שלום, יפהפייה – פרק 19.

~מנקודת מבטה של נוי~

התעוררתי בבוקר, חבוקה בזרועותיו של לואי.. הוא עדיין ישן, רגליו כרוכות סביב רגליי שלי וזרועותיו אוחזות בי בחוזקה ולא מאפשרות לי לזוז ולו במקצת, לפתע עיניי נקרעו לרווחה וכל מערכותיי דלקו, הבלעתי חיוך.. כאילו והוא נאחז בי. סובבתי את ראשי באטיות, משתדלת לא להעיר אותו ולו במקצת.. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, הוא נראה כל כך שלו וחמוד כך.. שערו היה במקצת פרוע ושפתיו היו משוחררות ולא הדוקות לקו הישר והקר, הקשוח והמחריד שזכיתי לראות ליל אמש, פלטתי אנקת ייאוש ודמי התחמם בעורקיי, לבי האיץ את דופקו, הוא נראה כמו מלאך עכשיו. והוא שלי, הוא באמת שלי.. אני יכולה עכשיו ללכת עמו יד ביד, לנשקנו, לחבקו, לצאת עמו לדייטים ולא לחוש חרב חדה שמשפדת את נשמתי עד הסף ומורטת את כל עצביי כי בוב נעלם, העניין נגמר אתו.. כל האונס החוזר על עצמו, כל ההשפלה, הכאב, הקללות.. הבכי, הכול נגמר.. וזה רק בזכות לואי, האם אי פעם אוכל להחזיר לו על כך שהציל את החיים שלי? על כך שזכיתי להכיר אותו ושבדרך פלא שאיני אבין לעולם, הוא התאהב בי.. כיצד, כיצד אפשר היה עדיין לאהוב אותי ולרדוף אחריי לאחר כל הייבושים והבריחות שלי מפניו, אך כשהתבוננתי בעיניו, בכל פעם מחדש.. חשתי כיצד העולם מתפרק מתחתיי, אני מרחפת באוויר והכול שקט ונעצר מלכת, וידעתי שזה הדדי, חשתי זאת, לגמתי ושאפתי.. הוא היה התקווה שלי, הקרן אור ליופי ולביטחון העצמי.. כה רציתי לנשק אותו עכשיו ולחבק אותו חזק.. לטמון את ראשי בחזהו ולשאוף את הריח האהוב עליי ביותר, את ניחוח לו שלי.. של הגבר שלי..
החלטתי להפתיע אותו ולהכין לו ארוחת בוקר, הוא היה די נסער ליל אמש, ועדיין הצעקות והמכות והדם שירד לו מהפנים סותרים את תת ההוקרה שלי שוב ושוב כמכה מענה מתחת לחגורה ואני בין רגע מאבדת את העשתונות.. ראשי קדח בחוזקה וכל סערותיי סמרו, חשתי את המחנק הצורב בגרוני ואת חזי שכאב ובער כאש להבה, בטני התכווצה בכאב וידעתי שאני חייבת להעסיק את עצמי בדבר מה..
נסתי לפלס דרך שלא תגרום לו יותר להדק את האחיזה בי או להתעורר, הזזתי בעדינות את ידו, מלטפת את שערו המשיי והממכר, המשכר חושים בעת ובעונה אחת שנערתי את רגליו ממני.. שמעתי אותו ממלמל משהו וחוזר לישון.. צחקקתי בשקט, מעניין על מה הוא חולם או חושב עכשיו, אך שיהיה, כלום לא משנה עכשיו, כי אני זוכה במה שלא זכיתי במהלך חצי שנה שלמה, אני זוכה באהבה ובשקט עם האדם היחידי שחכתי לו כל חיי!

התיישבתי על גבי השולחן וטופפתי בציפורניי בעץ המלא והחזק, סקרתי את ביתו של לואי, הוא נראה בית די ילדותי אך גם מסקרן למדי בעת ובעונה אחת.. אני יכולה להתרגל לכך, אך האם אנחנו נוכל להתרגל לנשום את אותו האוויר של האחד והשנייה במשך כל היום כמעט? הרי, לא פעם ולא פעמיים שמעתי על זוגות שהיו די דביקים ולבסוף זה נגמר בפרידה סחוטת דמעות, רק המחשבה שזה יקרה לי וללואי גרמה לי להשתנק ולהתפרק על נשקי, לא, זה לא יכול לקרות לי ולו.. דמי נזל מפניי והחלתי במעט לרעוד בפחד ובחרדה, אנחנו הזוג היחידי בינתיים שחי ביחד.. האם זה ישפיע עלינו לרעה? לטובה? איני.. איני יכולה לאבד אותו! הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לי בכל חיי, מה אעשה בלעדיו? לאן אלך? ומי יודע.. בוב יכול לנצל כל הזדמנות על מנת לתקוף אותי.. בלעתי את רוקי וזה צרב ונערתי את ראשי, למה תמיד אני חייבת להיות כזו? לחשוב ולצפות לרע ביותר עוד לפני שרק התחלתי.. אך לאחר שהחיים אכזבו אותי שוב ושוב די קשה להניח שמשהו טוב יכול לקרות ובאמת להחזיק, אתי לפחות..-
"נוי?" שמעתי את לואי קורה לי.
לבי הלם בחוזקה ונהפכתי לפקעת אחת של עצבים בין רגע. "אני בשולחן אוכל לואי!". קראתי.
הוא היה לבוש רק במכנס פיג'מה שהחליק בדרך מושלמת באגנו, פלג גופו העליון היה חשוף והיה לו מבט נועז ופרוע שמשדר חושניות ושלווה יחדיו, שערו היה מבולגן במקצת וכשצפה בי נשך את שפתו התחתונה וגרם לקרביי ללהוט, הכוס כמעט נשמטה מידי ואבדתי את שיווי המשקל.. לעזאזל אתו ועם היופי שלו חשבתי לעצמי.
"בוקר טוב מתוקה". נשק לשפתיי נשיקה ארוכה ורטובה למדי, ידיי פרעו את שערו וידיו היו הדוקות סביב אגני, הוא הרים אותי במקצת, לשונו חוקרת את פי ואני מחזירה לו נשיקה בחזרה, אלגנטית ונואשת, כמהה, זקוקה, צריכה.. מכל הלב והנשמה המצולקת שלי, התנתקתי לאחר כמה דקות והשענו את המצח האחת על השנייה. "ברחת לי". נשק ללחי שלי והתיישב לצדי לא מסיר את ידו משלי.
העברתי קצוות שער סוררת לאחורי אוזני. "רק רציתי להכין לנו ארוחת בוקר, מגיע לי להודות לחבר שלי בהמון דרכים.. לא?" גחכתי.
הוא הבליע חיוך. "את לא צריכה להודות לי על כלום מותק, באמת.." נאנח.
"לואי, הצלת אותי וקבלת אותי כמו שאני!". השתנקתי. "אף אחד לעולם לא קרא את הכאב שלי ונסה להבין, נסה להתקרב ולשבור אותי כמו שאתה נסית.. אתה מיוחד.." לחשתי והחלתי במעט להעמיס אוכל.
הוא מזג לשנינו מיץ תפוזים טרי ורענן למדי. "את בטוחה שהכול בסדר?"
"אני שוכחת מכך ברגעים אלו ממש.." חייכתי ונשקתי עוד נשיקה קטנה לשפתיו.
הוא שלב את ידיו. "אבל נוי, יש עדיין עניין אחד שמציק לי.."
אבדתי את נשמתי ולבי התכווץ בכאב. "כן?"
"עדיין לא הסכמת לצאת אתי לדייט שהצאתי לך באותו יום במכונית!". גחך ונשמע במעט כועס.
גלגלתי את עיניי ונסתי להיזכר, כן.. היום של הנשיקה הראשונה שלי ושלו, כיצד התנשקנו ומכרו האחד את השנייה, מתרסקים, מתנפצים, נשברים, נקשרים ללא כל דרך חזרה.. נקרעתי בו והוא בי.. באותם רגעים שנדמו כנצח.. "כן, אני זוכרת את זה.." מלמלתי.
"ו..?" האיץ בי והחל לאכול מהחביתה שלו.
אחזתי בידו. "ואני אשמח לצאת אתך לדייט, למרות שלא נראה לי שאנחנו באמת זקוקים לכך!".
"נוי, מותק, אני רק רוצה לפנק אותך יותר ויותר ולתת לך את כל העולם במתנה.. אל תמנעי זאת ממני, אני יכול לתת לך.. כמה שאת רק רוצה וצריכה". נאנח.
עצמתי את עיניי ודמי נזל מפניי. "לואי, כל מה שאני צריכה.." לא הצלחתי לדבר. "זה אתה".
הוא משך אותי אליו והושיב אותי על גבי הברכיים שלו, הנחתי את ראשי לאחור על גבי הכתף שלו והוא נשק לצווארי, טומן את ראשו באפי, גורם למקום לצרוב ככוויה ולכל מערכותיי לדלוק, ללהב חד של תשוקה קודחת וסוערת לפלח כל איבר וחלקיק בגופי ולגרום לי לדמם במערבולת של רגשות שנסחפתי וכשלתי בה.. נהפכתי בין רגע לחסרת כל ערך או חשיבה על גבי הברכיים שלו, הוא שלט בי.. ואהבתי זאת.. לחוש שיכורה וחסרת כוחות, לחוש כיצד אני סומכת עליו ואוהבת אותו.. אוי, לואי..
"וזה הדדי, אבל זה לא מפסיק לי". יכולתי לחוש את החיוך שלו.
שחקתי עם אצבעות ידיו שנחו על בטני. "בסדר, אבל לא יקר מדי.. אני לא צריכה שתפנק אותי, ותקנה לי את כל העולם במתנה".
"בסדר, זה יהיה מיוחד.. ויצירתי". נאנח.
צחקתי. "ותמיד אני מנצחת, התמזל מזלך להיות מובס תמיד".
הוא שחרר אותי, לא.. בבקשה.. אך חזרתי להתיישב במקומי. "באמת התמזל מזלי".
לפתע חשתי ששאלה אחת דוקרת אותי בחוזקה ומפוגגת אותי, מחרבת.. "לואי, אבל כשראית אותי כך אתו, עם בוב.." לסתי התחתונה רעדה. "מה.. מה חשבת?"
הוא מצמץ בעיניו וזרק את המזלג, תוחב את ידיו בשערו ולואי האפל והקשוח חזר אלינו. "בואי נעביר נושא בסדר?" שאל בתוקפנות. "האוכל מאוד טעים, אני אוהב את הבישולים שלך.. את חייבת ללמד אותי זאת".
"בהזדמנות". לחשתי. "אבל אתה גורם לי לחוש עוד יותר רע עכשיו!". צעקתי עליו ודמעות עמדו בעיניי. "אתה גורם לי לחוש מגעילה ומלוכלכת ו.. למה.. למה אתה לא מסוגל לומר לי? "
הוא מהר למחות את דמעותיי. "פשוט נשבר לי הלב". לחש בכאב, ומיליותיו כדורבנות גרמו לכל עולמי להחשיך. "אין מילים לתאר זאת, לראות אותך כבובה שלו, חסרת אונים, מתחננת לעזרה.. זה היה המראה המזעזע ביותר שראיתי מימיי, קורע לב.. איני אשכח אותו בזמן הקרוב, אבל.." הוא נסה להבליע חיוך. "ביחד נוכל לשכוח הכול".
"כי יש לנו אחד את השנייה". השלמתי אותו.
הוא קרץ לי. "תמיד יהיה לך אותי.. "

~מנקודת מבטה של עופרי~

זאין מאוד התרחק ממני מאז המשחק השטותי שקרה לפני יומיים, בכל פעם שנסתי להתקרב על מנת למצוא נחמה בזרועותיו הוא התרחק ממני.. כאילו מפחד להדביק אותי בדבר מה, העניין החל לעצבן, אם והוא רוצה להיפרד ממני ולזרוק את כל מה שהשגנו ביחד לפח, בבקשה – עשה זאת עכשיו! חדל מלענות אותי ולשבור את לבי, לקחת את נשמתי, לפצוע כל פיסת עור בגופי ולצלק את וורידיי בכאב ובדם מחליא שצווח ומרעיד כל איבר, תא ומערכת בגופי.. גרוני היה חנוק וחזי כאב, ראשי הסתחרר וכפות ידיי היו לחות, הגיע הזמן לשים לכך סוף.
"נמאס לי ממך!". צעקתי עליו והצבעתי עליו ועל ההתעסקויות שלו בטלפון שלו.
הטלפון נשמט מידו והוא התבונן בי במבט ארוך ונוקב, הארי ואלנה זקפו את גבותיהם בתימהון גם.. לא יכולתי שלא להבליע חיוך ממראה הזוג המאושר הזה.. אך מה לגבי? מדוע הוא חייב לומר לי שהוא אוהב אותי ברגעים שבהם אני הכי פחות מצפה להם, מדוע הוא חייב להיות כל כך מסתורי ומרוחק, אך גם לנשק אותי, את צווארי, את מצחי.. ולגרום ללבי לרטוט ולכשול לרגליו, כי הוא חדר ונגע בלבי, צבע אותו בצבעים חדים וחזקים של תשוקה ואהדה, השתוקקות וכמיהה, רק המחשבה עליו ועל השפתיים שלו גרמו לכל מערכותיי לדלוק ולדמי להתפרע בוורידיי.. בבקשה, דבר אליי!
"מה… מה.. מה קרה?" מלמל בבלבול.
פלטתי אנקת ייאוש וקברתי את ראשי בין זוג כפות ידיי. "למה אתה מתרחק ממני?" לחשתי.
"אני לא!". סתר זאת בין רגע.
מצמצתי בעיניי, הוא צוחק.. נכון? "אתה לא? אז כיצד אתה יכול להסביר לכל הרוחות את אור העובדה שאינך כבר מנשק אותי כמו פעם, או מדבר אליי, בכל פעם שאני מחבקת אותך אתה גם והולך! מה עשיתי לא בסדר?!" הגבהתי את קולי והתרוממתי מהכיסא בביתו של הארי. "אתה.. אתה.. " לא יכולתי לדבר. "אתה לא אוהב אותי יותר?"
הוא השפיל את ראשו ודמעות עמדו בעיניו, הוא נראה כרוצה לסתור זאת אך לא מסוגל, ואז כשהרים את ראשו והתבונן בעיניי, יכולתי לראות אדם קפוא וחסר רגשות, לא האדם שבו התאהבתי. "אני לא רציתי להיפרד ממך, אך אם את פתחת זאת אז אני אסגור זאת, מצטער". הוא ירק זאת ושלב את ידיו על גבי החזה החזק והשרירי שלו, כל מילה מופרדת ומודגשת.
בלי לחשוב הנעתי את הראש קדימה ואחורה, מנסה בהתחננות לנער ממנו את הערפל שכבש אותי ולפת, כיווץ וסחט עד הסף בין רגע, הוא לא הראה שום סימן של התנצלות, בלעתי את רוקי והדבר צרב.. לא, רגע.. לא! "אתה, אתה באמת לא רוצה אותי יותר?" לחשתי ונפלתי כמעט לאחור לא מוכנה להכיר במציאות.
הוא נשם ובהה לרגע מבט ארוך ואטום בנקודה מסוימת בחלל הסלון, שפתיו המלאות והמגרות התעוו לפס קר, כשהרים את ראשו אליי כל השוקולד המריר שנמס שם וחדר לנשמתי ללא כל דרך לחזרה קפא והתאבן למוות. "לא, אני לא אוהב אותך יותר". אמר בנימה ניטראלית.
היה רגע של שתיקה, חזרתי על המילים שלו בראש כמה פעמים, על כל אחת ואחת בנפרד.. מנסה להבין למה הוא באמת התכוון, אך זה פגע בי כמכה מענה ולא הוגנת מתחת לחגורה והדמעות עמדו בעיניי, זה רק החמיר את המציאות שירתה בי חרב ופרקה אותי, סגרה וחנקה, שברה ונפצה אותי..
באומץ, נעצתי מבט ישר אל תוך עיניו, מחפשת בנואשות אחר התנצלות, אחר נחמה ולעזאזל – רחמים! הוא החזיר לי את אתו המבט הקפוא שהפחיד אותי. "זה.. זה משנה המון דברים.." נעשיתי אטומה וסגורה בעצמי, לא הייתי מסוגלת להבין מה הוא אמר לי, הדברים נראו לי חסרי היגיון מוחלט..
"כמובן שחלק בי אוהב אותך, אך לא יותר מלבד חברה טובה, אני עייף מלחלוק את החיים שלי עם עוד מישהו". ירה זאת כדרך אגב.
"לא.." לחשתי קוברת את פניי בזוג כפות ידיי הלחות, עכשיו רק לחשתי. המודעות החלו לחלחל עמוק לתוכי, מטפטפת כמו חומצה רעילה לתוך עורקיי. "לא אל תאמר זאת!". פלטתי ברעד ואבדתי כל קצה שליטה עצמית.
"את לא מתאימה לי עופרי, אני לא מתאים לך". לא היה לי כל טעם להתווכח אתו, ידעתי שבחורה פשוטה כמוני לעולם לא תתאים לו.. לכל הרוחות, בבקשה, חדל מלדבר.. "אם זה מה שאתה רוצה, שיהיה". משכתי בכתפיי.
"אני שמח שאת מקבלת זאת כך עופרי, אל תדאגי, אני אעלם מהחיים שלך ואת משלי – לגמרי". הוא חייך.. למה.. למה הוא נראה שמח?!
הכול התערפל סביבי, היה קשה לי להתרכז, המילים שלו הסתחררו לי בראש, ניסיתי לנשום בצורה נורמלית.. הייתי מוכרחה להתרכז, למצוא אחר דרך מילוט מחלום הבלהות הארור והאכזר הזה. "טוב, אני.." יש יותר מביך מזה..? "אני צריכה ללכת." לחשתי, אבדתי תחושה בכל גופי והשתתקתי, נהפכת לפקעת אחת של עצבים בין רגע, בשרירים רפויים וכאובים.. חשה כיצד אני הולכת והקרקע הארורה שאני חיה עליה מתפרקת מתחתיי, כל נשיקה, כל מגע, צורבים לי בחוזקה בגופי ככוויה וצווחים בראשי צווחה מחרידה שמהדהדת בכל איבריי ומחרבת אותי עד עפר, הכל נדם מלכת ונהיה כל כך איטי.. חשתי כיצד אני מאבדת זאת.. את האהבה, החיים, המשמעות.. הכול אבוד ונראה חסר ערך עוד.
חזי התכווץ וצרב, בער, חשתי כאילו ויש לי ממש חור באמצע בית החזה שלי, חור שמסמן את הקרע שלי, את החולשה, את העצב והתבוסה.. פרפרים פרעו את בטני וגרמו לה להקשר באלפי קשרים, גל של רעד וייאוש גלש בכל מורד גופי וגרם לדמעות לעמוד בעיניי, יצאתי מבעד לדלת טורקת אותה.
"לא! עופרי חכי!". צווחה לי אלנה ורצה אחריי. "אתה חתיכת אידיוט זאין!". היא צעקה זאת כדרך אגב ואחזה בפרק כף ידי סוגרת את הדלת מאחוריה, התבוננתי בעיניה וחפשתי אחר מקום לנחמה, ופעם ראשונה זה נצח.. נפלתי אל תוך זרועות של אדם מסוים ובכיתי.. מתמכרת לכאב ולאובדן.. לא ידעתי מה לחשוב, מה לחוש, הדבר היחידי שידתי זו אור העובדה שאני מתגעגעת אליו, שאני רוצה אותו, שאני זקוקה לו כאן ועכשיו.. הייתי כל כך שמחה, היו לי כל כך חלומות ותקוות עלינו, לאחר כל מה שחלקנו ביחד.. ועכשיו לא נותר כלום ממני מלבד חלומות מנופצים, לב שבור ותקוות שווא.. חשתי שאומנם ברחתי ממנו, מהיצור הזה.. אך הלב שלי, מושלך וזרוק על גבי הרצפה.. מנופץ לאלפי רסיסים.. חרב דוקר וחדה שפדה ופלחה את כל גופי, מורטת את עצביי, גורמת לי לדמם עד זוב דם מבפנים, חשתי סחרורת איומה, תחושת בחילה תקפה את בטני ומיץ מרה עלה בגרוני החנוק, רק ידעתי שאני רוצה לרוץ אליו ולחבק אותו, לומר לו שאני לא מוכנה לוותר עליו ועליי – עלינו, שאיני מסוגלת לסבול את עצם המחשבה לקום בעולם שהוא לא חי בו.. שהוא לא לצדי.. אני מתה בשבילו, זו הייתה הכוונה שלו ואלוהים אדירים לא.. ! לא, לא, לא! למה..? למה הכול חייב להתנפץ ולההירס לי בפנים?! הכול היה בלתי אפשרי, מה שקיוויתי שיהיה.. היה בלתי אפשרי, מה חשבתי לעצמי? כיצד יכולתי להיות כה טיפשה?
"אני רוצה להיות לבד!". מחיתי.
היא נראתה דואגת. "את לא במצב שלהיות לבד..-"
"לני, בבקשה.. אני מבינה את הכוונה הטובה אבל.." לא הצלחתי לדבר, רק רציתי שהיא תעזוב אותי כבר.
היא עצמה את עיניה. "תתקשרי". ונכנסה לביתה. "ועופרי, את שווה הרבה יותר מזה, מגיע לך יחס טוב יותר.. לא כך עושים, אינך זקוקה לגבר בשביל לחוש טוב עם עצמך". ונכנסה לבית.
פשוט רקעתי בכפות רגליי על גבי הקרקע, מנסה להשתחרר מכך, כל מה שהיה לנו נגזל עכשיו.. הוא יכול לחרוט זאת, לצווח זאת, לכתוב זאת על גבי הקירות.. שהוא הצליח לשבור אותי, שהוא נפרד ממני.. שהוא הרס אותי.. העברתי את אצבעותיי על גבי שערי, מצחי, לחיי, שפתיי, צווארי. הוא היה שם. הוא נגע, נשק, לטף.. היה, על כל אחד ואחד מהמקומות הללו, איני לעולם אוהב כמו שאהבתי אותו, כל מגע שלו חדר וחלחל לי כה עמוק ללא כל דרך חזרה, הוא נגע כפי שאיש לא נגע – נפשית ופיזית.. ואבדתי זאת, אבדתי אותו.. כיצד אפשר להמשיך לחיות עכשיו? חשבתי שכל מה שהייתי צריכה היה נמצא שם, אצלו, בזרועות שלו.. וכנראה שזה לא כך..
מה כבר נותר לשבור בי, אני עצמי, ככלי שבר..
התחלתי ללכת לביתי, בוכה, בשקט, השמיים בכו ירד אתי, מרטיבים ונספגים בבגדיי, העולם החשיך ונדם מלכת, משכתי באפי, לוכדת את שפתי התחתונה בין שיניי, עוצמת את עיניי, חשה כיצד הקור מקפיא העצמות חודר עמוק וצורב לי, לבי הלם בחוזקה.. מתמכרת לכאב, ולאובדן.
אין כל מילים שיוכלו להסביר זאת.. נשאתי את ראשי למרומים, רוצה לשים סוף לחיי.
בגללו..

***************
פרק שהוא יותר פריקת עצבים.. פריקת רגשות.. פריקת תסכול.. כמובן שזה לא משתווה במקצת למציאות.. את כל מה שחשתי, פחות או יותר, כי אני לא מוכשרת.. כתבתי בנקודת מבטה של עופרי.. על הפרידה שלי ושל חבר שלי.. זה היה כך פחות או יותר.. ומה שאלנה אמרה לעופרי זה מה שחברה שלי אמרה לי, לא שזה עזר לי במשהו..

פרק משעמם, סורי.. :\

המשך יבוא ..