שלום, יפהפייה – פרק 13

~מנקודת מבטו של זאין~

מאז הרגע שקרה אתמול שבו נייל שמע את השיחה שלי עם רוי וכל שאר החבורה המופרעת שלו איני מסוגלת להתבונן לו בעיניים או לדבר אתו, גם היום בהקלטות היינו מרוחקים והשתדלנו כמה שפחות לדבר האחד עם השני, איני אשקר.. לעולם לא הייתי החבר הכי טוב של נייל, לעולם לא היינו כל כך קרובים כמו שאני קרוב לשאר.. אך למרות זאת, בלעדיו.. לא הייתי מגיע לאן שאני היום, בלעדיו וואן דיירקשין תתפרק לגורמים ותהיה עוד להקת בנים ששייכת אי שם לעמקי ההיסטוריה, לעולם לא חשבתי שאצטרך לעמוד בקשיחות וברכות בו בזמן בפניו ולנסות לדבר אליו בדרך הגיונית, פחדתי שהוא יתקוף אותי ויתחיל להטיל בי אשמות ולאיים, איני אוהב זאת או רוצה, אין לי גם זמן לקח עכשיו.. לעסוק או לחשוב על הדברים הללו, התבוננתי בשעון ידי, עיניי נקרעו לרווחה והעולם החשיך, שיט! בזבזתי כל כך הרבה זמן בבית של עופרי שלא שמתי לב לשעה.. רק המחשבה עליה גרם לי לעלות חיוך וללבי להתכווץ בכאב ולפעום בחוזקה, התאהבתי בה, אני כל יום מתאהב ונמשך אליה יותר ויותר, הדבר חסר כל תקנה, נהיה חסר שפיות ויכולת לעצור זאת, אני חש שזה הדידי.. ואני יודע שאעשה למענה הכול, רק שהמערכת יחסים היקרה הזו שהיא גם כל עולמי לא תתפוגג, אם היא מסוגלת. אך רק המחשבה שהיא תגלה על כך הרגה אותי והכתה בי כדלי מלא מי קרח קפואים, היא תזרוק אותי ברגע שתדע זאת.. האם כדאי לי לספר לה? מוחי סתר זאת בפראות אך לבי הפציר והצביע על כך לנסות עד כמה שרק אפשר לנקות את הסודות שביני לבינה, שנהיה פתוחים כספר שממתין לקורא.. גלגלתי את עיניי ופלטתי אנקת ייאוש – אוי, על מה אני חושב כשאני אתה..
אני בטוח שאף מעריצה או מעריץ, שאף בן משפחה או חבר טוב, איש הנהלה וכן.. בת הזוג שלי היו חושבים שזאין מאליק, הזמר המפורסם מלהקת הפופ הבינלאומית המצליחה ביותר נוסע בשעות כאלו לאיזשהי סמטה ארורה ומחליאה, גונב, מהמר, מעשן, שותה, מקלל, הולך ומכות ועוד דברים אסורים.. חוטא ושוגה שוב ושוב, כאילו ויורה בלי למצמץ, אבל כן, זו המציאות.. המציאות שלי, העולם השני שלי, שאיש אינו יודע, העולם האפל שאני רק רוצה לסיים ולהדחיק אותו אי שם במקום המרוחק ביותר שקיים במוחי ובנשמתי, אך זה כבר חלחל לי עמוק מידי ונהיה חלק ממה שאני..
עצרתי את הרכב, התהלכתי בהליכה שמשדרת ביטחון עצמי מופרז, במבט הפוקר חסר החששות והפחדים שלי, כפות ידיי היו טמונות בכיסים והכובע החליק בראשי, סיגריה תחובה במעלה אוזני, הלכתי עם הראש מושפל כששמעתי קולות, משקפי השמש השחורות היו ענקיות עליי והסתירו כמעט את כל פניי, מעיל העור הישן בעל הניחוח המאביק גרם לאפי להתכווץ ולצרוב, פלטתי אנקת ייאוש.. רק שלא יהיה סיכוי קלוש שמישהו שלא צריך יראה אותי.. כבר הכרתי כל דפנה ודפנה ברחוב השנוא והמצחין מכל הזה, פח אשפה ממתכת מוצקה לצד כל בית בעל מרפסת הרוסה ושבורים לאלפי חלקיקים, צווחות וצעקות מהחלונות שלעולם לא יצליחו להיסגר עד הסוף, קיא ובקבוקי שתייה חריפה מנופצים נהיו חלק מהאספלט המתפורר שנקרא כביש, חולדות. יש כאן כה המון חולדות מצחינות בניחוח נבלה, חלק באמת מתות וחלק חיות.. חתולי רחוב חסרי פרווה ופצועים באופן קשה וכואב, קשה למראה כבשו את הרחובות..הקירות העשויים מאבני בנייה אדומות היו מקושקשים בגרפיטי מוצלח שאני לקחתי חלק בו.. חייכתי לציור זוג עיניים ירוקות שהשקעתי בו במיוחד.. העיניים של עופרי, איש אינו יודע או משער זאת, אף אחד מהחבורת מהמרים הזו שאני חייב להם כה המון מכסף שאני מרוויח בכל דרך מלבד מהעסק של הלהקה על פי ההימור האתגרי, אף אחד מהם לא מכיר אותי.. וגם לא צריך.
דפקתי שלוש דפיקות אחת אחרי השנייה בדלת ואת הרביעית לאחר חמש שניות.. רוי פתח את הדלת לרווחה. "אחי, חכנו לך.."
וההצגה הארורה מתחילה.

~נקודת מבטו של לואי~

איני מבין מדוע נוי עושה לנו זאת, היא פוגעת בשנינו.. גורמת למוקש לפוצץ ולחרב אותנו, היא אינה מבינה שהיא חשובה לי? שאיני מסוגל לאבד אותה? שאני אוהב אותה?! אני רק רוצה לחבק אותה, לנשק אותה, לחוש אותה קרובה אליי ולדעת שהיא שלי ורק שלי.. מדוע היא אינה נותנת לי זאת? לנשק, להלהיט ולמכר את כל כולי לנשיקה הסוחפת ו..והכל כך מיוחדת הזו שאני עדיין יכול לחוש את טעם הדובדבן המתקתק והאהוב מכל שלה, את הדרך שבה אחזתי באגנה הצר ואצבעתויה הדקיקות שכה מנוגדות לשלי פרעו את שערי באופן מהפנט.. איני מצליח להוציא אותה מהראש, והדבר לא הדדי – למען השם איך אני משיג אותה?! מה היא מנסה להוכיח ולהראות?
לפתע דלת ביתי נפתחה לרווחה ודרכה היא נכנסה, היא נראתה יפהפייה ונשית כל כך..
"לואי.." היא התנשמה והתיישבה לצדי, משפילה את ראשה ולבי החסיר פעימה ודמי התחמם בוורידיי וראשי כאב.. לעזאזל, היא והיופי המכשף שלה תפסו אותי כלל לא מוכן. "רצית לדבר, אני כאן". לחשה.
עדיין לא האמנתי שהיא באמת כאן, בבית שלי, פעם ראשונה. "את.. את רוצה לשתות משהו?" שאלתי במעט מבולבל ולא בטוח מה לעשות.
היא הבליעה חיוך. "אני בסדר". גחכה. "רציתי להתנצל על מה שקרה היום, ש.. שברחתי לך.."
"הייתי עד כידי כך גרוע?" זקפתי גבה ושלבתי את זרועותיי בתימהון.
שפתיה הבשרניות והמגרות נפערו לרווחה ורק רציתי לסגור לה אותן.. היא מצמצה בעיניה בתימהון. "יש לך את השפתיים הכי נעימות בעולם הזה!". השתנקה וזרקה זאת מבעד לשפתיה בכאב.
התאבנתי. "אז את מוכנה להסביר לי מה זה היה לעזאזל?!" הגבהתי את קולי.
"אל תצעק עליי!". ירתה לעברי וזרקה את הכרית שהייתה חבוקה בחיקה על גבי פניי, גחכנו שנינו מהמעשה הטפשי הזה שלה. "פשוט נבהלתי מזאין ומעופרי, אני יודעת שאתה עדיין אוהב אותה. -"
"אני לא!". נעמדתי במקומי בכאב, נשען על גבי הקיר ומעביר יד עצבנית בשערי. "לכל הרוחות אתך נוי, בגלל זה נטשת אותי?!"
"למה לי לנשק מישהו שאוהב משהי אחרת?!" היא נעמדה גם והתרחקה ממני, נוצר בנינו רווח גדול והיה נדדמה כאילו ותהום אפלה ועמוקה סוררת בינינו אך עדיין היה אפשר לחוש את הקרבה הזו, הקרבה הנפשית והמורטת עצבים.. כמטען חשמלי שקודח ומחשמל את שנינו, כמכה צורבת מתחת לחגורה ובוער בנו כאש להבה ששורפת הכול ורק מקרבת את שנינו.. למה זה לא נפשי?
היא פלטה אנקת ייאוש. "לא הייתי צריכה לבוא לכאן… לא רציתי גם..-"
"אל תנסי לגרום לי לרחם עלייך, אם את לא רוצה אל תהיה כאן!". איני מבין מה אני עושה, היא הגיע לכאן רק בשבילי, אבל באמת שמתחיל להימאס עליי המשחק המטופש הזה שלה, ההצגות הדרמתיות שכלל לא משקפות אותי וסותרת את אישיותי לגמרי, אם היא רוצה לקחת את עצמה ולטרוק את הדלת, לסובב את פניה ולשכוח מעצם קיומי, אני אשבר אך אכבד זאת, אבל בבקשה רק לא זה! עופרי שחקה בי ושקרה אותי, עכשיו גם היא..?
"הרגשתי שאני חייבת להיות כאן, הרגשתי שזה מגיע לך להבין שלא התכוונת לפגוע אבל חשתי אני נפגעת.." פלטה בלחש וזה לא נראה אמיתי דרך עיניה.
"אני לא אוהב אותה". התעלמתי ממה שהלב שלי אומר, מתעלם מכך שזה נראה שקרי בעיניה החומות והגדולות כשוקולד שנמס ועוצר את נשמתי. "מסופקת?"
"כיצד אוכל לדעת שזה באמת נכון?" שאלה ונשכה את שפתה התחתונה. "נראתה המום כשהם ראו אותנו!".
"נתתי לך נשיקה ואמרתי שהכול בסדר!". בעטתי בכורסה. "אל תשחקי בי, אל תנסי להפיל עליי את האשמה, שנינו יודעים שכלל לא התנהגת בסדר ומה שאת עושה עכשיו.. זה רק מחמיר זאת מותק, בבקשה לכי מכאן או תשארי ותהיה אתי כנה!". הצבעתי לכיוון הדלת.
היא השפילה את ראשה מעבירה קצוות שיער סוררת לאחורי אוזנה. "אבל אני לא רוצה ללכת.." היא מלמלה בינה לבין עצמה. "טוב לי כאן?"
"טוב לך כשאנחנו רבים?" אני רק רוצה לנשק אותך שוב!
היא צחקקה וזה גרם לי לחייך באופן טבעי. "טוב לי להיות בסביבה שלך!". אמרה במעט כעס. "מתי תבין את זה כבר?"
"אני די בטוח שרק היום התחלת לחוש אליי משהו, אם אפשר לקרוא לזה כך.." התקדמתי אליי מריח אותה להתבונן בי ולא להשפיל את מבטה.
היא התכווצה וזה נראה כל כך טוב.. הדליק את כל מערכותיי בין רגע ולבטני להתהפך. "אפשר, ומה לגביך?"
"את יודעת את התשובה.." הייתי ממש צמוד אליה, חקרנו את שפתיו, האחד של השנייה ורק רציתי להתרסק עליהן שוב. "נוי, גרמת לי להתגבר עליה.."
"אתה בקושי מכיר אותי לו.." היא מלמלה.
אחזתי בסנטרה, מרפרף בקצות אצבעותיי על גב הלחי שלה, אוי, יש לה עור מושלם.. כל כך רך, נעים ומבושם.. כל דבר ודבר בה מושך בי.. מקצות אצבעות אגליה עד קצה שערתה האחרונה, כל פרט בה גורם לי להתקרב אליה ולהתאהב בה יותר.. איני מרגיש שאני מסוגל עוד לשלוט בזה.. היא חזקה ממני!
"נוי, מהרגע הראשון שהתבוננתי בעיניים הללו.. ידעתי שאת תהיה שלי.." לחשתי לאוזנה, נושק לה במקום וגורם לגופה לפרפר, הבלעתי חיוך, יש לי השפעה עליה, אני חש זאת, יודע, רואה.. "אני רוצה להיות אתך ולחוות אתך הכל, לחלוק אתך את הדברים הסודיים ביותר והמצחיקים הגלויים ביותר.. אני רוצה לחבק אותך, ללטף.. לעזאזל, אני רוצה לנשק אותך, אני כל כך רוצה לנשק אותך עכשיו, אין לך מושג עד כמה.. וזה הורג אותי שאת משפילה את הראש שלך ואני לא יכול לומר לך מה לעשות כי את לא שלי.. עדיין..-"
אך לא גמרתי לדבר וכבר היא נכרככה סביבי ונשקה אותי בתוקף, מתפרקת עליי, מוכרת את עצמה בי, סוגרת כל רווח קטן ומורט עצבים.. העולם התפרק לגורמים מתחתיי, חשתי כיצד דמי מתפרע בגופי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, ראשי הסתחרר ולבי הלם בחוזקה, החמצן נגזל מרעותיי ובית החזה שלי כאב וצרב ככווייה, כל סערותיי סמרו וצמרמרות מייסרת ומשכרת חושים חלחלה לי כל כך עמוק והכתה כל פיסת עור בגופי.. הלוואי שרק יכולתי להקפיא את הרגע המיוחד שציפתי לו.. זה נדמה כאילו ועידנים חכתי לרגע הזה, שאיפת נפשי.. היא.. כל דבר בה.. הלב שלה.. היא השאיפה שלי.. לא יכולתי להפסיק, לא רציתי להפסיק, כל דבר בכל העולם הזה שאני חי בו לא היה מסוגל לעצור אותי מלהפסיק לנשק אותה ולהראות לה עד כמה אני.. עד כמה אני אוהב אותה ועד כמה היא חשובה לי!
לאחר מספר דקות התנתקנו ראשה היה קבור בחזה שלי. "לואי, אני לא יכולה.."
"למה?" שאלתי, זה הכה בי בבום אחד גדול, כברק ביום בהיר, למה.. למה שוב..?!
דמעות עמדו בעיניה. "אני לא יכולה.. ותאמין לי, אתה גם לא רוצה.." היא התנתקה ממני, חטפה את תיקה מהכורסה, לא התבוננה בי אפילו ובאה ללכת, פשוט עמדתי והתבוננתי בה הולכת ונעלמת לי כאילו והכול מתפרק ונגזל דרך אצבעותיי ואיני עושה דבר על מנת למנוע זאת.. עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק, תשתלט על עצמך! פקדתי על עצמי, רצתי לכיוון הדלת וחסמתי זאת בפניה. "לא, את תחכי". יריתי.
היא קפאה במקומה. "לואי, זוז מהדלת..!" נהמה בקול מאיים.
עצמתי את עיניי. "נוי, את לא תנשקי אותי, תראי לי שאת אוהבת אותי ואז תלכי לך, אני חש שאת צוחקת עליי ופוגעת בי, ואיני יכול לקבל זאת.. איני יכול לקבל שאת פוגעת בי, בבקשה, הסבירי לי, נסי לפחות..!".
היא נאנחה ושאפה עמוק אוויר צח לרעותיה. "אני לא יכולה לספר לך!".
"למה?!". צעקתי עליה. "את לא אוהבת אותי? את לא נמשכת לעיניים כחולות? את לא אוהבת את השירה שלי? מה?!" חשתי שאני מתחיל לאבד אט – אט את העשתונות.
"לואי, זוז מהדלת!". צווחה לעברי.
לא זזתי. "לא!"
היא התרחקה במעט ופשוט החטיפה לי סתירה צורבת שגרמה לי במעט לנוע מהדלת, היא נצלה זאת, פתחה את הדלת במהירות ורצה כאילו ואני מתכנן לטרוף ולהרוג אותה, כאילו אני רוצה לאנוס אותה והיא בוחרת ממני.. מה הסיפור שלה?
שתלך לעזאזל.. איני צריך אותה, יש לי עוד המון בנות, היא מסובכת וקשה לי מידי.
אך באותו הרגע שסגרתי את הדלת ונפלתי על הרצפה, דמעות עמדו בעיניי. אני רוצה אותה בחזרה, אני רוצה שהיא תחזור ונתחיל הכול מההתחלה.

~נקודת מבטו של הארי~

הייתי עדיין די שיכור מהמסיבה של אתמול בלילה אך עדיין עמדתי על הרגליים ולא נכנעתי לשינה במהלך היום, במיוחד כשהיום יש לי ולבנים יום חופשי… הדבר הראשון שהתרוצץ בראשי גרם ללבי להתכווץ בכאב ולהלום בחוזקה ולחיוך לעלות על גבי טווי פניי, אני רוצה לבלות כל דקה וכל שנייה ביום לצדה, להיות קרוב אליה ולא לעזוב אותה ולו לרגע.. אני רק רוצה לחוש את מגע עורה הרך והחם, לחוש את הדרך שבה אנו כגוף אחד וזה הרבה מעבר לזה.. אני חש אתה את מה שלא חשתי כל ימי חיי, אני מרגיש שאהיה מוכן לעשות הכול על מנת למחוא כל טיפת כאב וחולשה מהילדה המסכנה והסגורה הזו שהיא כקרן שמש, כמלאכית של חיי, כדבר הטוב ביותר שקרה לי בחיים.. היא מצילה אותי, לעולם לא חלקתי עם אף בחורה או חבר טוב את הסיפור האמיתי על ג'ון ואת החלק שלי במאורע, כמובן שלא ספרתי לאיש על משפחתי.. כולם בטוחים שאני קשור אליהם עד עמקי נשמתי ובכל הזדמנות אני נוסע לביתם על מנת לראותם, כן, ממש.. יותר נכון יוצא למועדון להשתכר ולמצוא סטוץ טוב..
לני.. לני שונה. היא שונה ומיוחדת מכל בחורה שאי פעם פגשתי, היא מבקשת ממני יותר, רוצה ממני יותר, נוגעת בי.. כל נגיעה שלה.. אלוהים.. היא כפיזית ונפשית, כפגיון בליבי שממוטט אותי ואני כעפר לצדה, אני רוצה להיות אתה, טוב לי עם אלנה.. ואפילו כשהייתי מוקף בעוד אלפי בנות מחוטבות למדי, אף אחת לא הייתה נראית כמוה, באף אחת לא היה את ניצוץ בעיניים שאני מוצא בה, את החיוך החינני הקורן והכובש שלה, אף אחת לא גרמה למערכותיי לדלוק ולדמי להתפרע בעורקיי ולחוש את התשוקה האדירה אליה בכל מקום בגופי ובנשמתי המצולקת, בסימנים ובדברים שרודפים אותי..
התגעגעתי אליה, רק רציתי לחזור לבית שלה ולהישאר מכורבל אתה כך במיטה במשך כל היום, בלי לדבר אפילו.. אני נואש לקרבה שלה.. מה קורה לי לכל הרוחות? זה כלל לא מתאים לי.. איני אחד כזה, היא משנה אותי.. מאוד.
לפתע הטלפון שלי צלצל. "הארי". עניתי בקצרה.
"מה קורה אחי? יש לך תכנון מסוים ליום החופשי?" זה היה ליאם, הוא בטח רוצה לוודא שאני לא הולך לעשות שטויות ושוב לעשות צרות, הבלעתי חיוך.. הוא באמת דואג לי ולא רק לשם של הלקה, אני אוהב את ליאם הוא מאוד חשוב ויקר לי, איני אחד שמראה זאת.. אילו ורק כולם היו יודעים, כל אחד ואחד מהבנים עד כמה אני רואה אותם כאחים, עד כמה אני מאריך את החברות המעמיקה שלנו יותר מקשר דם.. אבל שיהיה, אני בטוח שבפינה מסוימת במוחם, הם יודעים זאת.
"חשבתי להיות עם אלנה.." הודיתי בלחש יותר ביני לבין עצמי.
הוא צחק. "אני שמח לשמוע, העניינים אתה באמת מתחממים?"
"אין לך מושג עד כמה.." מלמלתי. "אני לא ממש בטוח, היא. היא לא כמו כל אחת אחרת ליאם, היא משנה אותי".
חלקנו רגע של שתיקה. "אתה לא מבין עד כמה אני שמח לשמוע זאת". אמר במעט המום. "זה מגיע לך הארי כל כך, משהי שבאמת תאהב אותך ותראה לך מה זו אהבה.."
לא היה לי כל כך נעים לדבר על רגשות ועל אהבה, אז העדפתי להחליף נושא. "מה לגביך?"
"אני מתחיל להדרדר.." מלמל כאילו בכעס על עצמו.
לא יכולתי שלעצור את הצחוק הפרוע שיצא מרעותיי. "אני חייב לשמוע את זה".
"אתה יודע שאני רוצה את מאיה". פתח.
גלגלתי את עיניי. "כן?" האצתי בו, והיא מתאכזרת אליך.
"אתמול נשקתי את מלאני בבית הקפה בלהט הרגע". אמר בנשימה אחת.
הטלפון כמעט נשמט מידי. "מה? איך?" שאלתי בבלבול. "אתה אוהב גם אותה?"
"לא.. אני מניח שזה יותר הידלקות, משיכה.. בלי המון רגשות, אני יודע שאני אוהב את מאיה אבל לעזאזל, כשאני רואה את מלאני..-"
"אתה חש חי סוף – סוף" השלמתי אותו.
יכולתי לחוש את החיוך שלו. "איך אתה יודע?"
"כי זה מה שאני עובר.. ומעבר לכך. אני באמת חושב שכדאי לך לעזוב את מאיה, היא אינה רוצה אותך וגם לא גורמת לך לחוש זאת.. מלאני כן.."
"זה לא יצליח ביני לבינה, ואני חושב שהלב שלה פונה לנייל". מלמל בתסכול.
נאנחתי. "אז תגרום לה לשנות את דעתה! תלחם עליה, תראה לה שהיא לא כמו כל אחת שאתה מנשק חופשי בשירותים של בתי קפה מסריחים, תראה לה שהיא שווה הרבה יותר מזה.. איך בדיוק אתה מצפה להשיג אותה?"
"אני לא בטוח שאני רוצה אותה".
גלגלתי את עיניי. "אתה חייב לחשוב על זה אחי.." לחשתי.
"שיהיה, אני חייב לנתק, תודה על השיחה". גחך.
הבלעתי חיוך. "מתי שתצטרך, זה בסדר" ונתקתי.

נקשתי על גבי דלת ביתה של אלנה, דפקתי מספר פעמים אך עדיין לא נשמעה תשובה, לבי האיץ את דפיקותיו.. כפות ידיי הזיעו בלחץ ודמי נזל מפניי, מה קרה לה? היה בי יצר מטורף להגן ולשמור עליה מפני כל דבר שקיים, לשמור את הנערה העדינה והיפהפייה הזו בטוחה ומוגנת לצדי, שתמיד נהיה ביחד.. יכולתי לדאוג לעצמי, אך הייתי בספק אם היא מסוגלת לדאוג לעצמה, כך או כך, רציתי לתת לה הרגשה של יותר. ויותר בראשו חבר, וחבר.. זה.. כבר שכחתי.
שלפתי את המפתח מהעציץ שלצד דלת ביתה ופתחתי בזריזות את הדלת סוגר אותה מאחוריי. "אלנה?" קראתי לחלל הריק, אולי היא לא בבית בכלל..? איפה היא יכולה להיות?
לפתע שמעתי צעדים זריזים בדלת והדבר המנחם ביותר והמופלא, המהפנט והמנפץ לרסיסים שהפך אותי ככלי שבר בין זרועותיה קרה, היא רצה אליי וחבקה אותה החוזקה, וזה הרגיש לי כאילו וירתה בלבי בלי אזהרה, אך חום גופה גרם לכל גופי ללהוט וליצר הפראי לגעוש בנשמתי.. אני רוצה להיות אתה כל כך שזה כואב ואני לא מאמין שאני במעט מודה בכך! "אלנה.." השתנקתי מגחך. "גם אני התגעגעתי אלייך".
היא מצמצה בעיניה. "באמת..?" לחשה, לעזאזל, הסימנים שעל גבי טווי פניה הורגים אותי וגורמים לי לחוש חלש וכאוב, כאילו והם דוקרים את פניי באותם המקומות ונכווים בי ללא כל טיפת רחמים, כמכה מייסרת מתחת לחגורה וידעתי שיכולתי להיות המשענת שלה על מנת שלא תיפול..
הנהנתי. "הכול בסדר?" שערה היה פרוע במעט ופניה היו חיוורות, ידיעה במעט הזיעו ולא יכולתי לדעת מדוע היא נראית כה לחוצה ומפוחדת. "את חולה?" שאלתי בדאגה.
היא סמנה בראשה לשלילה. "לא, פשוט.. רק קמתי משינה". צחקקה.
התאבנתי, גם לה..? "היה לך סיוט?" לחשתי.
היא נשכה את שפתה התחתונה וזה הבעיר אש בבית החזה שלי כמו תמיד. "לא, אבל.." היא במעט התרחקה ולטפה את שערי, הרכנתי את ראשי, היא מנצחת אותי, היא חזקה ממני, המוקש היחידי שהצליח לפוצץ את חומות הפלדה החזקות והאפלות ביותר שבי. "הארי, לך יש?"
התרחקתי בדריכות. "אפשר להפסיק לדבר רק על זה?"
היא משכה בכתפיה. "אני רק דואגת, אתה יודע.." לחשה.
נאנחתי, מגלגל את עיניי, וגם אני לך, דואג ורוצה כל כך שזה כואב. "זה בסדר מתוקה.." קרצתי ונשקתי לשפתיה בלהט, אי, אלוהים, לכל הרוחות, כל כך התגעגעתי למגע והטעם המתוק שלה, חשתי כיצד הקרקע נשמטת תחת רגליי וכל כולי נמס ומתפוגג, נשבר ומתפרק לגורמים בנשיקה הזו, חשתי כיצד מטען חשמלי קודח וסוער, כמחשמל ומכה את שנינו, מצליף בי בחוזקה וגורם לי למכור עצמי על שפתיה, לאחוז בה בכזו עדינות.. היא הדבר היקר והחשוב לי ביותר בעולם הזה עכשיו, אש להבה הלמה ביני לבינה ונמשכתי אליה ללא כל שליטה אנושית מסוימת.. היא ירתה וגנבה את לבי, בין רגע.
"איך היה לך אתמול במסיבה?" שאלה בזמן שאחזה בידי, גורמת למקום לרטוט ולעקצץ, לכל סערותיי לסמור וגררה אותי למטבח.. למה אנחנו הולכים למטבח? "היה בסדר.."
"שתית נכון?" צחקקת כקוראת את הבעת פניי.
מצמצתי בעיניי. "אני לא ילד קטן אלנה".
"אבל הפסדת את התקופה הזו.." היא לחשה בעצב, ולפתע היא קפאה במקומה והציצה בי בפנים חתומות שלא מסגירות דבר וזה הלחיץ אך גם הלהיט וסקרן.. היא מושכת אותי בכל. "אתה.. אתה לא היית עם משהי שם.. נכון..?" לחשה בהיסוס.
עיניי נקרעו לרווחה. "לא!". זעקתי מתמתח כולי. "את הנערה שלי!".
היא הייתה בהלם מהמילים שיצאו מפי וכך גם אני, היא חייכה חצי חיוך, עלתה על גבי קצות אצבעותיה ונשקה לשפתיי נשיקה קטנה. "אני פשוט לא יודעת כיצד להגדיר אותנו.."
"הייתי בטוח שזה די ברור שאני החבר שלך". צחקקתי במעט מסמיק.
היא גחכה. "אני החברה?"
כרככתי את זרועותיי סביב אגנה וקרבתי אותה אליי, היא טמנה את ראשה בחזי ונשמה עמוק אל תוך עורי, טמנתי את ראשי בשערה ושאפתי עמוק את ריחה המשכר כוורדים וסבון נוזלי.. הריח של אלנה שלי.. "את היחידה שלי.." נשקתי לזווית פיה, היא פרעה את שערי בידיה ודמעות עמדו בעיניי, זקפתי גבה בתימהון. "אמרתי משהו לא בסדר?" שאלתי בדאגה.
היא גלגלה את עיניה ושלפה בקבוק של מיץ תפוחים מהמקרר. "אתה מיוחד הארי".
"מיוחד טוב? או רע?" שאלתי בהיסוס.
היא מזגה לזוג כוסות זכוכית את המיץ האהוב עליי והגישה לי אחת. "אתה לא יכול להיות רע".
והמילים שלה נכנסו עמוק ללבי וצבעו אותו בצבעים עזים של תשוקה, כלהב חד ומושלם שרק נואש להינעץ בה גם ולהיות לצדה, לומר לה משהו שאני משתוקק אך אין לי מספיק כוח בריעות על מנת לומר לה זאת, השקנו כוסות ושתינו בשקיקה. "הייתי בטוח שאת שונאת זאת.." גיחכתי.
"כן, אבל.. לומדים להתרגל אליך". קרצה אליי.
החלטתי להתעלם מכך למרות שהבנתי את המשמעות, היא מקבלת אותי כמו שאני. "מה שלום פרק היד שלך..?" לחשתי בדאגה ובחנתי את פרק ידה שעדיין היה סגול ובמעט נפוח.
היא הרחיקה את ידה והסתירה מאחורי גבה. "זה באמת לא חשוב.." מלמלה. "שכחתי מזה כבר, באמת".
"אני לא!". נהמתי. "אני לא מאמין שעשיתי לך זאת.." הוא לחש. "אני לא אפגע בך".
היא השפילה את ראשה והתקרבה אליי בצעדים מדודים. "אני יודעת, אני לא פוחדת ממך הארי".
"אני לעולם לא רציתי, אבל עשיתי זאת..-"
"לא התכוונת!". התעקשה במעט בכעס ולקחה את הכוסות והניחה בכיור. "אפשר להחליף נושא, בבקשה?"
הבלעתי חיוך והתיישבתי על גבי הכורסה בסלון שלה, תופח על המקום הריק לצדי שמחכה אך ורק לה, היא קפצה עליו והתיישבה לצדי בסיכול רגליים, כרככתי את זרועי הימנית סביב כתפה בעת שכף ידי השמאלית שלובה בשלה, היא במעט שכבה על גבי החזה שלי והציצה בי מלמעלה.
"מה מלאני חשבה עלינו?" צחקקתי.
היא צחקה צחוק פרוע ומתגלגל שגרם לי לחייך בין רגע, אל תפסיקי לעולם.. התחננתי. "היא הייתה מאוד נבוכה אבל נרגשת, זה היה מוזר. אתה יודע שהיא וליאם התנשקנו?"
"כן, הוא סיפר לי. הבן אדם לא החלטתי, מאוהב בשתיים". ירק במעט כעס. "זה די מחליא לא חושבת?"
היא משכה בכתפיה. "כאחת שלעולם לא אהבה, שני בנים נראה לי באמת חבילה כבדה מידי שסתם פוגעת בכולם.."
המילים שלה חזרו שוב ושוב בראשי כקלטת מקולקלת וגרמו לי להיות קצר נשימה ולבטני להתהפך שוב ושוב בתחושת חלחלה מחליאה. "מה זאת אומרת לעולם לא אהבת?"
"עברתי די המון.. איני גאה או שלמה בכל מה שעשיתי בחיי.. לא היה לי זמן או חשק לאהבה, גם לעולם לא מצאתי מישהו שבאמת גרם לי לחוש נאהבת וטוב עם עצמי, שהיה מוכן לשבת ולהקשיב לי.."
לא האמנתי למשמע אוזניי, ואני תמיד אומר לה שאיני אחד של דיבורים.. שכל מה שהיא מחפשת בעצם זה גבר שיאהב ויחזק אותה, שיקשיב לה, היא רק מחפשת אהבת אמת.. רוצה זאת. קרבתי אותה אל חיקי ונשקתי למצחה. "הלוואי שאני יעניק לך זאת.." לחשתי ביני לבין עצמי.
היא קפאה במקומה והתנתקה ממני, מחבקת את הכר הקטנה. "אנחנו נוכל אי פעם להיות באמת ביחד?"
נאנחתי והמילים האלו הכו בי כדלי מלא מי קרח קפואים ומקפיאים עד העצם, צווחתי צווחה שהדהדה בכל מערכותיי וגרמה למכת רעד להצליף בי בחוזקה ולפתוח את כל צלקותיי, הכול התנפץ ונחרב לאלפי רסיסים, נהפכתי לכלי שבר בין רגע.. האם באמת נוכל להצליח? לשנינו יש עבר מסובך וקשה, שנינו לא נוטים ליצור קירוב עם אדם מסוים, שנינו לא אהבנו באמת אי פעם אדם מסוים כל ימי חיינו.. האם נוכל לעזור אחד לשנייה כשאנו עדיין לא בטוחים שאפשרי לעזור לעצמנו? השפלתי את ראשי נושך את שפתי התחתונה, גרוני היה חנוק ולבי לא הלם, אבל אני רוצה אותה, אני רוצה לחוות אתה את הכול למרות הכול… לא, איני מוכן לוותר על זאת, איני יכול לשתוק.. אני חייב להתעשת ולומר לה משהו שינחם אותה, שאולי גם בעיניי נראה נכון. "אני חושב שאנחנו בדרך אבל.."
"גם אני". קרצה לי. "אבל, הכול יכול לקרות?"
נאנחתי. "לני, בואי פשוט נהנה, ננצור וננצל כל רגע ורגע שבו אנו כך יחדיו.. בסדר?"
"כמו.. הרגע הזה?" זקפה את גבתה.
הנהנתי. "וכיצד את רוצה לנצל זאת? איך שמתחשק לך!". הפעם רציתי לתת לה את המושכות.
היא השפילה את פניה. "איני רוצה שנלך ישר למיטה.." הודתה. "קניתי גלידת שוקולד ווניל משובחות, חשבתי אולי שנראה סרט מצחיק ביחד.. אבל אם אתה רוצה לדחות זאת וללכת ישר למיטה אז זה בסדר".
לטפתי את הלחי שלה, זה גם משהו שנוכל להשיג ביחד. "כל מה שאת רוצה" חזרתי על עצמי.
***

הייתה זו שעת אחר הצהריים, נהנו וצחקנו מהסרט, מאכילים אחד את השנייה ומדברים, מתמזמזים קצת בין לבין והתאמת שבאמת ובתמים אהבתי זאת.
היא לרגע הלכה לשירותים והשאירה את הטלפון שלה, ראיתי שהיא קבלה הודעה, הצצתי בנמען וראיתי שחור : 'ג'יק'
המוח אמר לפתוח זאת, הלב התעקש לשמור על הפרטיות שלה. מה לעשות?!
נאנחתי ופתחתי את ההודעה במהירות, היא לא תדע זאת, בהתחלה ידי הייתה יציבה אך בסיום קריאת ההודעה הטלפון צנח מידי:
'את עומדת לשלם על כך, שוכבת אתי ואז מתמזמזת עם החבר הטיפש שלך? חכי, חכי, את עומדת לחטוף על זה כמו שלא חטפת בחיים, הסימנים האלו הם עוד כלום.. עד כמה שאני כועס עלייך ובא לי להכות אותך עכשיו.. את לא יודעת כמה..'
"הארי, חשבתי שאולי נלך ליריד ביום שבת.." מלמלה בדרכה אליי.
התבוננתי בה בזעם וצעקתי עליה. "תשתקי!".
"מה?!" היא צעקה עליי בחזרה. "מה קרה?!"
תחבתי את ידיי בשערי בכעס ולא האמנתי שזה באמת קורה עכשיו.. ידעתי שאני לא רוצה שהיא תראה את הצד הרע שבי, פשוט לקחתי את הטלפון ואת מפתחות הרכב שלי ויצאתי בכעס.
היא רצה אחריי. "הארי, מה קרה?!"
"אל תתקרבי אליי". ירקתי לעברה. "אלנה, תשארי בבית שלך!".
"לא!". היא עמדה על שלה, אך זה היה מאוחר מידי כבר נסעתי, משאיר את הלב שלי שבור מאחור.