקרב אליי עוד יותר, סוגר כל רווח מורט עצבים שבינינו. "היא חולה.." מלמלתי. "ואחרי כל מה שעשתה למעני רציתי לפצות אותה, אבל זה רעיון גרוע, מה לי ולכל המועדון הזה?". צחקקתי.
הוא גחך. "אם היא בחרה בך סימן שאת מסוגלת, את פשוט לא מעריכה מספיק את מה שיש לך".
זקפתי גבה, כן, אתה ממש מכיר אותי. "אין לי כלום הארי..". התנגדתי. "היא פשוט לא מצאה לעצמה מישהי בפרק זמן קצר שכזה".
"ולמרות הכול היא בחרה בך להשגיח על האירוע העצום הזה, כן, אני בטוח". גלגל את עיניו. "אלנה, אני חושב שאת לא מעריכה את עצמך..".
"בסדר ואני בטוחה שאתה לא מכיר אותי!". הגבהתי במעט את קולי, הוא מצמץ בעיניו ונראה מופתע מהתגובה שלי. "לא התכוונתי.." מלמל.
"שכח מזאת". פסקתי. "אז, מה אתה עושה בחיי היום יום שלך?"
הוא זקף גבה והחל לצחוק צחוק מדבק שגרם לי לחייך. "חומד, את באמת לא יודעת?"
"חומד?". גיחכתי כלא מבינה. "וכן, אני לא יודעת".
הוא שלב את ידיו ונראה מופתע עד עמקי נשמתו. "אני זמר, בלהקה!".
זה הכה בי כדלי מלא במי קרח קפואים, לזאת לא ציפיתי.. ואז לפתע ירד לי האסימון, אני מדברת עם הארי סטיילס מוואן דירקשיין! איני מעריצה את הלקה, שירי פופ הם לא מה שאני אוהבת.. אני יותר בסגנון של שרירי רוק ודיכאון, אבל אחותי הקטנה מעריצה אותם… כיצד לא ידעתי זאת?
"וואו, איך לא שמתי לב?" קראתי בגמגום.
הוא משך בכתפיו. "קורה ואני שמח שכך, כי זה סימן שאת לא מעריצה".
"ומה טוב בזה שאיני מעריצה?" שאלתי בבלבול.
הוא קרץ לי. "את זאת עוד נראה.." מלמל ולפתע התרומם והושיט לי את ידו. "מארגנת מחליפה יכולה לקחת לה חמש דקות לרקוד?" שאל בנימוס.
בלי לחוש, כתגובה טבעית התרוממתי והנחתי את ידי הזעירה בידו. "בסדר.." לחשתי והוא הוביל אותי לרחבת הריקודים.

~מנקודת מבטו של הארי~

היה זה לילה מדהים, האלנה הזו כה עדינה, שברירית וביישנית.. אך יפהפייה ונשית עד כאב, איני יכול להסביר זאת אבל רציתי להיות קרוב אליה, רציתי לגרום לה לחייך ולשמוע על החיים שלה פחות או יותר, כשרקדנו הרגשתי כאילו העולם נעצר ואני שקוע וטבוע בה, לא מוכן לעזוב אותה, ללכת לאיבוד ולהישבר בתוך עיניה..
כיביתי את האורות ופשטתי את החולצה, התבוננתי בצג הטלפון שלי, יש לי את המספר שלה.. כן, אלנה שאנל, הסיפור בינינו רק התחיל.
אני חייב להראות לה שיש לי חיבה אליה, אפילו קצת.. אסור לי עכשיו רק לצפות ולחיות באשליות כי איני מסוגל לחשוב שכל הערב הזה היה לחינם.
החלטתי לשלוח לה הודעה : "נהניתי היום, מקווה שנפגש שוב..! נשיקה, הארי".
לא, זה לא טוב.. אולי זה במעט מלחיץ ומהיר מידי? היא הרי נראית בחורה שלא באה בקלות, היא הייתה די סגורה איתי.. אך בלי לשים לב זה שלח לה, החוורתי בין רגע ורק רציתי להחזיר את הזמן בשנייה לאחור.
פשוט מצאתי את עצמי בחושך, מכוסה בסמיכה ומחכה להודעה כילד מסכן, ולפתע הטלפון זמזם ורטט, היא החזירה לי הודעה : "גם אני, לילה טוב הארי .. :) . אלנה".
חייכתי לעצמי ויכולתי לחוש את החיוך שלה גם.. גלגלתי את עיניי, הנחתי את הטלפון על גבי השידה הלבנה שלצד מיטתי הענקית, נעצתי את עיניי בתקרה.. מחר אני אקום לבד, בכל הבית הענקי הארור והמחליא הזה אני לבד, אין לי איש כאן לצדי.. בית ענק שלא שווה דבר, רק איכשהו לחפש מעט אור בחושך נצחי.