שלום, יפהפייה – פרק 17.

~נקודת מבטה של הלנה~

הבקבוק הסתובב, לא יכולתי להסיר את עיניי מהגבר היפהפייה והמסעיר חושים אשר גרם ללבי להלום בחוזקה ולסחרורת לתקוף אותי, חזי בער וגרוני היה חנוק, דמי התחמם בעורקיי, כפות ידיי היו לחות מהלחץ והמתח האדיר שמעורב בתשוקה החדה והמושלמת שלי אליו, כל כך הייתי נואשת לשלוח יד ולקרב אותו אליי, להעביר את אצבעותיי בשערו ועל גבי.. נשכתי את שפתי התחתונה ונפרקתי על נשקי, להעביר את האצבע הרועדת על גבי שפתו התחתונה ולנשק אותו ללא כל טיפת מעצורים.. זה חלחל לי כל כך עמוק וגרם לבטני להתכווץ בכאב מייסר ולכל מערכותיי לרטוט, אלוהים אדירים.. איני יכולה להפסיק לחשוב עליו, אני רק רוצה אותו, נואשת, כמהה וזקוקה לו.. ולמרות שאולי אני אעשה מעצמי צחוק.. לעזאזל, כלום לא חשוב לי, אני רוצה אותו – נלכדתי וכשלתי בקסמי הנער חסר הרגשות הזה.. זה מהדהד בי, מצליף ומורט עצבים, כמכה מענה מתחת לחגורה ואני פקעת של עצבים בין רגע.. נסתי להסדיר את נשימותיי הכבדות, חשה כיצד האדמה נקרעת מתחתיי ועולמי מחשיך כשעיניו הצטלבו בעיניי שלי וכל העולם נדם מלכת בין רגע ורק אותו ראיתי, חשתי, שמעתי.. הוא היה הדבר החשוב והיקר, היחידי שקיים ובעל ערך בעולמי, נסתי להוריד ממנו את המבט אך לא יכולתי, היופי שלו היה ממגנט וחסר כל טיפת אנושיות, הריח שלו היה הדבר המשכר ביותר בעולם, והמגע שלו… ממכר.. נחשק.. אני חפצה אליו.. יותר מכל דבר אחר.. הוא קרץ אליי מבליע חיוך וידעתי ששנינו חושבים על אותו הדבר, הצלחתי לגחך במעט, הוצאתי לו לשון והוא נאנח בתבוסה.
לפתע מלאני מחאה כף. "אני שואלת! לואי – אמת או חובה?" שאלה אותו בחצי חיוך.
לואי התכווץ ונראה במעט מפוחד. "אממ.. חובה, אני משער.." משך בכתפיו.
"בסדר, חובה עליך לנשק את הבחורה הכי יפה כאן!". קראה אליו כאתגר עקב זאת שהבחורה הכי יפה כאן לא שלו יותר, נוי תמיד נראתה יפהפייה.. קנאתי בה, קנאתי בעופרי, מאיה ומלאני.. מעולם איני אבין מה הגבר הכובש הזה מוצא בי.. מה.. מה מושך בי?! למה שמישהו ירצה אותי?!
לואי חייך חצי חיוך והתקרב לכיוון מלאני במקצת, הוא הזיז קצוות שיער סוררת לאחורי אוזנה וחכך את מצחו במצחה, הם נראו קצרי נשימה שניהם ונוי נראתה חיוורת, הדם נזל מהפנים של כולנו.. ולפני ששמנו לב שפתיו של לואי התרסקו על שלה בנשיקה מושלמת וסוחפת. "מה אתה עושה?" ירקה עליו מלאני ודחפה אותו ממנה. "אתה מטורף?"
"אמרת לנשק את הבחורה הכי יפה כאן, לא אני אמרתי זאת". גחך.
היא מצמצה בעיניה. "התכוונתי..-"
"מלאני די עם זה, הוא עשה את החובה שלו, תתמודדי עם זה". ירה לכיוונה הארי וחטף את הבקבוק והגיש ללואי. "סובב זאת לו"
לואי חייך לכיוון הארי וסובב את הבקבוק במהירות, הוא נעצר כך שנייל שואל את זאין. "זאין, אמת או חובה?"
זאין גחך. "חובה!"
נייל גלגל את עיניו ונראה במעט מאוכזב אך מה שהקפיץ אותי במקומי היה צלצול הטלפון של זאין שבסר על כך שנשלחה אליו הודעה, זאין בדק את הטלפון שלו וכשראה מי הנמען התאבן כאבן.
"חובה עליך להביא לי לקרוא את ההודעה שלך בשקט". שלך נייל את ידו לכיוונו של זאין אך הוא כתגובה נרתע לאחור מסמן בראשו לשלילה. "זה אישי אחי, באמת.. עזוב זאת, אל תהיה ילד קטן!".
"חובה זו חובה, אני חושב שאתה הילד הקטן כאן.." מלמל נייל בלי רחמים. "פשוט בצע את החובה שלך, הרי מה כבר יש לך להסתיר…?"
"מה זאת אומרת?!" צעקה עליו עופרי. "זאין, אתה מסתיר משהו? ממני?" שאלה בהיסטריה.
זאין סימן בראשו לשלילה ברעד. "את.. את.. את יודעת שלא.." לחש והגיש לנייל את הטלפון, למרות הדרמה שהתפתחה במעט לא יכולתי שלא לחייך למראה כך שעופרי חשובה לזאין, חשובה לו עד כידי כך שהחליט למסור לנייל את הטלפון רק בשביל לרכוש את האמון שלה יותר.
נייל קרא את ההודעה וכשגמר לקרוא אותה ידו כאילו אבדה מכוחה, רטטה והטלפון נשמט לו מהיד. "מה לעזאזל.." השתנק.
זקפתי גבה. "מה כתוב שם?" שאלתי בסקרנות.
נייל התבונן בזאין, העביר מבט בעופרי שדמעות עמדו בעיניה. "זאין.. נו מה..?" היא לחשה.
לפתע הוא החל לצחוק. "אוי, זאין, לא ידעתי שיש לך באמת אומץ לזה! כל הכבוד לך גבר זכית בהתערבות!". תפך נייל על גבי הגב של זאין וזרק לעברו חזרה את האייפון.
"התערבות?" שאלה נוי בבלבול ונראתה עדיין מאוד פגועה מהמשימה הראשונה שהתחילה ונגמרה באסון.
"כן, אני וזאין פשוט התערבנו שהוא לא מסוגל לגמור בקבוק קולה שלם בחמש דקות אבל הוא עשה את זה היום עם חברים כנראה.." מהר להסביר נייל, תמיד הצטיינתי בקריאת אנשים, כל חיי רק שקרתי ובניתי עוד ועוד חומות פלדה מסביבי שאיש לעולם לא יצליח לפצח, ידעתי שנייל משקר הדבר ברור כאילו וחרוט על גבי רקיע השמיים הבהירים.. משהו מסריח מתרחש בינהם, זו לא משימה נורמלית לקרוא הודעה של מישהו אחר, אך מי אני שאקח חלק בכך? אני מספיק מסובכת עם הגבר שלי.. ועם עצמי..
עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק. "זאין, אתה בהמה". זרמתי עם כך על מנת להקל על האווירה.
ליאם צחק ואתו גם מאיה. "אפילו אני לא מסוגל.." מלמל.
זאין העביר יד שחצנית בשערו. "כישרון זה כישרון". חברים, התבוננתי בעופרי שבמעט התרחקה מזאין, הוא נסה לחפש נחמה בזרועותיה אך היא השפילה את ראשה. "אחר כך.." פלטה בקצרה והוא החל לסובב את הבקבוק, הבקבוק נעצר כך שמאיה שואלת את ליאם, כולם השתתקו ונראו במעט לחוצים, אפילו הארי נראה כך.. רק אני ומלאני העברנו מבטים מבולבלים האחת לשנייה, מה קורה כאן?
"אמת או חובה, ליאם?" שאלה אותו מאיה והעבירה קצוות שיער סוררת לאחורי אוזנה, היא קשרה את אצבעותיה האחת בשנייה והתרחקה מהמבטים שלו שננעצו בה.
"אמת.." לחש.
היא חייכה. "אמת שנשקת את מלאני בשירותים ושקרת לי ממוקדם שאתה אוהב אותי?"
עיניו של נייל נקרעו לרווחה. "מה?!" פלט והתבונן בליאם בעיניים רצחניות. "למה שתעשה זאת?"
ליאם סימן לו להיות בשקט וראו עליו שהוא בעצמו מפחד במקצת. "אמת, התנשקנו". חייך לכיוון מלאני. "אבל לא, אני באמת התכוונת לכך שאני אוהב ורוצה שנחזור, שנתחיל הכול מההתחלה ונפתח דף חדש.." הוא לחש. "את חשובה לי מאיה, ואני מצטער, אני כל כך מצטער… הלוואי שרק הייתי יכול להחזיר ברגע את הגלגל לאחור, באמת!".
מה הוא עשה לכל הרוחות?! לואי והארי תפחו לו על הגב כאות ניחומים והוא התרחק מהם לא מסיר את עיניו ממאיה. היא רק השפילה את ראשה ולכדה את שפתה התחתונה בין שיניה, היה נדמה כדמעות עומדות בעיניה. "סובב אתה עכשיו.." לחשה וזרקה לעברו את הבקבוק.
הוא ירק קללה בלחש וסובב את הבקבוק, הוא נעצר כך שלואי שואל את נוי. "אמת או חובה, נוי?" שאל ונראה מוכן למדי, כאילו והמתין כל חייו לרגע הזה.
היא נשמה עמוק. "אני חייבת לך לא?" הבליעה חיוך. "אמת, לעזאזל.. אמת..!" הרימה את ידיה בתבוסה.
הוא חייך חצי חיוך מנצח. "אמת שאת כלל לא אוהבת אותי יותר ויש לך מישהו אחר?"
היא חבקה את עצמה ונראתה אבודה, לבי נצבט והתכווץ בכאב וחשתי עד כמה כואב ורע לי לשלום החברה הטובה שלי שנכנסה לי כל כך עמוק ללב.. "זה בסדר.." לחשתי לה בחצי חיוך. "פשוט תגידי את האמת".
היא התבוננה בלואי והתקרבה אליו. "אני אוהבת אותך עדיין לואי טומילינסון, אבל… יש לי כבר מישהו".
הוא העיף את הבקבוק על הקיר. "מי זה?!" צעק עליה.
"לואי.." נסה לרסן אותו זאין.
אך הוא אינו הקשיב לו לרגע אחד, הוא התנתק לגמרי מהמשחק. "נוי, מי המניאק?!"
"אני לא יכולה לספר.." היא לחשה.
הוא תחב את ידיו בשערו בעצבנות ובכעס רב ונראה פקעת אחת של עצבים כאילו והוא עומד להתפוצץ ומשהו רע יקרה. "נוי, אני לא רוצה לוותר עלייך, את לא חייבת כלום לאף אחד!". פלט כחסר תקווה.
"לואי, אתה לא רוצה להיכנס לזה, תאמין לי, אתה מפורסם ויש לך שם ו..-"
הוא קטע אותה. "שילך לעזאזל השם שלי, התאהבתי בך נוי!".
כולנו השתתקנו והארי מהר לרסן את לואי. "לא עכשיו ולא כאן".
נוי חייכה חיוך מוכיר תודה להארי והוא קרץ לה, היא היא חזרה להתיישב במקומה ומחתה דמעה בוגדנית.
לואי סובב את הבקבוק והוא נעצר כך שאני שואלת את הארי, הוא הבליע חיוך ואני בלעתי את רוקי.. עד כמה המשחק הזה עוד יכול להידרדר? כל כך המון קלפים שלא ידענו על קיומם נחשפו בין רגע.. למה לא ממציאים משחק של רק חובה?! "אוקי הארי, אמת או חובה?"
"רק אמת לני.." קרץ אליי.
הבלעתי חיוך ונשמתי עמוק אל תוך קרביי, לסתי רעדה וידעתי מה אני רוצה לשאול אותו. "אתה.. אתה.." אך לא הצלחתי, זה היה חזק ממני.. לא היה לי מספיק כוח ואומץ, הייתי כל כך חלשה.. לבי הלם בחוזקה וכל שריריי נמתחו בפעם אחת ומייסרת, צמרמורת גלשה בכל מורד גופי וכל פיסת עור נצבטה, סערותיי סמרו וחשתי בחילה איומה, לכל הרוחות.. "אתה אוהב אותי הארי?"
הוא נרפה ונראה חיוור כסיד, הוא בא לפתוח את פיו אך סגר אותו בין רגע, הוא נראה כאילו וירו בו, נראה מותקף.. כאילו ואני בקשתי ממנו לקלל את עצמו או משהו בסגנון, כאילו ואני.. מכאיבה לו.. למה מתוק..? "הארי?" האצתי בו.
"למה את שואלת אותי את זה?" שאל ברעד.
זקפתי גבה. "עברנו המון עד עכשיו, אני רק..-"
"את לא סומכת עליי?" הגביהה במעט את קולו, עיניי נקרעו לרווחה, בגלל זה הוא מתנהג כך?!
התרוממתי מהישיבה. "מה?! לא!". צעקתי עליו. "אני רק רוצה לדעת אם אתה אוהב אותי או לא, אני חושבת שמגיע לי לדעת זאת!".
"את רק רוצה שאני יאמר לך את זה? זה הכול פשוט?!" נעמד גם ממולי. "ואל תגביהי עליי את הקול אלנה!". אל תגיד לי מה לעשות וזה עד כידי כך חסר משמעות בעיניך?
פשוט נפגעתי, זה אולי גם פשוט בעיניו, שהוא אומר מה שהוא רוצה בדרך הכי פוגעת שרק אפשר. "אז אתה לא אוהב אותי?" לחשתי.
הוא העביר יד עצבנית בשערו. "אני חייב ללכת.." לחש.
"לאן?" שאלתי.
הוא השפיל את ראשו. "זה לא עניינך.."
"לפחות תענה על אמת אחת שלי, אמת שאתה הולך להיות קבור בחדר שלך לבד בחושך כמו תמיד?!"
מלאני נעמדה בכעס. "אלנה!". נזפה בי. "זה פוגע!"
התעלמתי ממנה וחכתי שהוא יענה. "לא אלנה, אני הולך למקום אחר, נגמרה לך האמת". ויצא מהבית שלי טורק את הדלת מאחוריו.
רקעתי בכפות רגליי על גבי הרצפה. "אכפת לכם ללכת? אני ממש מצטערת שהרסתי אבל אני חייבת להרגע..!"
"ברור". פלטה עופרי וכעבור עשר דקות כולם כבר הלכו משם, אפילו מלאני, והנה אני, כמו הארי ששיקר ממוקדם, עליתי לחדרי ונשארתי בו לבד, בחושך.

~מנקודת מבטו של נייל~

אני פשוט לא מאמין שהוא נשק אותה, איך הוא היה מסוגל לעשות לי את זה? אני יודע שאנחנו לא זוג ולא חייבים דבר האחד לשנייה אבל למען השם הוא יודע שאני אוהב אותה, ואני יודע שהוא אוהב את מאיה.. למה לעזאזל תמיד חייב לסבך הכול?
"אני חושב שאתה רוצה להגיד לי משהו". אמר זאין במעט כעס. "אחרי החובה המפגרת שלך והאף הגדול שלך".
נשמתי עמוק, כן, ראיתי מה היה כתוב שם, שחור על גבי אפור, לא האמנתי שהוא יכול להדרדר לשפל מדרגה שכזה, להיות מחויב בחובות והימורים, בסיגריות, שתייה וסמים עם חבורת עבריינים. "מה אתה חושב לעצמך זאין? אני לא מדבר אתך כחבר להקה, אני מדבר כחבר אמתי שלך, אתה באמת רוצה להסתבך בזה?"
"אף פעם לא היינו באמת קרובים". הוא פלט ביובש את הדבר ששנינו יודעים. "זה לא עניינך נייל, פשוט שכח מכך ואל תספר לאיש, אני גם ככה מסובך ועומד ללכת לשיחה ארוכה עם עופרי, בבקשה, רחמים.. אם אתה באמת חבר שלי תן לי לגמור את מה שהתחלתי".
"זאין, אתה חייב להם סכום.. יואו, מה בכלל חשבת לעצמך שהמרת כך? היית שתוי?!" צעקתי עליו.
הוא השפיל את ראשו. "קצת אבל זה לא השפיע במיוחד".
"ואיך אתה חושב להשיג זאת? כי כפי שהבנתי אתה לא יכול מהכסף שאנחנו מרוויחים כלהקה". שלבתי את ידיי בדאגה רבה וחשתי שאני מעורב כבר מספיק וחייב להיות לצדו למרות שזה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות.
"אני.. אני מכיר עוד כמה חבר'ה, אני מהמר גם שם, לפעמים מצליח ולפעמים..-"
קטעתי אותו. "מפסיד יותר".
הוא השפיל את ראשו ונראה אבוד. "נייל, אני גנבתי.."
"מה?!" צעקתי עליו, מה נהיה מהבן אדם הארור הזה?!
הוא נשם עמוק. "מה ששמעת, גנבתי, גנבתי לא פעם ולא פעמיים.."
כל כך רציתי לצעוק עליו, להרביץ לו, להציב לו את האמת לאמיתה בפנים – הוא אבוד. אך לא היה לי לב לעזוב אותו כך זרוק ככלב רחוב ולהתגרות בו. "איך.. איך אני יכול לעזור לך..?" לחשתי, למה אני מכניס את עצמי לחור העמוק והשחור הזה?
הוא זקף גבה. "תמיד עדיף ארבע ידיים וזוג מוחות על גבי אחד, אבל.. רגע, אתה רציני?"
"אני לא מסוגל לתת לך להסתבך יותר, אתה לבד ואתה חייב במישהו שיתמוך ויעזור לך, אני לא אתן לך ליפול ככה זאין, לא אכפת לי שאתה לא מת עליי.. אני לא אנטוש חבר בצרה ובמיוחד לא אותך!". האצתי בו שיגיד לי כיצד אני עוזר לו, והתכוונתי לכל מילה ומילה שיצאה מבעד לפי.. להפתעתי.
הוא נאנח. "נייל, אתה ילד טוב, אני לא רוצה שתסבך ו..-"
"אני מספיק בוגר בשביל לעשות את השיקולים שלי, אתה ילד טוב וקטן שנגלה לצרה הזו וזקוק לחבר, לאח – למישהו!". נאנחתי.
הוא תחב את ידיו בשערו בעצבנות. "מחר תחכה מחוץ לבית שלך בשעה 23:30 בלילה, אני אקח אותך למקום שבו אני מהמר עם כמה אנשים.."
"ואם נפסיד?" לחשתי ולא האמנתי שיש נימת פחד ורעד בקולי.
הוא העביר משקל מרגל לרגע וזה רק גרם לי להילחץ יותר, כפות ידיי הזיעו ונישמותיי היו כבדות, לבי הלם בחוזקה ודמי בער בוורידיי.. תשתלט על עצמך הורן! "אז, נגנוב.. אני מניח.." לחש ובא ללחוץ את ידי כאות הסכם. "אתה אתי, לא משנה מה, חבר?"
לחצתי את ידו. "אני שונא אותך, חבר".
הוא הבליע חיוך וגחך. "מצטער.." לחש אבל לא רציתי להקשיב לו, מעכשיו אנחנו רק חברים לעסק, לא יותר מכך, בלי צחוקים ושיחות, משחקים ושטויות, זה רציני עכשיו.. התבוננתי בו מאחור, אני באמת שונא אותו לפעמים, ואת הלב שלי שלא מסוגל להשאיר אותו בצרה כזו מאחור.. הוא לא חשוב לי ולו במקצת, אז למה אני נוהג אחרת?

~מנקודת מבטה של נוי~

לא יכולתי להפסיק את הדמעות, נשכבתי על גבי מיטתי, חשה את גופו הכבד של בוב, הבוס שלי מעליי.. כל נגיעה שלו צרבה את גופי וגרמה לו לרטוט ולהלום בחוזקה כמטען חשמלי שקודח בזוג קוביות קרח קפואות, כל סערותיי סמרו וחשתי כיצד אני צווחת בגופי צווחה איומה שהדהדה בכל איבר, תא ומערכת בגופי וחרבה אותי עד זוב דם, עד סף כוחותיי אשר נותרו לי.. דמי התפרע בוורידיי וראשי כאב והסתחרר.. לבי הלם בחוזקה וגרוני היה כבר חנוק.. האוויר נגזל מרעותיי הצורבות והשורפות כאש להבה שהלמה בגופי וגרמה לתחושת חלחלה לבעבע בבטני.. כאילו ויש לי חור שחור ענקי באמצע החזה.. באמצע הגוף.. גופי כל כך דחה אותו, רעד, פרפר מתחתיו. רק רציתי לדחוף אותו ולהשתחרר, רק ראיתי וחשבתי על לואי בזמן שאני עושה זאת, נגעלתי ודחיתי את עצמי, רציתי למות…
העולם קרס מתחתיי והכול התפורר והתנפץ, אני עצמי ככלי שבר שלא מפסיקים לשבור אותו שוב ושוב, להרוס אותי.. כאילו ויורים בי בלי למצמץ.. כאילו ומשקל כה כבד נשוא על גבי כתפיי ומוחץ אותי לא מותיר בי טיפת אנושיות.. אלפי הצלפות הצליפו וחבטו בגופי, בכל פיסת עור.. זה חדר וגלף אותי.. כסכין החדה שבחדות שפלחה את גופי ואת נשמתי המצולקת..
"למה את בוכה?" קטע את מחשבותיי ונשק לדמעותיי, מוחה אותן אחת – אחת.
עצמתי את עיניי. "בוב.. למה?" לחשתי. "למה אתה עושה לי זאת?"
"את יודעת שהיחסים שלי ושל אשתי הדרדרו, אנחנו ביחד רק בשביל הילדים, היא בוגדת בי חופשי, אני יודע זאת, ראיתי זאת.. ואת.. את טיפשה קטנה שזקוקה לעבודה מסריחה בחנות דיסקים ארורה, יש לך מזל שיש לך אותי, האמיני לי.." קרץ אליי ונשק לצווארי בדריכות.
"אני מתפטרת!". נאנקתי .
הוא גחך. "שנינו יודעים איפה את חיה, תסתכלי על הבית שלך, זו חורבה.." בז אליי. "המשפחה שלך שונאת אותך, אין לך איש מלבדי".
יש לי את לואי, מה שלו לעולם לא יהיה, יש לי אהבה.. "לא אכפת לי". נשכתי את האוזן שלו, הוא צחק ופרע את שערי. "אני אוהב כשאת קשוחה אליי!". קרא באושר ולפתע, באותן שניות שנדמו כנצח, הדלת נפתחה לרווחה ולואי עמד בה.. הוא נראה המום מהמראה שלי ושל הבוס שלי כך, דמי נזל מפניי והעולם נעצר מלכת. לא.. לא, לא, לא.. אין סיכוי שזה קורה.. בבקשה.. כמכה מענה מתחת לחגורה פלטתי אנקת ייאוש ומהרתי להתכסות מתחת לסמיכה בזמן שהשפיל את ראשו.
"מה אתם עושים?!" הוא צעק על בוב.
בוב גחך והחל ללבוש את המכנסיים ואת החולצה שלו. "לא עניינך".
"היא החברה שלי, מה זאת אומרת לא ענייני?!" ירק לעברו לואי.
עיניו של בוב נקרעו לרווחה ולבי הלם בחוזקה, הוא פשוט סתר לי, סתירה ששיטחה אותי על גבי המיטה מחדש. "אמרת שנפרדת ממנו! אמרתי לך שאני לא מוכן לחלוק בך חתיכת..-"
אך הוא הספיק לגמור את דבריו לפני שלואי חבט באגרופו בפניו והחל לבעוט בו. "לעולם אל תחשוב על לקרוא לה כך או לגעת בה! אני יהרוג אותך עכשיו אני נשבע!!". צווח עליו, כררכתי את הסמיכה סביב גופי במהירות ומהרתי להפריד ביניהם במתח כה רב. "לא בבקשה, מה אתם עושים?!" צווחתי עליהם.
"לואי עזוב אותו!". נסתי לנתק את לואי ממנו.
אך הוא לא הפסיק, לא הפסיק להכות ולקלל, לירוק עליו ולבעוט בו, מעולם לא ראיתי את לואי כך. "אני לא מאמין עד כמה דפוק וחסר רגישות בן אדם יכול להיות!". צעק על בוב שוב ושוב.
דמעות עלו בעיניי, בוב נראה מרוסק. "בבקשה.. בבקשה.. אני מצטער.. זה.. זה לא יקרה שוב.. אני מצטער!". התחנן בוב.
אך לואי לא הקשיב, נראה חסר מעצורים או רגשות, חסר כל טיפת רחמים ואנושיות. "היית צריך לחשוב על כך לפני זה!".
החלטתי לקחת צעד קדימה ועמדתי בינהם. "בוב לך מכאן!". צעקתי עליו כי ידעתי שלואי יפסיק ברגע שאני יעמוד בינהם מהחשש שאני אפגע וזה מה שקרה, בוב התעשת על עצמו במהירות ורץ משם.
"מה את עושה?" צעק עליי לואי.
דמעות של אושר עמדו בעיניי. "אני אוהבת אותך, תודה.. תודה רבה לואי..!" התפרקתי על גבי החזה שלו ונשקתי לשפתיו. "אתה הגיבור שלי, המלאך שלי.." רעדתי.
הוא נאנח וחבק אותי, מגן עליי בזרועותיו שזה המקום הכי אהוב ושפוי בעולמי. "אני תמיד כאן בשבילך, מתי שתצטרכי אותי.. אני אך ורק שלך.." נשק לזווית פי ואני גררתי זאת לנשיקה.
זה.. זה נגמר. הסיוט נגמר!