שלום, יפהפייה – פרק 18.

~מנקודת מבטה של אלנה~

נקשתי על גבי דלת ביתו של הגבר בעל העיניים הירוקות שגורם ללבי לרטוט, כל נקישה גרמה לבטני להתכווץ בכאב מייסר ולחזי לצרוב.. חשתי נורא על המעשה שבצעתי אתמול, לאחר שחשף את הכאב של העבר שלו בפניי.. על הרצח של אחיו ג'ון, על הריב שלו עם משפחתו והמעשים שביצע, לכל הרוחות – מה חשבתי לעצמי? חשתי שפגעתי בו.. שאני פוגעת בעצמי בזה הרגע, הוא לא ענה או פתח, היה שקט מורט עצבים ומותח עד הסף, כפות ידיי היו לחות והקרקע נשמטה מתחתיי, דמי התפרע בעורקיי וכל מערכת, תא ואיבר בגופי הלמו בחוזקה ונחרבו, אני עצמי נאבדתי וחשתי את המחנק בגרוני, עצמתי את עיניי.. בולעת את רוקי.. זה צורב.. אני חייבת להיות חזקה, אסור לי להישבר, לא למולו.. חכתי, למען השם – הלוואי ויקרה נס והיא תפתח ואני אלקח מעמקי הכאב וייסורים האפלים שדוקרים את לבי ונשמתי בסכין החדה שבחדות, זה מפלח את גופי וגורם לי לדמם ולרעוד כמה לא הוגנת מתחת לחגורה ואני חסרת כוחות יותר, רקעתי בכפות רגליי על גבי הקרקע.. לכל הרוחות, אלוהים אדירים, איפה הוא?!
לפתע שמעתי קול קורא מאחוריי. "אלנה..?" קרביי להטו וכל שריריי התמתחו בפעם אחת מורטת עצבים, לבי הלם בחוזקה וכל פיסת עור בגופי להטה וסמרה, נשמתי נגזלה ורטטה ונהפכתי להיות פקעת אחת של עצבים בין רגע.. הקול הצרוד והגברי, הסקסי והמושך הזה היה החולשה שלי.. סובבתי את את ראשי אליו ונאנחתי, מבליעה חיוך.. הוא נראה כמלאך, הוא נראה מדהים – הוא נראה בדיוק כמו שתמיד הארי סטיילס נראה, משדר חושניות וביטחון עצמי אפל, כן.. האדם הקשוח וחסר הרגשות שהתאהבתי בו עוד מהרגע שהכה אדם חסר אונים עד זוב דם.. אך תמיד המסתוריות והגבריות חסרת הפשרות שהיא היצר של הארי משכו אותי אליו יותר ויותר כל פעם מחדש, הוא לעולם לא היה מפורסם, או פנים יפות בשבילי, ראיתי דרכו.. כי… כי הצלחתי להשתקף בו, הוא היה יכול להיות הרבה מובנים למעני, אך הגדול מכולם זה שהוא פשוט החצי שגורם לי לחוש מלאת שלמות, הפיסת אושר והשפיות, לקום בבוקר בתחושה מחליאה שאנחנו בריב יותר גרועה ממוות.. הוא נכנס לי כל כך עמוק ללב, אני חשה טבעית ונינוחה אתו, הוא מצליח לשבור את כל חומות הפלדה ולגרום לי לאגור אומץ ולהניח את כל הפחדים בצד, ברצון.. בשקיקה.. באהבה..
"הארי.. איפה.. איפה היית?" שאלתי ברעד לוחצת בכף ידי על גבי מצחי פולטת אנקת ייאוש, הייתי בטוחה שהוא וויתר..
"הייתי בסידורים של הלקה, את יודעת זאת". הוא שילב את ידיו על גבי החזה שלו ובהליכה רפויה התקדם לדלת ביתו. "את מחכה כאן הרבה זמן?" זרק זאת כדרך אגב בעת ובעונה אחת שפתח את דלת ביתו לרווחה והכווה לי להיכנס פנימה.. נשמתי עמוק ועצמתי את עיניי, נכנסת במהירות לפני שישנה את דעתו. "לא, לא כל כך.." מלמלתי בלחש.
"אז, מה גורם לך לבוא לבקר אותי?" שאל בשעשוע וצעד למקרר בצבע כסף הבוהק והגדול שלו, מדוע מקרר ובכללי בית כה גדול בשביל אדם אחד ובודד שחש כלואי בארמון הארור הזה שהוא לא יותר מהסוואה, נחמה, על מנת לחפש סביבה שיוכל לחוש טוב לצדה.. אילו ורק היה יכול לחוש כך אתי.. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, הילד המסכן והמתוק, העצוב והיפהפייה שלי, מי פגע בו? מה הן הצלקות האלו? על מה הוא חולם בלילה, מי רודף אחריו וגורם לו להתעורר בבהלה? אך הסיכויים שאדע זאת אי פעם נראו קלושים.. עדיין האווירה המתוחה של אתמול בערב הצליפה והכתה בי בחוזקה וגרמה לדמי לנזול מפניי, זה חלחל לי כה עמוק וקרע אותי לאלפי חלקים, נפץ, רסק.. וידעתי שזו אשמתי.
הוא הפתיע אותי עם הכוס קולה שהגיש לי, התיישבתי ממולו על גבי שולחן האוכל העשוי מעץ מלא וחזק ושחקתי באצבעותיי, קושרת אותן האחת בשנייה. "הארי, אני מצטערת על אתמול, לא התכוונתי.. לא התכוונתי לגרום לך לכעוס ולעזוב.." פתחתי. "אנחנו בקושי מכירים, לא הייתי צריכה לצפות ל..-"
עיניו נקרעו לרווחה. "לא, לני, מתוקה.. אל תחשבי שאין לי כלום אלייך..!" הוא השתנק. "את הדבר היקר לי ביותר, בלעדייך.. אין לי סיבה.. אין לי סיבה לשיר, לחייך, לקום בבוקר.. למען השם אני מתעורר בבוקר וחי את היום בידיעה שאתקל ברגע המושלם והנדיר, החד והמשכר.. ברגע שבו אני אתך.. אני מי שצריך להצטער, בבקשה, בואי נשכח מאתמול.. אני מתחנן, אני רוצה אותך, אני כל כך רוצה אותך שזה כואב, התגעגעתי אלייך יותר מידי, לא נשקתי אותך במשך יממה שלמה". הוא השתנק ומיליותיו כדורבנות צולקו בלבי וצבעו אותו באלפי צבעים חזקים, המילים הללו הדהדו שוב ושוב בראשי כקלטת מקולקלת ורק רציתי לנשק אותו.. לנשק אותו בלהט ולהראות לו עד כמה אני אוהבת אותו.. עד כמה הוא חשוב לי.. נאנחתי והחלטתי לתפוס אומץ, התיישבתי על גבי ברכיו במעט מפתיע אותו אך הוא הסתגל לכך בין רגע, העברתי את ידיו בשערו.. וקרבתי את פי לפיו.. חוקרת את שפתיו בשקיקה. "יום אחד נדבר על כך, אבל היום.. היום אני רוצה לשכוח מהכול ורק לנשק אותך.."
"זה נשמע לי טוב". קרץ אליי והעביר את אצבעות ידיו מהקרקפת שבשערי.. יורד באטיות מענה ועוקצנית ללחיי.. לצווארי… מורט את עצביי, כל מקום שאצבעותיו הארוכות והמיומנות נגעו בו רטט כמכת חשמל עזה ונצרב, נחרב.. חשתי כיצד אני מתמכרת למגע המענה והמלהיט הזה שחודר לי כל כך עמוק וגורם לבטני.. אוי לעזאזל.. להתכווץ באגרוף המוכר.. לבי הלם בחוזקה כשהוא ירד לאגני.. לא מפספס ולו סמטימטר מעורי.. ידיו החליקו במעלי הירך שלי, גורמים למקום ללהוט, נשמתי נגזלה ממני וראשי קדח והסתחרר בתוקף, אבדתי את עצמי ואת ערכי, חשתי כשיכורה שזקוקה לו, הוא החולשה שלו, הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לי בחיי.. הוא הסם שלי, אני אובססיבית לגביו, אני כל כך כמהה ונואשת אליו, כל מגע קטן גורם לי לרצות עוד.. לא רציתי שהוא יפסיק לגעת בי, רק רציתי לגבוה.. רק לשמר זאת.. הוא לחץ על בשרי, על עורי וגרם להצלפה להכות בעמוד שדרתי ולדמי לאמור שירה.. הוא הניח את מצחו על מצחי. "אני.. אני מכור לכל פיסת עור שבך.. אני זקוק לך.." הוא לחש לאוזני ונשק לשפתיי, הייתי בטוחה שהיא תהיה נשיקה פראית וקורעת חושים אך היא הייתה נשיקה איטית, רטובה.. רכה.. נעימה.. לשונו חקרה ורקדה עם לשוני.. גופי נצמד לגופו.. מתאים את עצמו לצורתו שלו, הדרך שבה שפתינו רחפו האחת על גבי השנייה, בחופשיות משחררת ללא כל התקלות של שיניים מגעילות, ידינו שהשתלבו האחת בשנייה סביב צווארו.. נועדנו להיות יחדיו.. ואם לא, הדבר לא חשוב לי, לא הייתי מוותרת על הגבר המסיער והיפהפייה הזה תמורת שום הון שבעולם.. חשתי כאילו ונכרך לי סרט סביב האגן ואני רק נמשכת אליו יותר בלי כל שליטה, כעש שנמשך לעמקי האש היוקדת ונצרב.. וזה מה שקרה לי..
התנתקנו קצרי נשימה והחלתי לפתוח כפתור – כפתור בחולצתו, מנשקת את חזהו, את הקעקועים שלו… כשנשקתי לצלקת הוא התכווץ לרגע ופלטת אנחה, קפאתי. ממה זה?!
הורדתי את חולצתו לאט באותה איטיות מייסרת, בוחנת את גופו השרירי והמוצק ועצם העובדה שהוא שלי, שאני שלו, גרמה לתחושת האושר שבי לעלות על גדותיה..
הוא הוריד במשיכה אחת את הסוודר השחור שלי.. מותיר אותי עם הגופייה הסגלגלה שלי, לטפתי ביד אחת את חזהו ובשנייה את גבו, חשה את השקעים שבגבו עקב הצלקות והסימנים האדומים.. כאב לי, זה היה עינוי מייסר ובלתי נסבל לדעת שהילד הזה, בעל הלב המנצנץ נפגע.. ושום סיבה שבעולם לא שווה זאת, בכך אני בטוחה.
הוא אחז בידי ונשא אותי בסגנון קלה לכיוון החדר שינה שלו, סרקתי את החדר פעם ראשונה בעניין ולא בצחוק, החדר נראה.. כואב.
מיטה זוגית גדולה למדי ואדומה כוורד, כדם, לצד זוג כריות וסמיכה שחורות כשמי הלילה, הקירות היו אדומים גם והתקרה הייתה שחורה, יוצרת אווירה מפחידה ומפרפרת למדי, הרצפה הייתה עשויה מעץ מלא וכהה במיוחד, החום הטבעי כמעט ונגזל לגמרי.. היה ארון גדול למדי ושחור, ופחדתי לפתוח אותו לרווחה.. בצד השני של החדר היה ממוקם שולחן כתיבה באותו הצבע הכהה והמבלבל של הרצפה לצד מחשב גדול בעל מסך שטוח, היה רק חלון אחד מזכוכית שנפרס לאורך כל הקיר שממול המיטה, והיה סגור בווילון אדום וכבד למדי..
הצבעים האפלים והכהים סתרו והכו בי בחוזקה, פלטתי אנקת ייאוש והתכווצתי.. מה זה למען השם החדר המפחיד הזה?! הצצתי בהארי וכמה מתחת לחגורה הוא התבונן בי בחזרה במבט נטראלי לחלוטין. "מה יש?" שאל.
"אתה.. אתה אוהב לישון כאן..?" לחשתי.
הוא השפיל את ראשו. "מצטער שאת לא אוהבת את הטעם שלי".
"זה פשוט נראה כל כך שונה לעומת הבית שלך". פלטתי ולא ידעתי מה לחשוב, ראשי היה ריק ונטול מחשבות או רגשות, בדרך כלל אני אוהבת זאת, זה מקל למדיי אך בפעם הזו.. רק התפללתי שרגשות איומים ביותר יצליפו ויכו בי בחוזקה, יצווחו בכל גופי ויחרבו את עולמי עד הסף, החוורתי כסיד.. מאשר לקפוא ולהתבונן בחדר הכואב והעוין של החבר שלי.
"אני מכניס חברים ואנשי צוות לביתי, אבל אף אחד לא נכנס לחדר שלי, מלבד סטוצים כמובן..מעולם לא.. די הרסת זאת". קרץ אליי והעביר קצוות שער סוררת לאחורי אוזני. "איפה היינו?" שאל והניח אותי ברכות על גבי המיטה ששקעתי בה..
עצמתי את עיניי וחשתי חנוקה, לכודה, כבולה באזיקים ואין לי כל דרך להשתחרר, פערתי את עיניי לרווחה והשחור שלט בי, האפלה והכאב הדהדו ומרטו אותי.. גזלו כל טיפת שפיות בי, כל האור והשמחת חיים שלי נעלמו והתפוגגו בין רגע והתמכרתי, מתמסרת לכאב. לפחד. לייאוש. לאובדן. לדיכאון.. נגררת לצד האפל ביותר שבי, למסוכן והמסעיר.. למי שאני באמת.. ילדה רעה.
הוא לטף את הלחי שלי כקורא את הבעת פניי הלחוצה. "ששש.. זה בסדר, אל תפחדי ממני, אני לעולם לא אפגע בך, אל תתייחסי לחדר.. בואי נסתגר בבועה שלנו". מלמל בקול שלו שכתפילה, הוא הנחמה היחידה שלי בעולם הזה, הרמתי את אגני נותנת לו לפתוח את הריץ'-רץ' של מכנסיי, מטה את ראשי לאחור וחשה כיצד זה הולם ורוטט, כיצד אני מתלהטת כבר מעכשיו.. אני מושפעת ממנו, מהבית שלו, מהחיים שלו.
***
היינו קצרי נשימה, אני חבוקה בזרועותיו, חשה מוגנת ונינוחה למרות העוצמה החזקה, הכול היה כל כך מטורף וחסר מעצורים, הגוונים החזקים של האדום והשחור סתרו לי שוב ושוב והדהדו, הצליפו וחתכו אותי, כלהב חד ומושלם של תשוקה סוערת כטעונה במטען חשמלי שמכה בשנינו.. מעולם לא חשתי כל כך שלמה עם אדם מסוים, כל כך חופשית וחסרת מעצורים, לא רציתי שהרגע הזה ייגמר, זה היה מעט אלים אך מלא אהבה ורכות בעת ובעונה אחת, לבי הלם בחוזקה וחזי כאב ובער, עדיין יכולתי לחוש את דמי שהתפרע והתחמם בעורקיי ואת כאב הראש מכך שנפלתי לרגליו וכשלתי בקסמו המכשף, צווחתי צווחת עונג ושכרות בעמקי קרביי וזה חלחל ופגע בכל איבר בגופי ו.. הרפה, המיס אותי, עדיין חשתי מכווצת וכאובה במעט, אך זה לא היה אכפת לי כל כך.. שאפתי את ריחו המשכר בניחוח סבון נוזלי גברי וממכר, ניחוח הארי סטיילס האהוב מכל שלי.. נאנחתי.
"מי ציפה שלכך נגיע.." גחכתי.
הוא שחק בשערותיי. "ידעתי שאשיג אותך.." לחש. "למרות התמימות שלך, ידעתי שתהיה שלי". נשק לאחורי אוזני במעט מכרסם את תנוך האוזן שלי.
הצטמררתי בכל גופי. "הארי.." נאנחתי. "תמיד היית כל כך בטוח בעצמך?"
הוא התנשם בכבדות. "לא.. בכלל לא".
זקפתי גבה. "למה?"
"זה מחזיר אותנו שוב לעבר שלי, והייתי בטוח שלא נדבר על כך היום.." מלמל וחייך חצי חיוך מרוצה, הבעת אכזבה נפרסה על גבי טווי פניי, אבל הוא חשוב לי יותר מידי, כל פרט ופרט בו ובזוגיות שלנו יקר ללבי, אני רק רוצה לחבק ולמחות כל כאב, צלקת ודמעה של אותו ילד שבור.. אני רוצה להכיר אותו ולשמח, לגרום לו לחוש טוב עם עצמו.. זו שאיפת נפשי, הוא השפיל את ראשו ונראה מאוכזב מעצמו. "אבל למה את חייבת להיות כזו.." פלט. "למה את חייבת כל כך להשפיע עליי, החליפי את ההבעת פנים הזו עכשיו..!"
הבלעתי חיוך וגלגלתי את עיניי, נושכת את שפתי התחתונה.
"את מגלגלת אליי עיניים אלנה וגם נושכת את השפה?" הוא שאל והבליע חיוך מתוק שפשוט לא הייתי יכולה והייתי חייבת לנשק נשיקה קטנה, הוא אחז בלחיי וגרר זו לנשיקה ארוכה ומשכרת, שפרקה אותי על נשקי, הוא חבק אותי באגני והשכיב אותי עליו, עור אל עור ויכולתי לחיות רק מלהישאר כך.. הוא טמן את אפו בשערי ונשף עמוק לרעותיו. "את מדהימה אותי.." הוא התנשם בכבדות. "העוצמה שבה את משפיעה עליי.. למען השם לני, זה לעולם לא קרה לי עם אף אחת אחרת.." לא יכולתי שלא לחייך ולנשק שוב את חזהו הערום לפניי, האם קיימת מחוות אהבה יותר גדולה ומרגשת מזו? ועוד שזה נאמר מפיו.. חשתי שזכיתי בדבר המאושר ביותר בעולם – בנקודה מסוימת ומוכחשת בלבו, אני חשובה לו, ויש לו רגש אליי.
ולפתע כל כך השתוקקתי לספר לו מה ג'יק עושה לי מאחורי גבו אך לא היה לי אומץ כי פחדתי, ג'יק לא פעם ולא פעמיים איים תוך כידי שהפשיט אותי שאם ואגלה זאת להארי.. הוא וכל החברים שלו יתקפו אותו, אני חייבת להגן עליו.. כמו שהוא עליי.. אנחנו האחד למען השנייה ואם דרוש לשקר אז גם נשקר לפעמים, לא משנה עד כמה הדבר נורא וחשוב.
"הארי, מאיפה הסימנים האלו?" לחשתי.
הוא השפיל את ראשו ועצם את עיניו. "את מבטיחה לא לשפוט אותי?" שאל.
נשמתי נהדקה. "אני האדם האחרון שאעשה זאת!". פלטתי במעט כעס. "וגם זה לא יקרה, אני לעולם לא ישפוט אותך הארי.. אתה יודע זאת".
הוא נשק למצחי והצמיד אותי יותר אליו וגורם לעורות שלנו להתרכך יותר האחד עם השנייה.. זה חלחל לי כל כך עמוק והדליק את כל מערכותיי בין רגע.. הכול החשיך ורק הוא היה קיים, רחפתי באוויר ואדם היחידי שרציתי שיהיה לצדי היה לצדי – הוא!
"כשהייתי בן שמונה אני מניח.. אמי התגרשה מאבי.. אך היא לא התגרשה ממנו סתם.. הוא.. הוא הכה אותה". שטח את שפתיו לקו ישר ותקיף, אטום. "הוא קלל אותה, זרק עליה דברים, משך לה בשיער, פצע אותה.. !" הוא נראה כועס, רדוף, כאוב.. חלש, כל כך הרבה ניגודים שנקשרים במבט אחד ומושלם. התבוננתי בו במבט מאיץ שימשיך. "אני זוכר כיצד אני ואחותי הגדולה ג'מה.. כיצד היינו נועלים את עצמנו בחדרי, מחובקים בפינה הקרה והרחוקה ביותר, המלוכלכת והשקטה של הבית, מנסים להתעלם מהצווחות והבכי המר של אמי שהלמו מתחתנו, היא תמיד הייתה מנסה ללחוש לי שהכול בסדר, שאימא ואבא רק מתכווחים, כך זה אצל זוג נשואי.. אך הבעת הפחד לחייה של אמי הייתה כחושה על גבי טווי פניה המנוצחות והפוחדות עד אימה, אני זוכר שהייתי מלטף לה את השיער ושר לה שירים בלחש.. לתוך האוזן, בשקט, בלי שאף אחד לא יקשיב.. היא אהבה זאת". הצליח להבליע אליי חיוך.
בלעתי את רוקי וזה צרב, פשוט חבקתי אותו בחוזקה ודמעות עמדו בעיניי, גרוני היה חנוק וחזי בער.. אלוהים אדירים הארי, אהוב שלי, מסכן שלי.. אוצר שלי. "אני כל כך מצטערת הארי.." לחשתי. "אתה גבר כל כך חזק, אני מעריכה אותך.. למרות הכול אתה עדיין מתקדם הלאה ו..-"
"זה לא הסוף". גחך, לא הייתי בטוחה שאני רוצה לשמוע עוד, אך חשתי שאני חייבת.. עד שהוא מתחיל לדבר איני אנצל זאת ואהנה מהרגע..? אז רק המתנתי בשקט שימשיך. "כפי שספרתי לך, הוריי יתגרשו. אמי הלכה בסודיות ודאגה לכסות את עקבותיה באופן הנקי ביותר, היא תכננה זאת וסגרה טלפונים עם אנשים חודשים לפני, היא לקחה את שנינו ונסעה למקום הרחוק ביותר מהעיר, לכפר. אך המצב הכלכלי לא היה טוב.. בכלל לא.. לאמי לא היה כסף על מנת לפרנס אותנו, עולמה החשיך מעליה והיא נשברה.." היה נדמה כאילו נימה מעט יותר חלשה מתחילה להדהד בקולו. "האדם החזק ביותר, קרן האור שלי, המודל לחיקוי שלי, האדם שבנה אותי.. פשוט התפרק לי מול העיניים והייתי קטן וטיפש מידי על מנת לעזור לה! היא החלה לשתות ולעשן, התמכרה לדיכאון ולבדידות, אני זוכר שג'מה הייתה יוצאת עם חברות ופתאום רואה על ספת הכביש את אמה משטחת על גביו.. נהיית חלק מהאספלט המחליא.. כחיה פצועה וגוססת.. לא הכרנו אותה יותר.. משהו התנפץ בה והשפיע על כולנו, במיוחד עליי.. לא מצאתי את המקום שלי בעולם.. התחלתי ללכת מכות, ילד בן 8 וחצי שמנסה לשרוד ולהלחם על חייו.. זה בכלל נשמע הגיוני?!" הוא כיווץ את ידיו לאגרופים וחשתי את התסכול שלו על גבי העור של גבי החשוף, לטפתי את טווי שפתיו ונשקתי לצווארו מסמנת בראשי לשלילה והוא המשיך.
"היא החלה לעבוד בזונות, לא הייתה לה כל ברירה אחרת.. היא הייתה האדם המדהים ביותר בעולם, הסרסור המסריח והחולה בראש שלה שהתעלל בה בעצמו תמורת משכורת גבוהה יותר.. היא קבלה מכות, הצלפות, השפלה, כאב, דם, יזע ודמעות למען פיסת לחם אחת וחמה.. היא חשה שהיא מאכזבת אותנו.. אני זוכר שהיא הייתה חוזרת כשסימנים סגולים טבועים בגופה.. על גבי אגנה.. על גבי הירך שלה.. על גבי טווי פניה.." הוא עצם את עיניו ולחש קללה. "היא בכתה על גבי הירכיים שלי ואני רק לטפתי אותה ולא הפסקתי ללחוש לה עד כמה אני אוהב אותה ושהכול יהיה בסדר..למרות שאני בעצמי לא הבנתי מה קורה כאן, לא ידעתי כבר מה זה בסדר ומה זה לא בסדר.. הייתי חסר תקווה, חסר ידיעה, חסר כיוון.."
הוא הציץ בי לרגע ודמעות היו בעיניו, לא יכולתי יותר והחלתי לבכות, לא הארי.. בבקשה..בבקשה אל תבכה… תהיה חזק למעני.. למען שנינו.. דמעה בודדה אחת ומספקת גלשה לאורך הלחי שלו, יוצרת שובל מים לח ודק, שקוף ומושלם עד כאב מייסר וקורע לב, חשתי כיצד זה מנפץ ומרסק כל חלקיק בי, מכווץ וסוחט אותי, גוזל את נשמתי ומורט את עצביי, כאב לי להתבונן בי.. הדבר היה בלתי אפשרי.. אני אוהבת אותו כל כך.. הדמעה צנחה ונחבטה על גבי הסדין האדום, יוצרת עיגול קטן, מחיתי את דמעותיו ונשקתי לשפתיו על מנת להעניק לו כוח, נחמה, אושר.. עוגן, תקווה.
"יום אחד הסרסור נכנס לבית שלנו, ג'מה אחותי הלכה למסיבת יום הולדת, רק אני ואימא היינו בבית, הוא הגיע עם חגורה שחורה וקשיחה במיוחד.. אני זוכר שהוא צעק עליה וקלל אותה, בכלל לא הבנתי על מה הם מדברים, רק ראיתי את אמי עפה באוויר ונחבטת שוב ושוב.. צווחת וקוראת לעזרה.. כמו כל ילד לא יכולתי לראות את אמי סובלת, תפסתי אומץ שהייתי חייב לתפוס ורצתי אליו, מתחיל לבעוט בו, דוחף אותו, הייתי גדול וקשוח לילד בגילי וכבר החלתי לפתח מסת שרירים.." אמר כמנסה להשוויץ ובמעט לרדד את האווירה אך לא הצליח בכך. "אני זוכר שבאותו היום, לעולם לא חשתי כזו כמות של כאב כל ימיי חיי, כאב פיזי ונפשי, אני זוכר שהוא קרא לי 'חתיכת חרא קטן ומסריח', אני זוכר שהוא איים עליי 'אני יהרוג אותך', אני זוכר שאמי נסתה להגן עליי אך הוא דחף אותה ולא אפשר לה זאת.. ואני, בכיתי בשקט, עוצם את עיניי וחש את המגע של עור החגורה מתכך בי.." הוא התכווץ והתנשם בכבדות. "זה כל כך היה צורב, חתך ושפד אותי, דקר בלהב החד שבחדים ופלח את נשמתי.. הוא תבוע בי.. כואב.. מתחזק.. שולט בי…" הוא החל להזיע. "אני מתעורר בלילה ונזכר כיצד היה מגיע מידי לילה ומענה את אמי מול עיניי, כיצד היה שובר ומנפץ לנו דברים בבית, כיצד הוא הרס אותי, גזל את חיי, את ילדותי, את תמימותי ושפיותי.. הוא רודף אותי.. אני זוכר כיצד חלמתי פעם אחת שהוא רץ אחריי עם החגורה השחורה ומגבי העור הגדולות והשחורות שלו, עם הניטים הכסופים והאדומים, הם היו כל כך חדים וצורבים, חותכים ומשפדים.. הוא אהב להשתמש בכל דבר כואב שהיה לו.. הוא גם פגע בג'ימה.. יש לה עכשיו קעקוע ענקי על הגב על מנת להסתיר את הסימנים שלה.. בגלל זה אני גם עושה קעקועים, בגלל זה יש לי קעקוע של כלוב, אני כלוא בעבר, קפוא, רדוף, משתוקק לחופש..!"
הייתי חייבת להראות לו עד כמה הוא חשוב לי. "תסתכל לאחור, אתה בן אדם מדהים הארי. למרות כל מה שעברת אתה עדיין חזק ומצליח, הלוואי שהייתי כמוך.. אני מקנאת בך.. אף פעם אל תשכח כמה עברת על מנת לשרוד היום ואתה שורד, את כל כך שורד.. אתה המודל לחיקוי שלי, אתה הגבר שלי.. לעולם לא הייתי יכולה לבקש מישהו טוב ממך.. אתה ילד מדהים והמשפחה שלך מפסידה אותך, אל תתן לה זאת, תלחם עליה, תשארו ביחד ותשמרו על מה שיש לכם, על הסיפור שלכם… אני סוגדת לך". נשקתי לשפתיו. "אני כאן, אני כאן הארי ואני לעולם לא יעזוב אותך.. אני רוצה לתת לך לצאת לאור, לצאת לחופשי, אני מבטיחה לך, אני לעולם לא אוותר עליך בגלל ש..-" נשמתי עמוק. "אני אוהבת אותך הארי".
הוא קפא במקומו ונחרד, כאילו הרבצתי לו, כאילו וקיללתי אותו.. הוא היה חיוור ורחוק, כאילו ואני מכאיבה ובועטת בו מכה מענה מתחת לחגורה וזורקת אותו לקור המקפיא שבחוץ.. לא.
"את לא". הוא לחש.
הבלעתי חיוך. "אני כן.."
"באמת?" שאל בגמגום.
הנהנתי בראשי. "אני התאהבתי בך הארי סטיילס, בכל לבי.."
הוא נראה קצר נשימה. "למרות הכול..?"
"למרות הכול כפול מליון". והתרסקתי על שפתיו.
הוא לפתע התנתק. "לני שלי.." וחזק לנשקני.

~מנקודת מבטה של מאיה~
**פלאשבאק**

היום זהו יום השנה שלנו, אני כל כך אוהבת אותו.. שמחה מלאה את נשמתי ולבי הלם בחוזקה, ראשי הסתחרר וכל מערכותיי דלקו, שנה שלמה של אושר, של אהבה, של הצלחה ושל זוגיות אמתית ומיוחדת שעולה על כל דמיון.. נועדנו להיות ביחד, לכל הרוחות, אני אוהבת אותו כל כך.. יותר מידי.. הוא.. הוא חלק ממני.
עצמתי את עיניי ויכולתי לחוש כיצד לבי הולם בחוזקה ובטני מתכווצת בכאב מתוק ומייסר, כיצד זה לופת ודוקר אותי בחוזקה, הרגע שבו עצמתי את עיניי, העברתי את אצבעי על גבי שפתיי.. מדמיינת שאלו זוג שפתיו אשר נשקו לי.. מתמכרת ומשתכרת מכך.. חשה כיצד אני נמסה ונסחפת למערבולת הרגשות שלעולם לא אצליח להבינה.. אהבה, רגש כה אפל ומושך..
לפתע קפצתי במקומי ממשמע הרטט של הטלפון שלי, חייכתי וזיעה קרירה שטפה את מצחי, לבי הלם בחוזקה ודמי התחמם בווירידיי ונהפכתי בין רגע לפקעת אחת של עצבים – הוא שלך לי הודעה.. יש!
הנמען: אהוב לבי ונפשי.
ההודעה: 'לעולם לא ימאס לי לומר לך עד כמה אני אוהב אותך, במילים ובכתב.. אני חושב שמגיע לנו לחגוג הערב כמו שצריך, עוד שעה תרדי למטה ללובי.. יש לי הפתעה בשבילך..
נ.ב, אני אוהב אותך יותר מכל דבר אחר אהובתי 3> '
נאנחתי וצנחתי על גבי המיטה שבחדר המלון המפואר בפריז, חשתי שאני חיה את חלום חיי, מסתובבת ברחבי העולם לצד הגבר המושלם והמתוק, הרגיש שכה שונה ממני ולמרות הכול אנו נמשכים האחד לשנייה ללא כל דרך להכחיש או להתנהג.. כזוג מגנטים, כעש שנמשך לאש, לעולם לא נפרדנו וזה לא יקרה.. רק המחשבה על לאבד אותו הורגת אותו ומנפצת, שוברת ומחרבת לאלפי רסיסים, חשתי מחנק בגרון.. לא, זה לעולם לא יקרה.
נשמעו שלוש דפיקות מהירות על גבי דלת חדרי, זקפתי גבה, מעניין מי זה. פתחתי את הדלת לרווחה וראיתי שם את אחד מאנשי הצוות של המלון, לבוש במכנסיים ארוכים ושחורים לצד חליפה ירקרקה וכובע מוזר וקטן, נסתי להשתלט על הצחוק שהלם ורטט בתוכי, אז רק הבלעתי חיוך מנומס. "כן?" שאלתי.
"משלוח במיוחד בשבילך". מלמל והגיש לי את קופסת המתנה המלבנית שדי היה ברור ממי היא, אוי, אהוב יקר שלי, לבי, נפשי, עצם קיומי.. תודה, תודה.. תודה על כך שזכיתי בלהכיר אותך.. הוא כל חיי, הדבר היקר לי ביותר בעולם, המחשבה לאבד אותו כואבת לי.. הוא הנפש התאומה שלי, ההשתקפות שלי, לחיי להטו כשנזכרתי בחלום המטורף מאמש.. אני לבושה בשמלת כלה בעלת שובל ארוך וצרוך, הוא עומד בחופה, במבט אוהב ובטוח חסר ספקות, בידיעה שעוד מספר רגעים מורטי עצבים נהיה שייכים האחד לשנייה לעולמי עד, חיים למען נדרי הנישואים שלנו..
"אממ.. גברת, טיפ?" שאל אותי במעט כעס.
צחקקתי. "אוי, סלח לי". מהרתי לשלוף מהארנק שלושה דולרים, הוא חייך חצי חיוך והלך משם.
פתחתי את הקופסה בהתרגשות כאילו וזו מתנת חג המולד הראשון שלי, קורעת את העטיפה ופתק קטן נחשף לפניי: 'בעבר שחקנו עם הזריחה, בואי נשחק עם השקיעה ונגע בשמיים – לבשי זאת היום..' הבלעתי חיוך וחשתי כיצד אני צפה לאחור.. כיצד עפנו במטוס הקטן שלו לשחקים מתי שהשמש עלתה, זה היה היום הטוב ביותר בחיי.. אחזנו ידיים, צחקנו, צעקנו, זה היה הרגע שלנו.. פעם ראשונה בחיים, אתו.. והיום, זה יהיה עוד אחד מבין הימים הטובים בחיי וכולם כוללים אותו.. קפצתי במקומי אני לא יכולה לחכות!

ירדתי במעלית ונתקלתי בלואי ובהארי שצחקו בינהם, חייכתי ממראה זה. "היי חברים.." מלמלתי.
הייתי לבושה בשמלת לבנדר שהגיע עד לברכיי בעל תחרה בגב, היא הייתה צמודה במיוחד והדגישה את צורת גופי, שפתון וורדרד היה מרוח על גבי שפתיי וצללית מעושנת הדגישה את עיניי החומות והגדולות, שערי צנח בחופשיות על גבי שכמיי.. בדיוק כמו שהוא אוהב.. ענדתי את השרשרת שקנינו היום בבוקר וענדתי זוג עגילי יהלום, נעלי עקב הגביהו אותי במקצת – אהבתי והתגאיתי בהופעה שלי.
"ולאן את הולכת?" שאל הארי בחצי חיוך.
השפלתי את ראשי. "ליאם". אמרתי ושניהם הבינו.
אך הם כלל לא נראו שמחים מכך, הם נראו במעט מבולבלים וזה הדאיג אותי. "הוא.. הוא קבע אתך..?" שאל הארי ברעד.
הנהנתי בראשי. "כן למה, מה הבעיה?" שאלה בפחד ובדאגה רבה.. לא, מה קורה עכשיו?!
לואי השפיל את ראשו. "אנחנו חייבים שתבואי אתנו לרגע.. זה עניין חשוב!".
"לאן?!" שאלתי מגביהה את קולי מההתנהגות הטפשית של שניהם שכה מאפיינת אותם.
הארי אחז בידי. "מאיה, יש לנו בלאגן איום בחדר, את יכולה ללמד אותנו איך מנקים שירותים?"
מצמצתי בעיניי. "לא, איכ', מגעילים!". חבטתי בחזה שלהם ומהרתי למעלית, הם ניסו לעצור אותי אך זה היה מאוחר מידי.
כל שנייה נדמתה כנצח, הכול היה כל כך אטי ומורט עצבים, לא ברור וחסר היגיון… לא יכולתי לחשוב על דבר, לבי הלם בחוזקה ונשימותיי היו כבדות.. חשתי כאילו ומשקל רק עוצמה לוחץ עליי בחוזקה ושובר אותי.. דמי התפרע בוורידיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים והקעקע נשמטה מתחתיי, חשתי שצווחה מענה קודחת בראשי ומהדהדת בכל איבריי וגורמת לי לפלוט אנקת ייאוש.. המעלית בדיוק נעצרה וגאלה אותי מיסוריי, רצתי לא אכפת לי מנעלי העקב לכניסת המעלית והמראה שראיתי שם היה הנורא מכל.. ליאם מנשק.. מנשק בלונידנית אחת גבוהה.. עם עיניים כחולות.. מושלמת.
נפלתי על הרצפה, ליאם ראה זאת וצחק לי בפנים. "מה קרה מותק? מי אמר שאני רק שלך?!" צעק לעברי וגורם לכולם להתבונן בי. "תכירי את ג'סיקה, היא החברה השנייה שלי". הוא נשק לשפתיה בכוח, לא בבקשה, לא תפסיק! "מה זו השמלה הזו? את אמורה להיראות טוב בה, חבל על הכסף.. את לא שווה אגורה!". למה הוא מדבר אליי כך?! מה השתבש?! איפה הליאם שאני אוהבת?! "תסתכלי עלייך, ילדה מכוערת חסרת שכל, היית שפתיים טובות וגוף יפה, לא יותר מזה, רחמתי עלייך.. לא מסוגלת להתמודד עם המשפחה שלה, מסכנה, ילדה מוכה שכמוך..!" ואז לפתע הוא התקרב אליי והחל לבעוט לי בבטן.. העיף אותי לאחור.. חובט את ראשי ברצפה. "מי יגע בך? מי יסתכל עלייך? את לא שווה כלום! כלום!".
דמעות מלאו את עיניי, פשוט לקחתי את עצמי והלכתי משם.. אך הוא משך בידי וגרר אותי לחדר המדרגות.. הוא החל לנשק ואתי בתוקף.. קרע את השמלה ממני מותיר אותי בהלבשה תחתונה בלבד.. נסתי להתנגד בכוח אבל הוא לא פסק מכך..-

"לא!". צווחתי והתעוררתי, מנסה להאיץ את נשימותיי.. זהו רק חלום, רק סיוט, סיוט חוזר, על הגבר שפעם אהבתי ועל הדרך שבה בגד, פגע ואנס אותי.. ואפילו לא התנצל על כך, לא דבר אתי.
ליאם פיין אני שונאת אותך – תודה שהרסת את חיי!