שלום, יפהפייה – פרק 10

*מנקודת מבטו של הארי*

התעוררתי מקרני השמש הזהובות שחצו את שמשת חלון הזכוכית הדקה וצרבו את עיניי, מצמצתי מספר פעמים ופלטתי פיהוק זעיר, האירועים שקרו לפני מספר שעות התרוצצו בראשי והכו בי כמכה מענה ומייסרת מתחת לחגורה, ההיגיון שלי סתר זאת.. לא היה מוכן להאמין שזה באמת קרה, שהנערה השברירית והיפהפייה הזו ראתה את הצלקות בגבי, ראתה את התסכול והאבדון שאני חרוט בו והוא בי בחזרה, לבי התכווץ בכאב וידעתי רק דבר אחד – נשארתי למרות הכול.
הבלעתי חיוך כשראיתי אותה ישנה לצדי, זכיתי לראות אותה רגועה ואף פגיעה, היא נראתה כמו מלאכית.. הדבר היפה ביותר שזכיתי לראות בכל חיי, המגע שלה בי.. לא רציתי שזה ייפסק, אוי לעזאזל, מעולם לא חשתי כך, כל נגיעה שלה.. ליטוף בית החזה שלי.. הנשיקות.. הליטופים.. כל מגע בקצות האצבעות הדקות שלה חלחל לי כל כך עמוק ונגע בי פיזית ונפשית בדרך בלתי נתנת להסברה.. היא הצליחה להרגיע אותי ללילה אחד, וידעתי שאסור לה או לי לוותר האחד על השנייה ולהיפך.. אני אוהב את אלנה היא כל כך חפה מפשע., נפלה וכשלה לזרעותויי..
כרככתי את זרועי סביב אגנה הצר והמחוטב בעת שנשקתי נשיקה קטנה לזווית פיה.
היא כיווצה את עיניה ופתחה עין אחת.. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי – היא כל כך חמודה! ״בוקר טוב מתוקה…״ מלמלתי, מזיז קצוות שיער ארוכות לאחורי אוזנה.
היא חייכה חצי חיוך כובש . ״בוקר טוב..״ נגנה.
נשכבתי מעליה נעזר במרפקיי על מנת להתייצב ולא ליפול עליה, נשקתי לקצה אפה ומצחי נח על מצחה. לא ידעתי כל כך מה לעדות או להגיד, להציע לה מקלחת? להתלבש? להזמין ארוחת בוקר? סתם לשכב במיטה? מה עושים לכל הרוחות ?!
״רוצה להתקלח מקלחת בוקר?״ שאלתי.
היא הנהנה ודחפה בי במעט אך לא רציתי לתת לה להישאר, התקרבתי אליה יותר כנזקק.. ״את יודעת שאני תמיד אנצח.. זה קל״
גיחכתי . היא זקפה גבה, מלגלגת בי שוב.. שנאתי שאני אוהב זאת. בדרך כלל כשמלגלגים בי אני כועס וצועק, אבל היא עושה זאת בצורה חמודה.. בדרך מאתגרת.
״מה אתה אומר סטיילס״ פלטה בצחקוק ונסתה איכשהו להתחמק אך לא יכולתי לתת לה זאת, הבלעתי חיוך ואחזתי באגנה הצר לא מסיר את עיניי מזוג עיניה האפורות והזוהרות כיהלום, לפתע היא נראתה לחוצה וזה הדאיג.
״הארי..״ היא לחשה. ״אני חייבת לשירותים״
גיחכתי ושחררתי אותה. ״תמהרי״
היא לקחה את החולצה שלי שאתמול לבשה, אוחזת בחזייה ובתחתונים שלה, היא חטפה את שמלתה מאתמול ונכנסה לשירותים.. נאנחתי, אז כנראה שלא נשאר במיטה כל היום.. וזה גם אומר שהדייט המוזר ביותר בחיי נגמר.
לבשתי מכנס ג׳ינס ואת החולצה של אתמול וירדתי למטה, פתחתי את המקרר הקטן והוצאתי חלב, גיששתי בידיי אחר קפה וזוג כוסות, כשמצאתי זאת חייכתי חיוך ניצחון והחלתי להכין.
״אני לא מאמינה שאני לבושה בשמלה..״ היא מחמלה.
זקפתי גבה. ״אני אוהב זאת, את נראית כל כך.. יפהפייה בה״
״וזה אמור להעליב אותי שרק אם זה אתה אוהב את מה שאתה רואה?״ צחקקה, מצמצתי בעיניי ונאנחתי, משלב את ידיי על גבי חזי ונשען על השיש. ״לא, את נראית הרבה יותר טוב בלי..-״
לחיי הסמיקו והיא מהרה לעצור בעדי. ״בסדר, מה אוכלים לארוחת בוקר?״
זקפתי גבה. ״אממ.. יש כאן חדר אוכל ״
היא לכדה את שפתה בין שיניה וזה הכעיס אותי מהיצר שזה מחולל בי, פשוט רציתי כל כך לנשוך, להתרסק, להתפרק על השפה הזו גם!
״אפשר אולי.. אולי שאני ואתה.. אולי נכין לבד ארוחת בוקר..?״ היא גמגה בלחש משחקת באצבעותיה.
״אני לא יודע לבשל מותק״ אמרתי בקול ניטראלי. ״ואני גם לא בטוח שיש כאן המון דברים במקרר..״ הוספתי כדרך אגב.
היא נראתה מאוכזבת וזה גרם לי לעצבות. ״אני בטוחה שנסתדר..״ מחמלה והתכופפה על מנת לפתוח את המקרר לרווחה, היא שלפה זוג ביצים ומלפפון ועגבנייה, היא התבוננה בי בחיוך ניצחון ולפתע היה נדמה שהביצה עומדת להישמט מידה. ״או ש.. שאתה רוצה לחזור״
השפלתי את ראשי. ״יש לך רעיון אחר?״
״אפשר סתם לשבת ולדבר..״מחתה, לא לאב, אני לא אחד שמדבר.. העברתי יד עצבנית בשערי מנסה למצוא אחר עוגן שיציל אותי, למה היא רוצה יותר? שרדנו לילה אחד, למה עכשיו גם בבוקר? ״על מה?״
היא החזירה את האוכל למקרר, אחזה בהיסוס בכף ידי וגררה אותי לכורסה.
״הארי, חשבת שאני פשוט אקום ואלך אחרי מה שעשינו נכון?״ לחשה.
השפלתי את ראשי, כן, זו הייתי התוכנית, אבל רגשות מציקים חסרי הסבר נפצו את כל התמונה וצבעו אותה בצבעים חדשים ומשוחררים. ״לא״
היא זקפה גבה כלא מאמינה לי. ״למה אתה ככה? גורם לבחורה לחוש לרגע מלכה ואז לתת לה ללכת?״
נשכבתי על גבי הכורסה משכיב אותה עליי, רגלינו נכרכו האחת בשניה. ״למה לך לא. היה המון זמן חבר?״ והנה זה שוב, התהום האפלה והעמוקה חוזרת, לא משנה כמה נתקרב היא תמיד תהיה שם, מוכנה להפיל אותנו ולפוצץ בין רגע.
היא לא ענתה לי. ״לני, זה בסדר.. את לא חייבת לומר לי״ נשקתי לראשה. ״את יודעת, תמיד ראיתי את עצמי יושב עם המון סטודנטים מבריקים באוניברסיטה, אהבתי מאוד לכתוב שירים אז חשבתי שאוכל ללמוד כתיבה..״
היא חייכה חצי חיוך. ״אז למה הלכת לאודישנים של האקס פאקטור?״ שאלה בבלבול, בלעתי את רוקי וזה צרב, הוא הלך ולא ישוב יותר .. זה למה!
״בגלל ש.. הגשתי בקשה, הייתה לי מלגה, והסכימו. אבל באותו היום שהסכימו אחי הגדול מת.. הוא מת ממש ליד האוניברסיטה, השמחה הפכה בין רגע לדיכאון, לא יכולתי להתבונן במקום המחליא הזה בלי לחוש כעס וצמרמורת..״ לא רציתי לחזור לתחושות האלו אך הן לפתן ושטפן אותי מחדש , גוררות אותי לעמקי הייאוש והסבל. ״השתניתי לנצח מאז, למרות שזה תמיד היה כך.. תמיד לא הייתי אחד שמדברים עליו אבל תמיד מסתכלים עליו״ עצמתי את עיניי. ״הוא עזב והמצב החמיר..המבטים, הכול..!״
היא נראתה קפואה וכאובה וזה נגע לי בלב, היא הרכינה את ראשה לחזה שלי ולאחר מכן תפסה לשפתיי. ״אני מצטערת הארי.. באמת״ לחש, גיחכתי וחבקתי אותה בחוזקה, נשקתי לראשה וחשתי שאני חייב לומר חה סליחה. ״אלנה..״ לחשתי.
היא התבוננה בי בשאלה. ״אני כל כך מצטער אלנה, רק לא רציתי להפחיד אותך״
״להפחיד?״ שאלה מוכת הלם.
״כשראית אותי כך בלילה.. עם הצלחות והעצבים, פחדתי לגרום לך לברוח בגלל זה בניתי על דייט טיפוסי..״
היה נראה כאילו היא עוזרת אומץ . ״על מה אתה חולם?״ לחשה.
צחקתי. ״אחר כך לני..״
״לני?״ שאלה בבלבול.
הבלעתי חיוך. ״מגיע לי לקרוא לך בכינוי לא?״
עיניה נצצו והיא הרכינה את ראשה לצווארי וזה נתן לי הזדמנות לנשק אותה בצוואר. ״אתה בהחלט יכול…״

*נקודת מבטה של מלאני *
ישבנו כולנו ביחד בפיצה, רק לואי וזאיו היו חסרים ולפי מבטיה הלחוצים של עופרי הבנתי רק דבר אחד – הוא יודע.
לפתע לואי נכנס והתיישב לצד נוי וחבק אותה.
עופרי קפאה. ״איפה זאין?!״ שאלה בלחץ.
הוא גחך. ״במכונית הוא עוד מעט יבוא..״ מלמל, היא התכוונה ללכת אבל עצרתי בעדה על מנת לא לעורר עוד דרמה, קרצתי לה וחייכתי חיוך מזהיר, היא נאנחה והשפילה את ראשה . ״תודה..״ לחשה .
התרוממתי מהכיסא שלי . ״הלכתי להזמין לי עוד מיץ תפוזים..״ זרקתי כדרך אגב, בצעדים מהירים התהלכתי לכיוון היציאה, התבוננתי מבט לאחור, חשה את מבטו של נייל נח עליי, אך משום מה זה צבט אותי קצת לראות ולדעת שליאם לא חדל להתקרב למאיה שדוחה אותו שוב ושוב כל פעם מחדש, מה הסיפור שלה אתו לכל הרוחות?!
יצאתי החוצה וראיתי שביל קטן של … בלעתי את רוקי וזה צרב, משפד ודוקר את לבי בסכין החדה שבחדות, כל מערכותיי דלקו בין רגע והצמרמורת הכתה והצליפה בי בחוזקה, גל של רעד גלש בכל מורד גופי.. הטיפות הזעירות לקחו אותי לאחורי הבית קפה ושם נפסקו, מה למען בשם לואי עשה?!
זאין עמד עם הגב אליי, נשמתי עמוק, בקושי, רעותיי צרבו, בית החזה שלי כאב וגרוני היה חנוק.. נגעתי בגבו בעדינות והוא הסתובב אליי בין רגע, דם היה מרוח לו על הלחי ומקורו היה מאפו, דממתי וכמעט אבדתי את ההכרה ואת כוח המשיכה שמחבר אותי לקרקע הארורה שאני עומדת עליה. ״זאין..״ השתנקתי. ״מה.. מה קרה לך?!״ הייתי מבועתת.
הוא השפיל את ראשו. ״זה כלום מל.. לכי!״ ציווה זאת באגרסיביות, כיווצתי את כפות ידיי לאגרופים וידעתי שאני לא יכולה ללכת ולתת לו ליפול, עצמתי את עיניי והתקרבתי אליו, הוא נראה במעט יותר פגיע ועיניו השחורות כפחם והאפלות חדרו וצולקו בדמי ולבי.
״זאין.. אני לא יכולה לעזוב אותך כך!״ השתנקתי . ״אני אלך להביא ערכת עזרה ראשונה ו..-״
״זה לא עניינך מלאני!״ הגביהה את קולו.
השתתקתי וזה פשוט נפלט בלי שליטה. ״אבל אני פשוט.. דואגת לך״
הוא נאנח וחייך חיוך רך. ״תודה לך..״ הוא לחש אבל הוא לא הספיק לפני שעופרי קפצה לזרועותיו וכמעט הפילה אותו, הבלעתי חיוך, זה מדהים כמה שהוא חשוב לה.. שלמרות שהאקס העצבני שלה נמצא במרחק של קיר, היא עדיין תעזוב הכול.. ומשום מה, זה נראה לי גם שווה זאת, שזאין שווה את כל הדאגה.. דמעות עמדו בעיניה והיא משקה ארוכות לשפתיה והוא החזיר לה נשיקה ברצון ושקיקה רבה..
״אני כל כך מצטערת.. זה פשוט הכול באשמתי!״ היא ירקה בכעס ואשמה עצמית.
זאין תפס את ראשה בין ידיו ונשק למחצה.״תפסיקי זה לו, וזה רק דם.. אני לא ימות״ צחקק. ״אבל את מוכנה להסביר לי מה בדיוק קרה?״
עופרי חייכה אליי חצי חיוך, השמש הקופחת זהרה בעיניה ובעיניי שלי, רק לא בשל זאין וזה הלהיט והיה נסתר.. גלגלתי את עיניי . ״תרגיש טוב״ זרקתי והלכתי משם.
הצצתי בשעון של האייפון, השעה 16:22 איפה אלנה והארי לעזאזל?! אני לא יתקשר אליה ויהרוס הכול אבל יהיה נחמד אם תענה להודעות שלי.
ואז לפתע רכב שחור עצר בכניסה לבית קפה, הארי יצא ממנו ופתח לאנה, הם חייכו חיוך אחד לשנייה ונראו בלתי נפרדים, הדרך שבה אחז בה ושמר קרוב אליו.. היה נדמה שיהיה מוכן לחטוף כדור ללב על מנת להגן עליה, כאילו ואם מישהו היה מנשק או נוגע בה היה הורג אותו.. חייכתי, נכון, אין לי משהו שקרוב למה שלה יש אבל היה לי מספיק, עכשיו זה תורה לפתוח ולהתחיל משהו חדש בחייה.. וזה רק טמון בו.

*מנקודת מבטה של אלנה*

התיישבתי בין כל הבנות והארי לצדי, לא מוריד ומסיר את ידו מהירך שלי, סוחט לי אותה בחשאי מתחת לשולחן וקרביי להטו ודמי התפרע בוורידיי בין רגע.. כל סערותיי סמרו ונשמתי נגזלה.. חשתי מסוחררת וחסרת אונים לצדו ואהבתי זאת, אהבתי את הדייט שהיה לנו.. זה היה בלתי נשכח, הוא עצמו, נראה כמו מלאך, בלתי נשכח.
״אז.. שכתבתם?״ גיחכה מאיה.
מצמצתי בעיניי ופלטתי גיחוך. ״כן..״ לחשתי.
עיניה של נוי דלקו. ״ילדה רעה – כבר בדייט הראשון?!״ השתנקה.
משכתי בכתפיי. ״זה פשוט קרה…״ בלעתי את רוקי והצצתי בנער שגורם ללבי לרטוט כל פעם מחדש . ״ואני לא מתחרטת..״ הוספתי בשקט.
״את לא מבינה מה קרה..!״ מלמלה עופרי. ״לואי הרביץ לזאין והוריד לו דם כי אנחנו ביחד..״
״מה?!״ השתנקתי . ״אבל.. אבל אתם לא ביחד יותר את לא חייבת לו כלום, הוא חייב לקבל זאת..״
״כן, הוא חייב״ לחשה נוי וכולנו צחקנו.
״פשוט תודי שאת רוצה אותו..״ התגרתה בה מלאני.
״לא אני פשוט חושבת שאם הוא מכבד את עופרי ובאמת אוהב אותה הוא צריך לקבל זאת… מה הוא תינוק?״
״הוא פשוט קנאי..״ אמרה מאיה.
״כן, ליאם לגמרי מקנא בך ובנייל״ ירתה מלאני.
״כמו עוד מישהי כאן?״ צחקה נוי וכולנו הצטרפנו אליה נותנים לה להאדים.
לרגע היה לי רעיון.״אני לא מאמינה שאני אומרת זאת אבל.. אנחנו חייבות לצאת, רק אנחנו, לשכוח לרגע מהטירוף..״ לחשתי וכולן הסכימו אתי.
״על מה אתן מדברות?״ שאל ליאם בחיוך.
לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי וממלאני ענתה במקומי. ״סוד, בנות אף פעם לא מספרות״
והמשך הארוחה העברנו יחדיו בלי סודות… לבינתיים , אך כולנו יודעים על הסערה שמתחת ומעל לפני השטח, שנעשה הכול על מנת להתכחש לה…
אך בלתי נתן למנוע את הבלתי נמנע.

הארי עצר את הרכב על סף דלת ביתי, מלאני הלכתי לאכול ארוחת ערב עם משפחתה, אני חשתי חנוקה בשמלה הזו.. הארי ליטף את בטני והזיז קצוות שיער מרדנית לאחורי אוזני והמגע הקטן מלא החיבה הזה היה בעל משמעות אדירה למעני, זה היה הרבה יותר מליטוף זעיר, ידעתי והבנתי את הקושי שלו בלשון עם אדם מסוים, או בשיחות נפש שאני משתוקקת להן על מנת להשיג עוד מידע עליו.. אני רק רוצה למחות את כל הכאב שלו, לגרום לו להבין כמה המגע שלו מסעיר את חושיי ומלהיט את כל כולי בין רגע, כאילו והוא לוחץ על כפתור ההשמדה העצמית שלי ואני מתפוררת ונחרבת עד עפר במושב.
הוא נשק נשיקה קטנה לשפתיי, שחרר את החגורה ממני ובלי ששמתי לב הוא העלה אותי על גבי ברכיו,דוחף בכיסו לאחור על מנת ליצור מרחב בינינו, ידיי פרעו את שערו וראשו הושפל מהמגע שלי.. חשתי רע עם זה, כאילו והמגע שלי מכאיב לו. "למה אתה כך מגיב כשאני נוגעת בך?" לחשתי.
הוא התבונן בי בעיניים שנדמו כזוג פנסי חג מולד, עיניים שנדמו כדבר הכי יפה מלא התקווה והאור, עיניים שצרבו את לבי כאש להבה וגרמו לי לאבד בזרועותיו, הוא היה כל כך אגרסיבי וישיר נטול רגשות, וזה מושך אותי.
"אלנה, לני.." הוא מלמל ונראה מעט נבוך. "רוצה אולי שאני אכנס אתך לבית שלך?" שאל בחצי חיוך שובבי מחליף נושא במהירות, חשתי שנכרך לי סרט סביב האגן וזה רק מושך אותי ומהדק אליו, ידעתי את הכוונה שלו, הבית של שנינו להערב, לבד.. למה לא לנצל זאת מצדו? ובשיא הגנות, בנקודה רגישה ועמוקה בתוכי.. גם למה לא מצדי לנצל זאת? עוד זמן בחברת אליל היופי והחן ש.. שהוא שלי, כן, אפשר לקרוא לזה כך.. אני די בטוחה, אבל אני לא רוצה שזה יהיה הדבר היחידי שנעסוק, אבל די הטרדתי אותו היום בשאלות שלי, זה נראה כאילו והוא שנים לא התקרב ונפתח בפני מישהו כמו שהוא נפתח אליי היום לאחר הזמן הקצר שאנו מכירים..
"יש לך המון קעקועים.." מלמלתי.
הוא העביר יד כפות ידיו במורד גבי, גורם לו לצרוב ולהתכווץ ממגעו המתוק והמייסר, כאילו ואלפי הצלפות מכות בי שוב ושוב, כצווחה שמהדהדת בכל מערכותיי וגורמת לי לרעוד מההשפעה חסרת השליטה שלו עליי.
"יש להם משמעות". השיב בפשטות.
פתחתי אט – אט את כפתורי חולצתו. "למה יש לך של כלוב?"
הוא עצם את עיניו ונשם עמוק. "למה את תמיד מצליחה לפגוע בול במטרה?"
זקפתי גבה והאמירה הזו בלבלה אותי. "מה?"
"לא חשוב.." לחש. "יש לי תאריך של האקס פאקטור, של זוג ציפורים שבעיקרון עפים.. כמוני וכמו הלהקה, יש כאן את השם ג'מה בעברית.. למה, קעקועים לא מושך אותך?"
ברור שכן, אבל לעזאזל, לכל הרוחות, מתי תבין – אתה עצמך מושך אותי! "זה לא הדבר היחידי.." אמרתי כמעט בלי קול, התבוננתי בעיניו. "אז, יש .. יש..לך ..ערב פנוי?"
"בשבילך, הכול" קרץ לי ונשק נשיקה קטנה ללחי שלי, פתחתי את הדלת לרווחה ויצאתי ראשונה, הוא בעקבותיי נועל את הרכב, הלכנו יד ביד לכיוון דלת ביתי, הרמתי את האגרטל בצבע שחור שמונח לצד הדלת ושלפתי את המפתח המוזהב, פתחתי את הדלת לרווחה, זו פעם ראשונה שהוא כאן.
"וזה.. זה הבית שלי.." פשוט ומכוער למדי שחייב שיפוץ, כן בהחלט. לראות אותו בביתי שנדמה כקופסת נעליים שאני הכפפה המושלמת לה, נראה מגוחך וכה לא שייך, הוא נראה כיהלום מובהק שנקלע למקום הלא מתאים לו.. הוא כה יפהפייה, גבוה, לבוש ומריח נהדר, מסודר באופן מרשים לבחור..ההשוואה בין הבתים שלנו מעליבה ופוגענית, ושוב פעם חזרתי לנקודת ההתחלה, מה הוא מוצא בי? מה מושך בי או בחיי? מה אני כבר שווה.. מי אני? סתם עוד ילדה דפוקה..
"הוא נחמד". התבונן בו, סוקר כל דפנה ודפנה בו. "אני אוהב אותו".
הבלעתי חיוך, הוא יכול להיות מדהים לפעמים. "הארי זה בסדר, אני גם לא אוהבת את הבית.."
"למה? אני חושב שכמה יותר פשוט יותר מציאותי ונוח, תאמיני לי לחיות בבית הגדול הזה לבדי זו כלל לא חוויה, זה סיוט". הוא נאנח בשקט. "אולי הבית שלך הוא אינו הגדול בעולם אבל לפחות את חולקת זאת עם משהי, יש לכן חוויות ורגעי צחוקים.. תראי זאת כך".
"אתה בחרת לחיות לבד.." לחשתי. "הלוואי שהייתי יודעת למה, אני כל כך.." שתקתי.
עיניו נפערו לרווחה והוא התקרב אליי, בהליכה הגברית הזו שמסעירה ומשכרת את חושיי, שגורמת לי להתמכר אליו ולהישרף, הקרקע נשמטה מתחתיי כשהוא גרר אותי לחדרי, לא קל לנחש על פי השלט שבדלת, זה כל כך ילדותי.. הוא הושיב אותי על גבי מיטתי בעת שהעביר מבט מהיר בחדר. "את כל כך מה?"
בלעתי את רוקי וזה צרב. "רוצה לעזור לך.."
"אני לא צריך פסיכולוגית!". הגביהה את קולו בכעס. "אין לי שום בעיה, זה מה שאת חושבת עליי?"
עולמי החשיך, הוא.. הוא כועס עליי.. לבי התכווץ בכאב.. לא! "לא, ברור שלא! אני פשוט רוצה להיות לצדך כי אני רואה דרכך הארי וקשה לך, זה הכול! אתה אמרת זאת על עצמך לא אני".
הוא השתתק. "את בקושי מכירה אותי וכבר את..-"
"לפעמים לא צריך להכיר, פשוט יודעים זאת". אילו ורק היה מבין את הכפל הרומנטי מלא האהבה במשפט הזה.
"אני אוהב את החדר שלך.." לחש לתוך אוזני מדביק לי נשיקה לצדה. הוא חלץ את נעלי העקב שלי והוריד את שלו בבעיטה אחת, הוא הוריד את גרביו ופתח את כפתורי חולצתו. "אני הראשון שלך?" שאל לרגע.
הסמקתי, אוי, שיט. "כן.."
הוא הבליע חיוך. "ואני רוצה להיות האחרון, את שלי אלנה, אל תקחי זאת, לא ממני ולא ממך"
נשקתי לשפתיו. "זה לעולם לא יקרה".
וכל שאר הערב היה כאילו ונבע מהחלום הטוב ביותר בעולם..

ליוויתי אותו לרכב שלו נפרדת לשלום מהשיחה של מלאני שהיא עוד רבע שעה מגיעה לביתי, הוא נסע והתבוננתי בו, באביר האפל על הסוס הלבן והצחור שלי.. נאנחתי ופלטתי אנקת ייאוש, אני מתאהבת בך הארי.. חשבתי לעצמי.
לפתע ראיתי רכב שעוצר בית ממולי, נער אחד יצא ממנו, וזה היה מספיק על מנת לגרום לי ליפול במדרגות, מה הוא עושה כאן? מה הוא רוצה?
הוא אחז בידיי וגרר אותי בכוח לביתי, הוא טרק את הדלת ונעל אותה מאחוריו, זרק אותי על הספה והחל לנשק אותי נשיקות לוחצות וממושכות.
"ג'ייק, לא.." נסתי לדבר דרך שפתיו. "ג'ייק בבקשה…" דמעות עמדו בעיניי. "ג'ק אני לא רוצה.." הדמעות ירדו ושטפו את לחיי אך הוא לא הקשיב לי.
הוא זרק אותי מהספה, גורם לראשי להיחבט בשולחן, הוא לקח שרפרף וזרק אותו עליי. "את והחבר המסריח שלך הרסתם לי את החיים!". הוא צווח עליי ובעט בבטני, מושך בשערי, הוא הרים אותי כלפי מעלה והטיח אותי על הקיר. "ועכשיו.. ועכשיו את תשלמי על זה.."
הוא נשק לשפתי מוריד לי את מכנס הפיג'מה, הוא חבט את אגרופו בלסת התחתונה שלי ואז נשק לה, ברכיו בעטו בברכיי ולאחר מכן הוא ליטף את המקום – מה הוא עושה? מה הוא משוגע?
"ג'יק!". צווחתי. "הצילו!!".
הוא סתם לי את הפה והעיף אותי על גבי הספרייה גורם למספר ספרים ליפול ולחבוט בראשי בכאב ובחדות… כל מקום כאב לי. "אם תספרי זאת למישהו זה יהיה הסוף של החבר שלך.." הוא לחש לאוזני.
"חברה שלי עומדת להגיע.." מחיתי.
הוא צחקק. "לא אני עשיתי זאת, וזה לא נגמר בינינו, שמעת אותי?"
שמענו רכב עוצר בחנייה, עיניו נפערו לרווחה, הוא הדביק לי נשיקה קטנה וגועלית ויצא דרך החלון, לא היה לי כל רגע לבזבז, בלי לאסוף דבר אחריי, רצתי לחדרי, כיביתי את האור והתכסיתי מתחת לסמיכה עושה עצמי ישנה.
"אלנה!". שמעתי את מלאני צווחת, היא רצה לחדרי והדליקה את האור. "אלנה, מה קרה למען השם?!"
שתקתי. "אני עייפה.."
"אלנה זה לא מעניין אותי, מה קרה?!"
גחכתי בשקט. "אני והארי קצת השתוללנו.."
"אל תשקרי".
"אני רצינית". מחיתי, ויכולתי להישבע שחשתי את גלגול העיניים שלה.
היא כבתה את האור "את מסדרת זאת מחר". אמרה וסגרה את הדלת.
בלתי אפשרי היה להירדם.
איך, איך הארי הפסיד זאת כעבור שנייה?!