שלום, יפהפייה – פרק 22.

~מנקודת מבטה של אלנה~

התיישבתי על גבי הכורסה בביתי, מלאני ונוי ישבו לצדי.. הן לא הפסיקו לדבר ולצחוק, לעסו את הפופקורן ברעש, העבירו ערוצים בטלוויזיה, אני רק התיישבתי במבט ריק על גבי טווי פניי הארורים, כיצד אפשר לשכוח זאת? כיצד אפשר להתנהג כאילו הכול נורמלי? כיצד אפשרי לחיות.. לנשום.. לחייך.. להתעורר.. לישון.. אני מתגעגעת אליו יותר ממה שחשבתי שאפשרי להתגעגע, אני אוהבת אותו כל כך.. יותר מכל דבר אחר, לעולם לא אמרתי את המילים הללו לאף אחד, הוא גנב את לבי, תפס אותי כל כך מהר ברגעים שבהם לא ציפיתי להם, הרטיט את לבי כל פעם מחדש וגרם לי לחייך.. הוא היה והוא עדיין כל העולם בשבילי, הכאב פלח את נשמתי, דקר וחתך, כמכמה מענה מתחת לחגורה ואני מדממת מבפנים.. כחרד החדה שבחדות יותר מכל סכין קורעת את לבי השבור לאלפי חלקים ואני ככלי שבר פולטת אנקת ייאוש ונלחמת בדמעות, מאס לי מלבכות, אין לי כוחות יותר, האוויר נגזל מרעותיי ועולמי החשיך ונדם מלכת, אני עצמי קפואה, הרגשות שלי קפואים, אבדתי את עצמי והרשיתי לתת למערבולת הרגשות הזו לחלחל לי כה עמוק וכשלתי כל פעם מחדש.. נוי שמה לב לכך וחבקה אותי. "לני, בבקשה, די.." התחננה בלחש ונשקה ללחי שלי.
התרוממתי מהכורסה. "אני חייבת ללכת לרגע".
"לאן?" שאלה מלאני בכעס.
עצמתי את עיניי ולכדתי את שפתי התחתונה. "לשאוף אוויר.." משכתי בכתפיי, היא הנהנה ונוי סמנה לה לתת לי ללכת, חייכתי לה חיוך מוקיר תודה ובזמן שהיו שקועות בסרט מצויר שלא ידעתי את שמו, מהרתי להתגנב למטבח, נשענתי על גבי הכיור, דמי התחמם בעורקיי וראשי הלם וקדח כמטען חשמלי טעון בגעש, גל של רעד הכה בי בחוזקה וגרם לי ליפול על גבי הרצפה, התבוננתי במבט חטוף בסכין הנוצצת והנחשקת שעל סף השיש, עצמתי את עיניי וכה רציתי לעשות זאת.. כה נאשתי לכך, חשתי שאני חייבת למצוא דרך מסוימת על מנת לפרוק את הכאב שלי, אין כאן איש שיעצור אותי, אני לגמרי לבד בבועה של עצמי, מנותקת מהעולם.. אך רק המחשבה עליו, כשראיתי אותו מול עיניי, ידעתי שהוא יתאכזב מכך ויחוש יותר רע ואשם.. הוא לא מפסיק להתקשר אליי, לשלוח לי הודעות, כבר מאס לי מכך אז כבתי פשוט את הטלפון – מה הטעם? הכול נראה לי חסר משמעות, הכול נראה לי רע, הכול כאב והלם בי, חשתי חור שחור באמצע בית החזה שלי, באמצע הגוף שלי, המחנק בגרוני צרב והדליק את כל מערכותיי.. אני וויתרתי.
התרוממתי מחדש, מנסה לפחות, כל סערותיי סמרו כשאחזתי בסכין ביד, עצמתי את עיניי, מניחה לדמה אחת וזעירה לגלוש במורד הלחי שלי ולהתפנץ, כמו לבי, על גבי הקרקע.
אך בדיוק שמעתי רעש איום וחזק במיוחד של דלת נפתחת. "הארי תשלוט בעצמך!". זה היה לואי שצעק, קפאתי במקומי ונפרקתי על נשקי, אבדתי את נשמתי ולבי לא הלם, עיניי נקרעו לרווחה וחשתי כיצד מכת קור מכה בי בחוזקה כמכה מענה מתחת לחגורה ואני מתכווצת בכאב, אלפי הצלפות הצליפו שוב ושוב על גבי כל פיסת עור בגופי וגלפו אותי, חדרו כה עמוק, עד קצה האנושיות שבי.. דמי התחמם בעורקיי וזה חלחל לי כה עמוק וקרע, פוגג, מחק כל איבר, תא ומערכת בגופי, מרעיד אותי, צווח בראשי ומהדהד בכל כולי.. נהפכתי בין רגע לפקעת אחת של עצבים ורצתי לסלון..
"איפה היא?!" צעק הארי. "איפה אלנה?!"
והנה הוא, הארי.. הארי שלי.. דמעות עמדו בעיניי וכאב לי להתבונן בו, לא הייתי מסוגלת, חשתי שבורה, פגועה.. שלושה ימים שעברו, נצח, ואני עכשיו צריכה להתמודד מול הגבר היפהפייה הזה שמסעיר את כל חושיי ומשכר, ממכר אותי אליו, לגמתי ושאפתי אותו אל קרביי הלוהטים ונמסתי, פרפרים פרעו את נשמתי וכל סערותיי סמרו, התאבנתי במקומי ולא ידעתי מה לעשות, מראהו הצליף בי ועיניו האפלות שמתחננות למעט רחמים גרמו לי לפלוט אנקת ייאוש, הוא נראה זוועה, הקרקע התפרקה מתחתיי וכל עולמי נדם מלכת, דמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים.. למה הוא כאן..?
"הארי תרגע, בסדר? רק תרגע! היא מספיק פגועה ממך!". ירתה לעברו נוי.
לואי הניח יד על שכמו של הארי. "תרגע חבר, בוא נלך, אתה לא עוזר לעצמך ככה.." מלמל והבזיק חיוך לעבר נוי.
"היא לא זקוקה לפיסת חרא כמוך! אתה יותר מידי טוב בשבילה, מגיע לה מישהו שבאמת אוהב ומכבד אותה, עכשיו לך, פשוט תסתלק לי מהבית!". צעקה עליו מלאני. "לואי, קח אותו!".
למה כולם כאן מדברים בשמי..?
הארי התנגד ללואי. "אלנה בבקשה, תני לי הזדמנות להסביר לך רק..!" הוא השתנק.
השפלתי את ראשי. "פשוט לך מכאן הארי בסדר?" לחשתי.
הוא נראה שבור. "לני, את יודעת שאת חשובה לי… את יודעת שמה שהיה ביני לבינך, אפילו בדייט, בדירה, היה הרבה יותר חזק.. הרבה יותר חזק מכל מה שחוויתי אי פעם, למה את עושה לי את זה?"
זקפתי גבה. "אני עושה לך את זה?!" צווחתי עליו. "הארי, אתה נצלת אותי!"
"אני לא!". הוא השתנק.
שלבתי את ידיי ועכשיו באמת התחלתי להתעצבן וזה האגו שדיבר. "אז מה, סטיילס שלנו התקמצן עליי כבר בדייט הראשון וחתך למאורת הסטוצים שלו?"
"חדלי לקרוא לזה כך.." הוא ירק לעברי. "אני לא חשבתי רק על זה.. ושנינו יודעים זאת, שנינו יודעים מה ראית ומה קרה בלילה, שנינו יודעים שנשארתי אתך וישנו ביחד, שקמנו בבוקר ו.. לעזאזל, דברנו, פשוט דברנו!". הוא תחב את ידיו בשערו בעצבנות. "אני רק רוצה להסביר, למה את לא מוכנה להקשיב לי אף פעם?"
"אין לי אמון בך הארי.. לא משנה מה שתגיד, דבר לא ישנה, אין לי כבר אמון בך.." לחשתי. "ואם אתה באמת חש אליי משהו קטן ומסריח, אז לך מכאן.." לא, תשאר..
"אמרת לי שאת..-"
"הייתי טיפשה כנראה, למה לי לאהוב גבר שלעולם לא יחזיר אליי אהבה בחזרה?!" צעקתי עליו והתקרבתי, דוחפת אותו בחזה שלו, הוא השפיל את ראשו והבזיק חיוך. "את יודעת שזה רק מדליק אותי יותר, נכון?"
גלגלתי את עיניי. "אני שונאת אותך, לך!".
"אבל לני..-"
"אל תקרא לי כך!!". קטעתי אותו. "זה הבית שלי, זה המקום שלי, וזה לעולם לא יהיה שלך! אני עצמי לא שלך, אל תגיד לי מה לעשות ואם להקשיב או לא, עכשיו תסתלק מכאן!".
הוא בעט בקיר. "לעזאזל.." השתנק. "אבל אני לא יכול ללכת מכאן, את לא מבינה את זה?"
"אין כבר מה להבין הארי.." לחשתי וכל כך רציתי שהוא יגיד לי שהוא אוהב אותי, שאני חשובה לו, ציפיתי שבמקום צעקות ואגרסיביות הוא יחבק, ינשק אותי, ויאמר לי עד כמה הוא אוהב אותי, עד כמה הוא מוכן להילחם עליי ולעולם לא לוותר.. אבל הוא עושה הכול מלבד זאת. אכזבה תקפה אותי ופשוט לקחתי את עצמי ורצתי לחדרי, נועלת את הדלת מאחוריי.
"לואי אני נשבע לך, אומנם אנחנו חברי להקה אבל אני ישבור לך את הפרצוף אם לא תניח לי!". שמעתי את הארי צועק, יכולתי לשמוע רעש נפילה, התרסקות, שמעתי צעדים במדרגות, לבי הלם בחוזקה ובטני נקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח, עצמתי את עיניי וצנחתי על גבי המיטה, עייפה מהחיים הללו.
"אלנה פתחי את הדלת!". הוא דפק עליה בחוזקה. "אלנה..?" הוא שמע שלא עניתי וטון מודאג עקצץ. "אלנה, פתחי את הדלת הארורה הזו עכשיו!".
לא עניתי לו.
הוא החל לבעוט בדלת בתוקף, עיניי נקרעו לרווחה, הוא.. הוא ישבור אותה! הקרקע נקרעה מתחתיי וחשתי מחנק, רעותיי צרבו וכאבו כאש להבה ששרפה ונפצה, שברה ורסקה את כל כולי, כשראיתי שהדלת שלי במעט שבורה, הוא במהירות פתח אותה והתבונן בי קצר נשימה. "תראי מה את גורמת לי לעשות!". נאנח והעביר יד עצבנית בשערו. "עכשיו שברתי את הדלת!".
גלגלתי את עיניי. "היא עלתה 2,000 דולר דרך אגב". ירקתי.
הוא הבליע חיוך והתיישב לצדי, מתקרב אליי. "לני.. זה לא חייב להיות כך".
"זו לא אשמתי, זו אשמתך". וצדקתי, הוא הפסיד אותי.
הוא השפיל את ראשו ונראה חסר תקווה, הוא פלט אנקת ייאוש ועיניו במעט דמעו.. אלוהים אדירים, לבי התכווץ בכאב, הוא.. הוא בוכה.. לא, הארי לא! זה היה עינוי מייסר לראות ולחוש את הגבר החזק ביותר שבעולם בוכה ומתפרק לך מול העיניים.. השפלתי את ראשי ומחיתי לו דמעה בוגדנית אחת. "עדיף לך בלעדיי.." לחשתי ודמעות עמדו בעיניי מעצם המילים שיצאו לי מבעד לפה. "אני לא טובה מספיק בשבילך, אתה חייב את השחרור הזה.. ואני לא.. אני לא נותנת לך את זה…"
הוא העביר קצוות שער סוררת לאחורי אוזני ואצבעותיו הארוכות לטפו את הלחי שלי מצחנו התנגשו והוא עצם את עיניו, יכולתי לחוש את נשמותיו המשכרות והצוננות על גבי העורף שלי, נשמתי עמוק אל תוך קרביי והוא החל לבכות. "אני כל כך מצטער אלנה.." הוא לחש. "אני רוצה אותך בדיוק כמו שאת.. את.. את הראשונה אי פעם שהצליחה לשבור את החומות שבי.. שנגעה בלב שלי וגרמה לו לרטוט… את הראשונה שנהייתה חלק בלתי נפרד מחיי וממני.. אני לא רוצה לוותר עלייך, אני לעולם לא אוותר עלייך.."
חבקתי אותו בחוזקה, כורככת את ידיי סביב צווארו, הוא הדק את אחיזתו במותניי והשפיל את ראשו לשכם שלי, ילד מסכן ומתוק שלי, עצוב ויפהפייה.. הוא נגע בי נפשית ופיזית, אני כל כך אוהבת אותו.. אני רק רוצה לסלוח לו ושנחזור להיות כמו פעם.. אך לא יכולתי. "אני אוהבת אותך הארי.." לחשתי, האם קיימת מכוות אהבה יותר גדולה ממה שאמר לי? אך אני חייבת שהוא יאמר לי זאת.. "אבל אני פשוט לא יכולה, בבקשה, תשכח ממני.."
"אני לעולם לא אשכח ממך לני, אני לא יכול… אני מתגעגע אלייך!". הוא השתנק. "לעזאזל את לא סטוץ, את לא כמו כל אחת אחרת, את מיוחדת, את שלי".
הנחתי את ידיי שנצחו על גבי מיטתי והשפלתי את ראשי. "אני מצטערת הארי.."
"אני הייתי צריך לומר לך זאת, זה לא היה בסדר.. איני אשקר, הייתי בטוח שנאכל קצת, נשכב ונלך.. אבל את לא נתת לי זאת, אני לא נתתי לעצמי זאת, רקדנו, התנשקנו.. היה לנו כל כך טוב ביחד, כל מה שהיה לנו נעלם עכשיו? בבקשה, אל תגידי לי שהאמנתי בדבר בלתי אפשרי.."
נשמתי עמוק ועצמתי את עיניי. "אולי אני האמנתי בבלתי אפשרי". התבוננתי בו מבעד לריסיי. "אנחנו לא נועדנו להיות ביחד.. זה לא נועד להיות.. זו הייתה רק אשליה, חלום..-"
"חלום? ספרתי לך על המשפחה שלך, על החיים שלי, על העבר שלי.. גלתי לך את הפינות האפלות ביותר בחיי ואת תקנת אותי, גרמת לי להתחיל בחיפושים אחר הטלפון של אמי..-"
"באמת?" חייכתי ועיניי אורו, התרככתי וכל כך שמחתי.
הוא הנהנן. "והכול בזכותך, את.. את מלאך, את המלאך שלי". אך הטלפון קטע אותו באמצע, הוא התבונן על הצג וגלגל את עיניו. "זה המפיק שלנו.." אמר כדרך אגב.
"תענה". משכתי בכתפיי.
הוא כבה את הטלפון וזרק אותו. "את הדבר הכי חשוב לי עכשיו, הרבה יותר מכל הפרסום והכסף שבעולם.. אני רוצה שנחזור".
לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, לעזאזל – למה הוא חייב לעשות לי זאת? התרוממתי מהמיטה ונעמדתי עם הגב אליו. "אני רוצה *יותר*, בסדר? והייתי בטוחה שזה מתחיל להיות לנו, שברת את הלב שלי ואת הביטחון, את האמון, לא בקשתי לעולם גבר של לבבות ופרחים, תפסיק עם התירוץ המחורבן הזה כבר.. אתה פשוט רק רוצה לשכב אתי וזהו זה".
"זה לא כך! את מה שהיה לי ולך, ומה שעדיין יש אין עם אף אחת אחרת..!" הוא במעט הגביהה את קולו. "את לא יכולה לראות או להבין את זה?"
"להבין ולראות מה?!" צווחתי עליו.
שפתיו המגרות נפערו לרווחה אך נסגרו ברעד כאילו והוא מתקשה בדבר מה. "כלום.. פשוט כלום.."
"יופי". שלבתי את ידיי וזה חרב אותי על עפר. "המובן מאליו".
לואי נכנס לפתע לחדר. "הארי, אנחנו חייבים ללכת".
הארי התבונן בי מבט אחרון. "בסדר.." לחש ויצא מהחדר. הוא וויתר.

~מנקודת מבטו של נייל~

עדיין הייתי מוכה הלם ממה שקרה באותו הלילה, הדרך שבה כל הפושעים הללו התבוננו בי.. כהולכים להרוג אותי, הדרך שבה דברו וקיללו, שתו ועשנו, צרבו את אפי.. לאן לכל הרוחות הכנסתי את עצמי?!
"הכול בסדר, נייל?" שאל אותי זאין וקטע את מחשבותיי.
השפלתי את ראשי. "אני לא מבין למה היית חייב להסתבך בזה.."
"גם אני לא, אבל זה מאוחר מידי, אני מצטער אבל אמרתי לך.. אתה לא רוצה לקחת חלק בזה". הוא נאנח ומשך בכתפיו.
נשמתי עמוק. "איני מאשים אותך, אבל זאין.. הפסדתי, הפסדתי את כל הכסף שהיה לי בארנק!". צעקתי עליו. "רק דרדרתי יותר את המצב.."
"לי הייתה קופה טובה". קרץ אליי כמנסה לעודד אותי. "אתה הולך ליריד שבעוד יומיים?" שאל כדרך אגב.
התבוננתי בו וזקפתי את גבתי. "אולי, למה?"
הוא עצם את עיניו ומצחו התקמט. "אני הולך לגנוב שם..-"
"אתה מה?!" צווחתי עליו.
הוא הנהנן בראשו. "אתה יודע שאין לי כל ברירה אחרת, נכון? אתה יודע שאיני רוצה זאת, אך אני חייב לדאוג לעצמי… אבדתי את כל מה שחשוב לי בגלל ההימורים הללו, בסדר? את האנושיות שבי ואת האהבה שלי, את עופרי! אז בבקשה, אל תגיד לי שאני משוגע כי זה די מובן מאליו!".
השפלתי את ראשי וכאב לי עליו. "אם ויתפסו אותנו?"
"אין סיכוי.. כבר עשיתי זאת פעם אחת". מלמל.
זקפתי גבה וזה הכה בי בהתפעה. "איך..?" לחשתי.
הוא הבליע חיוך. "תתחבר למישהו, שיר לו שירים, תראה חזות טובה ורגועה.. ובלי שהוא ישים לב חטט לו בתיק או בכיס האחורי.."
"אולי כדאי שפשוט נעבוד?" הצעתי בייסורים, מעולם לא גנבתי ולא ראיתי את עצמי מבצע מעשה רע וזדוני שכזה, אולי האנשים שזאין גנב מהם היו במצב כלכלי קשה? אולי הם היו חייבים את הכסף למען תרופות לעצמם או לילדיהם? אולי הם רצו להפתיע את בת הזוג או את הבן הזוג שלהם ולקנות להם מתנה יפה ביום השנה שלהם?
הוא החל לצחוק. "כן, והמעריצות ממש לא יחשדו בכך!".
נאנחתי, לעזאזל, נכון, המעריצות. "אני לא יודע זאין, אני לעולם לא גנבתי בכל חיי.. זה מחליא אותי".
"יש לך הצעה אחרת?" הוא ירק לעברי.
עצמתי את עיניי. "חייבת להיות דרך אחרת.."
"אני אשמח מאוד, אבל עד אז, אנחנו נגנוב". הוא תפח על גבי שכמי ולפתע דמעות נקרו בעיניו. "הייתי אמור ללכת עם עופרי ליריד.. שיט!".
"למה בכלל נפרדת ממנה?" שאלתי בתימהון ובבלבול למרות שהיה נראה לי שההתשובה ברורה כאילו ונכתבה על גבי רקיע השמיים וצווחת מכל פינה. "בגלל שאתה פוחד שהיא תסתבך?"
"כן.." הוא לחש. "איני רוצה שהיא תהיה שותפה לחיים שלי, אין לדעת מה יכול לקרות לי.. אם יכו אותי, יאיימו, ירוששו או יקללו, אין כל דרך לדעת לאן אני צועד וכל שנייה בחיי היא מורטת עצבים, עופרי יקרה לי יותר מידי.. היא הדבר החשוב ביותר בעולמי, איני יכול לסבול את עצם המחשבה שהיא תפגע ואם אין לי כל ברירה ולעזוב אותה זה מה שאני אעשה, איני אדם אנוכי".
הבלעתי חיוך. "אני מאמין שתחזרו, היא מאוד אוהבת אותך גם.. אני מבטיח לך, ואני יעזור לך לצאת מהתהום הזו ונוכל להתחיל הכול מחדש ולשכוח מזה, זה יהיה עבר אני מבטיח!".
הוא גחך. "ניילר, אתה באמת חבר טוב, אבל אני לעולם לא אוכל לשכוח.."
"היי, אנחנו על אותה הסירה עכשיו, כשאתה תפגע אני אפגע גם, וכשתיפול אני יעזור לך להתרומם מחדש, וכשתפחד אני אצחיק אותך, כי זה מה שחברים טובים עושים, לא כך?" ובאמת התכוונתי לכל מילה ומילה שלי.
"לעולם לא היינו קרובים.." ירה זאת כדרך אגב. "ואני שמח שאנחנו עכשיו על אותה הסירה פעם ראשונה, רק החברות הזו שווה את כל זה".
צחקתי. "אתה מוזר!". קראתי. "אבל למה לעולם לא נסית להיות אפילו נחמד אליי? אנחנו חברי להקה אחרי הכול.." משכתי בכתפיי.
הוא זקף את גבתו. "לעולם לא חשבתי שאי פעם לי ולך יהיה על מה לדבר, לא חשבתי שנחלוק דברים במשותף, מי ציפה שאני אמצא את עצמי סביב אותו שולחן הימורים עם האדם האחרון ששייך לשם, באמת שהערצתי אותך וחשבתי שיש לך קול טוב וכישרון, אך זו הייתה חברות קרירה.." הסביר. "זה הפריע לך?"
שלבתי את ידיי ונסתי לחשוב על כך לעומק, לעולם לא באמת חשבתי על זאין כחבר טוב ואמתי, לעולם לא סמכתי ובטחתי בו באמת, היינו רק חברי להקה וזה היה בסדר מבחנתי. "לא כל כך". הודיתי.
"חבל, כי לי זה כן. " אמר בפשטות וגרם לי לחוש במעט רע עם עצמי. "נראה לי במעט מוזר להיות כל היום סביב אותם אנשים ובקושי לדבר אליהם, רציתי באמת להכיר אותך, אבל לא חשבתי שיש בכך צורך, לא שנאתי או נסתי להיות רע אליך.. פשוט לא חשבתי שזה מפריע לך כל כך".
גלגלתי את עיניי. "אז, אני חושב שהגיע הזמן, לא?" צחקקתי.
הוא גחך. "תמיד עדיף מאוחר מאשר אף פעם". והמשפט הזה כה נכון.. לכל דבר שקיים.

~מנקודת מבטו של ליאם~

התעוררתי והתבוננתי בשעון הדגיטלי שעל גבי השידה שלצדי, השעה הייתה 21:00 בערב, כנראה נרדמתי.
נאנחתי ובהליכה של רגל גוררת רגל ירדתי במורד המדרגות, פתחתי את המקרר לרווחה ושלפתי את השוקו, שותה ולוגם בשקיקה. כעסתי על מאיה כל כך, לאחר שספרתי לה את האמת, לאחר שאמרתי לה שאני אוהב אותה, לאחר כל הדברים שחווינו יחדיו.. היא שוב מוותרת, והולכת, בלי סיבה.. ידעתי שלא הייתי צריך לספר לה את האמת אך מה כבר יכולתי לעשות? היא דרשה זאת וצדקה, זה מגיע לה.
טרקתי את המקרר והתבוננתי בתמונה שלי ושלה, היא כל כך השתנתה מאז וכאב לי לחשוב שזה בגללי, כאב לי הדרך שבה הכאבתי לה באותו היום במלון בפריז, חשתי כל כך מחליא כשהפשטתי אותה והתרסקתי על גבי גופה הקטן והשברירי, אילו ורק יכולתי להחזיר את הזמן לאחור.. אך החיים הם אינם כמו במחשב, אי אפשר לעשות 'דיליט' ולהתחיל הכול מהתחלה, חייבים לדעת להתמודד עם המציאות, להתרומם ולהביט לאופק, להלחם על מה שנראה לנו נכון על מנת להמשיך לכתוב את הסיפור שלנו.. אי אפשר למחוק כמו בציור, חייב למצוא את הצבע המושלם ולבצוע הכול חלק וחדש, חייבים לדעת לתקן את הטעויות שלנו, להתבונן אחורה ולזכור עד כמה עברנו.. עד כמה התחזקנו והערכנו אחד את השנייה בפרידה הכואבת הזו.. כיצד הלבבות נשברו והדם להט בעורקנו.. ולצעוד לעבר עתיד חדש ביחד.. אך זה בלתי אפשרי, היא פשוט לא נותנת לי זאת ואני בספק די גדול אם היא רוצה בכלל..
אך היא מפסידה אותי. ואם היה אפשרי לעשות 'דיליט', לא הייתי מבצע זאת, כי איני מתבייש במה שעשיתי, זה היה קשה, זה היה כואב, זה היה מחליא ומרסק פשוט לא מי שאני, אך אין לי כל ברירה אחרת.. עשיתי זאת רק בשביל להגן עליה, בשביל לגרום לה לשכוח מהעבר שלה, וכן, גם בשביל ג'סיקה, שתפסיק לחתוך בגללי… היא הייתה עושה את אותו הדבר ושנינו יודעים זאת – אז מדוע לשבור לי את הלב יותר ממה שהוא שבור?!
לפתע נשמעה דפיקה על גבי הדלת, זקפתי גבה, אולי זו היא..? רצתי לכיוון הדלת ופתחתי לרווחה, נשמתי נגזלה וראשי הסתחרר – מלאני.
"מל.." לחשתי. "מה את עושה כאן?" בפעם האחרונה שדברנו הייתה כל כך לפני המון זמן, אחרי הנשיקה הנואשת והמלאת רחמים שלנו בשירותים.
"אף אחד לא אוהב אותי.." היא לחשה. "אפילו אתה אחרי שנשקת אותי התנהגת אליי מגעיל!". היא צעקה עליי.
מה..? "על מה את מדברת? את מי שברחה!".
"כי אתה התנתקת, זה היה כל כך מביך!".
לבי התכווץ בכאב. "אני מצטער.. לא התכוונתי.. רוצה להכנס?" הצעתי.
היא הנהנה ונכנסה. "מה הנשיקה הזו עשתה לך?"
"מה לך?" זרקתי את הכדור בחזרה.
היא השפילה את ראשה והבליעה חיוך. "אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליה.."
אלוהים אדירים, היא רצינית?! "אל תגידי זאת מלאני, את אוהבת את נייל ואני את מאיה!".
"נייל לא אוהב אותי ומאיה לא אותך.." קרצה אליי בחזרה. "זה יכול להיות הסוד שלנו.." לחשה לאוזני ונשקה לזווית פי, זה הלהיט את כל מערכתיי, תקף בחוזקה, איני מבין איך ולמה אך הדבקתי אותה לקיר והחלתי פשוט לנשק אותה.