שלום, יפהפייה – פרק 29. (אחד הפרקים האהובים עליי!)

~מנקודת מבטו של הארי~

השתמשתי בכתפיים שלי נגד דלת העץ החזקה ודחפתי את עצמי פנימה, מדוע היא אינה פותחת לי לכל הרוחות? "קדימה..!". השתנקתי. התרחקתי במעט מהדלת ועצמתי את עיניי, נושם עמוק אל תוך קרביי וכל מערכותיי דלקו בין רגע.. אני חייב להגיע אליה, לבי הלם בפראות ודמי התחמם בעורקיי, חשתי שריפה בבית החזה שלי וראשי קדח בחוזקה, זו הנערה שהתאהבתי בה למען השם ודבר לא יעצור אותי מלהגיע אליה, אני אטפס על הפסגות הגבוהות ביותר ואשחה את כל האוקייאנוס, אף בן אנוש בכל העולם לא יעצור אותי מלחבק ולנשק אותה ולדעת שהיא בסדר.. אני פשוט צריך לדעת זאת, אני צריך אותה. הסתערתי על הדלת ודחפתי אותה מאמץ את כל שריריי בתחושה מורטת עצבים, היא החלה להתנדנד ונפתחה פחות או יותר, הבלעתי חיוך והאוויר נגזל מרעותיי.. פתחתי אותה לרווחה וסקרתי את הסלון הבינוני והחם שלה.
האורות היו מכובים ולא נשמע ולו קול אחד, אולי היא לא בבית? תהיתי ביני לבין עצמי, אך הדבר חסר היגיון.. קבענו שאני אבוא אליה הלילה, היא לעולם לא הבריזה לי, לפחות בלי להודיע לפני.
רצתי במעלה המדרגות לכיוון החדר שלה, המדרגות לא נגמרו ובכל מדרגה בטני התהפכה עוד יותר, זיעה קרה כבשה את מצחי וכל כולי נדרכתי לעבר הלא נודע, נכנסתי לחדרה וקפאתי במקומי, הלב שלי צנח על גבי הרצפה ונשבר למליוני חלקים.. תפסתי את ראשי בין ידיי. "אלנה!". צעקתי ונפלתי על גבי הברכיים שלי, הקרקע התפרקה מתחתיי ואבדתי את העשתונות, הכול החשיך מסביבי.. לא, למה, מה קרה?!
תפסתי את ראשה בין הידיים שלי והנחתי אותו על גבי הברכיים שלי מזיז את שערותיה מטווי פניה היפהפיות באצבעות רועדות שנוגעות בעור הקר שלה, ירד לה דם מהמצח.. שטף דם.. דמעות עמדו בעיניי, לא, לא יכול להיות שזה קורה לי! "אלנה, פקחי את עינייך! אלנה, פקחי את עינייך!". צווחתי בייאוש בתקווה שזה יעזור, שהקול שלי יצליח להעיר אותה. בחנתי את עיניה העצומות ודבר לא השתקף, לא קבלתי תגובה, השפלתי את ראשי ונשקתי למצחה. "התעוררי. בבקשה, תתעוררי!".
הגוף שלה נראה חלש מידי, שבור מידי, רק רציתי לנער אותה עד הסף ולהוציא את הצווחה שהדהדה בכל גופי וגרמה לכל מערכת, תא ואיבר בגופי לרטוט. עצמתי את עיניי ונשאתי אותה בידיים שלי, היא הייתה כל כך קטנה, כמו תינוקת שמעורסלת בין זרועותיי, השכבתי אותה על גבי מיטתה ונשכבתי לצדה, אוחז באצבעה ומעביר אותה לאורך הלסת שלי, לאורך שפתיי ונותן נשיקה קטנה, דמעות עמדו בעיניי. "לני.." לחשתי ורצתי ללמטה, למטבח בחיפוש אחר קרח ומטלית על מנת להפיג את הנפיחות.
למה היא עושה לי את זה?היא באמת רוצה לגרום לי כעס? פתחתי את המקפיא לרווחה ושלפתי זוג קוביות קרח גדולות וקפואות בצורת קובייה מושלמת, סרקתי את חלל המטבח בעקבות מטלית.. יכולתי ממש לחוש את הכעס ואת האופל בוורידים שלי, יש לה כה המון צלקות, כה המון סימנים.. ידעתי שאביה היה מכה אותה בילדות, אך לעולם לא ידעתי מה הסיפור של אמה.. ואני רוצה לדעת כי אני יודע שזה השפיע עליה וזה עדיין משפיע עליה, ולמרות שיש לי כבר מספיק קושי ובעיות על הגב אני רק רוצה למחות ולספוג כל דמעה וכאב ממנה ולהעביר אליי, לשנות את דעתה ואת חייה, אני רק רוצה להיות בשבילה בכל רגע ורגע בחייה כי היא חשובה לי, כי היא שווה זאת, כי התאהבתי בה.. ללא כל דרך חזרה. ורק המחשבה שמישהו פגע בה עכשיו בזה הרגע, ממש דקה או שתיים לפני שאני נכנסתי, הטחתי את ידי בכעס על גבי השולחן אוכל שלה ושלפתי מטלית אדומה ורכה, אני אתפוס את המניאק שפגע בה וכשאני אראה אותו הוא לא ידע עם מי הוא יסתבך.. הוא נגע ופגע במשהו ששיך לי, הוא פגע בלני, בלני שלי!
רצתי חזרה במעלה המדרגות והנחתי את הקרח על גבי מצחה, נשכב לידה וכורך את זורעי החופשייה סביב אגנה ומאמץ אותה אל חיקי, רפרפתי ברצף של נשיקות במורד הלחי שלי, בזווית פיה, מתענג ונוצר זאת עד כמה עמוק שרק אפשר בלבי ובראשי, היא הצליחה לפתוח את כל הצלקות ואת הגבולות שלי, מתחה אותי והפנטה עד הסף, וגרמה לי לראות את האור.. את טיפת התקווה בטירוף שבו אני חי, הבלעתי חיוך וחככתי את הלחי שלי בקצה ראשה, מצחיק לחשוב שהארי סטיילס המפורסם הוא בעצם אדם אפל ודפוק בראש בכל מובן שהוא, אדם רע ואכזר ללא כל טיפת רגש, והיא.. כל כך חפה מפשע, כל כך תמימה.. שבדרך פלא גם אוהבת אותי. כיצד זה אפשרי? אין לה כל טעם בי.. אני חי לבד, אני ישן לבד, אני קם לבד – לא נתתי לאיש להיכנס מספיק עמוק ללבי ובמיוחד שלא לאישה! מה מיוחד בה? מה כל כך שונה בה שפשוט משך וכשף אותי ללא כל טיפת שליטה מסוימת, כעש שנמשך לעמקי האש היוקדת ולגרום לי ליפול לרגליה..?
התבוננתי בה, והחרב החדה שבחדות, כלהב חד ומושלם של תשוקה שפלח את כל גופי וגרם לי לדמם מבפנים בכל חלקיק וחלקיק שבתוכי, כמכה מענה מייסרת מתחת לחגורה הצמרמורת לפתה אותי וגרמה ללבי להתכווץ ולהלום בחוזקה, הבלעתי חיוך ונשקתי נשיקה קטנה לשפתיה, היא פשוט.. היא.
לפתע היא רטטה בין זרועותיי ומלמלה בישנוניות. "תישאר"
עיניי נקרעו לרווחה ודמי נזל מפניי. "אני לא אולך לשום מקום מתוקה, אני כאן". ולפתע הטלפון שלי התריע על כך שקבלתי הודעה חדשה, גלגלתי את עיניי והתעלמתי מכך, שילכו לעזאזל כולם, אני כאן עכשיו ושום דבר לא יגרום לי להוריד ממנה את הידיים, ידעתי שיש לי סוד אחד שהיא לעולם לא תדע, שאיש אינו יודע, חייכתי חיוך רך מהבעת פניה כשראתה את רכב הגרוטאה שלי, הסיפור כיסוי על מנת לא לגרום לאף צלם פפרצי חטתן לעקוב אחריי.. אבל אני גם לא רוצה שהיא תדע, היא מעורבת מספיק, והדבר היחידי שחשוב ובעל ערך בחיי זו היא, היא הכול בשבילי.. ואני רק רוצה לשמור אותה בטוחה. לעולם לא באמת ידעתי שאני מחפש אהבת אמת.. מעולם גם לא האמנתי באהבה, אך אם ומשהו יקרה לי עוד חודש כי הרי בלתי נתן למנוע את הבלתי נמנע, לפחות אני אמות או אשותק או יקבל אירוע מוחי בידיעה שקיימת אהבה בעולם הזה ושאני חשתי נאהבת פעם ראשונה בחיי. "תודה לך, אלנה.." לחשתי לאוזנה.
היא השפילה את ראשה לבית החזה שלי. "אל תלך.." היא נאנקה. "זה קר.."
"אני מצטער, חייבים להוריד לך את הנפיחות". לחשתי ונשקתי לאוזנה, לאחר מספר דקות הנחתי את המטלית על גבי השידה, אומנם אנחנו לא נשכב היום אבל זה באמת לא חשוב לי כי לא באתי בשביל רק לעשות זאת, באתי למענה.. הגעתי הנה הלילה כי התגעגעתי אלה לאחר ההופעה היום בצהריים, הגעתי הנה כי היא המקום הכי שפוי ובעל הנחמה בחיי, הגעתי הנה בשביל רק להתחבק אתה ולשבת מול הטלוויזיה ולצחוק, לעשות כל מה שזוג נורמלי עושה.. גלגלתי את עיניי, זה בלתי אפשרי, אתי לעולם לא תהיה זוגיות נורמלית, אפילו משחק כדורגל אי אפשר לראות לפני שהיא מתחילה לחמם אותי שוב ולגרום לכל כולי לקפוא ולהשתוקק לה מחדש.. רק עליה אני חושב, כל יום, כל שעה, כל דקה וכל שנייה ארורה.. הבלעתי פיהוק ונאנחתי. "לילה, אהובה.." מלמלתי ועצמתי את עיניי נסחף לשינה עמוקה, טרופה בסיוטים על ילדה קטנה בעלת זוג עיניים אפורות שבורחת מאביה..

~מנקודת מבטה של אלנה~

השפלתי את ראשי אל כוס התה החם וחשתי כיצד ראשי כואב וקודח בחוזקה, תחושה חלחלה בעבעה בבטני וגרמה לה להיקשר באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח, רעותיי בערו כאש להבה וגרמו לכל כוחותיי להיגזל, זה חלחל לי עמוק וכמכה מענה ומייסרת מתחת לחגורה גרוני היה חנוק ודמעות הציפו את עיניי, נשמתי נגזלה ולבי להם בפראות, דמי התחמם וזרם בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים אך כבר חשתי כל כך חלשה ושבורה מבפנים ומבחוץ, כל כך חלשה ככלי שבר שנחרב עד עפר.. המכות עדיין צרבו כל פיסת עור בגופי וגלפו אותי, מצולקות בלבי ובנשמתי, כל סערותיי סמרו ונפרקתי על נשקי, נסתי לבלוע את רוקי אך הדבר צרב וגרם לקרביי ללהוט, חשתי שאיני מסוגלת לשלוט בעצמי והקרקע, כל עולמי מתפרקים ונרמסים מתחתיי ואני נופלת יחד לתיהום האפלה.
"למה את בוכה אלנה?" הארי שאל בדאגה והגיש לי את החביתת ירק שהכין לי, ולפתע הכול עצר מלכת ותחושות חמות ורכות הכו והצליפו בי, לבי הלם בחוזקה ולכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, כפות ידיי הזיעו במעט והפרפרים הציפו את בטני, דמי אמר שירה בוורידיי וכל מערכת, תא ואיבר בגופי רטטו ברגש, צמרמורת מדגדגת ועוקצנית מורטת עצבים הציפה אותי וראשי הסתחרר ונאבדתי בין רגע, נפרקת על נשקי ונופלת מחדש, חשתי פקעת אחת של עצבים ושיכרון חושים מטורף וממכר, מהפנט ומכשף במקומי כשלגמתי, שאפתי, חשתי אותו ונצרתי בתוכי.. הוא יפהפייה, הוא דאג לי, הוא טיפל בי, הוא לא עזב אותי.. הוא שמר עליי. "הארי.." לחשתי מנסה להבליע מילים, תמיד כשאני רואה אותו הכול נאבד ונשרף בפי ואיני מסוגלת לשלוט ביצרים שלי, לנשק אותו,לחבק ולהתפרע.. רציתי את הארי כל כך עד כאב, הוא נכנס עמוק ללבי ללא כל דרך חזרה ואיני מוכנה לוותר עליו.. מדהים לחשוב שהכול התחיל בעזרה לחברה חולה, ורצף האירועים היה מטורף.. – "את בסדר?" שאל והתיישב לצדי.
הנהנתי בחולשה. "כן, ברור.." מלמלתי והתבוננתי בעיניו, הוא התקווה שלי, הוא העוגן שלי, הוא הקרן אור ליופי ולביטחון העצמי.. הוא הכול. "תודה לך הארי, באמת". חבקתי אותו בחוזקה וטמנתי את ראשי בחזהו החשוף, שואפת את הריח האהוב עליי ביותר בעולם, ריח של אושר ושל סבון נוזלי או פשוט ריח הארי סטיילס שלי, הוא החזיר לי חיבוק ונשק לראשי. "אין על מה, לעולם לא הייתי עוזב אותך". חייך.
"אבל מביך לחשוב שראית אותי כך.." מלמלתי, וזה הכה בי בחוזקה שוב ושוב, הוא ראה אותי פשוט חסרת כוחות, מוטלת ברפיון על הרצפה. העברתי את ידיי בשערו הרטוב וקרבתי אותו אליי על מנת לנשק אותו, הוא החזיר לי נשיקה משכרת חושים ופורקת, נמכרו האחד על השנייה.. נקשרים ונקרעים, משלימים האחד את השנייה.. מאוהבים ללא כל סוף, לשוני פגשה בשלו והוא העלה אותי עליו, ונעמד בזמן שכרככתי את רגליי סביב אגנו, הוא התקדם לכיוון הכורסה ונשכב אליה כך שאני שוכבת עליו, הבלעתי חיוך יודעת לאן הוא לוקח זאת. "הארי, רק התקלחנו עכשיו!".
"אז מה?" שאל בתמימות ושנינו צחקנו, ולפתע הוא הרצין, הרצין מאוד. "מה קרה לך?"
השפלתי את ראשי ומהרתי לאגור כוחות ואוויר לנשימה. "נפלתי, כבר אמרתי לך.."
"כן, כמו שאת תמיד נופלת". חייך אליי חצי חיוך רך ונשק לקצה אפי. "את מגושמת קצת וזה חמוד, אבל באמת לני, את ממש דממת ותסתכלי על עצמך, על הפנים שלך, מאיפה כל הסימנים הללו?!" שאל במעט כעס והגביהה את קולו, לא יכולתי לכעוס עליו כי ידעתי שזה נובע רק מתוך דאגה.. אך אם אני אספר לו הארי יסתבך, איני יכולה. "הארי, בבקשה, די.." אני מוכנה לבלום כדור אקדח למענו, ברור שאוכל לסבול זאת.
לפתע הוא קפא במקומו ונראה אבוד, דמי נזל מפניי – על מה הוא חושב לעזאזל? "את.. את מנסה להתאבד? את אוהבת לפגוע בעצמך?" שאל ברעד.
עיניי נקרעו לרווחה. "מה לעזאזל..?! לא, הארי! שיט, לא! למה שאני ארצה לנטוש אותך אי פעם?"
הוא משך בכפתיו ונשם בהקלה אך לפתע נעמד במקומו ואש לוחמנית בערה בעיניו. "מי. היה. כאן?"
עכשיו אני מי שקפאה, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי וקשרתי את אצבעותיי האחת בשנייה, התרוממתי ממקומי והתרחקתי ממנו. "אף.. אף אחד.. למה שמישהו יהיה כאן?"
"אל תשקרי לי! לעזאזל, רק בלי שקרים! אני לא מומחה בזוגיות אבל על פי מה שידוע לי חייב להיות אמון! אל תגרמי לאמון שיש לי בך להיגזל ממני". ירק זאת באגרסיביות.
עצמתי את עיניי. "ג'ייק.." לחשתי. "זה היה ג'ייק.. תמיד היה". דמעות עמדו בעיניי שוב.
"מה החתיכת חרא הקטן הזה עשה לך?!". הוא צווח עליי והתקדם לעברי תופס אותי בין ידיו. "תגידי לי עכשיו מה המניאק הזה עשה!!".
"הארי תרגע אני לא יכולה לדבר אתך!" דחפתי אותו ממני. "הוא שכב אתי בכוח, הכה אותי כי הוא אוהב זאת וגם בגלל שהתנגדתי ו..-"
לפתע דמעות עמדו בעיניו גם והוא התרחק ממני. "רגע, אלנה.. את.. את נתת לו? אהבת שזה כך?"
"מה? למה שאני ירצה שמישהו יכה אותי?! אתה פסיכי!". ירקתי לעברו בכעס ובאשמה. "הוא איים שאם תדע זאת הוא יביא את כל החברים העבריינים שלו ויהרוס לך את החיים וגם יכה אותך עד נזק בלתי הפיך, לא יכולתי להרשות זאת לעצמי.. לא יכולתי להרשות לעצמי שתפגע… אתה הכי חשוב לי בעולם הזה הארי!".
"אלנה". הוא אמר בקשיחות ובמבט האפל שלו, של אותו ילד – נער שהיה חייב להתבגר מהר מידי. הוא התבונן בי במבט הארוך והנוקב שלו, שבוחן ורואה דרכי, משתקף בי. "אני יכול לדאוג לעצמי".
לכדתי את שפתי התחתונה. "ואם באמת תפגע? כיצד אתה יכול להיות כל כך אנוכי?!"
"אנוכי?! אני אנוכי?!" הוא צעק עליי שוב פעם בקול הקודם שלו. "לא אני מי ששיקר לך, את שיקרת לי כל הזמן הזה.. כיצד הייתי כה טיפש ולא ראיתי זאת עוד מהרגע של ההודעה שהוא שלח לך?" תחב את ידיו בשערו באצבעות.
"אתה לא מבין שעשיתי זאת לא בגלל שאני אוהבת אותך.." ולפתע לא ידעתי כיצד אני אומרת זאת, עיניו נקרעו לרווחה כלא מבין לאן אני חותרת. "אני עשיתי זאת בגלל שאני מאוהבת בך, אני מאוהבת בך בכל לבי!".
הוא התאבן כאבן ונראה חיוור כסיד, השפיל את ראשו ורק התפללתי לדעת על מה הוא חושב. "אני.. אני חייב ללכת.." מלמל ופשוט יצא מהבית טורק את הדלת מאחוריו, נפלתי על גבי הרצפה והשפלתי את ראשי, לא.. הוא לא יכול לברוח, לא אחרי שאמרתי לו שאני מאוהבת בו, מאוהבת זה לא כמו אוהבת.. אפשר לאהוב המון אנשים, הוא פשוט שבר לי את הלב למיליוני רסיסים והרס אותי.. הוא לא יכול לוותר ולעזוב את כל מה שהשגנו!
***
התקשרתי להארי שוב ושוב, הוא כבר מאתמול לא עונה לי.. חשתי חסרת תקווה, ולפתע הדלת נפתחה לרווחה במשיכה אחת וכל מערכותיי דלקו ורצתי לדלת. "הארי!". קראתי באושר אך נכביתי בין רגע כשראיתי את לואי וליאם עומדים שם. "היי חבר'ה.." מלמלתי. "מה אתם עושים כאן?" שאלתי בבלבול ואחזתי בתג העובד שלי, אני רשמית עובדת בבית קפה הארור והמחורבן הזה.
"אלנה, את חייבת לבוא אתנו עכשיו!". לואי משך אותי בידו וגרר אותי לכיוון המכונית שלי בזמן שליאם טרק את הדלת מאחוריו. "מה.. מה קרה?" שאלתי בבלבול.
"הוא אבד את זה, אלנה.. הוא אבד את העשתונות!". ירק לואי והדליק את המכונית שלו, לוחץ על גבי דוושת הגז, עיניי נקרעו לרווחה. "מה זה אמור להביע?!" שאלתי אוחזת טירוף.
"זה הארי, הוא הולך למועדון שבו ג'יק עובד, הוא הולך להרוג אותו.." הסביר לי ליאם מנסה להשמע במעט יותר רגוע אך הוא בעצמו לא השתלט על עצמו, אין מה להסביר, אני עומדת לאבד את הגבר שלי, פשוט כך, אדם אחד שלעולם לא נראה לי באמת התאבק באופן רציני עומד ללכת מול חבורת עבריינים שיכורים? דמעות עמדו בעיניי. "סע מהר, בבקשה לואי, אני חייבת ללכת לשם!". נסתי להיאחז בתקווה שעדיין לא הכול אבוד.. אך לא הייתי בטוחה בקשר לזה, לא הייתי בטוחה בקשר לכלום כבר.. היה נמאס לי רק להיאבק ולהילחם על הזוגיות הזו מפני כה המון מכשולים, ריבים ופחדים.. אך איני אוותר עליו לעולם.

רצנו לאחורי הבר וראיתי את הארי גורר את ג'יק, רק את ג'יק לשם. הוא בחן את סביבתו ולמרות שראה את שלושתנו הדבר לא שינה לו, הוא אחז בגרונו של ג'יק וזרק אותו על גבי הקיר, חובט את ראשי בבטון, ג'יק נפל על גבי הרצפה והארי החל לקלל אותו ולבעוט בו בפראות מפחידה וחסרת שליטה.
"אתה לא גבר!". ירק לעברו ובעט בבטנו. "איזה גבר מכה אישה ועוד נערה?!" צווח עליו ובעט בראשו, ג'יק נסה להתרומם אך הארי חבט בראשי והתיישב עליו, מתחיל לחבוט בו, לחנוק במקצת, לא מותיר לג'יק רגע אחד לנשום ולהגיב בחזרה. "אתה חתיכת שיט!"
ג'יק נסה להתחמק והחזיר לו אגרופים חלשים, אך אגרוף אחד נחבט בגבתו של הארי וגרם לו במעט ללכת לאחור, ג'יק נצל זאת והסתער על הארי והכה אותו בפניו ברצף,הארי חסם אותו במהירות ובעט לו בבטן, מתרומם וממשיך לבעוט בו, מעולם לא ראיתי מכות כל כך חזקות ופראיות כאלו, לעולם לא כאיתי את הארי שלי כך.. "מה קורה לו..?!" צרחתי בלחש ולפתע שמתי לב שלואי וליאם כבר לא לצדי, ליאם אחז בג'יק ולואי בהארי. "הארי תפסיק כבר אתה מפחיד את אלנה!". צעק עליו לואי וסימן לליאם לקחת את ג'יק לפינה, אך שני הגברים הללו היו כה חזקים ואחוזי טירוף, לא היה נראה כאילו אחד מהם עומד לוותר עד שהשני מת.. לא!
"תפסיק כבר טיפש אחד!". ליאם הכה את ג'יק וגרר אותו לפינה.
הארי נסה להשתחרר מלואי בכוח. "עזוב אותי לואי! אני חייב ל..-"
"לא הארי אתה תקשיב לי! אתה חייב להפסיק! אתה חייב להירגע עכשיו לפני שתאבד את הדבר הטוב ביותר שקרה לך אי פעם!".
הארי קפא בין רגע ומבטו התנגש בשלי וכל העולם קפא מלכת, התכווצתי והתרחקתי, פחדתי ממנו וממה שעשה, היו לי כה המון סיבות לפחד ממנו אך היה לו פשוט מבט של רוצח בעיניים.
"פאק!". הוא צעק. "אבדתי אותה!".
לואי חבק אותו חיבוק חזק. "אתה לעולם לא תצליח.. היא אוהבת אותך מידי, קדימה הארי, תרגע, תתבגר ולך אליה, אני לא עוצר אותך בגלל הלהקה והפרסום, אני עוצר ומציל אותך מעצמך כאן!".
"קדימה תברח, חתיכת חרא מסריח!". צעק עליו ליאם וצפה בג'יק קופץ למכונית שלו ונוסע.
הוא לפתע נעצר והתבונן בי ובהארי. "יופי הארי, שלושה בנים על גבר אחד, אה? זה עדיין לא נגמר, אף אחד לא משפיל אותי כך!".
"אתה בעצמך אמרת שתבוא עם כל החבורה שלך עליו, מי פחדן עכשיו?" ירקתי לעברו וגרמתי לכולם להתבונן בי מופתעים.
"סתמי את החרא שלך ילדה מטומטמת, היית אחת העלובות דרך אגב!". צעק עליי במבט מזלזל.
עיניו של הארי נקרעו בין רגע והוא פשוט זרק את לואי וליאם לצדדים. "אתה לא תדבר אליה כך!".
אך במהירות רצתי ועמדתי בין שניהם, עליתי על קצות אצבעותיי ובלמתי את הארי בכל הכוחות שעוד איכשהו נותרו לי, כבר היה חושך וקר עד העצם. "הארי, תפסיק, בבקשה.." לחשתי.
"אני לא מפחד ממך סטיילס". התגרה בו ג'יק. "בוא רק אני ואתה וכשאני אהיה מוכן.."
הארי הדק את כפות ידיו לאגרופים נוקשים. "בוא עכשיו נקבה קטנה!".
"לא!". צווחתי ."ג'יק סע מכאן עכשיו לפני שאני מתקשרת למשטרה!". שלפתי את הטלפון שלי מהתיק. "שכח מכל מה שהיה כאן בסדר? פשוט סע ותעזוב את הארי בשקט!".
ג'יק החל לצחוק בלעג. "מי נקבה עכשיו?" מלמל. "צריך בחורה שתגן עליך?"
ידעתי שזה מה שמחמם את הארי. "אתה לא רוצה לבלות מאחורי סורג ובריח לא? אל תתעסק לא איתי ולא עם הארי, קבלת את מה שאתה רוצה ממני, נכון? עכשיו לך!".
הוא פלט קללה קטנה ונסע משם בלי להתבונן בנו.
נפלתי על גבי הכביש וקברתי את ראשי בין ידיי, רציתי לברוח מהמועדון הזה, מהבנים, מהארי, רציתי לברוח מעצמי.. נסתי להאיץ את נשמתי, מנסה להקל את מה שקרה כאן כרגע, הארי הושיט לי יד אך עצרתי אותו והתרוממתי בכוחות עצמי.
"אני חושב שכדאי שתדברו בפעם אחרת.." מלמל ליאם והארי הנהנן אליו. "את באה חומד?" חייך אליי והותיר את הארי ולואי מאחור, הלכתי לצד ליאם וחשתי רק לצדו באמת מוגנת עכשיו. "רק, רגע.." מלמלתי כי חשתי חייבת לשמוע את השיחה ביניהם, לראות מה הוא חושב ומרגיש.
"אבדתי אותה, היא לא רוצה שאני אגע בה, היא מפחדת ממני!". דמעות עמדו בעיניו של הארי והוא תחב את אצבעותיו בשערו בכעס. "אני לא מאמין שאנחנו מוותרים על הזוגיות הזו.." הוא לחש.
"אל תשבר עכשיו, תן לה זמן אחי, אתם עוברים תקופה קשה אך לא מסוגלים לוותר אחד על השנייה, אל תדאג.. התקופה הזו רק תגרום לזוגיות שלכם להתחזק כי תתגברו עליה ביחד.." חייך אליו חיוך מעודד והוא צודק, עברנו כה המון תקופות ומצבים קשים יחדיו.
"אני באמת..-" אך הוא השתתק ולא יכול היה להמשיך לדבר.
לואי הנהנן. "כן, אני יודע, רואים זאת עליך". קרץ לעברו. "מה עוצר אותך מלומר לה זאת ולגמור את זה כבר?"
"כי… כי אני פשוט לא יכול.. אני לא יודע למה.." הוא אמר מיואש, השפלתי את ראשי והתבוננתי בו מבט אחרון, הוא נראה אבוד ורק מחפש מקום לקבור את עצמו בו, הדקתי את כפות ידיי לאגרופים. "אני לא יכולה להשאיר אותו כך.." לחשתי.
ליאם התבונן בי בדאגה. "תעשי את מה שמרגיש לך נכון, בכל מצב זה יהיה הדבר הנכון". קרץ לעברי.
"תודה לך לואי, על הכול, באמת". קרא הארי ויכולתי לשמוע את לואי צועד לעברנו.
לואי הנהנן אליו. "מתי שרק תצטרך חבר". חייך לעברו ונעמד לצדי. "את הולכת אליו למרות הכול?"
הנהנתי. "אני חייבת.."
הוא חבק אותי בחוזקה וליאם הצטרף. "לכי אליו, הוא זקוק לך יותר מאי פעם, הוא שונא את עצמו וחושב שהוא מפלצת!".
"הוא לא!". השתנקתי. "תודה על הכול חברים, אתם משפחה בשבילי.."
ליאם חייך ונשק לראשי. "ואת בשבילו".
רצתי לכיוון הארי, הוא התבונן בי מופתע ושפוט התפרקתי על גבי הצוואר שלו וחבקתי אותו בחוזקה, הוא השפיל את ראשי לצווארי גם וחבק אותי בחזרה, אוחז בחוזקה במותניי ובמעט מעלה אותי למעלה, מעלים כל רווח מורט עצבים בינינו. "אני מצטער הארי, אני כל כך מצטערת.." לחשתי ונשקתי לשפתיו, הוא אחז בלחיי והעמיק בנשיקה הזו. "אין לך על מה אהובתי". מלמל בקולו הצרוד והעמוק, הרועד.
ולפתע חלקנו רגע קטן של שתיקה מורטת עצבים.. הוא התבונן בי ואני בו, נשק ללחי שלי והעביר קצוות שיער סוררת לאחורי אוזני. "חייכי אליי.." מלמל וחייכתי. "שלום, יפהפייה". קרץ לעברי ונשק לשפתיי, חופן במעט את ישבני ואני לחצתי על גבי הגב הקשוח והשרירי שלו, היינו כאחד, אש להבה לוחמנית צרבה בינינו והלמה, לבי עצמו הלם בחוזקה ובפראות, דמי אמר שירה בעורקיי, דמעות עמדו בעיניי ובטני נקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח, קרביי להטו וכל שריריי התכווצו בפעם אחת מורטת עצבים, סערותיי סמרו והצמרמורת חלחלה לי כה עמוק וגרמה לנשמתי להיגזל וללכת.. חשתי שמטען חשמלי קודח בחוזקה בינינו ומכה בנו, מחשמל בחוזקה ללא כל טיפת רחמים, הלוואי שיכולתי רק להקפיא את הרגע הזה שיישאר כך.. אני זקוקה לו, אני אוהבת אותו, אני רוצה אותו, אני נואשת אליו.. לגמנו, שאפנו האחד את השנייה, התחושה הזו חלחלה לי כה עמוק וגרמה לראשי לקדוח, מעולם לא חשתי כיצד הקרקע התמוטטה מתחתיי ועולמי החשיך ונדם מלכת כך, הכול התערבב ואלפי רגשות, גלי חום וקור הוטחו בי וחממו אותי.. כפות ידיי הזיעו במקצת ודמי נזל מפניי.. שיכרון חושים הציף והפנט אותי, מכר אותי אליו..
התנתקנו אחד בשני חסרי נשימה מהנשיקה הארוכה ביותר שהייתה לנו אי פעם.

"אני אוהב אותך.." לחש.