שלום, יפהפייה – פרק 15+16

רצתי ברחבי המדרכה, כושלת וכמעט נופלת ונפצעת שוב ושוב, לא יכולתי להתבונן מאחוריי, המילים שלו קרעו את נשמתי וצולקו בי, פגעו היישר אל תוך לבי וצבעו אותו בחוזקה ובפראות, חשתי כיצד כל מערכותיי דולקות ואני רק נואשת, רוצה, זקוקה.. לעצור ולחבק אותו, לומר לו שאני.. שאני חשה אליו משהו.. שהוא פגע בי, אבל אני עדיין רוצה ומוכנה להישאר אתו.. אך לא היה לי מספיק אומץ ותעוזה על מנת לעשות זאת, פשוט רצתי על מנת לברוח מהגלריה עד כמה רחוק שאפשר, לברוח מרוז, לברוח ממנו.. למען השם, לברוח מעצמי.. חשתי כיצד כוח המשיכה נגזל ממני, כפות רגליי צרבו, לבי הלם בחוזקה וראשי הסתחרר וחשתי שאני עומדת לאבד את העשתונות, גרוני היה חנוק וחזי צרב ובער כאש להבה שמחרבת ושוברת, מנפצת וחובטת אותי מבפנים.. מטריפה את דעתי ואת שפיותי ללא כל טיפת רחמים.. המדרכה נגמרה ובלי להסתכל ולו במבט חטוף חציתי את הכביש, שומעת את המכוניות הצופרות, חשה את האוויר החותך שביני לבינן, שומעת את הצעקות שמתלוות להארי. "אלנה! תזהרי..!" הוא השתנק בפחד.. הוא דואג לי.
חרקתי את שיניי, לוכדת את שפתי התחתונה ופוצעת את עצמי במקצת, מיץ מרה עלה בגרוני, אם הייתי חשובה לו הוא לא היה עושה זאת..
לבסוף עצרתי בפארק פרחוני ויפהפייה, רומנטי במיוחד בעל אווירה אפלה ומחשמלת מורטת עצבים שגרמה לנקודה בגופי להתחמם ולבעור במיוחד, התחושה הזו התגברה ושרירי בטני התכווצו בתוקף כששמעתי, הרחתי, את נשימותיו בניחוח המנטה המשכר והממכר שהצליפו על גבי עורפי, גורמים למקום לבעור ככוויה.. הוא הניח את יד אחת על גבי כתפיי ואת ידו האחרת על גבי המותן שלי, מסובב אותי אליו, עיניו הירוקות והחודרות, כזוג מוקשים, החולשה היחידה שלי.. התבוננו ביב מבט מושלם ומורט עצבים, מבט גברי ומהפנט, מכשף ועוצר נשימה.. לסתו התכחשה ופניו נראו מבעותות אך הוא בכל זאת נדמה כדבר היפהפייה ביותר על פני הכוכב הזה.. השפלתי את ראשי ונסתי למצוא אוויר אך חשתי שאני חסרת כוחות ואין לי כוח אפילו על מנת להתנגד למגע שלו ולהתחרק ממנו.. אבל אני אוהבת זאת.. אני אוהבת את המבטים ואת המגע שלו, את היופי ואת האישיות שלו.. אני לא רוצה להתרחק או להתנגד לו בשום אופן מסוים אך הכעס והאגו שבי קשים מידי ולא משאירים לי ברירה, שלחתי יד רועדת וכאובה ודחפתי אותו בחזהו, הוא נאנח וידיו צנחו לצדדים.. נותנות לי ליפול ולהתרסק נפשית.
"את.. את לא יכולה לברוח לי כך!". הוא צעק עליי. "במיוחד לא אחרי דבר כזה!".
זקפתי גבה ולא האמנתי, דמי נזל מפניי.. הוא צועק עליי עכשיו?! "אתה צוחק עליי". ירקתי לעברו.
"לא, אני לא". הוא הדק את ידיו לאגרופים. "אני כועס, מאוד כועס, לעולם אל תברחי כך שוב!"
שלבתי את ידיי וחשתי נפגעת. "אני לא הכלבה שלך, אם אני ארצה אני אברח.." לחשתי.
הוא נראה חסר אונים "לא ממני.. מה חשבת לעצמך לעזאזל? ואם מכונית הייתה פוגעת בך? או היית נופלת והיה נגרם לך נזק בלתי הפיך? את כל כך עדינה ושברירית! ומה היה קורה לי אם היה קורה לך משהו? את הדבר היחידי שיש לי כאן!".
דמעות עמדו בעיניי וחשתי שהוא דוקר את לבי בסכין החדה שבחדות, דמי התפרע בעורקיי וגל של צמרמורת גלשה לכל אורך גופי, עצמתי את עיניי ונסתי להילחם בכך אבל הדבר היה חסר שליטה, הוא בגד בי, הוא פגע בי, והוא אומר לי זאת.. את המילים היפות.. כלהב חד של תשוקה מושלמת וסוערת שאני חשה אליו.. למה? "אתה.. אתה נשקת אותה.." נסתי לדבר מבעד לדמעות. "למה.? אני מבינה שהיא הרבה יותר יפה ממני אבל למה ככה..?"
הוא מצמץ בעיניו ואצבעותיו הארוכות רפרפו מעל הלחי שלי, גורמות למקום לרטוט. "זה לא היה כך, את חייבת להאמין לי.. היא.. היא נשקה אותי!".
"כל פעם אותה גרסה?" עקצתי והתרחקתי מהמגע שלו. "אל תגע בי.. כואב לי להביט בך.."
הוא התאבן במקומו, ידעתי שהמילים שלי הכאיבו לו, ידעתי שהן השפיעו עליו, לא מתוק.. לא רציתי להכאיב לו, לא חשבתי על כך, אבל הייתי חייבת פשוט לומר את מה שאני מרגישה! לפחות קצת..
"בנות יכולות לסתור לגבר חומד.. אבל אני.. אני לעולם לא אכה אישה.. ואת יודעת זאת.. את יודעת למה!". הוא חבט ברגלו על גבי גזע עץ חזק ועבה במיוחד. "את יודעת מה קרה עם משפחתי, עם אחותי, שפגעתי בה, הכאבתי לה, כל חיי אני רק רואה גברים שמכים נשים.. אני לעולם לא אכה אישה! לא הייתה לי שום יכולת להתנגד לה.. לא יכולתי לדחוף או לצעוק עליה, הייתי לכוד".
חשתי כיצד עולמי נקרע מתחתיי והכול מחשיך. "אני יודעת אבל.. התמונה הזו לא יוצאת לי מהראש.. הארי.. זה הורג אותי..!" התפרקתי על גבי החזה שלו והחלתי לבכות אל תוך עורו.
הוא עטף אותי בחוזקה בזרועותיו, המקום המוגן והאהוב עליי ביותר בעולם הארור שאני חיה בו, לטף את שערי וטמן את אפו, שואף עמוק, חלקנו רגע אחד וזעיר של שתיקה ולאחר מכן הוא במעט הרחיק אותי ממנו על מנת שאתבונן בו. "היי.. תביטי בי.." הוא אחז בסנטרי והרכיח אותי להתבונן בו ללא כל שליטה.
ושוב זה קרה, המשיכה שביניו.. הבועה המושלמת שחזקה מכל פגע.. חשתי כיצד נקשר לי סרט סביב האגן ואני נמשכת אליו ללא כל שליטה או יכולת שפויה מסוימת, זה רק הוא, או להיענות לכך או להיחרב.. אני זקוקה לו, אני רוצה את הארי.
"אני שלך". הוא לחש. "מתי שתצטרכי אותי, אני שלך". הוא מחה את הדמעות מעיניי. "את לא כמו כל אחת אחרת.." הוא גחך.
חקרתי את שפתיו ולא ידעתי מה לומר יצא לי האוויר מהריאות וחשתי שאיני יכולה עוד לשלוט בעצמי, זה לא נורמלי או אנושי, נהיה מסוכן ותוקפני המשיכה והרגשות שלי כלפי האדם המיוחד הזה שהרטיט את לבי עוד מהרגע הראשון, כרככתי את זרועותיי סביב צווארו, עולה על גבי קצות אצבעותיי ונשקתי לו נשיקה ארוכה ורטובה במיוחד שאמרה הכול.

~מנקודת מבטו של לואי~

נוי ישבה לצדי, השעה הייתה 13:23 בצהריים, היא הייתה כרוכה בזרועותיי וראשה נשען על גבי החזה שלי, רק רציתי להקפיא את הרגע המכשף הזה, היא הייתה כל כך קטנה ושברירית, יפהפייה ומהפנטת, לא רציתי לעזוב אותה.. רק לקרב ולאמץ אותה עוד יותר לחיקי ולדעת שהיא שלי, סוף כל סוף, אחרי כל רצף האירועים הדי מוזרים אני יכול להיות בטוח שהשגתי את הנערה המושלמת הזו.. היא חייכה חצי חיוך ותפסה אותי בוהה בה, הגומה היחידה שבקצה לחיה הימנית רקדה לפניי וגרמה לי לחייך בטבעיות, חשתי כיצד לבי הולם בחוזקה ודמי מתחמם בוורידיי, ראשי הסתחרר ואלפי מכות מענות וצורבות ככוויה פוגעות שוב ושוב בכל פיסת עור בגופי.. אני אתן הכול על מנת לשמור על הזוגיות הזו.
"אתה לא אוהב את הסרט?" צחקקה.
גלגלתי את עיניי. "נוי, מותק, הסרט לא מעניין אותי..!". פלטתי.
היא זקפה גבה כלא מבינה אך ראיתי זאת כאתגר, השכבתי אותה על גבי הכורסה ועליתי מעליה, מנשק את צווארה, אוי, אלוהים אדירים.. יש לה עור כל כך חלק ורך, הניחוח שלה משכר והמגע שלה ממכר.. אצבעות ידיה האחת נכרכו סביב צווארי בעת שהאחרות פרעו את שערי, מושכות בו במעט ומקרבות אותי עוד יותר אליה.. חקרתי את שפתי הדובדבן המגרות שלה וכל מערכותיי נדלקו, אני כל כך מתגעגע לתחושה הזו שהשפתיים שלי אליה ואני כל כך קרוב אליה בידיעה שאין דבר בכל העולם שיגרום לי להתרחק ממנה.. אני מתאהב בה.. לטפתי את שערה, מבליע חיוך. "את כל כך יפה.." לחשתי.
"שמחה שאתה אוהב את הנוף". קרצה לי, אני אוהב את הרגעים בהם היא הופכת כל דבר רציני לבדיחה קטנה.
צחקקתי והתרסקתי, נפרקתי, נמכרתי על גבי שפתיה הרכות והנעימות, חשתי שאיני יכול להפסיק, העמקתי בנשיקה, נלחמתי, צווחתי בהשתוקקות צווחה מחרישה להחריד שהדהדה בכל מערכותיי וגרמה לגופי לרעוד ולנשמתי להיגזל, גרוני היה חנוק ולבי הלם בחוזקה, כל כולי נדרכתי והתמסרתי לנשיקה המתוקה והיקרה מכל הזו שכה המון זמן לא חיכיתי לה, מלטף אותה ובמעט מעלה את ראשה, היא מכשפת אותי, היא גורמת לי לחייך, היא גורמת לי לחוש שמחה בלב.. היא מחזירה את לואי הישן..
היא הכול בשבילי.
החלתי במעט לגשש אחר הריץ' – רץ' שבמכנסי הג'ינס שלה, עיניה נקרעו לרווחה והיא דחפה אותי בפראות, זורקת עליי כרית. "מה אתה עושה לעזאזל לואי?!" היא צווחה עליי.
מצמצתי בעיניי. "מנשק אותך.." מלמלתי באי הבנה מוחלטת.
היא פלטת אנקת ייאוש וטמנה את פניה בין זוג כפות ידיה. "נסית להוריד לי את המכנס?" היא השתנקה.
החלתי במעט להאדים ממבוכה. "נוי, אנחנו לא ילדים קטנים.. כבר מלאו לנו 18.. אם את לא רוצה אני מכבד אותך..!". הרמתי את ידיי בהסתייגות.
היא נראתה אבודה כאילו ופגעתי בנקודה הרגישה ביותר שלה. "לא, זה לא.." נאנחה.
התקרבתי אליה במקצת, מה קורה לך מתוקה..? "נוי, את מוכנה להסביר לי אז מה קרה?"
היא התבוננה בי מבט חטוף ודמעות הופיעו בעיניה החומות ונמסו בהן כשוקולד מריר, דמי נזל מפניי וחבקתי אותה, משתוקק למחות כל דמעה ודמעה, להעלים כל כאב פחד, להעביר אותו אליי ורק שהיא תהיה שמחה.. "לא, נוי, בבקשה..!" נסתי להבליע בין שפתיי הרועדות, אין מילים לתאר זאת, זה הרג אותי.. קטל ושפד בסכין החדה והדוקרת שבחדות.
"אני.. אני.. אני מצטערת.." היא מלמלה והחלה ללכת לכיוון המטבח, שוטפת את פניה בברז המים הצוננים. "זה סתם.." נסתה להבליע חיוך אך היא נשברה מחדש והתרסקה על גבי אחד הכיסאות, במהירות רצתי אליה והתיישבתי לצדה, אחזתי בכפות ידיה ולטפתי אותן, לא ידעתי מה לעשות אך ידעתי שאעשה את הטוב ביותר על מנת לגרום לה להירגע.. אני זוכר כשתמיד עופרי בכתה נהגתי לשיר לה והיא חייכה.. "נוי, את רוצה לשיר שיר?"
"מה אני ילדה קטנה?" נחרה נחירת בוז ונתקה את ידיה משלי ומחתה את דמעותיה. "לואי, זו הסיבה שאתה לא רוצה אותי בתור חברה, אין לך מושג אפילו מי אני".
"לא צריך להכיר בשביל לדעת, אני יודע שאת הנערה היפהפייה והמתוקה ביותר שהכרתי כל חיי.. את חשובה לי נוי.." נאנחתי. "את הצלחת לגרום לי לקום מחדש ולדעת מה.. מה זו אהבה אמתית.." השתנקתי. "I dont, i dont, dont know what it is…" זמזמתי מנסה להישמע הכי טוב שאפשר, מקווה שזה משפיע עליה. "But i'm need that one thing and you've got that one thing" חייכתי אליה ונשקתי ללחי שלה.
היא עקמה את אפה. "לו, אתה שר יפה.." מלמלה. "אבל זה סך הכול שיר, אתה חושב שאם תבוא ותפצח לי בשיר פופ קיטשי אני אנשק ואשכב אתך ואשכח ממה שקרה עכשיו?"
מצמצתי בעיניי וחשתי שיורים בי בלי למצמץ. "לא התכוונתי בכוח!". נאנחתי. "אני פשוט לא מבין למה את תמיד אומרת שאני לא מכיר אותך, אבל אני כן. מנסה לפחות, למצוא את הדברים הטובים שבך.. את הדבר ההוא שבך שמושך אותי ומצאתי אותו!". קראתי. "אבל אני לא יוכל למצוא יותר מזה אם לא תתני לי!". האשמתי אותה עכשיו. "לא יעזור לך כלום אם תמשיכי להרחיק את כל האנשים שאוהבים אותך".
היא התרחקה במקצת. "אתה.. אתה אוהב אותי?"
העברתי יד כועסת בשערי. "את לא מבינה שאני לא עוזב אותך ונלחם עלייך כל פעם מחדש בגלל שאני מאוהב בך?!"
היא התאבנה כאבן ונראתה חיוורת כסיד, כאילו וקיללתי אותה, למה..? "אני חייבת ללכת לואי".
לא, היא לא הולכת! אני לא נותן לה ללכת! "לא, את נשארת כאן! את לא יכולה תמיד לגרום לי לחוש כל כך טוב אתך ואז לבוא ולהרוס הכול!".
"אני לא רוצה או בנויה לזוגיות! לא היית אמור להתאהב בי, אף אחד לא אמור!". היא צעקה עליי ודחפה אותי, היא רצה לסלון ואחזה בתיקה, רצתי אחריה וקבעתי אותה לגב הכורסה. "למה ציפית? שאני אחבב? אשנא? הייתי בטוח שאנחנו ביחד.."
"אף פעם לא באמת אמרנו את זה". היא ירקה לעברי.
חשתי שאני לא שולט בעצמי. "בסדר אז לכי!". צעקתי עליה והתקדמתי לכיוון הדלת זורק ובועט בכל מה שעומד בדרכי, היא נראתה במעט מפוחדת, פתחתי את הדלת לרווחה. "אבל אם את הולכת זו הפעם האחרונה שאנחנו נפגשים!"
"אתה דרמתי מידי.."
הבלעתי חיוך מתגרה. "להגיד לך משהו, מותק? אולי אני קיטשי, אולי אני דרמתי, אבל לפחות אני בוגר על מנת להתמודד עם הרגשות, את לא! בכל פעם שמישהו נכנס לך לחיים את בורחת ממנו, את ממש כמו הארי אולי תהיו ביחד?! אז נמאס לי ממך ומהמשחקים שלך, אם את לא רוצה.. לכי! פשוט לכי..!"
דמעות עמדו בעיניה שוב ונסתי בכוח לעצור את שלי.. היא התקדמה לכיוון הדלת ועצרה על הסף שלה. "אני.. אני אוהבת אותך לואי.." נשקה ללחי שלי.
השפלתי את ראשי. "לכי".
"בסדר". לחשה והלכה משם וברגע שהיא הלכה חשתי כיצד הלב שלי מושלך ומתפרק לאלפי חלקיקים, העולם נהרס ונקרע, אני עצמי נחרבתי והתפוררתי, חשתי שבור ומנופץ ככלי שבר, פשוט התרסקתי, נפלתי על גבי הרצפה, מרכין את ראשי, רציתי לברוח מהמציאות, ממנה, מעצמי, מהבית הזה.. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי.. והדמעות הופיעו..
בכיתי בגללה. בגללה ובגלל האהבה שלי אליה.

*פרק 16*

~מנקודת מבטו של ליאם~

התיישבתי לבד על גבי ספסל אחד בצדי הכביש, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, חשתי כל כך מבולבל, הנשיקה עם מלאני הטריפה והדליקה את כל כולי, לא יצאה או הצליחה לצאת מראשי, בכל פעם שאני חושב עליה.. על הנשיקה הזו.. הדרך שבה כל כך התאמנו האחד לשנייה, צורת גופנו השלימו זו את זו, ידינו שהשתלבו אחת בשנייה כאילו וזה נועד לקרות, שפתינו שרחפו האחת על גבי השנייה בשלמות.. לא רציתי להפסיק, לא הייתי יכול.. הייתי נואש, שבור, מפורק, היא נגעה בי נפשית ופיזית וטלטלה את כל עולמי..
אך היא של נייל, היא לעולם לא תהיה שלי.. היא בעצמה התנתקה ממני ואמרה שהיא אוהבת מישהו אחר ופשוט ברחה לה והשאירה אותי מוכה הלם, אך גם שיכור ומכור אליה, מאחור.. לפתע חשתי מישהו מתיישב לצדי, זיהיתי את הניחוח וורדים שהדליק את כל מערכותיי בין רגע ופרק אותי על נשקי, התבוננתי בה, שערה החום הארוך והחלק קרן בשמש הקופחת שמעלינו, עיניה השקדיות נראו מהפנטות, הייתי קצר נשימה בין רגע ולבי הלם בחוזקה, דמי התפרע בוורידיי וראשי הסתחרר בתוקף.. חשתי כיצד עצם העובדה שהיא קרובה אליי גורמת לקרקע להתפרק מתחתיי, כיצד כוח הכבידה נגזל ממני והדבר היחידי שאני חש, רואה, ויודע עכשיו הוא שאני מרחף באוויר והנערה היפהפייה ואהובה מכל הזו כאן לצדי.. רק רציתי לאחוז בידה ולנשק את שפתיה.. אך ידעתי מתי זה קרה בפעם האחרונה.. ואיך זה נגמר, כואב לי לחשוב שאי פעם היא בכתה, ועצם העובדה שזה קרה בגללי, הורגת ודוקרת, משפדת את לבי וגורמת לכל כוחותיי הנפשיים והפיזיים להילקח בלי למצמץ.. היא שזה בגללי קרה.
אילו ורק יכולתי להחזיר את הזמן מאחור.. "מאיה.." לחשתי.
"היי". מלמלה. "מה אתה עושה כאן?"
השפלתי את ראשי. "אני לא יודע". משכתי בכתפיי והרגשתי כל כך מטופש. "ומה את עושה כאן? איך לך עבודה?"
"פוטרתי". צחקקה.
מצמצתי בעיניי בתימהון. "שוב? מה קרה הפעם?" צחקקתי.
היא הבליעה חיוך והשפילה את ראשה נושמת עמוק, ידעתי שאיני משפיע עליה ואיני אשפיע עליה שוב בחיים. "שברתי סט צלחות ושפכתי פעמיים את המרק על אותו לקוח.. אני אסון.."
נשכתי את שפתי התחתונה, את מדהימה. "לא, את לא.." נאנחתי. "זו פשוט לא העבודה שמתאימה לך". כרככתי את זרועי סביב כתפיה אך היא במהירות התרחקה ודחפה אותי.
היא התבוננה בי בכעס. "אל תיגע בי ליאם". ירקה לעברי.
"מאיה, אנחנו חייבים להמשיך הלאה, חייבים לשים זאת בעבר.. הדבר הזה רק הורס לנו את החברות".
היא זקפה גבה. "אני אפילו לא קרובה ללהכיר אותך!". צעקה עליי. "למה בכלל באתי אליך?" היא התרוממה ממושבה והחלה ללכת במהירות, הדקתי את כפות ידיי לאגרופים וגבי התקשח, אני פשוט לא יכול לתת לה ללכת ממני, הדבקתי את צעדיה הקטנים ואחזתי בפרק כף ידה. "מה אני עוד יכול לעשות מלבד לומר שאני מצטער?" שאלתי בקול שבור.
"כלום". היא משכב בכתפיה, עלתה על קצות אצבעותיה ולחשה לאוזני גורמת למקום לבעור ולי להתכווץ. "על טעויות משלמים".
בלעתי את רוקי וזה צרב. "אבל אני לא מוכן לאבד אותך!".
"זה בסדר, כבר התגברת עליי מזמן לא?" צחקקה.
לעולם לא! "מאיפה שמעת זאת?" שאלתי בכעס.
"יותר נכון.. ראיתי.. באותו היום.. בשירותים.. גם מלאני ראתה אותי, אני חושבת שזו הסיבה שהיא ברחה לך באמצע הנשיקה, נראתה מאוכזב, לא כך?" שאלה בעוקצנות.
מילותיה כדורבנות הבעירו את נשמתי וגרמו ללבי להתכווץ בכאב. "זה היה רגע של חולשה ונואשות!". נאנחתי.
"אתה לא חייב לי כלום ליאם! אתה חושב שאני לא מנשקת גברים חופשי? לא תמיד יש סוף טוב והסיפור ביני לבינך.. הוא נגמר, ואולי בשבילך זה סוף עצוב אך בשבילי זה מוסר השכל!". היא בעתה בי במקצת ורצה לכיוון תחנת האוטבוס, לפני שהספקתי לעצור בעדה היא כבר קפצה על גבי האוטובוס והוא החל לנסוע.
לעזאזל! השתנקתי. אבדתי אותה. שוב!

~מנקודת מבטה של עופרי~

אני וכל הבנות: מאיה, אלנה ומלאני מלבד נוי שכנראה מבלה עם החבר החדש שלה התיישבנו על גבי כורסתה של אלנה לצד גלידה גדולה מול ה- MTV האהוב, מלאני ואלנה החלנו להראות את "הכישרון" העצום שלהן בריקוד, עלו על גבי הכורסה והחלו לקפוץ ולהשתולל עם הרובה מים הישן שמצאנו בעמקי הארון המבולגן שלהן, שלפתי את האייפון והייתי חייבת לצלם זאת "למה אני מכירה אותכן!". צחקקתי.
מאיה צחקה גם והחלה להצטרף אליהן והן המציאו ריקוד על גבי הכורסה אך לבסוף זה נגמר שהכורסה נפלה והן עפו על גבי הרצפה, צוחקות כשדמעות בעיניהן.
"אתן מטורפות!". קראתי וסיימתי לצלם, חטפתי את הרובה מים והספריי והחלתי להשפריץ עליהן.
מאיה התרוממה ראשונה. "היי!". קראה והשיבה מלחמה עם הגלידה ורדפה אחריי ברחבי המטבח והסלון, לפתע הדלת נפתחה לרווחה ונוי עמדה בה, דמעות אמיתויות בעיניה.
מאיה כבתה את מסך הטלוויזיה וכולנו התכנסנו סביבה וחבקנו אותה. "מה קרה..?" שאלה אותה אלנה בדאגה.
היא משכה באפה ונשמה עמוק. "נפרדתי מלואי.." לחשה ברעד כמנסה למצוא כוח על מנת לדבר.
עיניי נקרעו לרווחה. "מה.. למה.?" שאלתי מוכת הלם.
היא קשרה את אצבעותיה האחת בשנייה. "כי הוא אוהב אותי.. ואני.. ואני אותו".
מלאני זקפה גבה. "אז מה כל כך נורא? אהבה זהו הרגש היפה ביותר בעולם!".
"אני לא יכולה לאהוב מישהו, לא במצב שלי!".
אלנה העבירה קצוות שער סוררת לאחורי אוזנה והתבוננה בה במבט ארוך ונוקב. "נוי. מה.. מה באמת קורה כאן..?"
מאיה התקרבה אליה במקצת. "זה לא בגללו נכון?"
"לא ברור שלא! זה.. זה בגלל הבוס הארור שלי!". היא צווחה ורקעה ברגליה בעצבנות על גבי רצפת החדר.
"מה?!" שאלנו כולנו ביחד. "נוי, מותק, אנחנו לא עוזבות אותך.. שפכי את הלב.." האצתי בה.
היא עצמה את עיניה. "אני לא יכולה. אסור לי".
"אנחנו לא נגלה לאיש, את יכולה לבטוח בנו, אנחנו כמו משפחה". חייכה אליה מלאני חיוך מעודד.
לפתע אלנה קפאה במקומה. "נוי.. הוא..-"
אך הדלת נפתחה לרווחה בין רגע והבנים עמדו בדלת לצד הארי.
"מה אתם עושים כאן כולכם?" שאלה מאיה בעוקצנות.
הארי זקף גבה. "התאמת שהם הלכו אחריי, אני באתי בשביל אלנה".
"לא עניתן לנו בטלפון ודאגנו.." הסביר זאין והציץ בי, הוא כל כך יפה.. נשכתי את שפתי התחתונה ורק השתוקקתי להניח לכל ולהתפרק אל זרועותיו, לחוש את המגע והניחוח הממכרים והמשכרים שלו, שאפתי, לגמתי אותו כל כך עמוק וחשתי עד כמה לבי מאיץ את דפיקותיו.. זאין.. מתוק..
הצצתי בטלפון שלי. "הסתבר כך".
"לא שמענו, זה קורה, אנחנו לא חייבות לכם כלום אתם יודעים!". שלבה מאיה את זרועותיה בקשיחות, מלאני השפילה את מבטה. "נייל, מה רצית?" לחשה.
"רציתי לשאול אתך אם את רוצה ללכת למקום מסוים אתי, אבל זה היה אמור להיות פרטי.." גחך וגרם לה להבליע חיוך בין רגע.
הבנים התבוננו בבית ובבלאגן. "אתן.. עשיתן מלחמת מים?" שאל לואי בבלבול.
"זה עדיף על להסתובב עם שפמים טפשיים". ירקה לכיוונו נוי.
הוא נאנח וליאם ענה במקומו. "אני במקצת מסכים אתה.."
"טוב, אם כולנו כאן, למה שלא ננצל זאת?" שאלה אלנה בחיוך, הארי נראה במעט מאוכזב וזה גרם לי לגחך. "זה יכול להיות רעיון טוב". הסכמתי אתה.

התיישבנו כולנו סביב הבקבוק. "אני לא מאמינה שאני משחקת בזה". מלמלתי.
זאין גחך. "למה? את מפחדת?"
"אף פעם אין תוצאות טובות מהמשחק הזה.." ירקתי, התבוננתי בכולם, המון נראו לחוצים, ואיני חושבת רק מהחובות, אלא מהאמת.. במיוחד ממנה..
נראה לאן יקח אותנו המשחק הפעם.