שלום, יפהפייה – פרק 28.

היי אחיות וירטואליות שלי והבית השני שלי, לפני פתיחת הפרק הרגשתי שאני חייבת לומר לכן משהו שהוא הרבה יותר חשוב מהמשבצת הקטנה של הרציתי להוסיף:
מחר אני לא אהיה פעילה בכלל, כי זהו היום האחרון של הלימודים ואני והחברות שלי הולכות לחגוג כמעט כל היום – באמת! ואם כבר מדברים על היום האחרון ללימודים.. שהוא מתחיל משתיים עשרה בלילה, אני חושבת שראוי לומר מספר מילים על השנה הזו שחלפה עלינו או עליי לפחות. השנה היו לי המון קשיים, אומנם אני סך הכול נערה רגילה למדי בכיתה ח' בת 14, אבל למרות הכול היו לי המון קשיים: לחץ לימודי לא אנושי, ריבים עם ההורים, ניתוק קשר עם החברים, התאהבות ראשונה, שבירת לב והחלטת החלטות גורליות וחשובות שישפיעו עליי.. ואיני אשקר, היא הנה הייתה השנה שלה חכתי, הייתי בטוחה שהיא תהיה קלה ותעבור עליי מהר.. הייתי בטוחה שאני אצליח והוכיח לכולם שאור העובדה שאני בכיתה מדעית אינה משנה דבר ואני עדיין אותה הלנה שכולם מכירים, אבל לא, השתניתי והתבגרתי. ואני מאחלת לכולכן שתלמדו מהטעויות שלכן, שתסתכלו על השנה הזו ותחשבו לעצמכן רק לרגע אחד או שניים ממה אתם שלמים וממה פחות וכיצד אתם משפרים זאת בשביל לא לחזור על אותה טעות, אני מאחלת לכן שלא משנה מה תחייכו כי חיים פעם אחת ואף רגע לא יחזור, אני מאחלת לכן שתדעו להרים את עצמכן למעלה כשצריך.. לדעת לקבל את המכה המענה מתחת לחגורה לא משנה ממה ולהתרומם, לקבל זאת ולהמשיך הלאה לא משנה עד כמה זה קשה וכמה זמן זה לוקח כי זה שווה זאת, אני מאחלת לכן המון הצלחה בלימודים ועם החברים והחברות שלכן, שתתבגרו ותפרחו כמה שרק אפשר ושבסופו של דבר – אל תשכחו לחיות בזמן שאתן צעירות!
תסתכלו רגע לאחור, ועכשיו חזרה להווה, אומנם היו רגעים קשים וקריטיים בשנה הזו.. אני בטוחה בכך כי אין דבר כזה שנה מושלמת, אך תחשבו על כל שיעורי החינוך, על ערבי הכיבוש, על הטיולים, על השיעורים החופשיים, על הצחוקים ועל ההפסקות.. מה שהשגתן עם החברים שלכן שייך אך ורק לכן ותאמינו לי שלא תשכחו זאת לעוד המון זמן! תחייכו, כי למרות הכול.. זו הייתה שנה נהדרת! 3>
אני מקווה שהצלחתן וקבלתן תעודה טובה, שאתן יוצאות מבית הספר עם ראש מורם בתחושה "עשיתי את שלי לשנה!" ואם לא אל תשכחו שתמיד אפשר להשתפר ואין דבר כזה בלתי אפשרי – הכול אפשרי, זה תלוי אך ורק בנו! כי החיים הם כמו רכבת.. יש עליות, ויש ירידות, יש הצלחות ויש כשלונות, אך איזה אדם אנושי לא שוגה? איזה אדם אנושי הוא מושלם?
חשוב לי שתדעו שאני מתה עליכן באמת מכל הלב ובזמן הקצר שאני כאן הצלחתי להיקשר לכל אחת ואחת ממכן כמו שלא נקשרתי לאף אחת בזמן כה קצר.. והרמתן אותי וחזקתן אותי בתקופות הקשות והעליתן לי את הביטחון, אז רק.. רק תודה לכן! 3>
אוהבת!! :*
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

*מנקודת מבטו של זאין*

חשתי כה רע עם עצמי, התחושה שבה היא נפלה, שראיתי כיצד חוללתי את פני המלאך העשויות ללא כל חת שלה שברה את לבי ונפצה אותי למליוני רסיסים, אבדתי משהו מעצמי.. בטני התכווצה ומכת רעד הכתה בי בחוזקה וגרמה לכל מערכותיי לדלוק, דמי הלם במוחי בזמן שנקשתי על גבי דלת ביתה.. המבט שלה, הצווחות שלה עליי, הכחול והסגול שכבש את הלחי שלה, האמבולנס שרק הרחיק אותי ממנה וגרם לה להיעלם ממני אל תוך האפלה.. גרוני היה חנוק וחשתי כיצד יש לי חור שחור ענקי באמצע בית החזה שלי, חור שמסמן את הקרע שלי, את החתך שמרסק את נשמתי ואת ערכי, תעבתי את עצמי.. אני מפלצת, הייתי ותמיד אהיה.. התבוננתיי בכפות ידיי ורציתי לפצוע אותן עד שיתוק, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי וחשתי כיצד רעותיי צורבות ובוערות כאש להבה שמחרבת אותי עד עפר, כל סערותיי סמרו והצמרמורת הצליפה על גבי עמוד שדרתי שוב ושוב בחוזקה, ללא כל טיפת רחמים.. אך זה היה כפגיון בלבי, היא שונאת את עצמי, אין דבר שיכול להשתוות לכאב האכזר והארור הזה..-
"זאין, לך מכאן!". שמעתי אותה צועקת מהצד השני של הדלת.
דמעות עמדו בעיניי, לכל הרוחות, פשוט נתתי לה להיגזל מבעד לאצבעותיי ללא כל טיפת חשיבה.. האם כל ההימורים והכסף שבעולם שווים זאת? "עופרי, אני באמת.. אני כה מצטער, בבקשה רק תני לי הזדמנות להסביר.. אני לא התכוונתי לפגוע בך"
"זה לא מעניין אותי זאין! אנא תסתלק מכאן!". היא חבטה בדלת בכעס.
עצמתי את עיניי ודמי נזל מפניי, כיווצתי את כפות ידיי הלחות מהלחץ והמתח האדיר לזוג אגרופים הדוקים, נשמתי עמוק אל תוך קרביי וכל שריריי נמתחו בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים, בלעתי את רוקי וזה צרב.. לא. "אני לא הולך לשום מקום אף' " . זרקתי והתיישבתי על גבי המדרגות שעל סף דלת ביתה, כרככתי את זרועותיי סביב ברכיי והשפלתי את ראשי, הקור היה קטלני וקר עד העצם, חשתי כיצד שיניי נוקשות ועורי נצבט ונצרב ככוויה, הרוח הצליפה על גבי עופרי וקרעה את כל איבריי, חשתי כיצד צווחה צווחת בראשי ומהדהדת בכל איבר, מערכת ותא בגופי.. בדרך כלל הייתי קם והולך למקום חמים יותר, אבל נשמתי, ראשי, לא נתנו לי לבצע זאת.. פלטתי אנקת ייאוש ונאנחתי, אילו ורק הייתי יכול לברוח מעצמי.. הכאב מרגיש כל כך אמיתי, הוא חודר ושובר, מרסק אותי, מפעיל משקל שגדול משלי ומועך.. לבי התכווץ בכאב והלם בחוזקה, אני אוהב אותה, והיא שווה זאת.. אני אחכה לה עד סף כוחותיי, עד זוב דם. "אני לא זז מכאן.." קראתי בקול חלוש וצרוד.
"זאין חדל מלדבר שטויות ולך!". ירתה לעברי בנימה מעט יותר רכה.
הבלעתי חיוך. "לא.." מלמלתי. "אני לא אעשה את אותה הטעות שוב, לא הייתי צריך לתת לך ללכת ממני, לא הייתי צריך לעזוב אותך..!". הגבהתי את קולי וזה גרם לי להשתעל ולהשתנק בכאב, חשתי כיצד הקור חודר אל תוך נשמתי וגורם לי להתאבן במקומי, כיצד זה נחרט בי בחרב החדה שבחדות, כלהב חד ומושלם ואני מתמוטט עד אובדן חושים.. אני רגיש לקור, והיא יודעת זאת. "אף', בבקשה, אני מתחנן..!" למה היא לא פותחת את הדלת הארורה הזו כבר?!
"לא זאין! אתה פגעת בי, נפשית והסתבר שגם פיזית, אין לי טעם להיות אתך יותר – לך!". היא צעקה עליי ויכולתי להישבע שנימה שבורה מהדהדת בקולה כאילו והיא על סף דמעות.. "אל תעשה זאת יותר קשה ממה שזה כבר, קר בחוץ, לך.." היא פלטה בייאוש.
עצמתי את עיניי וכיווצתי את שפתיי היבשות, חשתי סתם נשמה בלי גוף שירגיש כאב, חשתי אבוד, כאילו והקרקע התרסקה מתחתיי והכול מחשיך. "עופרי, אם נותר לך טיפת רגש אליי, פתחי עכשיו! אני לא עוזב.. זה לא יקרה, לא אכפת לי מההשלכות.." נסתי לחמם את כפות ידיי בכך ששפשפתי אותן האחת בשנייה אך זה רק צרב יותר כשריפה וגרם לי להתכווץ בכאב מייסר וחודר.. זה חלחל לי כה עמוק וכמכה מענה מתחת לחגורה השתעלתי שוב, דמי קפא בעורקיי.. לא היה בי דבר עוד. "אני אוהב אותך!".
לפתע הדלת נפתחה לרווחה אט – אט. "הכנס.." מלמלה כמעט בלי קול, במהירות קפצתי ובהליכה של רגל גוררת רגל כשלתי כחיה פצועה וגוססת לכיוון ביתה. "תודה.." לחשתי והתרסקתי על גבי הכורסה שלה.
היא במהירות סגרה את הדלת וחבקה את עצמה, היא השפילה את ראשה וידעתי שהיא רק מנסה להסתיר את הסימן הגדול שפניה היפהפיות, אך למרות זאת.. היא עדיין מדהימה בעיניי, והיא תמיד תהיה.. מה שמיוחד בעופרי שהיא הראשונה שחשתי שבוי ומהופנט, אבוד דרך עיניה, כמוחזק בזכותן, התבוננתי בדמותה הקטנה והכה שברירית והחלשה, לוגם, שואף, נוצר אותה במקום העמוק ביותר שאפשר בלב ובראש.. הלב שלה, אשר נוצץ יותר מכל זהב טהור.. הוא מה שגרם לי להתאהב בה, היא לעולם לא הייתה כמו כל סתם ילדה שחשבתי שנראית טוב.. עופרי היא שלי, והיא הייתה שלי מהרגע הראשון, וידעתי שזה רק עניין של זמן עד שאשיג אותה.. לא האמנתי שאי פעם יהיה קיים הדבר שיצליח לשבור אותנו, ואני מי שביצע זאת!
"את יפהפייה.." חייכתי אליה ולבי התכווץ והלם בחוזקה.
היא העבירה קצוות שיער סוררת לאחורי אוזנה ונשמה עמוק. "מה אתה רוצה עכשיו מאליק? לא מספיק שברת לי את הלב למליוני רסיסים?"
התקרבתי אליה אך היא התרחקה ממני, עיניי נקרעו לרווחה והקרקע נשמטה מתחתיי.. היא מפחדת ממני..? הלב שלי נדם וראשי הסתחרר בתוקף כמטען חשמלי טעון בגעש, כל מערכותיי דלקו וחרב פלחה את גופי וגרמה לי לדמם מבפנים עד הסף… כמכה מענה מתחת לחגורה כל סערותיי סמרו והצמרמורת חלחלה לי עמוק וגרמה לבטני להתהפך, גרוני היה חנוק וחשתי שאני מאבד את העשתונות, לא, לא,לא! היא אינה יכולה להתרחק ממני.. בבקשה, תתקרבי, תתקרבי אליי.. אני אוהב אותך, אני לעולם לא אפגע בך, אני מצטער אהובתי, אני כל כך מצטער.. על הכול. "למה את מתרחקת?" שאלתי ברעד וחשתי כאב אשר דקר וכיווץ אותי ללא כל טיפת אנושיות.
"מה. אתה. רוצה?" שאלה חסרת סבלנות חוזרת על עצמה.
תחבתי את ידיי בשערי וחשתי כיצד דמי מתלמם בעורקיי. "אני רוצה שנחזור, אני רוצה שתסלחי לי..-"
"וחשבת שאם תבוא ותפציר שאתה אוהב אותי ומצטער זה יעזור לך במשהו, כי התוכנית הזו לא עובדת כל כך טוב". היא משכה בכתפיה ושלבה את ידיה בתימהון מתבוננת בי בגיחוך.
העברתי את משקלי מרגל לרגל, לכך לא ציפיתי, נפלא, היא צוחקת עליי.. התאמת שכל הפרסום די השכיח והדחיק את הרגישות ואת הצד הרומנטי שבי, התרגלי שכל בחורה ובחורה נופלת לרגליי בלי למצמץ.. אך עופרי שונה, וזה מה שאני אוהב בה.. אבל ברגע הזה, רק התפללתי שהיא תהיה מוכנה לשחרר זאת ולהמשיך יחדיו אתי לעתיד יפה וטוב יותר. "אני אהיה מוכן לעשות הכול". אמרתי בפשטות והדרך שבה התכוונתי למילים הללו הפתיע אותי.
"יופי, זה יהיה קל.." חייכה והתקרבה אליי, כורכת את זרועותיה סביב צווארי וגורמת לי לרטוט ולהפוך לפקעת אחת של שכרות ועצבים בין רגע, אוי מתוקה.. "בגלל שאין לך דבר לעשות!". צעקה עליי וסתרה לי מעיפה אותי ממנה.
אחזתי בלחי הלוהטת שלי, לעולם בחורה לא סתרה לי! "עופרי, מה לעזאזל..?!" השתנקתי מוכה הלם.
"מה זאין? לא מסוגל לחטוף סתירה קטנה? בושה! בחורה מסוגלת לחטוף את האגרוף הארור שלך.. מי יותר חזק עכשיו?" ירקה לעברי. "צא לי מהבית, צא!". צווחה עליי ופתחה את הדלת לרווחה. "אני לא רוצה לראות אותך יותר לעולם, אני שונאת אותך זאין! שונאת בכל לבי!".
המילים שלה חתכו את נשמתי כאלפי סכינים, הכאב היה קשה מנשוא, דמעות עמדו בעיניי ולא יכולתי להשלים ולהתמכר לכאב ולאובדן, לאור העובדה שזהו זה, הסיפור ביני לבינה נגמר.. זה חדר לעורקיי כחומצה רעילה וגרם ללבי להתכווץ בכאב, ראשי קדח בחוזקה וקרביי להטו, בית החזה שלי בער כאש להבה יוקדת וכל כחותיי נגזלו ממני, הקרקע נקרעה מתחתיי ואני עצמי ככלי שבר מסמן בראשי לשלילה, לא הייתי מסוגל להשלים עם כך.. לא, זה לא יכול להיות! "עופרי.. לא". לחשתי, העולם החשיך ונדם מלכת, רציתי לברוח מעצמי באותם הרגעים שנדמו כנצח שהיא סמנה באצבע הארוכה לצאת מבעד לביתה, חשתי מקובע לצדה, לא הייתי מסוגל ללכת.. בטני התהפכה ונקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח, גרוני היה חנוק וכל מערכותיי דלקו, כל איבר ותא בגופי התרסק ונחרב וכל סערה סמרה.. הקירות סגרו סביבי וחנקו אותי, חשתי כלוא, אזור באזיקים, בשלשלאות פלדה לסוף.. לייאוש.. לכאב.. כיצד יכולתי להיות כה טיפש לעזאזל?! רציתי לצווח אל רקיע השמיים אלפי קללות, יכולתי לומר כה המון, זה ממש עמד לי על קצה הלשון רק התפוצץ ושבר עוד משהו בתוכי, המראה שלה הכה בי בחוזקה וגרם לי לפלוט אנקת ייאוש.. "בבקשה, אהובה שלי, אני מתחנן..-"
"לך!" קטעה אותי ודמעות עמדו בעיניה. "לך!" חבטה ברגליה על גבי הרצפה.
תפסתי את ראשי בין ידיי ולא האמנתי שזה באמת קורה.. לבי נשבר, דמי התפרע בווירדיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, מיץ מרה עלה בגרוני וחשתי שאני מעדיף לסבול שנים בקור הקר ביותר ולא לשמוע זאת ממנה, לראות את מבטה מלא השנאה ולדעת שהיא לא שלי עוד.. נשמתי עמוק וזה צרב ככוויה, עורי גולף וחשתי כיצד אני חרוט ומצולק באלפי קולות, ריחות, מבטים, נשיקות, מגע.. כיצד היא חרוטה ומצולקת בי.. כעבר.
יצאתי מהדלת וסגרתי מאחוריי, נכנסתי למכונית שלי והשפלתי את ראשי חובט בהגה, הדמעות נזלו ללא כל שליטה.. מתמכר לאובדן של הלב השבור, כיצד טעיתי כך?

* מנקות מבטה של מאיה *

אכלתי קראוסון וחשתי ריקה, חלולה, כאילו דבר לא נכנס והוא בעל משמעות, אבדתי את ליאם, איני מסוגלת לחזור אליו.. לא משנה אם הוא היה חייב או לא חייב לי דבר מה, הוא אינו יכול לשפוך את לבו לפני רגע אחד ורגע אחרי זה כבר להתנשק עם משהי בהלבשה תחתונה במיטה.. אחזתי בקרואוסון בחוזקה מועכת אותו בידיי, כאילו והוא.. – "מאיה, חדלי! את מביכה אותי!". נזפה בי אלנה ופנתה את הצלחת שלי נושפת על גבי הפוני הארוך שלה.
גלגלתי את עיניי ופלטתי אנקת ייאוש. "את לעולם לא תביני כיצד אני חשה.. הזוגיות שלך ושל הארי ממש בשיאה!".
היא לפתע קפאה במקומה והבליעה חיוך מתיישבת לצדי. "נכון היריד שהיה בחודש שעבר?" קפצה במקומה.
נאנחתי לא מאמינה לאן אני נקלעת. "כן..?"
"הוא אמר לי שיש לנו יותר!". חבקה אותי ומעכה אותי, לעזאזל.. מסכן הקרואוסון, הוא היה טעים.. אבל אני כלל לא טעימה או נחמדה, מזמן איני אותה מאיה שהייתה בעבר.. ובמקרים רבים אפשר לומר שגם אין לי עוד טעם בכלל להישאר כאן.. במה אני תורמת מלבד בלפגוע ולהיפגע? אילו ורק יכולתי לקחת נשימה אחת ולהתחיל הכול מההתחלה? לחיות את החיים רק לרגע אחד כמו פעם, באותו היום שנה שלנו בפריז.. עצמתי את עיניי ודמי התחמם בעורקיי, לבי הלם בחוזקה וכל שריריי נמתחו בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים, רעותיי צרבו כאש וגרוני היה חנוק.. אוי, כיצד הייתה לנו אהבה אדירה..-
"את מקשיבה לי?" שאלה אלנה בכעס.
פקחתי חצי עין. "כן, זה נפלא לני.. אני באמת שמחה בשבילכם.." מלמלתי כדרך אגב והעברתי קצוות שער סוררת לאחורי אוזני, מדוע לא מגיע לי רגע אחד של שקט?
היא לפתע זקפה את גבתה בתימהון. "מה קרה מאיי? הכול בסדר?" שאלה בדאגה וסקרה את טווי פניי.
חבקתי את עצמי וחשתי שקופה, לא, אסור לי להראות כאב, אסור לי להראות חולשה.. אני חייבת להישאר חזקה, אסור לי ליפול.. האוויר נגזל מרעותיי וחשתי חור שחור באמצע גופי, חור של ריקנות וכאב, של ייאוש ותבוסה.. כאילו ויורים בי בלי למצמץ וקוטלים בין רגע, הצלחתי לעבור כה המון מוקשים בחיי אבל אני עייפה מלהילחם ולהשיב מלחמה תמיד.. אני רק צריכה עזרה, מישהו שיציל אותי.. ממני. מהאופי הקשה והקשוח שלי, חומות הפלדה האטומות עד הסף.. "לני…" לחשתי ודמעות עמדו בעיניי. "אני שונאת את עצמי ואת החיים שלי..!".
היא עטפה אותי בחום ונשקה לראשי בין רגע. "אל תגידי זאת לעולם!". השתנקה. "את יפהפייה, חכמה, מוכשרת ובעלת לב זהב.. אין דבר כזה אדם מושלם אך למרות הכול החיים נהדרים וחשוב להסתכל על חצי הכוס המלאה". חייכה אליי חצי חיוך.
בלעתי את רוקי וזה צרב, מדליק את כל מערכותיי בין רגע. "לא לני, אני אפילו לא קרובה ללהיות אדם כזה.. אבדתי את אהבת חיי, אין לי משפחה, אין לי חברות כמעט.. אין לי כלום.." רעדתי ולא האמנתי שאני באמת אומרת זאת, פורקת לפחות עשירית מהדברים החוצה.. זה הכה בי בחוזקה וגרם לכל סערותיי לסמור ולצמרמורת המייסרת ללפות אותי.
"סתכלי סביבך, את חשובה ויקרה לכל כך המון אנשים! אנחנו לעולם לא נעזוב אותך, את חלק בלתי נפרד מהמשפחה הקטנה שנוצרה לנו, אני אוהבת אותך כל כך מאיה.. אולי זה לא נראה כך אבל בלעדייך ובלי המלחמת מים הקטנה שלך בסלון שלי כיצד הייתי מפסיקה לבכות? וכיצד הייתי מצליחה לנצח בתחרות ביריד בלעדייך? את חלק כל כך חשוב מהחיים שלי ואני מרגישה ממש גאה שאני מכירה ילדה כמוך.. אל תתני לאיש לומר לך אחרת, את טובה מדהימה בזכות מי ומה שאת ומה שיש לך כאן, עמוק בפנים בלב.." היא הצביעה על לבי. "את זאת אף אחד לא יכול לשנות או לקחת מלבד עצמך, אל תהרסי זאת.. בזכות הלב המדהים שלך כולם אוהבים אותך, לאף אחד אין חיים מושלמים ותאמיני לי.. גם אני לא סובלת את המשפחה הארורה שלי, ולכל אחד מגיע לאהוב ויש לך אותי ואת הבנות ואת הבנים.." היא חייכה אליי חצי חיוך והגישה לי כוס שוקו של מישהו שהזמין בכלל, הבלעתי חיוך מכך ולגמתי לגימה קטנה. "בחיים יהיו לך עוד המון עליות ומורדות, וכנראה שהיום הפסדת.. אבל מחר את אולי תנצחי ותתמודדי בפני הרפתקאה חדשה, אתגר חדש.. חשוב תמיד להתרומם מחדש לא משנה עד כמה המכה כואבת, זו הגדולה של האדם".
נתתי לה נשיקה על הלחי והמילים שלה חדרו ללבי עמוק וצבעו אותו באלפי צבעים, היא מדהימה. "אני אוהבת אותך לני!".
"אלנה שאנל, אם את לא באה לקחת את ההזמה אני מפטר אותך!". הבוס שלה צעק לעברה.
היא גלגלה את עיניה. "רק רגע, בבקשה.." מלמלה והתבוננה בי במבט ארוך וחודר. "את בטוחה שהכול בסדר?"
הנהנתי, לעולם לא היה טוב יותר. "כן.." לחשתי והיא התרוממה. "אלנה!" קראתי לעברה והיא הסתובבה בין רגע. "תודה". קרצתי לעברה והתרוממתי לכיוון היציאה. "אז נפגש מאוחר יותר?" זרקתי כדרך אגב.
היא הנהנה. "ברור מאיי, מתי שרק תרצי". זרקה כדרך אגב ורצה לכיוון המטבח.
לפתע קבלתי הודעה:
שולח ההודעה: נייל.
ההודעה: 'מאיי, אני רוצה לפגוש אותך, את פנויה להערב? יש לי שאלה קטנה לשאול אותך..'
לבי החסיר פעימה והטלפון כמעט נשמט מידי.. מה זה אמור להביע ומה אני אמורה לענות על דבר כזה?

*מנקודת מבטה של אלנה*

חשתי את משקל גופו שלוחץ על שלי.. לוחץ בחוזקה ולא מרפה, הוא שבר אותי ורסק, קרע אותי לאלפי חלקים, כל פיסת עור שהתרככה בשלו צרבה ככוויה ורטטה בעוז מחשמל ומדכא, ראשי הסתחרר בתוקף כמטען חשמלי טעון בזוג קוביות קרח קפואות, הקרקע התמוטטה מתחתיי וכל עולמי החשיך ונדם מלכת, דמי התחמם בעורקיי וקרביי להטו, תחושה מורטת עצבים כיווצה ולפתה את כל גופי וגלפה אותי.. חודרת כה עמוק וכמכה מענה מתחת לחגורה גורמת לי לפלוט אנקת ייאוש, כל סערותיי סמרו ואלפי הצלפות הצליפו שוב ושוב על גבי עמוד שדרתי ללא כל טיפת רחמים, ללא כל טיפת אנושיות.. גרוני היה חנוק מגוש הדמעות שרובו נזל והזכיר אותי דרך עיניי האפורות והצלולות למדי.. חשתי כה מלוכלכת, כה גועלית ובוגדת.. ורק המחשבה שהארי אמור להגיע לכאן עוד שעתיים לאחר המצב המטורף שאני אזוקה אליו בשלשלאות פלדה מענקות וחותכות, גרמה ללהב חד ומושלם לפלח את נשמתי ולגרום לי לדמם בכל חלקיק וחלקיק בגופי, הכאב היה כל כך אמיתי.. כל כך נכון.. כל כך מורגש ומייסר.. כאש להבה שבערה ברעותיי וגרמה לכל כוחותיי להיגזל, חשתי שאבדתי כל פיסת אור ותקווה, הכול אבד לי והתפוגג, אני עצמי ככלי שבר מסריח וארור שנחרב עד עפר.. וידעתי שלמרות כל מה שאני מקבת והארי מקבל בחוסר ידיעה, יש לו עדיין כל חלק ממני.. אני עדיין של הארי ואך ורק של הארי.. נסתי לראות זאת כך אבל כשלחץ עליי יותר וחבט בי בזמן שנסתי להתנגד, צווחה הדהדה בכל מערכת, תא ואיבר בגופי וגרמה להם לרטוט ולהשבר.. עצמתי את עיניי כבר רגילה לכאב, רגילה לכמות האיפור שאשים לאחר מכן, כבר התחלתי לחשוב על שקרים שאומר.. פשוט נתתי לידיו החזקות לחבוט בבטני, לחבוט בירכי, למשוך בשערי ולשיניו לקרוע את עורי בנשיכה מענה.. הייתי הבובת שעשועים שלו, חפץ, חסרת ערך או כבוד.. למה אני נותנת לו זאת?
בשביל הדבר ששווה יותר מהכול, בשביל האדם שאי אוהבת יותר מאשר את עצמי אם יש בכלל מה לאהוב בי, בשביל הארי.
"ג'ייק.. אתה מכאיב לי.." השתנקתי ברעד נזהרת בנימת קולי.
הוא צחק. "יופי, זו המטרה, זה לא גורם לזה להיות לוהט יותר?"
סמנתי בראשי לשלילה. "לא, בכלל לא.." הצצתי בשעון. "כדאי שתלך, הוא עומד להגיע". אמרתי בקול חנוק ודמעות עמדו בעיניי אך מהרתי למחות אותן, בלעתי את רוקי וזה צרב, לוכדת את שפתי התחתונה בין שיניי, תהיה חזקה, אל תראי לו שכואב לך, אל תתני לו לשבור אותך! "מחר.. מחר באותה שעה..?" שאלתי ברעד יודעת שהוא אוהב שאני מי ששואלת.
הוא נשק ללחי שלי. "חומד, מחר אני לוקח אותך למועדון".
מצמצתי בעיניי. "ל.. למה.. למה אתה לוקח אותי.. למועדון?" לא הצלחתי לדבר והכול סגר סביבי וחנק.
הוא גלגל את עיניו. "למה את מגיבה כך? יש בעיות?!". הגביהה את קולו.
קשרתי את אצבעותיי האחת בשנייה והחלתי להתלבש וכך גם הוא, עם הגב אליו, לא רוצה להכיר בקיומו, לראות אותו. "אני לא רוצה ללכת למועדון, אני..-"
ולפני ששמתי לב ראשי נחבט בשידה ויכולתי לחוש דם מהמצח שלי, מה לעזאזל?! "אתה משוגע?!" צעקתי עליו וחשתי שאני לא מסוגלת לקום מהרצפה.
"את תעשי מה שאני יאמר, ברור?!" הוא בעט בי . "וזה לא מעניין אותי אם את אוהבת זאת או לא!". ירק.
הנהנתי בחולשה. "כן.. כן מה שתגיד.." פלטתי.
הוא חייך. "יופי חומד, נתראה". זרק ויצא במהירות מביתי, נסתי להתרומם ולהתמקד מחדש, אבדתי את תחושת הזמן, אבדתי את עצמי.. חשתי אפופה ומסוחררת, חסרת אונים או כוחות, תפסתי את ראשי בין ידיי, אלוהים, כאב…
פשוט נפלתי והחלקתי, נחבטת ברצפה, החלתי לראות שחור ולאבד כל מגע מסוים.. "הארי.." פלטתי ועצמתי את עיניי כחסרת כוחות ויכולתי לראות נער עם עיניים ירוקות כזוג כדורי אקדח שגרמו רק לרגע ללבי לרטוט רץ לעברי בהיסטריה.
"אלנה!!!".

-המשך יבוא-
מצטערת שזה קצר אני פשוט כל כך מתרגשת ממחר כמו לא יודעת מה חחח.. יואו אני לא מאמינה, סוף כל סוף – פאקינג חופש גדול!!