שלום, יפהפייה – פרק 3+4

התבוננתי בבגדים שבארוני, בוחנת במקצת בתקווה למצוא דבר מה יפה וחגיגי ללבוש, ידעתי שזו סתם עוד תקוות שווא והבגד הכי מרשים שאוכל ללבוש הוא סך הכול מכנסי ג'ינס צמודים בהירים וחולצה לבנה עם עליונית מעל, ולא רציתי זאת.. רציתי להיראות טוב בשבילו, איני יודעת למה, אני שונאת מסיבות וכלל לא חושבת שהלב שלי יכול לנשוא עוד ממה שהוא כבר נושא אבל עדיין בכל זאת.. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי וזה חלחל לי כה עמוק, אני רוצה לגרום לו להסתכל עליי ולהפנט אותו, לגרום לו במעט להתעניין בי.. אני רוצה לדבר אתו ולחבק אותו, אני רוצה שנרקוד ביחד ונסתגר האחד בשנייה.. צמרמורת קרירה תקפה ולפתה אותי בחוזקה וחשתי כיצד דמי מתחמם, פלטתי אנקת ייאוש והחלתי לגלף את הבגדים שלי מגופי במהירות ובידיים רועדות להתחיל להתלבש מחדש במכנסי ג'ינס פשוטים וחולצה עלובה שתדמה כנעל בית לכל הבנות היפות שבוודאי יהיו שם.. התכווצתי וראשי קדח, ידיי התאגרפו לאגרופים נוקשים והיצר העז לצווח את הדיכאון והרחמים הנואשים שאני משתדלת להסתיר בכל רגע בחיי עמדה לצאת החוצה בדרך הכי מכוערת שיש.. אך פשוט בלמתי את עצמי, צנחתי על גבי המיטה והרכנתי את ראשי לידיי.. מה הטעם? למה סתם לשבת ולחייך ולפנטז על ערב שלעולם לא יקרה?
הרי מדובר בהארי סטיילס, נער מפורסם ויפהפייה שלעולם לא יסתכל עליי, גם מה.. נעתי באי נוחות, מה מושך בי בדיוק? מה מיוחד בי? איזה חותם אני אותיר מאחוריי בנשימה האחרונה בחיי? אולי יש אנשים כמו מלאני שמכירים את הכאב שלי, את הסיפור העצוב והבלתי נשכח שלי, אולי יש כאלו ששמעו את הצווחות ואת הבכי המר בצד השני של הדלת בבית החולים או אצל הפסיכולוגים, אבל אף אחד בכל העולם הזה לא יסתכל דרך עיניי, אמץ אותי לחיקו ואמר לי שאיני בסדר למרות הכול! עדיין אף אחד לא חיבק אותי את החיבוק המנחם שמצליח להרגיע אותי, לעולם לא חשתי נאהבת, לעולם לא חשתי רצויה, מלאני היא הראשונה שבכלל אפשר לקרוא לה 'חברה', אבל האם חברות באמת יכולה לגרום לי להעריך את עצמי? הרי לכולם יש חברים.. שחקתי בקצות שערי החום והגלי ונשמתי עמוק אל תוך קרביי מתמכרת לעובדה שלעולם לא אוכל לחוש מלאת שלמות.. מעולם לא אוכל לחוש אושר..
"זה מה שאת לובשת?!" שאלה אותי מלאני בחרדה, הצצתי בה מבט חטוף וקפאתי במקומי, היא נראתה כמו כאלה. שערה הבלונדיני והזוהר נח על גבי כתפיה בדרך מושלמת ומשוחררת מלאת חן, עיניה בורקות ומאירות כזוג יהלומים, שמלתה הוורדרדה מגיעה עד למעל ברכיה, שמלה מרשימה במיוחד שתואמת את האיפור המוכבד שלה.. חשתי כנעל בית לצדה, למרות ששמתי לראות אותה, מאושרת ונרגשת.. עדיין לא יכולתי לחוש צביטה בלב.. למה אני – אני?! למה לא יכולתי להיות משהי אחרת? למה לי מגיעה את מה שקרה לי? לכל ילד מגיעה ילדות.. במה אני שונה?
היא התיישבה לצדי והזיזה את שערי כך שהעורף שלי נפרסה לפניה. "תמחקי את המבט הזה.." היא ירתה לעברי בחריפות. "את כל כך יפה אלנה, ואינך זקוקה גם לכל השמלות והאיפור כי את מסוגלת לכבוש כל אחד בחיוך קטן ומושלם שלך.. יש לך אופי כל כך עמוק ובוגר, הלוואי שהיה בי מעט מהעומק שיש לך".
כיווצתי את גבותיי. "תפסיקי כבר, את החברה היפה ואני השרוטה שכחת?" שלבתי את ידיי בכעס, היא הניחה לי שרשרת על גבי הצוואר וסגרה את הסוגר במהירות. "לא, את לא.." היא לחשה. "כל מי שיזכה בך יהיה בר מזל כי את אוצר פשוט, את מיוחדת, לא פוגשים משהי כמוך כל יום… ולטובה כמובן!". היא צחקקה. "ואני מתכוונת שרק תסתכלתי על הגזרת גוף הרזה והמעט מלאה שלך במקומות הנכונים, או למשל על העיניים האפורות והסוערות שלך, או על האף הקטנטן שלך.. את יכולה ללבוש שק ולהיראות כמו דוגמנית".
נחרתי נחירת בוז. "את סתם אומרת את זה כי אני עצובה.." מלמלתי בגמגום. "לעולם לא יהיה לי חבר, אני חבילה כבדה מידי, אין לי תכונות טובות, אני לא מלאך!".
היא אחזה בידי והעמידה אותי מול הראי. "דווקא בגלל זה את מלאכית, תפסיקי תמיד להוריד את הערך שלך, יש לך כל כך המון מה לתפוס מעצמך.. אני מי שזקוקה לכל החרא הזה שנקרא איפור ושמלות על מנת להיות איכשהו יפה.. אבל חוץ מזה.. "
חבקתי אותה בחוזקה ואמצתי אותה אל חיקי. "תודה את חברה אמתית.." לחשתי.
היא התנתקה ממני. "אין לנו עוד המון זמן, כדאי שנמצא לך שמלה יפה על מנת לעלות לך חיוך לא?" היא צחקקה.
נאנחתי בעייפות. "אני לא הולכת להיות שוב שפן הניסיונות שלך..!" הזהרתי אך זה היה מאוחר מידי היא אחזה בידי בחוזקה וגררה אותי לחדרה בעת שפתחה את ארונה לרווחה.

נקשנו על גבי דלת ביתו של הארי שלוש דפיקות ובכל דפיקה חשתי שאני מאבדת את נשמתי וכל שנייה שעוברת הלב שלי פועם בחוזקה ללא כל שליטה, שרירי בטני התכווצו בכאב מייסר וכרטט חשמלי עז התאבנתי במקומי חשה כיצד הדם נוזל לי מהפנים כשהארי פתח את הדלת לרווחה.. הוא נראה כובש, ידי עקצצה וכה רציתי להעביר יד בשערו הפרוע שנוחת על גבי טווי פניו הקשוחים אך מלאי היופי בדרך מושלמת, הוא לבש חולצה לבנה שכפתוריה הראשונים היו פתוחים במעט וזה הותיר לי הזדמנות להציץ שוב פעם בקעקועים הגבריים והמושכים שלו.. הוא לבש מכנס ג'ינס שחור ומשופשף והיה לו מבט אפל ולא ניתן לפיצוח בעיניים שנדמו כנקודת אור ליופי ולביטחון העצמי, עיניים שהיו העוגן והתקווה שלי בין רגע, עיניים שחשתי שאני תבועה בהן ונשברת דרכן בין רגע.. כמשתקפת וחסרת שליטה, כדבר היחידי שמחזיק אותי בעולם הוא הנער המתולתל הזה עם העיניים הירוקות שגורמים ללב שלי לרטוט.
"שלום לכן בנות, שמח שבאתן.." מלמל ולא הוריד ממני את המבט, מלאני חבקה אותו והתקדמה לכיוון המסיבה בצעדים מהירים, הוא נראה די מופתע מהחיבוק אך זרם אתה.. גם למה שלא יזרום.
"תודה הארי, זה נראה נהדר". היא קראה מאחוריה.
הוא משך בכתפיו והכווה לי להיכנס במבט מבולבל. "את לא נכנסת?" זקף את גבתו ונראה מודאג במעט, נכנסתי בצעדים איטיים והיינו כה קרובים אחד לשני והקרבה הזו הציתה אש בבית החזה שלי ובכל מערכותיי בגופי, כל סערותיי סמרו והרגשתי כיצד אני לא יכולה לסבול את המרחק הקטן והמורט עצבים שבנינו, שאני חייבת להתקרב אליו ולחוש אותו לצדי ללא כל חלל אוויר קטן, כמטען חשמלי טעון בגעש שקודח בינינו ומחמם את האווירה היישר אל תוך נשמתי המצולקת והשבורה שנכנעת כאן ועכשיו בפניו.. עיניו ברקו ונראו נרגשות. "אני שמח שבאמת.." הוא מלמל וגלף ממני את הסריג האפור באיטיות, חשתי את קצות אצבעותיו נוגעות בכתפיי ובמעט לאורך זרועי והמקום צרב ככוויה. "הייתי בטוח שלא תבואי.." המשיך והתבונן בי בעט שהתקדמנו יחדיו לכיוון ההמון, אך לרגע הוא נעצר וחייך לעברי חצי חיוך שחשף את הגומות שרקדו למול עיניי. "דרך אגב, את נראית נהדר". קרץ.
השפלתי את ראשי על מנת להסתיר את הסומק. "ת..תו..תודה.." צחקקתי. "אתה גם נראה לא רע".
הוא זקף גבה. "שמח שאת אוהבת את המראה". אמר בצחקוק והצביע בידיו לכיוון שולחן המשקאות.
"צמאה?"
בלעתי את רוקי וזה צרב. "כן, בבקשה".
הוא התבונן בי ברכות. "מיץ תפוחים נכון?" שאל והתכוון למזוג לכוס.
"לא..! אני לא סובלת תפוחים!". מהרתי לעצור בעדו, הוא התבונן בי בתימהון והחזיר את הבקבוק למקומו. "אפשר אולי קולה?" צחקקתי מהמבט שהפגין.
הוא הנהנן בראשו ומזג לכוס אחת קולה ולשנייה מיץ תפוחים, התקדמנו לכיוון הכורסאות הגדולות והלבנות.. כל הבית שלו היה בגווני הירוק, החום הבהיר והלבן.. גוונים אשר משרים נינוחות ותחושת רגע, הצלחתי להבליע חיוך, עם חיים כמו שלו כמובן שהוא זקוק לזה.
נסנו להתגבר על המוזיקה שהלמה וקרעה את אוזנינו. "אתה גר עם מישהו?" שאלתי בהתעניינות.
הוא קפא במקומו. "לא, אני גר לבד".
לא האמנתי. "באמת?! אבל זה בית עצום.. אתה לבד בכל הבית הזה?" שאלתי בעצבות ונשכתי את שפתי התחתונה.
הוא משך בכתפיו בהתסייגות. "בפעם האחרונה שבדקתי כן, אני לגמרי לבד".
השפלתי את ראשי לכיוון כוס הקולה. "אתה אוהב להיות לבד?"
"בכל הטירוף שלי חייבים רגע של שקט". מהר לומר כמנסה להתחמק.
זקפתי גבה בחוסר אמונה. "טירוף? החיים שלך יפים" מחיתי.
"אני אוהב את השירה ואת הקהל ובכללי את הבנים שאתי בלהקה, אבל יש רגעים שבהם הכוחות שלך כבר נגמרים והדבר היחידי שאתה מסוגל לחשוב עליו הוא מיטה ומקלחת טובה ולמרות שאתה כל כך קרוב ללהתפוצץ חייבים להחזיק את עצמך.. אז כן, אני מעדיף את השקט ואת הבדידות לפעמים". וזה נשמע לי עמוק.. עמוק מידי.
"אני לא יודעת". פתחתי. "זה נשמע לי עצוב מידי.."
הוא שתה בשקיקה. "החיים עצובים בייב". קרץ לי.
מצמצתי בעיניי. "אתה מספר לי.." מלמלתי.
הוא נראה מבולבל. "למה את מתכוונת?"
קפאתי. "כלום, פשוט אתה יודע יש רגעים טובים ויש פחות אבל לא משנה מה צריך להישאר חזק לא?" צחקקתי ולפתע נשמע שיר במעט שקט יותר. "רוצה לרקוד?" הצעתי ללא כל טיפת מבוכה.
הוא נראה מופתע. "בשמחה.." מלמל והלכנו אל הרחבה.

*מנקודת מבטו של לואי*

ראיתי שהארי כבר כמה דקות לא נוטש בחורה אחת, היא בהחלט נראתה טוב וחמודה, אני שמח בשבילו.. הארי בשבילי יותר מאח, הוא החבר הכי טוב שלי, ולמרות כל הזמן שבו אנחנו מכירים, אחרי כל מה שחלקנו ועברנו יחדיו.. בלתי היה נתן שלא להבחין שניצב לפנינו ילדון שבור ועצוב, פגוע ומפוחד שמנסה להסתיר זאת, אבל שמענו אותו בלילה, וראינו אותו פעם אחת כשבכה בשירותים.. כולנו מתים לדעת מה עובר עליו, מה קרה לו, וכיצד נוכל לעזור לו הרי אנחנו אחד בשביל השני אבל הבחור פשוט סגור ומבוצר.. יצר סביבו אלפי חומות חזקות מידי שבמעט מתפוגגות עם השירה, אולי כל מה שהוא זקוק לו זו בחורה טובה שתבין אותו ותגרום לו לחייך.. הם בהחלט נראו בלתי מפורדים כאן ברחבה, לפתע חשתי כיצד הלב שלי מתכווץ בכאב, אני גם זקוק לילדה שלי, לאהבה שלי, לנשמה שלי.. לעופרי.. האהבה הכי חזקה בחיים שלי שללא כל סיבה פשוט לקחה את הלב שלי ושברה אותו בלי למצמץ, היא אולי לא כל כך הכירה את לואי האמיתי אבל בכל זאת היא נכנסה ללב שלי, נכנסה כל כך עמוק בלי כל דרך חזרה.. אני עדיין לא מאמין שבאמת הצלחתי לאבד אותה, שכשהיא נפרדה ממני הייתי משותק ולא ידעתי מה לעשות, העולם שלי החשיך ואני בחושך נצחי עכשיו, היא דקרה אותי בסכין כל כך חדה ומסוכנת שכאילו נועדה להרס העצמי שלי.. ולמרות זאת אני אוהב אותה, אוהב יותר מכל דבר שקיים וחייב פשוט חייב להחזיר אותה אליי.. אבל איך?
התיישבתי בחוסר אונים בלי חשק לכלום על גבי הכורסה.
"אאוץ'..!". שמעתי קול מתקתק ועדין כנבל קורא מאחוריי, הסתובבתי וראיתי נערה אחת.. היא יפהפייה, היו לה עיניים חומות עמוקות וגדולות שבלתי היה נתן שלא לטבוע בהן, היה לה שיער בוהק ומושלם, חלק וארוך, היה לה חיוך קורן ובין רגע הדם שלי התחמם בוורידיי והלב שלי האיץ את הדפיקות שלו.. הראש שלי הסתחרר וחשתי שמתתי ואני חי מחדש, כאילו והעולם פעם ראשונה זה שנים מאיר עליי, כאילו ואני על גג העולם והנערה המדהימה, החמודה והנשית הזו לצדי.. אלוהים אדירים, פשוט נפלתי כחף מפשע שנילכד לצדה. "אני מצטער.." השתנקתי.
היא צחקקה צחוק שגרם לי פשוט לחייך. "זה בסדר, פעם אחת נכנסתי למכונית שהיא אינה שלי, תאונות קורות.." משכה בכתפייה.
צחקקתי. "לואי טומילנסון, ואת?" שאלתי ועיניי נקרעו לרווחה בציפייה לשם שלה.
היא השפילה את ראשה. "אממ.. אני נוי.." היא מלמלה. "נ..נעים מאוד.."
מצמצתי בעיניי, לעזאזל תודה נייל! "את נוי?!" שאלתי בפליאה. "נייל סיפר לי עלייך!"
"באמת?" היא חייכה. "דברים טובים אני מקווה.." לחשה.
העברתי יד בשערי. "למה לא טובים?"
היא משכה בכתפיה. "שמעתי מנייל דברים עליך.. חברה שלך נפרדה ממך לא מזמן, אני מצטערת.. אני יודעת מה זה שמישהו שאתה אוהב פשוט עוזב אותך בלי סיבה.. זה נורא". היא אמרה בחרדה.
השפלתי את ראשי, אסור לי להראות שזה משפיע עליי. "זה בסדר, כלומר.. כנראה שזה פשוט לא נועד לקרות, לא?"
היא נאנחה ושחקה בקצוות שערה בביישנות. "והקלישאה הזו באמת עוזרת?" גמגמה.
מצמצתי בעיניי. "אני לא יודע". אמרתי בחדות. "בת כמה את נוי?"
"19.. אתה?" חייכה חצי חיוך.
התקרבתי אליה במקצת בחשאי אך היא שמה לב לכך והתרחקה כתגובה, לעזאזל. "21". אמרתי ונסתי עוד קצת להתקרב אליה תוך כידי דיבורים. "שמעתי שאת מעריצה אותנו.. מי הפייב שלך?" שאלתי בקול הכי מושך וגברי שיכולתי.
היא לא יכלה שלא לצחקק ולחייך את החיוך החמוד שלה. "זה הכי טוב שלך?" היא שאלה מבעד לצחוק, השפלתי את ראשי והיא מהרה להפסיק. "אין לי פייב.. ואני לא מעריצה אובססיבית ומטרופת, אני אוהבת את המוזיקה ואת השיגועים שלכם, זה חמוד". אמרה ברוך.
חייכתי חצי חיוך מלא תקווה. "באמת?" היא הנהנה. "מה השיר האהוב עלייך?"
"זה חשוב?" זקפה את גבתה.
משכתי בכתפיי. "סך הכול רוצה לדעת מה הכי הצליח לכבוש אותך.." הסברתי, אולי זה יכול לעזור לי בעוד פרטים על נוי, היא כל כך ביישנית ולא מוכנה שאתקרב אליה וזה מעצבן אותי משום מה שאיני יכול פשוט לעלות אותה על גבי הברכיים שלי בלי שאלות ולנשק ולחבק אותה ולהתמסר אך ורק לה, לרגע היה נדמה לי ששכחתי את עופרי אפילו.. רק בזכותה!
"בסדר, Littel Things" לחשה.
לא האמנתי, למה? בגלל שזה העלה לה את הביטחון במקצת? בגלל שזה ריגש אותה? כי היא הזדהה עם כך? היא מושלמת! "למה?" שאלתי נחרד.
"כי זה פשוט.. לא יודעת.." היא השפילה את ראשה והסתירה את פניה המושלמות בשערה הארוך, הזזתי את קצוות שערה לאחורי אוזנה בעדינות וחייכתי חצי חיוך קטן. "מה?"
"זה כאילו ונכתב בשבילי, במיוחד הסולו שלך.."
מצמצתי בעיניי בחוסר הבנה. "את מדברת מתוך שינה?" צחקקתי.
"לפעמים אבל אל תספר לאף אחד.." היא צחקקה ואני יחד אתה אבל לפתע דמי נזל מפניי כשראיתי את עופרי, נראית כובשת ויפה מתמיד חבוקה בזרועות של זאין..

*נקודת מבטו של זאין*

עופרי גררה אותי לכיוון הארון שבחדר המדרגות של הארי, הוא היה קטן למדי והייתה לי גישה יותר טובה על מנת להיות קרוב אליה ולראות אותה, עיניה החתוליות והירקרקות, הגדולות והעמוקות כדשא טרי ורענן גרמו ללב שלי לפעום בחוזקה, שפתיה המלאות בצורת לב גרמו לי את הרצון העז שבער בי כאש להבה לנשק אותה שוב וללחוש לאוזנה עד כמה אני מתאהב בה יותר ויותר מיום ליום.. שערה הארוך שהגיע עד לאגנה היה רך, הוא תמיד רך.. וגם מריך כוורדים, חשתי כיצד זה מחלחל לי עמוק וגורם לי לקוצר נשימה, היא יפהפייה..
"זאין תפסיק להתבונן בי כך זה מטריד!". היא נזפה בי ודחפה אותי.
מצמצתי בעיניי. "עופרי, את מודעת לרגשות שלי כלפייך…" נסתי להגן על כבודי.
היא השפילה את ראשה, לא! תביטי בי! "אני יודעת.. אבל.. זה פשוט לא הדדי.. אני.. אני אוהבת את לואי זאין, אוהבת אותו יותר מידי ונפרדתי ממנו כי הרגשתי פשוט מלוכלכת, אתה חבר שלו! כיצד אתה יכול לעשות זאת?!" דמעות עלו בעיניה ומהרתי למחות אותן מעיניה הנוצצות.
"הכול בסדר אל תבכי.." השתנקתי. "אבל עם כל הכבוד ללואי וללהקה, זה לא משהו שאני יכול לשלוט בו! את לא אוהבת אותי?"
"לא!". היא הגביהה את קולה ודחפה אותי ממנה. וזה רק יותר הלהיט אותי וגרם לי לרצות אותה יותר מידי.. המסיבה הזו והאלכוהול זרמו לי בדם והייתי על סף לנשק ולהסתער עליה אבל כמובן שאני לא יעשה את זה, זה צריך לבוא גם ממנה הפעם!
"אז למה זרמת אתי?" הקנטתי אותה.
היא פלטה גיחוך. "אוי, בבקשה.." היא מלמלה. "אל תכניס את עצמך לאשליות זאין".
לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי ושלבתי את ידיי בכוונה על מנת להבליט את שריריי יודע שזה יוציא לה את העניים מהמקום, היא הסתכלה מבט זריז וחזרה להתעסק בכעס ובאשמות שלה. "אני רוצה שנשכח ממה שקרה עכשיו ובכללי בסדר? זה לא מתאים.. זה לא צריך להיות, זו טעות". היא לחצה.
השפלתי את ראשי, אני הרגשתי שהיא גם התלהבה מהנשיקה הזו לעזאזל. "עופרי, בשיא הכנות, עם יד על הלב, את מסוגלת לשכוח?"
"ברור, אני אוהבת את לואי!". היא השתנקה. "זאין זה מחמיא מאוד אבל זה פשוט מטריד.. אין לי דבר אליך, אם היה לי היית יודע את זה.. עכשיו תן לי ללכת". היא באה לפתוח את הדלת אך חסמתי זאת בפניה, אסור לי, אני לא מסוגלת לתת לה ללכת ממני. "את יפהפייה.." מלמלתי, מנסה להבהיר לה שוב ושוב עד כמה אני מעוניין.
היא עצמה את עיניה. "וזה מה שאתה רואה בי? חתיכת בשר?" היא רעדה.
"תני לי להכיר אותך!". הרמתי את ידיי בייאוש.
היא נשמה עמוק ונאנחה, נפרקה על גבי הקיר. "לא רוצה, עכשיו עזוב אותי.."
"את תמיד חמודה ומצחיקה, קל וכיף להתחבר אתך ולספר לך דברים, יש לך אופי כל כך טוב ורגיש, אי אפשר שלא לתאהב בך וכן אני מבין את לואי אבל זה הורג אותי רק לשמוע את זה ממך או ממנו..!". ספרתי לה את האמת ונלחמתי בדמעות שבעיניי, אני זוכר כיצד נפגשנו.. היא נפלה ונקעה את הרגל שלה באמצע מסלול טיולים, אני והבנים עשינו אותו גם.. ראיתי אותה שם עם דמעות בעיניים ולמרות ששערה היה במעט נפוח ופניה אדומות היא עדיין הייתה הדבר הכי יפה שראיתי כל החיים שלי, אני מי שנשא אותה בסגנון כלה והוביל אותה לכיוון הבנים ו.. לואי.
"זאין, תפסיק כבר, פשוט תן לי ללכת, אני לא רוצה להרוס את הידידות שלנו.. בוא נהיה ידידים טובים כמו תמיד וזהו בסדר?"
עיניי נקרעו לרווחה והאדמה נעלמה מתחתיי. "אני לא מאמין שאת אומרת לי את זה". אמרתי בלי קול, זה הכי גרוע לומר זאת לגבר.
היא הרכינה את ראשה לידיה. "אולי הנשיקה הזו עשתה לי משהו אבל תפסת אותי לא מוכנה ו..-"
"כמו שאת אותי מהרגע הראשון". אמרתי נרגש ורסקתי את שפתיי על שפתיה, לוחץ באגנה ומצמיד אותה אליי, היא העבירה את ידיה על גבי פניי.. במעלה צווארי.. במעט מושכת בשערי ומקרבת אותי אליה, נחבטנו בקיר ונפלנו על גבי הרצפה אך זה עדיין לא עצר את הסערת רגשות שהלמה וקדמה בינינו, חשתי סוף כל סוף שוב שלם..-
"מה אתם עושים?!" שמענו את קולו המזועזע של נייל.
היא במהירות התנתקה ממני ונעמדה, מסדרת את שמלתה, אני העברתי את ידיי בשערי ולא האמנתי שזה באמת קרה עכשיו. "מה אתה עושה כאן נייל?"
"אתה שיכור?" הוא שאל אותי בדאגה
השפלתי את ראשי. "כן, קצת.." צחקקתי.
"אתה מה..?!" השתנקה עופרי ורצה משם ולא האמנתי שזה באמת מה שקרה כאן הרגע הייתי נואש וזקוק לרוץ אחריה אבל לא יכולתי על מנת לחסוך סצנה בפני נייל.
"זאין, היא של לואי.." נאנח נייל ועזר לי לקום.
השפלתי את ראשי ונשענתי עליו כעושה את עצמי שיכור. "בוא נשכח מזה בסדר? טעויות קורות, הם גם ככה לא יוצאים.." מלמלתי בגמגום. "א..אני..אני לא אספר.." הצבעתי על עצמי. "אם. אם אתה לא..!". גחכתי.
נייל נראה כעוס וזרק אותי על גבי הארגזים. "אתה לא שיכור, אין לך ריח, אולי שתית כוס אחת או שניים אבל זה לא משפיע עליך! ואתה יודע מה, בוא נראה אם אתה מספיק גבר על מנת ללכת ולהסתכל ללואי בפנים ולומר לו את זה!". הוא צעק עליי והלך משם.

*מנקודת מבטה של מלאני*

חפשתי את נייל בעיניים שלי, כמה דחפו אותי לכיוון הלימבו והרכבת, ראיתי את נייל, הוא נראה כעוס.. מאוד, משהי יפה גררה אותו אל הרכבת גם, הדיג'י זרק אלפי שרשראות וצמידים זוהרים לראש ולידיים בשביל שנשים תוך כידי, והעובדה שהנערה הזו שנראית הרבה יותר טוב ממני גררה אותו לשם לא יכלה שלא להרגיז ולשגע אותי.. שלא תיגע בו! אני לא יודעת למה אבל פשוט אני.. אני רוצה להיות אתו.. אני הגעתי רק בשבילו.. השקעתי בעצמי על מנת שלא יראה את הכאב והגועל שבי, שיראה את היופי שאני מנסה להבליע באיפור ובמראה טוב ונשי..
לא הפסיקו לשיר שירים ולקפוץ, המון יצאו לחצר וקפצו לבריכה עם בגדים או השפריצו עם ברזי המים לכל עבר, וכן, גם על השכנים.. נדף ריח של אלכוהול מכל עבר והמסיבה החלה להיות במקצת מגעילה..
המעגל נחת לכיוון רחבת הריקודים וחמשת הבנים נגררו מכל מיני כיוונים שונים, זאין מחדר המדרגות, לואי מכיוון הכורסאות, נייל מאמצע הרכבת, הארי גם מהרכבת והוא נראה כלא עומד לאסוף את אלנה.. חייכתי ממראה זה, מגיע לה, וליאם כנראה מהחצר, הוא היה רטוב כולו ונראה מבואס לגמרי.
הם תפסו כל אחד מיקרואופון והחלו לשיר את השיר : Up All Night
השעה הייתה 01:24 בלילה, הזמן עבר מהר, שתיתי כמה כוסות וחשתי תחושת בחילה צורבת, הכרתי ילדה נחמדה בשם נוי ועוד אחת בשם עופרי.. מעניין מי זו ההיא עם העיניים החומות שלא הורידה מנייל את המבט.
התקדמתי אליה מנסה לפלס דרך מהמעגל שקפץ לו עם המשקאות והדברים הזוהרים והספריי הלבן והירוק, באמצע המעגל הם שרו ונשמעו נפלא, המון נערים רצו במדרגות ולא מספר זוגות בלעו אחת את השני בכל מיני צדדים נסתרים ובולטים.
לחצתי בכף ידי על גבי מצחי והחלתי לחוש את הסחרורות ואת הזיעה הדביקה מהלחץ והמצעקות הרבות, הם נשמעים נהדר יחד אבל לעזאזל.. יותר מידי רעש.. יותר מידי לחץ.. יותר מידי סוגרים עליי.. וכשראיתי אותה בעיניי פשוט נפרקתי עליה וגררתי אותה אל מחוץ למעגל.
"מי את?" הגעתי ישר לעניין.
היא נראתה מבולבלת. "מאיה, למה?"
"מה הקשר שלך לנייל?" שאלתי בחדות.
היא צחקקה והסמיקה במקצת. "אנו ידידים מאוד טובים..-"
"את רוצה אותו נכון?"
היא נשכה את שפתה התחתונה. "זה ממש לא עניינך!". היא מחתה ושפכה עליי את הוויסקי שבידה והלכה משם חוזרת למעגל הריקודים.
מצאתי את עצמי מסריחה ומבולבלת, יושבת לי בחוץ עם כל המשוגעים, בצד, עם המבורגר וצ'יפס בצלחת חד פעמית.. חשתי מעוררת רחמים וזה כאב.
"ראיתי שדברת עם מאיה.." שמעתי קול בעל מבטא בריטי עמוק מאוד ומושך שהדליק את כל כולי בין רגע, הצצתי לכיוונו, אה, זה ליאם.. הבחור עם הקרחת והעיניים החומות והטובות.
"כן, למה?" שאלתי בחריפות ונגסתי ביס גדול מההברוגר.
הוא גחך ממראה זה. "אתן מכירות?"
"היא מכירה את נייל.." אמרתי בלי לחשוב. "ואני כל כך טיפשה שאני נגררת לכל השטויות האלו ונופלת בגלל רגש קטן וחסר ערך שכלום לא יוצא לי ממנו גם ככה ותמיד איכשהו אני מוצאת את עצמי תקועה בפינה הסמריחה הזו בתחושה שברא לי למות.." פרקתי הכול ודמעות עלו בעיניי.
הוא כרך את זרועו סביב כתפי. "זה בסדר, מאני מכיר את ההרגשה.."
"אתה מאוהב בה?" שאלתי בלחש.
הוא הנהנן. "יותר מידי.." לחש.
הנחתי את ההמבורגר בצד. "אני לא יודעת מה לגבי נייל… אני לא מתאהבת במהירות, בשבילי גבר זה סתם דבר לשעשוע".
הוא זקף את גבותיו. "זה מגעיל".
"היי, אל תשפוט!". חבטתי בחזהו ונדהמתי לגלות כמה מוצק ושרירי הוא..
הוא צחקק. "אז למה את ככה מתייחסת לבנים?"
"בגדו בך פעם..?" לחשתי.
הוא השפיל את ראשו ועיניו במעט דמעו. "כן, אבל מה הקשר?"
"התאהבתי במישהו פעם כל כך והוא רק רצה דבר אחד.. זה שבר אותי, הוא ידע עליי הכול!".
הוא התבונן בי בקשיחות. "זה שהוא היה חסר שכל לא אומר שכל הבנים ככה..-"
"אני יודעת, אל תתחיל עם ההרצאות האלה". נחרתי נחירת בוז והצמרמורת עקצצה בי. "ציפס?" צחקקתי.
הוא גלגל את עיניו. "אני גם מצויד". קרץ לי ושלף שקית של אוכל, צחקנו שנינו.
"אז מה הסיפור שלך?" רק לא להתמכר לתחושה הנוראה הזו.. עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק אל תוך קרביי.
"היא בגדה בי עם הארי". הוא אמר ללא כל טיפת רגש. "כמובן שזו לא הייתה אשמתו של הארי, והוא מרגיש נורא עם זה עד היום.. היא פשוט נכנסה לחדר שלנו בזמן שאני ישנתי והחלה לנשק אותו, התעוררתי מהקולות של הארי שדרשו שתפסיק אבל זה היה מאוחר מידי וראיתי זאת.."
התכווצתי. "מצטערת.." לחשתי.
"היי.. זה בסדר.." הוא לחץ על גבי הירך שלי וזה להט..
נשענתי על גבי הכתף שלו ולפתע ראינו את הארי ואלנה הולכים יחדיו ובלי כל התראה מוקדמת הוא זרק אותה למים וקפץ אחריה.

*מנקודת מבטו של הארי*

"מה אתה עושה?!". היא צווחה וצחקקה, השמלה שלה הייתה צמודה לה לגוף וזה הדגיש את צורתה המחוטבת והנשית למדי.. נשכתי את שפתי התחתונה.. אלנה היא בחורה מדהימה, לא יכולתי ולא רציתי לעזוב אותה ולו לרגע אחד, כמובן שהיא עדיין לא נכנסה לחדר שלי.. אבל כן עשיתי לה סיור בבית, וכל ההתפעלות שלה והחוסר אמונה מהרמת חיים שלי.. למה? לה אין את כל זה?
קפצתי אחריה בלי לחשוב והשפרצתי עליה מים. "אלנה, אני יכול לשאול אותך משהו?" שאלתי בשקט, עיניה ברקו ושפתיה היו כה מגורות, היינו כה קרובים ומבין היחידים בבריכה ורק רציתי להסתער לה על השפתיים המלאות הללו בצורת לב מושלם.. להעביר ידיים שוב ושוב בסערה ולא בקטנה בחשאי.. יש לה ריח כה טוב וממכר.. היא עצמה משכרת וצורבת כל גבר..
היא השפריצה בחזרה. "בסדר, שאל". צחקקה.
חייכתי. "את יכולה לספר לי על המשפחה שלך?"
היא קפאה בין רגע ועצמה את עיניה. "למה?" היא לחשה. "מה זה חשוב..?" וראיתי שהיא באה ללכת אז מיהרתי לעצור בעדה. "חכי שנייה.. אני.. אני לא התכוונתי זה פשוט.." לא ידעתי כיצד להסביר את עצמי. "כל ההתפעלות שלך כאילו בחיים לא ראית דברים כאלו..-"
"סליחה באמת שני לא חיה בארמון!". היא הגביהה את קולה והערב התנפץ לרסיסים ונהרס בין רגע.
העברתי ידיים בשערי ונסתי להתאפס מחדש. "אלנה, זו רק הייתה שאלה, את לא חייבת לענות לי עליה.. זה כמו שאני ספרתי לך על אימא וג'מה, את לא חייבת לענות.."
"לא ספרתי על אבא שלך". היא שלבה את ידיה וחשתי כיצד החור שבבית החזה שלי גדל, התרחקתי במקצת ונסתי לא לאבד את האשתונות, מבטה התרכך וזה היה הדבר הכי מנחם בעולם. "הארי.. מה יש?" היא לחשה.
התקרבתי אליה שוב. "הוא התגרש מאימא שלי כשהייתי צעיר, הוא ניתק את הקשר ואני כלום בשבילו.. כאילו שהוא היה אבא טוב עוד לפני זה..". ירקתי.
היא כיווצה את גבותיה. "אני מצטערת לא ידעתי.." היא רעדה. "אבל אני יכולה להגיד אותו הדבר עליי". היא חייכה חצי חיוך מנחם. "גם לי לא היה אבא מושלם".
זקפתי גבה. "למה את מתכוונת?"
"בוא נגיד שהוא היה שתיין ומכור לסמים וסיגריות.. הוא היה מביא נשים או נפגש עם נשים כשאימא מודעת לכך, לבסוף הוא מת.."
"איך?" שאלתי נחרד.. ורק תארתי את הילדה הקטנה והעדינה והמושלמת הזו שצריכה לסבול ולראות את זה.. שצריכה לשמוע זאת!
"תאונת דרכים.." היא מלמלה בארסיות. "וטוב שכך".
ובלי כל שליטה פשוט אמצתי אותה אל חיקי ורציתי כל טיפת כאב שבה לספוג אליי. "ומה עם אימא שלך?"
היא הרכינה את ראשה לכתף שלי ולחשה אל תוך עורי. "לא רוצה לומר.."

*נקודת מבט של אלנה*

עברו יומיים מאז המסיבה, לא שמעתי מהארי.. זה מדאיג אותי, אולי החלק הקטן שספרתי לו גרם לו להתרחק ממני?
נפלתי אל תוך הספה ..
לא!