שלום, יפהפייה – פרק 11+12 (סליחה על העיכוב)

*מנקודת מבטו של נייל*

הייתה זו שעת ערב מאוחרת, נשארנו להקליט אני והבנים עד מאוחר, לא יכולנו להפסיק וגם לא רצינו, היה ברור שכל אחד בעל מאבק נפשי סוחף מהיצר והרצון העז לראות את פניה של היפהפייה שלו, אך היינו חייבים להיות מסורים לעבודה שלנו… ובכל פעם שעצמתי את עיניי ראיתי אותה, את מלאני, שלא מתבוננת בי ואפילו לא במקצת, אילו ורק הייתי יודע מה היא חושבת.. נאנחתי בתסכול, פולט אנקת ייאוש כנועה, הלוואי שהייתי כמו הארי או זאין, בעלי הביטחון העצמי וחוסר הבושה, אני לעומתם נכבה כשאני מתבונן בעיניה.. נשבר ומתנפץ ככלי שבר לאלפי רסיסים, איני אשקר.. הדבר נדמה כאילו ויש לה רגשות לליאם, התבוננתי בו בחצי מבט חטוף, הוא לא מבין במה זכה ולא רואה או מנצל זאת ולו במקצת.. הולך למאיה שלו ופוגע בכל כך המון אנשים בדרך, ארבעתו פוגעים אחד בשנייה בלי למצמץ.. הדבר נורא.
שטפתי את פניי בשירותים ונשמתי עמוק אל רעותיי, התבוננתי בעצמי בראי מעביר ידיים בשערי ולפתע שמעתי שיחת טלפון מאחד התאים.
"אני יודע, אני מבטיח לכם שאסדר זאת.." מלמל קול מיואש ומפוחד. "אני אשיג את זה, בסדר? סמכו עליי,זה קל!" הקול גבר, עיניה נפערו לרווחה, זאין – מה הוא חייב למי ולמה?
השיחה נותקה והוא יצא מהשירותים, כשהתבונן בי קפא והתאבן כאבן, עיניו נקרעו לרווחה ופניו היו חיוורות, הטלפון נשמט מידו וצנח על גבי הרצפה הנקייה. "נייל.." הוא גמגם. "מ..מה.מה קורה?" נסה להבליע חיוך.
כיווצתי את כפות ידיי לאגרופים, הוא צוחק עליי. "מי זה היה זאין?" שאלתי בחדות והוא התכווץ כאילו ואני יורה חצים מפי, הבנתי שמדובר כאן בדבר מסריח ורע במיוחד, לא כעסתי.. לא רציתי גם לקחת צד או קשר בענייו… פשוט דאגתי לחבר הטוב שלי שכבר מזמן אינו חבר אלא ממש אח, השפלתי את ראשי ממתין לתשובה, אך דבר לא נשמע, הסבלנות נגזלה ממני. "נו?!" צעקתי עליו מאיץ בו.
"נייל, זה ממש לא עניינך!". הוא הגביהה את קולו גם, הוא התהלך בצעדים מהירים, כמעט ורץ, לכיוון היציאה, גבי התקשח ונסתי לחסום לו את הדרך, למה הוא לא מספר לי? מה כבר קרה? הוא אינו יודע שכל מעשה קטן שלו מכניס את כולנו לאותה צרה, אנו להקה למען השם – אסור שיהיה בינינו סודות!
"זאין תפסיק להתנהג כמו תינוק ודבר!". אחזתי בכתפיו, הוא העיף את ידיי ואותי לאחור והלך משם במהירות, לא מתבונן בי ולו במקצת, רק דיבר בקול מצמרר ועמוק עם גב אליי. "אתה לא רוצה לדחוף את האף הרכלן שלך לעניין המסריח הזה ניילר, תאמין לי". הוא ירק זאת כאיום ואזהרה בעת ובעונה אחת ויצא טורק את הדלת מאחוריו.

כולנו נסענו במכונית של הארי, הוא נהג, ממקד את עיניו בזרם המכוניות בכביש, הוא נראה שלו להפליא ומרוחק להחריד. "הכול בסדר האז?" שאל אותו לואי בדאגה.
הוא סימן בראשו לחיוב לא אומר דבר, גלגלתי את עיניי וליאם הקדים אותי ואמר. "אתה ואלנה רבתם?"
עיניו נקרעו לרווחה כאילו ובחרדה מסוימת."לא!" הוא זעק. "זה ממש לא זה.."
"אז מה קרה?" שאלתי במעט כעס, לא מספיק השיחה המוזרה שהייתה לי לפני כשעה אחת ותמימה עם זאין בשירותים עכשיו גם הארי החליט להסתיר מאיתנו סודות?! למה לעשות זאת?! לא מספיק שאנחנו הורגים אחד את השני בגלל הדבר האכזר והשנוא מכל, הממכר שנקרא אהבה, הצצתי בליאם, או בשם אחר מלאני. השפלתי את ראשי עושה עצמי משחק בטלפון, אבל הארי תמיד היה אחד כזה.
"זה לא העניין שלכם ועכשיו תעזבו אותי!". הוא קרא בכעס, לואי חבט בראשו וגחך, אני וליאם התעלמנו מכך, רגילים למצבי הרוח ההפכפכים של הנער המתוסבך והמורד הזה, ועוד אומרים שזאין הוא תחת התיוג של הבאד – בוי..
"לואי, אני מצטער.." פלט בלחש זאין לכיוון לואי. "הייתי.. אני והיא, שנינו.. היינו אמורים לדבר על זה אתך, זה לא הוגן מה שקרה, אתה צודק לגמרי.."
לואי השפיל את ראשו ונראה מצוברח, זה כלל לא מאפיין אותו, כולנו ידענו שמדובר בעופרי, ועופרי היא הקו האדום והמוקש של שניהם אז הנחו להם לדבר על כך. "לא, אני מצטער זאין.." הוא מלמל בכנות. "היא לא שלי עוד, מה יעזור לי אם אני ארביץ לך? זה לא יעזור לה.. זו הייתה סתם תגובה מטופשת בלהט הרגע, אני לעולם לא הייתי כך פוגע בך.."
כולנו חייכנו מההתנצלות ההדדית הזו. "בוא לא נתן לעניינים כאלו ליצור קרע בנינו" חבק אותו זאין ולואי הסכים, ליאם נאנח והציץ בי ולפתע הייתה לי תחושה ששנינו חושבים על אותו הדבר, הוא רוצה את מאיה שמאוהבת בו בזמן שאני רוצה את הבחורה שמאוהבת בו, אנו בהחלט חיים בסרט.
את המשך הנסיעה העברנו בלשיר שירים… שמים לרגע את הדאגות בצד ונהנים ממשהו שלא זכינו בו הרבה זמן, רגע כמו פעם, כמו הפעם הראשונה שהפכנו ללהקה וגרנו בקופסת נעליים ולמרות הכול החיים היו יפים, ארבע נערים שלא מכירים אחד את השני אבל בעלי חלום אחד.. חלום שהפך להרפתקה.

*מנקודת מבטו של הארי*

התקשרתי לאלנה כבר בפעם החמישית היום, היא לא עונה לי, למה היא מסננת אותי?! כבר התחלתי לכעוס, איני אוהב כשהבחורה מחליטה לקחת את המושכות לידיים כמו שאומרים ולשחק בי, או שאולי זה בגלל שאיני נותן לה את מה שברור שהיא רוצה – יותר? יכולתי לראות בעיניה שהיא רצתה שאשאר ללילה, אך לא רק בשביל זה.. אלא בשביל סתם לשבת ולצפות בטלוויזיה יחדיו, מכרובלים בבגדים תאומים וגדולים לצד גלידת שוקולד משובחת, או סתם לשיר קריוקי בקולי קולות, או לבשל יחדיו.. ונקודה קטנה בעלת משמעות אדירה בלבי רצתה זאת גם, מאוד, אבל זה פשוט לא הרגיש לי נכון.. איני מעולם עברתי זאת עם כל בחורה בחיי, לא דברתי כך עם משהי וחשפתי בפניה את הסיפור על ג'ון, על האח הגיבור שלי, רק המחשבה עליו דקרה ושפדה את לבי בסכין החדה שבחדות וגרמה לגרוני להיחנק ולבית החזה שלי לבעור וצרוב כאש להבה שמורטת את עורי.. עצמתי את עיניי וחשתי כיצד דמי נוזל מפניי.. נשכתי את שפתי התחתונה.. איני יכול להיראות חלש ליד הבנים, השתלט על עצמך סטיילס! כעסתי על עצמי מנסה להטיף זאת אך לשווא.. עוד שבוע יום השלוש שנים לרצח שלו, איני בקרתי בקבר שלו לעולם, בכללי המשפחה התפרקה עקב זאת יותר ממה שהיא מפורקת כבר עכשיו.. איני יכול להתבונן לאימא ולג'מה בעיניים בגלל.. בגלל שאני..- שיט..! אני פשוט לא מאמין שאני באמת עובר את כל זה.
הורדתי את כל אחד מהבנים בבתים שלהם, נשארנו רק אני ולואי. "אחי, הארי, אתה בטוח שהכול בסדר?" הוא שאל בדאגה.
השפלתי את ראשי. "יהיה.." מלמלתי.
"אם אתה צריך משהו, כל דבר, אתה יודע שאני כאן נכון?" הוא חייך חצי חיוך.
התרכתי וחייכתי גם, מבליע חיוך קטן. "אני חייב לנסוע לו, אכפת לך לצאת לי מהמכונית?"
הוא גלגל את עיניו ופרע את שערי בעת ובעונה אחת ששחרר את חגורתו ויצא טורק את הדלת מאחוריו, נאנחתי ופלטתי אנקת ייאוש וחשתי שאני חייב אותה כאן ועכשיו לצדי!
התקשרתי אליה שוב, זו פעם אחרונה לפני שאני נוסע לבית שלה בדאגה, אולי קרה לה משהו באמת? המחשבה הזו גרמה לדמי להתפרע בעורקיי וללבי להתכווץ ולהיחלש בכאב.. לא..! כל צלצול שעבר גרם לבטני להתהפך שוב ושוב, קדימה לני תעני, קדימה לני..
"הארי.." קולה חלוש נשמע
עצמתי את עיניי בהקלה. "לעזאזל אתך אלנה! למה לא ענית?!" קראתי בכעס, לא יכול לשלוט בעצמי.
יכולתי לחוש את האנחה הרגילה שלה. "לא שמעתי את הטלפון.." מלמלה וזה נשמע לי כמו שקר, למה היא משקרת לי? "ועכשיו מה באמת קרה.." גחכתי.
"הארי, מה אתה רוצה?" היא התעלמה מהיערה האחרונה שלי וזה גרם לי במעט להיפגע ולכעוס.
הידקתי את הטלפון לאוזני. "אני יכול לבוא אלייך? או שאת אליי? אפשר גם שנצא לאיזשהו מקום אם את רוצה ו…" אני לא מאמין שאני אומר זאת עכשיו. "ונדבר".
יכולתי לדמיין את החיוך המושלם והמאיר שלה מהצד השני של הקו שהשפיע עליי גם. "הארי, אני לא יכולה להיפגש אתך היום.." לחשה בקול שבור. "אולי בפעם אחרת, בסדר?"
עיניי נקרעו לרווחה , מה?! "לא אלנה, אני רוצה שנפגש עכשיו.. למה את מנסה להתחמק ממני?"
"אני לא מתחמקת ממך אבל בזוגיות צריך להתחשב בשני הצדדים, אתה לא חושב כך, מתוק?" הכינוי שלה גרם לי להאדים ולצמרמורת מוזרה לגלוש בכל מורד גופי, זוגיות? מתוק? אוי.. אלוהים.. מה שהיא מסוגלת לעולל לי.. ההשפעה האדירה שלה עליי.. המשיכה חסרת השליטה שלי אליה.. זה מפחיד, נהיה מסוכן וחסר היגיון.. העברתי יד עצבנית בשערי על מנת להשתחרר מהנימול שעקצץ בי. "אולי, אבל כבר אמרתי לך שאתי אין כל טעם לצפות לזוגיות רגילה". לגלגתי.
"גם לא אתי, אז אנחנו שווים?" היא שאלה בקולה המתנגן.
התנשמתי בכבדות. "לעולם לא נהיה כאלה מותק.."
"אני לא אוהבת כשבנים קוראים לי מותק..!" עקצה אותי.
זקפתי גבה, זה מוזר. "למה? כל הבנות אוהבות את זה!".
"לא אני.. ואני חייבת ללכת, אני אדבר אתך יותר מאוחר.." ונתקה, עיניי נפערו לרווחה וכל מערכותיי דלקו, אני לא מאמין שהיא פשוט נתקה לי! היצר שבי, המוח, מחה על כך שלרוץ אליה ולכעוס, לומר לה שאין לי כל עניין בזוגיות, איני מתאים למשחקים הילדותיים הללו וזה או עכשיו או לעולם, אך הלב.. הלב סתר זאת בחדות כלהב חד של תשוקה מושלמת וחסרת מעצורים לבחורה היפהפייה הזו והצביע על כך שקורא לה משהו ושבתור.. 'החבר' שלה, אני חייב ללכת ולהיות לצדה.. ובתוך נשמתי המצולקת, רציתי זאת.

*מנקודת מבטה של שנוי*

יצאתי ממשרדו של בוב, המנהל הארור והשנוא מכל, חשתי כה מלוכלכת ומחליאה, התבוננתי במראת הלוקר שלי ודמעות הציפו את עיניי.. הגעלתי.. הגעלתי את עצמי. חשתי כאילו וכל גופי מעקצץ ונטען במטען חשמלי מורט עצבים, ראשי הסתחרר ודמי התחמם בעורקיי, מיץ מרה עלה בגרוני החנוק וחשתי כיצד אני עומדת לאבד את העשתונות ולבצע מעשה שאתחרט עליו ו..-
"נוי, היום נגמר, אני חייב לסגור.. יש מסיבת יום הולדת לאחותי!". צעק לכיווני דרק, אחד מהעובדים.. מצמצתי בעיניי ונשמתי עמוק, כל האירועים שקרו לאחרונה חלחלו לי כה עמוק וטרפו אותי, שברו ונפצו לאלפי רסיסים מבפנים.. נראתי רדופה, חיוורת, שערי היה פרוע ולא יכולתי להפסיק לרעוד, כל סערותיי סמרו וראשי כאב.. הדבר שקוף שמשהו רע עובר עליי. "אני בא..!" קראתי בקול צרוד, השפלתי את ראשי מעבירה קצוות שיער מרדניות לאחורי אוזניי, לקחתי את התיק וטרקתי את הלוקר, רצה במעלה המדרגות לכיוון דלתות היציאה.
"היי נוי, חכי רגע". עצר בעדי דרק מהחופש, קפאתי והתאבנתי במקומי, מה הוא רוצה עכשיו?! ממתי אנו בכלל מדברים? "כן..?" לחשתי.
"מה עשית במשך העשרים וחמש דקות האחרונות בערך בחדר שלו?" שאל במעט דאגה ופתח את הדלת לרווחה בפניי, חייכתי חיוך מוכיר תודה ויצאתי אחריו. "עכשיו אתה סופר לי דקות?"
"אני רק מתעניין". משך בכתפיו בהסתייגות.
עצמתי את עיניי ונשמתי בכבדות. "הוא אמר שיש עליי מספר תלונות.." המצאתי את הדבר הכי טוב שעבר בראשי, בדרך כלל בוב מדבר בקצרה על מנת לפנות זמן לעיסוקים האישיים שלו שכלולים משחקים, אוכל או שינה בחשאי. "תלונות?! עלייך?" עיניו נקרעו לרווחה והוא נראה נחרד. "זה מגוחך". מחה בתוקף.
גחכתי. "אני לא מושלמת אתה יודע.."
"אבל את גם לא רעה". קרץ לי ונשק ללחי הימנית שלי. "אני חייב ללכת, נפגש מחר.. ואם את צריכה מישהו שיסביר לבוב הזה איך מתנהג עובד טוב, רק תבקשי כן?"
"ברור…" מלמלתי, הוא מדהים, אני אוהבת אותו כל כך.. הוא תמיד היה טוב ונחמד אליי באופן בלתי יאומן, פשוט נפלתי על הספסל, קוברת את פניי בין זוג כפות ידיי מותירה לשערי לגלוש מעליי, אני רק צריכה דקה של שקט על מנת לעכל את כל הטירוף הארור הזה!
"נוי, הכול בסדר?" שמעתי את קולו של לואי, הוא התיישב לצדי ופניו נראו חרוטות דאגה, זקפתי גבה, זה מתחיל להטריד. כיצד זאת שהוא תמיד עובר כאן? בכל הזדמנות שיש, אך גם לא יכולתי להתעלם מהעובדה שמשום מה.. לבי החסיר פשוט פעימה. "לואי.. מה.. מה אתה עושה כאן?" גמגמתי, אבדתי את יכולת הדיבור, רעדתי.
"הייתי רעב ונסעתי לקנות קראוסונים.." משך בכתפיו ויכולתי לראות בעיניו שזה שקר. "אבל מה קרה?" חזר על שאלתו בפחד רב.
"כלום לואי, עזוב זאת.." מלמלתי והחלתי ללכת לכיוון ביתי ברגל, מנסה להבהיר לו שאין לי כל חשק או כוח אליו או לכל אחד אחר בעולם עכשיו.
"נוי, חכי רגע.." הוא הלך אחריי, מדביק את צעדיי ומדביק את קצב הליכתו לקצבי. "אני.. אני דואג לך..מה קרה?"
"לואי, זה ממש לא עניינך!". הגבהתי את קולי דוחפת אותו במקצת והולכת בצעדים מהירים וגדולים יותר, הוא נראה מוכה הלם ותימהון מהמעשה שבצעתי, וכך גם אני הייתי.. "נוי, את לא יכולה להרחיק את האנשים שאת חשובה להם!".
אני.. אני חשובה לו..? הסתובבתי אליו, דמי נזל מפניי. "לואי, אני לא חשובה לך". סתרתי את דבריו.
"אל תכניסי לי מילים לפה..!" נראה במעט כועס. "את באמת חשובה לי נוי, אני לא מבין מה רע בזה?"
מי אני כבר..? רק עוד ילדה דפוקה ומוטרדת.. אין לי במקצת את כל ההון והעושר שיש לו, אין כל סיכוי שהוא חושב עליי.. "אנחנו בקושי מכירים, רק חודש וחצי בערך וכבר אני..-"
הוא לפתע נראה כאילו הוא במאבק נפשי עם עצמו, הוא התבונן בי, פעם ראשונה התבוננתי באמת בעיניו, עיניו התכולות והעמוקות, שצורבות ומבעירות את נשמתי כאש להבה וגורמות לי את החשק העז ליפול ולאבד בזרועותיו, עיניים שחשתי שהכול מסתחרר ונפתר לבדו בזכותן.. חשתי מוחזקת, לבי הלם בחוזקה ובטני התהפכה שוב ושוב, זה חלחל לי כל כך עמוק והדליק את כל מערכותיי, שפתיו לעולם לא גירו אותי כמו עכשיו ושערו לעולם לא גרם לידי לעקצץ מהיצר העז להבהיר שם יד.. חשתי כאילו ומטען חשמלי קודח הולם ומוטט את כל העולם סביבנו, כאילו ונקשר לי סרט אדום סביב האגן ומושך אותי אליו.. נשכתי את שפתי הראשונה וחשתי שכל העולם מחשיך ועוצר מלכת.. "לואי.." לחשתי.
"זה למה את חשובה לי.." הוא השתנק, אחז בידי ומשך אותי למכונית שלו, המגע שלו גרם לי לרטוט ולכל סערותיי לסמור, הוא פתח בפניי את הדלת ואני בלי חשיבה נכנסתי, הוא רץ במהירות למושב הנהג שלצדי, אחז בפניי בעדינות כל כך טהורה וזכה כאילו ואני הדבר היקר לו והשברירי ביותר בעולם, הוא העביר קצוות שיער סוררת לאחורי אוזני… שפתיו התקרבו לשלי וכה רציתי זאת, זה פשוט קרה לי, תפס אותי לא מוכנה אבל גרם לי לחוש על גג העולם, להיות האדם הכי שמח ומודה שיש, והגבר היחידי שאני רוצה כאן לצדי.. אוחז בי..
ואז חשתי זאת, שפתיו קרסו ונמכרו על שלי.. לבי הלם בחוזקה וקרביי בערו, כל שריריי נמתחו ונקרעו בפעם אחת, צווחה נרגשת צווחה בכל מערכותיי והרעידה את כל כולי, חשתי כיצד אני פקעת אחת של שיכרון מהקרבה הזו, כיצד אני מתמכרת ונואשת לכך, פרעתי בידיי את שערו, השלמנו אחד את השנייה, צורת גופנו תאמה, צורת שפתינו שרפרפו האחת על גבי השנייה ללא כל התנגשות שיניים, לעולם לא חשתי כך.. כאילו ושפכו עליי דלי מלא במי קרח קפואים ואני עדיין לא מאמינה למציאות.. לא רציתי שהרגע הזה יגמר.. הרגע המושלם והנדיר שיחרט בראשי ובזכרוני לעד.. הרגע ששייך אך ורק לי ולו.
לפתע שמענו שמישהו נוקש על גבי הדלת, התנתקנו לאחר מספר רגעים וכמעט נפלנו מהמושב שראינו את זאין ועופרי מחייכים אלינו, לואי התבונן בי מבט מהיר ונשק ללחי שלי. "אנחנו חייבים לדבר על כך.. עכשיו"
ראיתי לפתע את בוב יוצא מהחנות, מבטו פגש את מבטי והוא נראה זועם, כאש להבה התנערתי מהמושב, פתחתי את הדלת לרווחה וטרקתי אותה. "היי חברים, סליחה אבל אני חייבת ללכת". חבקתי אותם במהירות ובאתי לרוץ אך לואי אחז בכתפיי ובאגני. "לאן את בורחת ממני עכשיו?"
"לואי.. לואי בבקשה.. שכח מזה.." נשקתי לו נשיקה אחת אחרונה שהליטה את בוב וגרמה לו לכעוס ורצתי משם.
עד כמה יכולתי להיות כזו טיפשה?!
קבלתי הודעה:
שולח ההודעה: בוב
'הייתי בטוח שסכמנו שאני האחד והיחיד שלך, אני לא אשכח לך זאת, ותאמיני לי.. גם את לא.
נתראה, לאב.
בוב'
שיט! דמעות הציפו את עיניי.. העולם נקרע לגזרים מתחתיי, אני נקרעתי ונהרסתי ככלי שבר.. חשתי שאני בסיוט הכי גרוע שלי והוא לא נגמר.. מה בוב מתכנן לעשות לי?

~פרק 12~

*מנקודת מבטה של אלנה*

הלסת שלי הייתה נפוחה והסימן הסגול שמעל לעיני הימנית לא נעלם למרות שכבות המייקאפ האדירות שמרחתי על פניי, לחצתי בכף ידי על גבי מצחי וחשתי מיואשת.. חשתי כאילו ומשפדים את לבי בסכין החדה שבחדות ופורקים אותי על נשקי, לכל הרוחות, אלוהים אדירים.. חשתי כאב עצום שהתחולל בעמקי נשמתי המיוסרת, ראשי כאב ואבדתי כל חשק או טעם לאכול או לחייך.. חשתי שבורה למליוני רסיסים שמתעופפים לכל אבר, החור הארור שבבית החזה שלי היה כל כך עמוק כאילו ויש לי חור באמצע הגוף, חור שמסמן את הריקנות שבי.. את הכאב, הדיכאון והתסכול.. דמעות הציפו את פניי וגרוני כאב וצרב.. בטני התהפכה ותחושת חלחלה עקצצה בי.. אני מתגעגעת אליו.
אני זקוקה לגבר שלי, זקוקה ונואשת אליו כל כך.. אני רק צריכה את החיבוק שלו, ואת הנשיקות הקטנות שלו שאני כל כך אוהבת.. התחלתי סוף כל סוף להתאהב ולעמוד על הרגליים שוב אבל הג'יק השרוט והחולה בראש הזה היה חייב לבוא ולהרוס לי הכול.. אבל היה ברור שמשהו יקרה.. הרי זו אני, אלנה שאנל, כל חיי הם מעגל אחד גדול של טרגדיה ארורה ומרירה, לא משנה לכמה טוב אזכה אמצא את עצמי באותה נקודה של בדידות אפרורית.. נשכתי את שפתי התחתונה. לא, אני לא רוצה, אלוהים, לא! אני לא יכולה לוותר על מה שהשגנו.. אך ידעתי שאם אספר על כך להארי הוא יכעס מאוד, אין לדעת כיצד ג'יק יפגע בו או בי, או בשנינו.
התבוננתי בעצמי מבט אחרון בראי, הוא החיוך שלי. מה שכואב לו כואב לי יותר.
לפתע שמעתי דפיקות בדלת, התקדמתי לכיוונה. "כן..?" שאלתי בלחש ובפחד.
"אלנה זה הארי, פתחי את הדלת!". לבי החסיר פעימה, שיט.. מה הוא עושה כאן?!
בלעתי את רוקי וזה צרב מדליק את כל כולי בין רגע. "הארי, לא.. לך!"
"אלנה פתחי את הדלת הארורה הזו!". הוא בעט בה במקצת.
לא עניתי.. לא היה טעם לענות.
"אלנה אני עומד לשבור את הדלת, פתחי אותה!".
לבסוף נכנעתי ופתחתי את הדלת לרווחה, המלאך האפל והמדהים, המכשף והמהפנט הזה נצב בכניסה, הוא נראה ונדמה כדבר היפה ביותר בעולם.. לבי הלם בחוזקה והתכווצתי מרוב הכמיהה והשתוקקות שלי אליו, ראשי הסתחרר ובטני התכווצה מהפרפרים שסחטו אותה, חזי כאב והצמרמורת עקצצה בי ולא פסקה מכך, הוא נכנס לביתי בהליכה המורטת עצבים והמשכרת שלו שתמיד מלהיטה משהו בי..
"הארי.." לחשתי. "מה.. מה אתה עושה כאן..?"
הוא התבונן בי, היה לו מבט שבור ומיוסר בעיניים. הוא סגר את הדלת אחריו בקלות, אצבעותיו הארוכות רפרפו על גבי הלחי שלי ומצחו פגש במצחי שלי, נשמתי עמוק אל תוך קרביי.. אלוהים אדירים.. חשתי פקעת אחת של עצבים והתמכרות לגבר שאני אוהבת.. הוא שיטח את גבי על גבי הכורסה, מרים אותה עליה כך שאשב.. ואז, שפתיו מצאו את שלי, בנשיקה מושלמת ובלתי נתנת לשליטה.. נשיקה רכה ועדינה שכה סותרת את החזות הקשוחה שלו..
הוא נשק לזווית פי. "אלנה.. אלוהים, כמה דאגתי, חשבתי שוויתרת עליי או שקרה לך משהו.."
דמעות עמדו בעיניי, אוי, מתוק.. אני לעולם לא אוותר עליך, אני לעולם לא אתן לך ליפול.. פשוט כרככתי את זרועותיי סביב צווארו וקברתי את פניי בחזהו, שואפת את ריחו המשכר.. הניחוח האהוב עליי ביותר בעולם.. ניחוח הארי סטיילס שלי.. הוא הרכין את ראשו לשערי ונשק לראשי. "למה?" הוא לחש.
התבוננתי בו. "עזוב את זה.." התחננתי, ולפתע עיניו נפערו לרווחה והוא התרחק לאחור, הוא נראה המום ונחרד, מפוחד ופגיע עוד יותר. "מי עשה לך את זה?!" הוא קרא בכעס.
השתתקתי, מה שפחדתי ממנו. "לא, סתם.. נפלתי.." גחכתי.
"נייל נופל כל יום וזה לא קורה לו..-"
"אז נייל זה לא אני!". שלבתי את ידיי בכעס. "ידעתי שתגיב ככה כשתראה את זה.. בגלל זה גם סיננתי אותך, אין לי כוח לכל ההצגות האלו שלך..!". לא האמנתי שזה יצא מבעד לפי.
"אלו הצגות?" הוא שאל מבולבל והעביר יד עצבנית בשערו.
מצמצתי בעיניי, הוא באמת לא מבין? "הארי, תפסיק להיום תמים כי אתה ממש לא אחד כזה! אתה רוצה ממני רק דבר אחד ולא יותר מזה, מהרגע הראשון של הדייט עד עכשיו אתה רק רוצה לשכב אתי, אז תפסיק עם ההצגות של החבר החמוד שמגן ושאכפת לו, פשוט תגיד שעבר עליך יום רע או שסתם התגעגעת לזה אבל אל תשקר לי בפנים כי אני יודעת שזה לא כואב לך!!" צווחתי עליו דוחפת אותו בחזה שלו. "אני לא חפץ שלך אתה מבין את זה?!"
הוא אחז במפרק ידי והצמיד אותי לקיר. "את לא תגידי או תחליטי כמה את חשובה לי וכמה את לא! זה ברור לך?!" הגביהה את קולו עליי ומבט שבור וכועס נקשר בפניו.. הוא משלב כה טוב בין זוג הניגודים האלו.. אך לא יכולתי להתעלם מ..מהכאב.. "אתה מכאיב לי…" השתנקתי בלחש ובצמרמורת.
ידיו צנחו ללמטה וגופו נפל על ברכיו והמילים האלו נראו כאילו סתרו לו ובעטו אותו למקום הכי אפל שבו, זרועותיו נכרכו סביב בטני ודמעות עמדו בעיניו. "אני.. אני מצטער לני.. אני.. אני לא התכוונתי.." גמגמם ונראה רדוף.
חשתי כיצד לבי התכווץ בכאב.. אני.. אני.. אלוהים, הוא בוכה.. דמעות עמדו בעיניי גם וירדתי על ברכי גם ממולו. "זה.. זה בסדר". אמרתי במהירות על מנת לעצור את הדמעה הבאה שאיימה לגלוש מעיניו. "לא התכוונת". זה היה הדבר הכי רע ומענה בעולם לראות זאת.
הוא התבונן בפרק כף ידי ש.. אוי, לא.. שהיה עם גוונים חזקים של סגול, עיניו נפערו לרווחה והוא קפא, נושק לפרק כף ידי רצף של נשיקות. "לא..!". הוא קרא בקול מיוסר.
סובבתי את פניו אליי, משחררת את פרק כף ידי. "שכך מזה, אני מצטערת שהרגזתי אותך"
"היית לך סיבה מספיק טובה אלנה.." הוא מלמל.
השפלתי את ראשי. "אתה חושב שאני צודקת?"
הוא לא ענה לי וזה הדאיג ומתח, מרט כל קצה עצבים שנשארו שפויים בי. "אני לא יודע". אמר לבסוף.
"לא אכפת לי". לחשתי ונשקתי לשפתיו, הוא נשא אותי בסגנון כלה, לא חדל מלנשק אותי, התקדם לכיוון חדרי והשכיב אותי על גבי המיטה, הוא נשכב מעליי ולרגע קפא ונעצר. "את.. את לא חייבת.."
"אני רוצה לגרום לך לשמוח, להראות לך שאני לא כועסת עליך". לחשתי.
הוא נשק למצחי. "את בכל מצב משמחת אותי, רק בדרך שלך".
חיוך נפרס על פניי והחלתי לפתוח כפתור – כפתור בחולצתו מנסה להתעלם מהסימנים והצלקות שטבועים בגבר האהוב והעצוב מכל שלי..
***

נשכבנו כך, אני מעליו, עטופים בסמיכה. הוא שחק בשערי בעת שאני נשכבתי על גבי החזה שלו.
מעולם לא חשבתי שמישהו יגרום לי לחוש את מה שאני חשה כשאני אתו.. מעולם לא דמיינתי עד כמה גופי ונפשי יכולים לרטוט בעונג כה רב ונרגש, כה נואש וסוגד.. כנזקק למגעו של הגבר המפחיד הזה,
הוא נשק לצווארי, מרפרף בזרם של נשיקות מעקצצות שהדליקו את כל מערכותיי, שהרגישו לי ככוויה, נשיקות מתוקות וממכרות.. התכווצתי ועצמתי את עיניי מתענגת מהרגע המושלם.
לפתע כלל לא היה חשובה לי העובדה שהוא לא מעונין בכל סוג מסוים של מערכת יחסים, שהוא פגע בי לא פעם, כלל לא היה חשובה לי אישיותו הקשוחה והאגרסיבית, הרכושנית והתוקפנית עד אימה, רק הרגע הזה, רק הוא, לבו המנצנץ והרגיש שחבוי בפנים היו חשובים לי..
הוא התבונן לי בעיניים, עיניו הירוקות גרמו ללבי לרטוט ולהלום בחוזקה, ראשי הסתחרר.. ליטפתי את שערו הפרוע והוא הניח את מצחו על גבי מצחי שלי, היינו קבורים, לכודים, מקובעים האחד בשנייה.. משתיקים את הסערות והפחדים..
הוא הציץ במפרק ידי אשר האדים ובמעט התנפח, הוא נראה שבור, נשכתי את שפתי התחתונה, אוי, לא.. לא, לא, לא – שלא יחוש אשם!
הוא נשק לפרק ידי וידעתי שהוא מחפש איכשהו נחמה, איזשהו יצר קטן של תקווה שאני אי פעם אסלח לו על כך ואשכח זאת, אומנם לא שכתי אבל כן סלחתי.. כי מעולם לא כעסתי עליו, ידעתי שהוא לא יתכוון, ידעתי שזה תקף אותו שוב, הוא התרגז, לא הקשבתי לו ותקפתי אותו, אני יודעת שהוא אגרסיבי ומסוכן, הגבר הכי מסובך קשה לפיצוח שפגשתי בחיי… אבל מעולם לא פחדתי ממנו עד כידי כך, אך הרגש האדיר שלי עליו השקיט את הפחד המכאיב והמצלק..
הלוואי שרק הייתי יודעת מה הוא מרגיש אליי. נאנחתי וחקרתי את שפתיו שחקרו את שפתיי.. מצטערת על המילים שאמרתי לו.. יודעת שזה שבר אותו.
הוא לפתע הצליח להבליע חיוך ונשכב מעליי על גבי המיזרון וחייך חצי חיוך.. נשמתי עמוק אל תוך שריריי וזה חלחל לי כה עמוק.. לעמקי הייסורים שלי, מתי כבר נפתור זאת?
"הארי, מה לגבי כל שאר המשפחה שלך? אתה יודע.. מאז שג'ון נרצח?"
הוא נשם עמוק ונשכב לצדי נשען על גבי מרפקו, מניח את ראשו על גבי כף ידו. "אני בקושי מדבר אתם.. תמיד כשאני מגיע הם מרחיקים אותי מהם.."
"למה?" שאלתי בבלבול.
הוא השפיל את מבטו. "את לא תדברי אתי לעולם"
"זה לעולם לא יקרה". מלמלתי.
הוא עצם את עיניו. "הייתי לידו ביום שבו נרצח, הכרתי את האנשים האלו.. ובמקום להזעיק משטרה או לנסות להגן עליו.. לרוץ לקרוא לעזרה.. פשוט השתפנתי וברחתי, הכחשתי כל קשר, לא הגעתי להלוויה שלו, אני לא מגיע אף פעם לקבר שלו.." הוא קבר את ראשו מתחת לכרית.
הזזתי את הכרית. "אל תתחבא". לחשתי, לא ממני.. "פחדת".
"הוא אח שלי!". קרא בתסכול.
השפלתי את ראשי. "אתה לא מכונה, כל אחד עושה טעויות, והנה תראה אותך.. עומד ומקסים את כל העולם, למרות מה שעברת אתה עדיין חזק וקם כל בוקר והולך לישון.. אל תתבייש אף פעם במה שעברת, נסה לתקן זאת.. אומנם להחזיר אותו לחיים זה די פסול אבל.. עדיין לא אבדה התקווה, למה אתה לא הולך לקבר שלו?" שאלתי.
"אני לא הולך לישון ומתעורר כמו בן דם נורמלי תאמיני לי.." מלמל בלחש. "אני לא מסוגל להתקרב אליו, אני חש שאני עומד לבכות כל פעם מחדש ורק בא לי לחזור בזמן ולמנוע את זה, מצדי להיות קבור במקומו, זה מרגיש לי כמו להסתכל לו בעיניים ואיני מסוגל לזה.. פשוט לא מסוגל.."
לחצתי את כף ידו בחום. "הארי, אני מאמינה בך, אתה יכול הכול.. מעולם לא פגשתי מישהו כמוך, אני יודעת שאם אתה רוצה אתה יכול.. זה הפחד שלך שמדבר, ופחדים נועדו בשביל לגבור אליהם, תשבור את הקיר הזה, תקרע חוט אחד שמשחק בך כאילו אתה בובה, זה מגיע לך, זה מגיע לג'ון!".
הוא אחז את ראשי בין ידיו. "את חושבת כך..?" לחש.
"אני יודעת זאת, אתה ממעיט בערך שלך.." חייכתי והוא נשק לקצה אפי. "אם אתה רוצה.. אני אבוא אתך".
עיניו נקרעו לרווחה. "מאיפה באת אליי מלאכית שכמוך?" קרא בהתרגשות ונשק לשפתיי.
"והמשפחה שלך כועסת עליך בגלל זה?"
הוא הנהנן. "נסיתי לעשות את כל המאמצים על מנת להתקרב אליהם שוב.. יום אחד הייתי שיכור מאוד והחברה שלי בגדה בי, חשתי כמו כלב רחוב זרוק ומושפל, רק רציתי את ג'מה אחותי או את אימא.. פשוט נסעתי לביתי, ג'מה טרקה את הדלת בפנים שלי.. כמעט ושברתי את הדלת לגמרי.. אחזתי לג'מה בחוזקה בפרק כף היד וצעקתי עליה ועל כולם.. ראיתי את המשפחה שלי מפחדת ממני.. אני בחיים לא אשכח שהיא אמרה..-"
"אתה מכאיב לי". השלמתי אותו.
הוא השפיל את ראשו והנהן, חשתי כיצד אני נדקרת בלהב חד ומושלם של אהבה וחמלה רבה אליו.. "אני כל כך מצטערת הארי.." השפלתי את ראשי. "לא ידעתי.."
הוא הבליע חיוך. "זה בסדר"
"מה בסדר בזה? הארי, אתה חייב לדבר עם המשפחה שלך! אל תוותר על זה, תדבר אתם.. יש לך את מה שלי לעולם לא יהיה.. אתה באמת רוצה להפסיד זאת?"
"מה אני כבר יכול לעשות אלנה הם מכחישים את זה שאני חי!". הוא ירק בכעס.
נשכתי את שפתי התחתונה. "דבר אתם.. מתי הייתה הפעם האחרונה שדיברת אתם?"
"לפני שנתיים בערך.." לחש.
לסתי נשמטה. "אנשים משתנים.. אתה גם השתנת.. בבקשה, בשבילך תעשה את זה".
הוא חבק אותי. "אולי נדבר קצת עליך?"
לבי הלם בחוזקה.. "אתה.. אתה רוצה לדבר?"
הוא הנהנן. "זה רע?" הבליע חיוך.
"לא, אני פשוט לא מאמינה ש..-"
לפתע הדלת שלי נפתחה לרווחה ומלאני עמדה בה. "אלנה אני חייבת שיחת בנות עכשיו!!". אבל כשראתה אותי ואת הארי חבוקים במיטה שלי כשהסמיכה מכסה אותנו היא האדימה וקפאה במקומה, השפלתי את ראשי במבוכה והארי לא הפסיק לצחוק. "היי מל.." לחשתי.
"היי.. אממ.. מצטערת..אני.. תמשיכו במה.. אני במטבח.. בסדר?" היא גמגמה בלחש ונראתה אבודה, סגרה את הדלת במהירות ושמעו את עקביה שמתקתקים בריצה לכיוון המטבח בכל רחבי הבית.
"לני, אני חייב ללכת.." מלמל. "יש היום מסיבה לחבר טוב שלי.."
חשתי אכזבה אך הבנתי זאת. "בסדר.." לחשתי והשפלתי את ראשי.

ליוויתי אותו עד למכונית, הוא נשק נשיקה ארוכה לשפתיי. "אני לא אפסיק לחשוב עלייך מותק". קרץ לי, גלגלתי את עיניי וזה נראה כאילו ירד לו האסימון. "למה את שונאת את הכינוי הזה?" גחך.
"הוא משפיל, הוא לא מיוחד.. נדוש כזה.. אתה יכול לצחוק עליי אבל זה גורם לי לחוש רק כעוד סתם חתיכת בשר, אף אחד לעולם לא קרא לי לני.. אני אוהבת את הכינוי שהדבקת לי". נשקתי נשיקה קטנה לאפו, הוא נשק רצף של נשיקות לצווארי מדליק את כל מערכותיי בין רגע. "את לא כזו.." הוא לחש לאוזני. "מהרגע הראשון לא היית כזו.. אולי רציתי לשכב אתך בדייט הראשון אבל קרה יותר מזה.."
הוא בא להכנס למכוניתו ועצר לרגע. "תודה לך".
"על מה?" הבלעתי חיוך.
הוא התנשם ונראה כאילו קשה לו לומר זאת. "את מראה לי מה זה יותר.."
לבי החסיר פעימה, הוא קרץ לי, נכנס למכוניתו השחורה ודהר לכיוון הלילה.

נכנסתי חזרה לביתי. "מלאני את לא נורמלית!". גערתי בה. "זה היה כל כך מביך!".
"אני לא מאמינה שעשיתם את זה כאן בבית שלנו..!". היא קפצה במקומה.
צחקקתי. "כבר עשינו זאת כאן".
היא מצמצה בעיניה. "מה קרה לילדה הסגורה והמסכנה שלי?" חבקה אותי מרימה אותי באוויר.
"היא.. היא השתנתה.." משכתי בכתפיי. "אז מה רצית?"
היא קפאה במקומה והתיישבה על גבי הכיסא בפינת האוכל, התבוננה היישר בעיניי. "אני וליאם.. אנחנו התנשקנו בשירותים של בית קפה אחד לפני שעה.."
לא האמנתי למשמע אוזניי. "אבל הוא רוצה את מאיה ואת רוצה את נייל.." השתנתקי.
"אני יודעת אבל.. לעזאזל, יש לי משהו גם לליאם המעצבן הזה!". דמעות עמדו בעיניה. "אני מרגישה כל כך רע עכשיו.."
חבקתי אותה בחוזקה. "את תמיד למדת אותי שברגעים כאלו צריך לשכוח מהדבר הבלתי נתן לפיצוח הזה שנקרא גברים, לשבת מול הטלוויזיה לצד סרט בדיוני מצחיק ולאכול גלידה משובחת".
היא חייכה. "רוצה?"
הנהנתי." אבל קודם נתקלח, ואז נלבש את הפיג'מה האפורה ו.-"
"אולי את הארנבונים?" אוי, שונאת את הארנבונים, תמיד כשהיא בדיכאון או חולה היא שמה אותם, למען השם זה וורוד! "אבל.." נאנחתי. "שיהיה".
היא צחקה ורצה למקלחת משאירה אותי בסלון לבחור סרט ולא להפסיק לחשוב על הארי ועל הסיפור הקשה שלו.

!~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
מצטערת מצטערת מצטערת על האיחור המטורף פשוט יש לי עומס עצום של סוף שנה עכשיו.. :(
עשיתי פרק כפול ארוך ששעה וחצי עבדתי עליו, מקווה שאהבתן! :)
אשמח לתגובות ושיפורים
דרך אגב יש לי סיפור חדש : 'He Took Me' אשמח שתקראו ;)
מתה על כל אחת ואחת ממכן! 3> 3>