שלום, יפהפייה – פרק 2.

התעוררתי בבוקר מצלצול השעון המעורר המחריד של מלאני, היא זרקה עליי כרית נוצות רכה וחמימה ומבטה נראה כעוס, מצמצתי בעיניי ונסתי להרגיל את רעייתי לקרני השמש הקורנות שחצו את החלון ופגעו בי, מה היא רוצה עכשיו? זקפתי את גבותיי והתבוננתי בה בתימהון. "מה?"
"אני שולחת אותך לפקח על אירוע שלם ואת הולכת לך ומפלרטטת עם בנים?!". היא צווחה עליי וקפצה על גבי המיטה גורמת לי לכשול וליפול היישר על גבי הרצפה. "מלאני, מה יש לך?" שאלתי נחרדת ונסתי ללכת אך הייתה לי תחושה שכוח הכבידה נגזל ממני ורגליי כזוג רגלי גומי, רעותיי כאבו וצרבו כאש וגרוני היה חנוק, ראשי קדח בחוזקה ודמי להט בעורקיי.. מה יש לי?
"מישהו בשם הארי שלח לך אתמול שנהנה מהערב אתך.. איך את מסבירה זאת?" הצביעה באצבע ארוכה ומאשימה על גבי הטלפון הקטן שלי אשר מונח על גבי שידת העץ הלבנה שלי.
עיניי נקרעו לרווחה והקרקע קרסה והתפוררה עד הסף מתחתיי, חשתי כיצד אור העובדה מכה בי כדלי מלא מי קרח קפואים וכל גופי רוטט בייסורים. "ראית זאת..?" שאלתי בארסיות. "מלאני, באיזו זכות?!"
היא השפילה את ראשה ונראתה פגועה, צנחה על גבי מיטתי ואמצה את הסמיכה לחיקה. "אני שמחה שחזרת לחיות סוף כל סוף אבל..-"
"הוא היה אחד מבין רשימת המוזמנים, את צריכה לשמוח – סימן שהאירוע שלך הצליח!". מחיתי בייאוש וקברתי את פניי בין זוג כפות ידיי. "את חושבת שבכזו מהירות אני יכולה לשנות הכול?"
"לא, לא כשמדובר כבר בארבע שנים כמעט". היא שלבה ידיה ושנתה את הנושא. "סתם הגבתי כך, פשוט שמחתי בשבילך.. זה חמוד לדבר דרך הודעות". קרצה לי.
גלגלתי את עיניי ופלטתי אנקת ייאוש, בהליכה של רגל גוררת רגל צעדתי לכיוון השירותים וסגרתי את הדלת מאחוריי. "אפילו אם אני אשכח נפשית, פיזית הכול נשאר". פלטתי כמעט בלי קול ודמעות עמדו בעיניי אך הדחקתי אותן הכי רחוק שאפשר, חשתי כיצד זה מחלחל לי כה עמוק ומצליף בי בחוזקה, צמרמורת שפדה וחוררה אותי, דוקרת אותי בסכין החדה שבחדות, דמי הולם במוחי ואני קופאת.. מאבדת כל טיפת עישתונות.. כשפשטתי את החולצה ואת המכנסיים והתבוננתי בגופי, צלקות.
העברתי יד רועדת על גבי הצלחת שמעל גבתי, הצלקת כשאני מחייכת היא בולטת.. הקום הרגיש לי כאילו הוא צורב ככוויה ובין רגע שרירי בטני התכווצו בכאב וגרמו לנשמתי להיגזל ממני, העברתי אצבע שנייה לאורך בטני.. מגיעה לעיקול הקטן של הצלקת שבצד אגני, בין רגע כל מערכותיי דלקו וזה היה מספיק על מנת לקטול אותי ולירות כדור אקדח היישר לעמקי נשמתי.. לבי הלם בחוזקה.. יש לי גם על הגב, והידיים.. כל עורקיי חתכים.. אחזתי את ראשי בין זוג ידיי, רוקעת בכפות רגליי על גבי הרצפה.. מחבקת את עצמי על מנת להפיג את הנימול המטריף דעת – די.. די.. די! אסור לי לחשוב על כך, במיוחד לא עכשיו!
מהרי להחליף למכנס ג'ינס וסריג בצבע תכלת עמוק, צחצחתי שיניים ושטפתי פנים, התבוננתי מבט אחרון וכואב בראי השנוא מכל, הנערה בעלת זוג העיניים האפורות והעצובות שמסתירות כה המון החזירה לי מבט שמן בחזרה, השפלתי את חושי והדיכאון עקץ וכרסם אותי..
אכלנו ביחד ארוחת בוקר ולפתע מלאני עצרה בעדי. "אני ואת הולכות היום". הודיעה רשמית.
זקפתי גבה. "לאן..?" שאלתי בחשד.
"לשופינג!". היא קפצה במקומה, נאנחתי וגלגלתי את עיניי.. כמובן שאהבתי קניות, אך אהבתי בלשון עבר.. אין, הוא הרס אותי.. אני לעולם לא יהיה אותה אלנה, לא קיים האיש.. אפילו לא מלאני שהכיר או הצליח להחזיר את אלנה הישנה, אני מתה להוריד ולרסק את חומות הפלדה המורטות עצבים אך כושלת שוב ושוב כי זה חזק ממני.. המסכות, החיוכים, הבדיחות.. אני לא רוצה זאת, כל מה שאני רוצה זה שמישהו יסתכל לי בעיניים ויעמוד על שלו, יאמר שאני לא בסדר, יאמר שהוא אתי.. שאני חשובה.. שאני יפה, בלעתי את רוקי וזה צרב, גם אם והדבר שקרי, שלפחות יאמר.
"אני לא חושבת.. יש לי מבחן ענק להתכונן אליו..". מלמלתי.
היא נחרה נחירת בוז. "יש לנו יום שלם!". מחתה. "קדימה, את יודעת שאת אוהבת זאת". הפצירה בי.
אכלתי ביס גדול מחביטת הירק הטריה שלי. "אהבתי בלשון עבר.. מלאני, אני לא רוצה פשוט.."
"אבל את חייבת!". עמדה על שלה. "את חברה שלי, ואני אוהבת אותך.. אני רק רוצה שתהיה שמחה ומאושרת, את מדאיגה אותי אלנה.. זה לא מרפה ממך!".
חבטתי בכף ידי על השולחן בקטנה. "אז כנראה שזה מה שצריך להיות!". הרמתי את קולי. "אני הולכת ללמוד!". קבעתי.

"אוי, אני כל כך אוהבת את החולצה הזו! גם הצבע יפה לא?" שאלה אותי מלאני על מנת שאביע את חוות דעתי, וורוד? לא, אני יותר ילדה של כחול עמוק ושחור… גם לבן אולי.
זקפתי גבה. "עניין של טעם". משכתי בכתפיי בכעס, אני לא מאמינה שהיא הצליחה לגרור אותי לקניון, קשה להבין שמגיע לי את השקט שלי לפעמים..?!
"באמת תמחקי את ההבעת פנים הזו, בואי נמצא משהו יפה לך!". קפצה במקומה ודילגה בהתרגשות כמעט ומפילה את כל שאר השקיות שמתנדנדות בידיה. "אני הולכת רק לרגע לאסוף את כל שאר הדברים מתא המדידה". הודיעה. נשמתי עמוק ונאנחתי, הצלחתי להבליע חיוך.. היא דואגת לי, הכול מאהבה.
השפלתי את ראשי והתקדמתי לכיוון תא ההלבשה, הסטתי את אחד מהווילונות וכשראיתי מי נמצא שם נפלתי לאחור, אלוהים אדירים.. מה הוא עושה כאן לכל הרוחות. "הארי?" השתנקתי.
"היי אלנה, את בסדר?" שאל בדאגה ועזר לי לקום.
סדרתי את שערי הפרוע והוא צחקק מההבעה הנבוכה והאדומה שלי. "כן, תודה..". מלמלתי.
"אז, מה את עושה כאן?" שאל ונאנח על גבי המשקוף, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי.. אוי, הארי בלי חולצה.. נשען על המשקוף לצד זוג מכנסי ג'ינס שמונחים בדרך מושלמת על גבי אגנו.. לא הייתה לו כל טיפת שומן אחת מיותרת, הוא נראה כמו אל.. כמו מלאך.. זה חלחל לי כה עמוק ולבי התכווץ בכאב, צווחה מחרידה להחריד הרעידה את כל מערכותיי וגרמה לאש להבה לבעור בקרביי.. דמי התפרע בכל גופי ואמר שירה, ראשי הסתחרר וצרמורמרת מסעירה גלשה בכל מורד גופי.
"מ..מה שאתה.. עושה כ..כאן.. קני..קניות". השפלתי את ראשי ושחקתי באצבעותיי.
הוא גחך. "למה את מגמגמת תמיד? יש לך ליקוי?"
מצמצתי בעיניי בחוסר אמונה. "אתה יודע, זה לא דבר שנהוג לשאול אנשים". הערתי.
"רק מתוך סקרנות וידידות". הרים את ידיו בהסתייגות.
נשמתי עמוק. "זה קורה לי המון.. פשוט אני ושיחות ואנשים זה לא החברים הכי טובים.." אמרתי כמעט בלי קול.
הוא יישר את שפתיו לקו ישר ועיניו ברקו. "אני בטוח שזה לא כך, מי פגע לך בביטחון? הרי יש לך חברה, אתן לא יושבות ולא עושות דבר כל היום!".צחקק.
נסתי להבליע חיוך. "למה זה כל כך מעניין אותך?" שאלתי בבלבול.
הוא לפתע נראה כאחד שאיבד את כל מה שיקר לו – ידעתי שזה את הדרך לענות בהחכמות על כל דבר.. חייכתי חיוך ניצחון. "את לא נראית אחת שתקנית.. זה הכול.." מלמל.
"תמיד היית כזה?" שאלתי וסובבתי אליו את גבי מדפדפת בין כל בגד ובגד, הוא יצא מתא המדידה עדיין בלי חולצה ונעמד ממולי שחומת הבגדים הנמוכה מפרידה בינינו. "מה זאת אומרת?" שאל.
"עם ביטחון שעונה על כל דבר.." נסתי להסביר את עצמי כמעט בלי קול.
הוא לפתע כיווץ את גבותיו כמחפש את התשובה המתאימה ביותר. "לא, בכלל לא. לא רציתי ללכת בכלל על הקריירה הזו, לא חשבתי שאני שווה משהו וישאהבו אותי.. אבל לקחתי את הסיכון, עשיתי משהו שאני באמת אוהב בלי חרטות וזה שיפר לי את ההרגשה.. גם הכרתי אנשים מדהימים.. זה טוב".
חייכתי אליו חצי חיוך ולא ידעתי מה לענות לו.
"מה את אוהבת לעשות?" שאל בסקרנות וחומת הבגדים נגמרה ונעמדו האחד מול השנייה.
הכתווצתי בייסורים מהקרבה שגרמה לפרפרים לקרוע אותי, הייתי קצרת שנימה וגרוני היה חנוק. "אין לי תחביבים.." מלמלתי.
"באמת תפסיקי.. כשהיית קטנה.." נסה לדובב אותי בייאוש.
נעצרתי לרגע ונזכרתי במייפל הסוסה שלי.. הצבע חזר לפניי.. רק אתה יכולתי להשתחרר. "רכיבה על סוסים, תמיד כשכעסתי או הייתי אחרי ריב מטופש עם ההורים רכבתי עליה.. זו הייתה חוויה".
"ולמה הפסקת?" שאל בבלבול ובעניין רב.
קפאתי במקומי וידעתי שאיני יכולה לענות לו על כך ובדיוק מלאני הגיע. "לעזאזל אתך תמיד נעלמת!". קראה בכעס ולפתע קפאה במקומה כשראתה שם את הארי, פיה נפער לרווחה ונסגר.
"נעים מאוד, הארי סטיילס". לחץ לה את ידה.
היא הלכה כמה צעדים אחורה ולחצה בכף ידה על גבי מצחה. "אתה.. אתה מהלהקה.."
"כן, וואן דיירקשין, מעריצה?" שאל.
היא חייכה חיוך נבוך. "לא, אבל עדיין.. לא כל יום פוגשים מפורסם.." ואז לפתע זה הכה בה והאסימון ירד, היא חייכה אליי חיוך מופתע. "אז זה הארי?" צחקקה.
עיניי נקרעו לרווחה.. אוי שיט, שתקי מלאני! האדמתי בין רגע והארי רק חייך חיוך מרוצה. "אז ספרת לה עליי?"
"אוי, כמה שהיא כעסה כשראיתי סך הכול את זוג ההודעות שלכם.." ספרה לו ואני התכווצתי וקמצתי את כפות ידיי לאגרופים. "לא נכון..!". נסתי להגן על כבודי.
"טוב, אני שמח לשמוע.." מלמל וחייך חצי חיוך מרוצה.
דמי נזל מפניי. "אבל..-"
"היא באמת התעוררה וחזרה אתמול שונה.. אוי, זה כל כך חמוד!". קפצה מלאני במקומה ורציתי לחנוק את הילדה המטורפת הזו חסרת המבוכה אבל בדיוק מישהו בלונדיני בעל עיניים כחולות עמוקות יותר מהאוקייאנוס הגיעה וחייך חצי חיוך. "הארי שוב פעם ברחת..!" מלמל ואז התבונן בי בחצי חיוך וכשראה את מלאני נדם והתאבן במקומו מלכת.
מלאני חייכה אליו חצי חיוך. "אתה גם חבר בלהקה נכון?" שאלה והוא הנהנן בשקט. "נעים מאוד מלאני, וזו חברתי אלנה". הציגה אותי בפניו.
הוא לחץ את ידי ואז את ידה. "נייל הוראן.." אמר כמעט בלי קול. "אתם מכירים?" שאל בבלבול.
"עכשיו כן!". שילב הארי את ידיו וחשתי את מבטו שנח עליי. "היי בנות, אנחנו עושים מסיבת בית היום, תרצו לבוא?" שאל.
מלאני בין רגע ללא כל היסוס שאלה. "מתי?"
"בתשע וחצי בערב". אמר נייל ושאל. "אבל אתן רוצות?"
מלאני אחזה את אחיזת רסימת העורקים שלה בחוזקה בי. "כן..! זה יהיה נהדר, אנחנו רק צריכות כתובת".
הארי התבונן בי בתימהון. "אלנה, אם את לא רוצה את לא חייבת.." מלמל. "אמרת שאת לא חברה טובה של מסיבות". הזכיר לי
מצמתי בעיניי, שאני אוותר על כך? "לא אכפת לי.." לחשתי. "אני אבוא עם מלאני"
וידעתי שהסיבה היחידה לבואי היא הנער המהפנט הזה בעל זוג העיניים הירוקות שיכול לגרום ללבי לרטוט, עומד כאן ממולי.. ולא מודע לזה, הלוואי שהייתי יכולה לדעת מה הוא חושב.. מה הוא חשב עליי, מה דעתו על המראה שלי.. אך בנים זה דבר בלתי אפשרי לפיצוח.

~נקודת מבט של נייל~

אני ולואי סיימנו לתלות את הקישוטים וגם זאין והארי סיימו להכין את האוכל, ליאם בחר את המוזיקה בינתיים.. הוא אוהב להקדיש אוזן קשבת לכל דבר ודבר בנפרד, אבל זה מה שאנחנו אוהבים בו.. את הבגרות והילדותיות שלו שמשלבים בו יחד.. כולנו שונים מאוד, לכל אחד מאיתנו יש מגרעות וגם דברים טובים אבל זה מה שהופך אותנו ללהקה..
אוי אל מה אני מקשקש? המלאני הזו לא יוצאת לי מהראש… חשתי שאני פשוט מהופנט ותבוע לה בתוך העיניים התכולות והקרות שלה שקשורות בכה המון דברים שגורמים לי לכשול דרכיהן, השפתיים שלה.. נשכתי את שפתי התחתונה, בצורת לב מושלם שכה.. כה מגרה.. והשיער הבוהק שלה יותר מהשמש, היא מושלמת וגם ממש חמודה.. איני סומך על נשים, איני גם מתאהב בקלות.. אך כפגישה ראשונית היא הצליחה לגרום לי את החשק לעוד ועוד.. מעניין מה היא תלבש במסיבה היום.. אני חייב להיראות טוב בשבילה, אולי גם נוכל לדבר ולהכיר.. אלוהים, לכל הרוחות, החיוך שלה.. שורת שיניים לבנות כשלג וזוג גומות קטנות ועמוקות שחרוטות על גבי טווי פניה הנדירות… לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, המילים יצאו מפי, רק רציתי לקרב אותה אליי ולהריח את הריח המתקת שלה שמריחים לקילומטרים..-
"נייל, אתה מקשיב לי?!" צעק עליי לואי. "מה אתה חושב?"
מצמצתי בעיניי ואחזתי בראשי. "מה..?" מלמלתי.
"מה אתה חושב על הקישוטים?" שאל במעט כעס, התבוננתי בהם וחייכתי אליו חצי חיוך.. כן, הם נחמדים, וכשהאור יפגע בדרך מושלמת בשערה וירקוד בעיניה שכחולות יותר מכל דבר שאני מכיר..
"לואי, הזמנתי מישהי שהיא בול בשבילך..!". הודעתי לו בהתרגשות והתיישבנו על גבי המדרגות.
לואי גלגל את עיניו. "אני לא יודע אחי, באמת שאין לי כוח לחברה עכשיו.. רק נפרדתי מעופרי.. לא נשמע לי מתאים.. עדיין לא התגברתי אליה.. אתה יודע את זה ניילר". הוא השפיל את ראשו לידיו ועיניו במעט דמעו, אחזתי בשכמו וכאב לי על החבר השבור לב שלב. "לואי, אתה לא יכול להיות ככה לנצח.. אחת הלכה תבוא אחרת..!" נאנחתי.
"מה אתה בכלל מבין.." מלמל. "אהבתי אותה, ואני עדיין..-"
מיהרתי לקטוע אותו. "אל תאמר זאת, ואל תשפוט. מגיע לך להמשיך הלאה ולהתאהב, מגיע לך מישהי שבאמת אוהבת אותך.. אתה חבר מדהים לו, אני רק רוצה שתהיה מאושר".
הוא חייך אליי. "נו..?"
"טוב אז ככה, קוראים לה נוי… היא מאוד חמודה ואוהבת את השירים שלנו, היא לא עוד סתם מעריצה.. היא מעריצה אותנו בגלל העומק שבשירים ובגלל השיגועים שלנו, יש לה עיניים ירוקות מהפנטות וגדולות ושיער חום ארוך, היא מאוד רזה ואוהבת לצחוק, יש לה צחוק נהדר.. היא אולי קצת ביישנית אבל מתחברת מהר, נסה – מה יש לך להפסיד?" חייכתי חיוך מרוצה ומעודד.
לואי נאנח לאחור ויישר את רגליו הארוכות. "בסדר, נראה כבר.." מלמל.
"יופי, עכשיו תלך להתקלח לפני שזאין יגמור את המים עם כל השמפו שלו". שנינו צחקנו והוא עלה להתקלח. "אה, נייל!". הוא קרא לי.
הסתובבתי אליו. "כן?"
"תודה.." הוא מלמל ונכנס למקלחת.

~נקודת מבט של זאין~

התכווצתי בתחושת אשמה מייסרת, השפלתי את ראשי וחבטתי בשיש, לכל הרוחות.. אני החבר הרע ביותר בעולם, לואי.. הבן אדם המדהים והעמוק הזה, החבר הטוב והנאמן והמוכשר שלי, מי שסמך עליי וסיפר לי כל שלב ושלב במערכת יחסים בינו לבין עופרי… ואני רק הקשבתי בצביעות ובפנים חשתי שדוקרים את לבי בסכין החדה שבחדות ובמסובבים אותה, כל גופי בער וראשי כאב, אני לא מאמין שעשיתי לו את זה.. היא לא נפרדה ממנו בגלל שהוא עשה משהו רע, היא נפרדה ממנו בגללי.. בגלל הנשיקה הארוכה והרטובה שהייתה בינינו, בגלל שהפצרתי ללא כל טיפת חשיבה שאני מאוהב בה.. היא לא ענתה על כך ופשוט לקחה את עצמה והלכה.. יום אחרי זה היא נפרדה ממנו.. אולי בגלל שהיא אינה מרגישה נעים עם כך ומפחדת לספר..
לעזאזל אני לא מאמין שאני מסוגל לעשות דברים כאלו! אנחנו לא חברי להקה, אנחנו ממש אחים – משפחה.. ולא עושים זאת, הדבר שגוי!
"מה קרה?" שאל אותי הארי בחצי חיוך בזמן שתופף בבקבוק התפוחים שלו על גבי השולחן.
נאנחתי בתסכול. "אני חרא".
הוא זקף את גבתו בבלבול. "אתה לא.. אבל למה אתה חושב ככה?"
אני לא יכול לספר לו, לואי בשביל הארי כמו אח אמיתי.. הם החברים הטובים ביותר.. אם אני אספר לו זה רק יחמיר יותר את המצב.. "כי עשיתי משהו לא בסדר" התחמקתי והתיישבתי על גבי הכיסא.
הוא התיישב על גבי השולחן ולגם לגימה ממושכת מהבקבוק. "זאין, אתה יכול הכול.. וכולנו כאן כמשענת מאחוריך, מה שזה לא יהיה, אני יודע שאתה יכול לתקן את זה.. אל תגרום לעצמך להרגיש רע".
גלגלתי את עיניי. "הארי, תודה, אבל זה לא נתון לתיקון"
"אתה לא מכונה לעזאזל, כולם טועים ועושים טעויות.. אז פישלת, אתה יודע כמה אני פישלתי?"
נשענתי לאחור. "הארי, לא פישלת כך.." מלמלתי בארסיות.
"אני לא יוכל לעזור אם לא תגיד לי מה זה". אמר.
נשמתי בכבדות. "התעסקתי אם משהי ששייכת למשהו אחר".
עיניו של הארי נקרעו לרווחה. "זאין, זה לא בסדר.." הוא מלמל. "ומה היא אמרה?"
"כלום!". השתנקתי בכעס. "אבל מה שכן.. היא זרמה עם הנשיקה.."
הארי משך בכתפיו. "זה אומר שהיא גם רוצה אותך אבל פשוט נבהלה ופחדה כי היא במערכת יחסים עם משהו, אם אתה רוצה תזמין אותה למסיבה ותתקן את הטעות – דברו על כך!". חייך חיוך מעודד.
"אם היא תחליט קודם לענות לי.." מלמלתי.
"מי זו? אני אזמין אותה בשבילך". הציע והכווה בידו לכיוון הטלפון שלי, עיניי נקרעו בפחד וחטפתי את הטלפון מהשולחן. "לא, זה בסדר.."
"נו באמת, ממה אתה מתבייש?" הוא צחקק.
עקמתי את אפי. "תודה רבה על העצה, הלכתי להתקלח.." מלמלתי.
"לואי נכנס וזאין, אני מצטער אבל.. עשית מעשה ואי אפשר לשנות זאת, תתמודד כמו גבר עם הטעות שלך ותנסה לתקן אותה כמה שרק אפשר, אם תכעס ותאשים ותתחמק זה יתקן משהו? זה רק יחמיר את המצב.. נשים חייבות להיות בטוחות שאתה באמת רוצה אותן, תראה לה זאת".
"היא נפרדה מהחבר שלה.." הוספתי בלי חשיבה.
הבקבוק נשמט מידו של הארי. "זאין אתה מת, זו עופרי?!" לחש בכעס.
דמי נזל מפניי. "לא, מה.. אתה משוגע?" צחקקתי בהתחמקות. "משהי אחרת.." בלעתי את רוקי. "יפה יותר".
הארי נשם בהקלה. "אז הסימן שהמישהי הזו גם רוצה אותך". קרץ לי. "אין לך מה להפסיד".
"מה אתך?" שאלתי.
הארי הסמיק בין רגע והשפיל את ראשו. "גם אני.. מביא מישהי.." מלמל.
חייכתי. "איך היא?" שאלתי בסקנות.
הארי נאנח לאחור. "היא יפהפייה". מלמל והלך משם.
נשמתי עמוק.. נראה לאן ייקח אותנו הלילה..