שלום, יפהפייה – פרק 30.

"אני אוהב אותך.." לחש.
קפאתי במקומי ולבי הלם בפראות. הוא שילב את אצבעותיו באצבעותיי, והעביר את זרועותיי לאחורי צווארו ובין רגע כפות ידיו הנוקשות אחזו באגני ואני בעצמי כחסרת שליטה נמשכתי אליו כאלו ונכרך לי סרט סביב האגן, כל העולם נדם ונעצר מלכת בין רגע, הקרקע קרסה מתחתיי, דמי התחמם בעורקיי וקרביי להטו, ראשי הסתחרר והיה ריק ממחשבות, שלושת המילים הללו שחכתי כה המון זמן לשמוע צווחו וקרעו כל תא, איבר ומערכת בגופי וגרמו ללהב החד והמושלם של התשוקה לפלח את בית החזה שלי ולגרום לי לדמם מבפנים.. נסתי להאיץ את נשימותיי שנאבדו, אלוהים אדירים.. לא יכולתי להמאמין לכך, עצמתי את עיניי והשפלתי את ראשי, בולעת את רוקי ולוחשת, "תגיד את זה שוב".
הוא אחז באצבעו הארוכה בסנטרי והרים את מבטי כך שאהיה חייבת לפגוש בזוג כדורי האקדח הירוקים והמהפנטים שלו שנראו כה עמוקות וחודרות, שנגעו בי וגרמו לי לקדוח בכל כולי, הוא עיקל את שפתיו לחצי חיוך ונראה בעל תקווה. "אני אוהב אותך. זו עדיין לא המילה הנכונה שמגדירה את האהבה שלי אלייך.. אבל אני יודע שאת רוצה לשמוע זאת, ואני רוצה להעניק לך הכול".
לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי וחשתי דמעות בעיניי. "אני.. אני זקוקה לשמוע אותה הארי.." הסכמתי.
"כל עוד את מבינה מה ההבדל". קרץ אליי, זקפתי את גבתי בתימהון, והוא שוב מצליח להפתיע ולגרום לי לערער גם ברגע שכזה. "אנשים מפסיקים לאהוב. הם יכולים לשרוד בלי אהבה, יכולים להמשיך לחיות. אהבה היא דבר שאפשר לאבד ולמצוא שוב. אבל לי זה לא יקרה, אני לא יכול לשרוד בלעדייך, אלנה", הוא נראה קצר נשימה בעצמו. "אני מאוהב בך כל כך.."
נשימתי נעתקה וחשתי ככלי שבר שנפרק על נשקו כשראיתי רק אמת כנה בפניו, יכולתי להקשיב לו, ולקול הצרוד והגברי, המשכר והממכר שלו במשך כל היום. "את האובססיה שלי, אני מכור לך. את כל מה שאי פעם רציתי או הייתי זקוק לו, את כל מה שאי פעם חלמתי עליו. את הכול. אני מרגיש שאני חי ונושם רק בשבילך, לעולם לא הרגשתי כך ממוקדם.. את היותר שלי".
העברתי אצבע רועדת בשערו ונסתי להשתלט על עצמי, אוגרת כוחות למענו. "יש בחוץ כל כך הרבה דברים שאתה יכול לקבל, כל כך המון אנשים שמעריצים ואוהבים אותך בזכות מי ומה שאתה, אתה פשוט עוד לא יודע ומבין זאת.. אני.. אני לא הכול הארי".
"אני לא צריך שום דבר אחר מלבדך. אני קם מהמיטה כל בוקר ומתמודד עם העולם הארור הזה רק כי את נמצאת בו". הוא אמר בשפטות ונשם עמוק בהקלה כאילו והצליח להוציא זאת החוצה. "בזכותך המציאות נראית לי שפויה, עכשיו יש לי סוף כל סוף מקום בעולם והוא.. והוא רק יחד אתך".
פתאום זה הכה בי כמכה מענה מתחת לחגורה, כדלי מלא מי קרח קפואים, הבנתי למה הוא הסכים לשיר עם החברים שלו בתיכון למרות שהיה ביישן, למה הוא נרשם לאקס פאקטור בגיל כה צעיר ונהיה מצליח במהירות ועשה את כל המאמצים האפשריים, הוא ניסה פשוט למצוא את מקומו בעולם, נסה למצוא את המקום שאליו הוא יוכל להשתייך ולחוש נאהב, נערץ, לחוש אמתי ושלם.. הוא נסה למצוא לו בית אמתי וחם.
הוא הוביל אותי למכונית שלו, כמובן שאני נהגתי, הוא עדיין היה במעט שיכור. קצות אצבעותיו ליטפו את לחיי. התגעגעתי כל כך למגע הזה, שלבי נמס ברגע שהרגשתי אותו..
התנעתי את הרכב והחלתי לנסוע. "תגידי זאת". הוא אמר. "תגידי שאת אוהבת אותי"
בלעתי את רוקי. "אני אוהבת אותך.." לחשתי ונפרקתי על שפתיו.

~מנקודת מבטה של מלאני~

כססתי את ציפורניי בעת שהתיישבתי על סף ביתו של ליאם, הוא עדיין לא חזר מהחזרות של הלקה.. לפתע לבי התכווץ בכאב, עוד מספר שבועות הם יארזו את הדברים ויעזבו, יטוסו למסע הופעות הגדול שלהם לשלושה חודשים.. אלו עומדים להיות השלושת חודשים הריקים ביותר בחיי, בכך אני בטוחה.. השפלתי את ראשי וכפות ידיי הזיעו במקצת, לבי הלם בחוזקה, גרוני היה חנוק ורעותיי הצורבות כאש להבה גרמו לי לאבד את נשמתי.. מה אני אעשה בלי ליאם?
לפתע מכונית לבנה נעצרה לצד ביתו, זקפתי גבה בחשד ודמי נזל מפניי, אני מכירה את המכונית הזו.. כל סערותיי סמרו וכשהוא יצא מהמכונית כמכה מענה מתחת לחגורה התחושה הזו חלחלה לי כה עמוק וגרמה לכל כולי להתכווץ בכאב, הצמרמורת שפדה ולפתה אותי בייסורים מענים והצליפה בי שוב ושוב ללא כל טיפת רחמים, יכולתי לחוש כיצד בטני נקשרת ונפלתת באלפי קשרים וגורמת לי לפלוט אנקת ייאוש ולקרביי ללהוט, הוא חייך אליי חיוך מורט עצבים והתקדם לעברי בתמיהה, נסתי להשתלט על עצמי אך הדבר היה בלתי אפשרי.. נהפכתי בין רגע לפקעת אחת של עצבים, זה מטורף.. כיצד אני מסוגלת להתרגש משני גברים? "נייל!". קראתי ברעד ובחצי חיוך.
"היי מל, מה את עושה כאן?" שאל בבלבול ונראה במעט חושד. "ליאם נסע למאיה, כמובן. הוא ביקש ממני לבדוק אם ההזעקה שלו מודלקת". משך בכתפיו.
כששמעתי את השם מאיה, יכולתי לחוש כיצד החרב החדה שבחדות, יותר מכל סכין שקיים, מפלחת את לבי ואת נשמתי וגורמת לי לדמם מבפנים, כיצד מסובבים אותה ומענים אותי נפשית ופיזית, תחושת הקנאה לפתה אותי בחוזקה ללא כל טיפת רחמים ואלפי קללות צווחו בראשי וחרבו אותי עד הסף, עד זוב דם. "סתם עברתי כאן.." מלמלתי בלחש.
הוא תחב יד בשערו ונראה במעט כועס. "כן, אני בטוח שזה מה שאת עושה כאן". הוא פלט ביובש ופתח את הדלת לרווחה. "אז.. את רוצה להיכנס? אולי הוא מסתתר כאן?"
"למה אתה מדבר אליי כך?" זקפתי גבה בכעס, שנאתי זאת.
הוא גלגל את עיניו. "כי רק כך את מסוגלת להקשיב למישהו, אני באמת שלא מבין אותך מלאני, מדוע את מבזבזת את הזמן על גבר שמשחק לך ברגשות? זה נראה לך הוגן?"
טרקתי את הדלת מאחוריי והתקדמתי אליו בצעדים מהירים, הוא היה כובש ויפה עד כאב, עיניו הכחולות יותר מהשמיים הבהירים נדמו כנקודת אור ליופי ולביטחון העצמי, עיניים שחשתי שלמה ומוחזקת רק בזכותן… שערו הזהוב כשמש גרם לכפות ידיי לעקצץ ולרצון העז להעביר בו יד, שפתיו האדומות והמגרות כוורד גרמו לי להיטרף מבפנים.. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, לוגמת, שואפת, חשה את מראהו האלוהי, הוא חלחל לי כה עמוק וגרם לפרפרים לקרוע את בטני אך אני ממזמן ככלי שבר שנשבר לרסיסים.. אבדתי הכול כמעט. לבי הלם בחוזקה ובפראות ודמי התחמם בעורקיי, גרוני היה חנוק ובית החזה שלי כאב ודקר.. יכולתי לחוש כיצד קרביי לוהטים וכל שריריי מתכווצים בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים, המתח ביני לבינו, כמטען חשמלי טעון בגעש היה מורגש ומוחשי, חשמל אותנו וחרב כל פעם מחדש, אך אהבתי זאת.. אהבתי כל דבר בו.. אך ליאם קרץ לי מכל דפנות הבית עם האחיות שלו, עם המשפחה, עם הבנים ואתנו הבנות.. חשתי מלכלכת, המקום שבו התנשקנו לראשונה מתוך רצון הדדי ומתוך רגש עז, אני חשה את אותו הדבר לחבר שלו.. מה נהיה ממני לכל הרוחות?
"את חשה זאת..?" הוא התקרב אליי בצעדים מדודים, הנהנתי בלחש וברעד. "יופי, שכחי מכך". הוא ירק לעברי.
עיניי נקרעו לרווחה, הקרקע התפוגגה מתחתיי. "מה..?! נייל, אני לא מצליחה להבין אותך, אתה מושך אותי אליך ואז אתה..-"
"מל, את האחרונה כאן בעלת זכות דיבור, את לא מתביישת לשחק בי ובו כאילו ואנחנו רק עוד קלפי משחק מחורבנים?!" הוא הגיבה את קולו.
עצמתי את עיניי ודמעות עמדו בהן, בבקשה.. שיפסיק.. "נייל, אתה לא עוזר לי..-"
"נהדר, כי איני חייב לך דבר, מעולם לא הייתי" הוא ירק לעברי בזלזול. "את רק מנסה לקרב אלייך עוד אנשים ואז לתקוף אותם בשביל להתחבא מאחורי כל חומות הפלדה הקשוחות שלך, את מנסה להיראות קשוחה בשביל לחוש אחת כזו אבל בתוך תוכך, בעמקי לבך, בתת התודעה שלך, את יודעת שאין הדבר הנכון.. את רק מנסה להיאחז בתקווה מסוימת, לחוש איכשהו נאהבת ונערצת בידי שני אנשים.." הוא לחש לאוזני וליטף את הלחי שלי, המקום רטט וכאב ככוויה מתוקה. "את אנוכית מלאני".
ידיי רעדו. "אל תגע בי, אני לא רוצה לראות אותך או לדבר אתך יותר.. את בן אדם מגעיל נייל". יריתי בכעס ובאתי ללכת אך הוא עצר בעדי במהירות. "אני מגעיל?!" כעס עליי. "אני מי שמנוצל כאן ומקבל את היחס המשפיל שלך?! אני מי שמשחק בלב של זוג בנות מסכנות?!"
ידי צרבה וחשתי כיצד מילותיו חודרות לי כה עמוק וגורמות לי לאבד את העשתונות, קדחתי מבפנים ונהפכתי לפקעת אחת של עצבים, לא יכולתי עוד להחזיק את עצמי ולפני ששמתי לב סתרתי לו בחוזקה, הוא עף קדימה במקצת וידו אחזה בלחיו האדומה, אבדתי את נשמתי. "מלאני..?! למה..?! מה לעזאזל את חושבת שאת עושה?!"
"אני.. אני מצטערת אתה מוציא זאת ממני..!" האשמתי אותו בכעס. "אני אעשה מה שאני רוצה והתאהב במי שאני רוצה, מי בכלל אמר שיש לי ולו רגש קטן אליך? אולי לך יש אליי אבל מצטערת לאכזב מותק, הלב שלי כבר שייך למישהו!".
דמעות עמדו בעיניו. "אז לכי, למה את עדיין כאן..?"
ורציתי ללכת, רציתי לברוח מהבית הזה, ממנו, מהמציאות הזו, מעצמי.. אך לא יכולתי הייתי אזוקה אליו בשלשלאות נפשית וחשתי שאם ואני אעזוב את הבית הזה אני אשבר ואתנפץ לאלפי רסיסים.. איני מסוגלת להיפרד ממנו, לא.. לא כך.. "לך אתה". לחשתי.
הוא בא לענות לי אך בדיוק הדלת נפתחה וליאם נכנס. "היי חברים, שמעתם מה קרה ביריד? הייתה גנבה חמורה והמשטרה פותחת בחקירה ו..-"
אך הוא עצר כשראה אותי עם דמעות מועטות בעיניים ואת נייל מכווץ ואוחז בלחי המאדימה והלהוטה שלו, עיניו נקרעו לרווחה והוא נראה כה אבוד ומושלם. "מה.. מה לכל הרוחות קרה כאן?" שאל בכעס.
"שאל אותה, מלאני, מה אמרת לי עכשיו?" שאל אותי נייל בשעשוע, רציתי לרצוח אותו ברגע הזה אך לא יכולתי לעשות יותר מלבד להודות לו, נשמתי עמוק, חיים פעם אחת לעזאזל. "יש לי רגשות אליך ליאם, אבל יש לי גם לנייל הדפוק הזה… אני הגעתי לכאן בגלל ש.. שאני לא בובה, ואתם לא בובות, ולאף אחד מאתנו לא מגיע את היחס הזה, גם לא למאיה.. אני עוזבת את כולכם ואני רוצה שננתק את הקשר, זה הכי טוב לכולנו.." התקדמתי לכיוון היציאה אך ליאם מהר לסגור את הדלת והוא דחף אותי בניגוד לקיר, ידו נכרכה סביב אגני ועיניו לא משו מעיניי. "עזבתי עכשיו את מאיה רק בגלל שהבנתי סוף כל סוף שאני רוצה להיות אתך.."
"אני מצטערת. הבנת מאוחר מידי או שאני הבנתי מאוחר מידי, פשלנו ליאם, ועכשיו הגיע הזמן להתמודד כמו ילדים גדולים עם הטעות שלנו.." לחשתי ודמעות עמדו בעיניי שוב, דמי נזל מפניי ולא האמנתי שהמילים הללו שכה מנוגדות למה שאני באמת חשה ורוצה יצאו מבעד לפי. בתוך תוכי, צווחתי באושר, רציתי רק לחבק ולנשק אותו, לומר לו עד כמה אני מעריכה אותו ועד כמה הוא חשוב לי, עד כמה אני אוהבת אותו.. אוהבת יותר מכל דבר אחר, להתבונן בו הרגיש לי כמו גן עדן.. ליאם עצמו היה השמיים שלי, גן העדן שלי, רק לצדו יכולתי לחוש אמתית, שלמה, נאהבת ורצויה.. השמחה לא עלתה על גדותיה, היא שקעה לתיהום בחזרה בידיעה שלעולם לא נוכל להיות יחדיו, זה לא הוגן.. זה פשוט לא צודק.
"את לא יכולה לומר לי זאת, את אוהבת אותי, את יודעת זאת, אין סיכוי שהרגשות שלנו לא הדדיים, שאת לא חשה ולו במקצת את מה שאני.. את מה שאני חש אלייך.." הוא התנשם.
לבי הלם בחוזקה וכל סערותיי סמרו, זה הדליק את כל מערכותיי בין רגע., "מה אתה מרגיש אליי לעזאזל? רגשות? זהו? אלו רגשות?!" כעסתי על כך שרק גרם לי להתאהב ולרצות אותו יותר בכל מילה או הבעת פנים שבצע.
הוא תחב את ידיו בשערו בכעס. "אני אוהב אותך". הוא אמר בחצי חיוך.
"איך?" לחשתי בבלבול.
הוא העביר משקל מרגל לרגל. "יש בך.. יש בך משהו שונה מל.. את לא כמו כל אחת אחרת.. את..-"
"טוב, אכפת לכם להפסיק בהצגה המחליאה שלכם" קטע אותו נייל בכעס. "אתה ממש החבר הכי טוב בעולם ליאם, אני מאושר שהכרתי אותך!" צעק עליו ודחף אותו בכתף שלו בעת שהתכוון לצאת. "וזה נוגע גם אלייך". קרא אליי.
לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי. "נייל, חכה רגע..-"
"אני לא מוכן לקחת עוד חלק מהפאקינג בולשיט מסריח הזה!!". הוא צווח עלינו וטרק את הדלת מאחוריו.
השפלתי את ראשי והתבוננתי בליאם. "אתה רואה למה..? אם ואי פעם נהיה ביחד, רק נהווה רע לכל האנשים שחשובים לנו".
"אני חולק עלייך". הוא אמר בחצי חיוך מצפין סוד.
זקפתי גבות מחכה לתשובה. "למה אתה מתכוון ליאם? מדובר בנייל, בחבר הטוב ביותר שלך!".
"מתוקה, מהרגע שדברנו ביחד על שברון הלב גנבת את לבי, פשוט התכחשתי לעצמי.. הייתי נעול על הנערה הלא נכונה, רק את חשובה לי.. אני זקוק לך, אני חייב לדעת שהכול בסדר בינינו, בבקשה אל תשברי לי את הלב, זה יהיה הדבר הגרוע ביותר.." הוא השתנק וחפש נואשות אחר שפתיי אך התחמקתי ממנו, הוא לא רואה דרכי כמו נייל.. ואולי זה טוב ואולי רע, אבל אני פשוט לא חושבת שהלב שלי יכול לספוג עוד. "אני מצטערת, אני לא רוצה קשר, לא כך".
ומהרתי לצאת, משאירה את לבי מנופץ ושבור לאלפי רסיסים מאחור, והדבר האחרון שחשתי זה שלמה.

~מנקודת מבטו של לואי~

נוי שכבה לצדי, היא הייתה מכוסה בסמיכה מלבד פלג גופה העליון שגם הוא כלל לא היה ערום, הפיג'מה הארוכה שלה טמנה את יופה השברירי אי שם בלא נודע.. זה רק גרם לי להסתקרן ולרצות אותה יותר, היא צפתה בסרט ואני לא יכולתי להסיר את מבטי ממנה.. היא הייתה יפהפייה עד כאב.. לבי הלם בחוזקה בכל פעם שהיא צחקה מהסרט, הבלעתי חיוך כשהיא במעט נבהלה, ונאבדתי ככלי שבר, הקרקע התפוגגה מתחתיי וכל עולמי נדם מלכת כשמבטה המהפנט פגש בי. "למה אתה מסתכל עליי?" צחקקה.
חייכתי חצי חיוך. "אלי, חומד, אני חייב לדבר אתך על משהו, אני חייב שתדברי אתי.." לחשתי וידעתי טוב מאוד על מה אני רוצה לדבר והפעם איני אוותר, איני אוותר לעולם למענה, למען שנינו, היא הדבר היקר לי ביותר ובעל הערך הגדול ביותר בכל עולמי וחיי עכשיו, היא עצמה חיי, שאיפת נפשי, האור שלי.. אני רק רוצה שהיא תחוש בטוחה אתי, להעלים את כל הצלקות שלה ואת הפחדים, אני רק רוצה שהיא תביט לי בעיניים ולא תפחד או תחשוש לנשק אותי, שלא תקפא ותפלוט צווחה קטנה כשאני מנסה להוריד לה את החולצה, אני זקוק לה, אני חייב לחוש שלם לצדה בכל דרך שקיימת, נפשית ופיזית.. אני אוהב אותה יותר מכל דבר אחר.
היא כיוותה את הטלוויזיה בין רגע והתבוננה בי במבט חתום. "כן?" שאלה בדאגה.
"ני', את יודעת שאת חשובה לי, ושאני תמיד אהיה כאן בשבילך ויהי מה..-"
עיניה נקרעו לרווחה והיא התרחקה ממני בחרדה. "אלוהים אדירים, אתה נפרד ממני?!" שאלה בדאגה ודמעות עמדו בעיניה השבריריות.
"מה?!לא! ברור שלא!". מהרתי להרגיע אותה מבליע חיוך, היא נשמה עמוק בהקלה ופלטה גיחוך שהשפיע עליי בין רגע, עצמתי את עיניי ותחבתי את ידיי בשערי בעצבנות ובלחץ. "מהרגע הראשון הייתי מוכן לעשות הכול למענך, תמיד רציתי להיות המקום הבטוח שלך, ואני תמיד ארצה להיות, את נכנסת לי כה עמוק ללב ונהיית חלק בלתי נפרד מחיי וממי שאני, הייתי שלך עוד מהרגע הראשון שאמרת לי שלום במסיבה, את האישה היחידה שאי פעם גרמה לי לחוש כך.. ואני רוצה שזה יהיה הדדי". אמרתי בנשימה אחת וחשתי כיצד גרוני חנוק ודמי מתחמם בווירדיי, ראשי הסתחרר וקדח בחוזקה כטעון במטען חשמלי עז, כפות ידיי הזיעו במעט ובטני התכווצה בכאב, בבקשה, תאמרי משהו..
לסתי התחתונה נשמטה והיא הבליעה חיוך מתרגש. "אהובי, זה הדדי.." היא לחשה וחבקה אותי בחוזקה ובחום, יכולתי לחיות ולנשום רק בזכות החיבוק הזה, היה לה ריח כה משכר וממכר.. היא עצמה האובססיה שלי, המקום השפוי שבחיי, לגמתי ושאפתי אותה אל תוך קרביי הלוהטים והיא כבשה אותי בין רגע וגרמה לי ליפול לרגליה, כאילו והיופי העז והקודח שלה שולח חץ היישר אל תוך בית החזה שלי ומפלח אותי.. גורם לי לדמם מבפנים, היא נשקה לזווית פי וכמכה מענה מתחת לחגורה הייתי חייב לעצור את עצמי לפני שאהיה שבוי שלה. "לא, חכי רגע". מהרתי לעצור בעדה. "הנשיקות והחיבוקים, זה נחמד באמת.. אבל אני רוצה שנחוש שלמים בכל דרך שהי, ואני צריך שתבטחי בי, תני לי זאת, תני לי לעזור לך!".
היא השפילה את ראשה והתנתקה ממני. "וחזרנו לדבר האידיוטי הזה..-"
"זה אולי המון דברים אבל אידיוטי זה לא!". הגבהתי במעט את קולי. "מותק, אני אוהב אותך. אני אוהב אותך עד כלות נשמתי, ואני רוצה שתהיה מאושרת, אני רוצה שלא תפחדי.. אני לעולם לא אפגע בך, אני מאמין בך בכל כולי, אני יודע שאת מספיק חזקה בשביל לעבור זאת.. זה תלוי רק בך, הכול בראש שלך!". חייכתי חצי חיוך מעודד.
היא לכדה את שפתה בין שיניה וזה הדליק אותי בין רגע וגרם לי את היצר העז להתפרק על שפתיה. "אני מפחדת.." היא לחשה.
גחכתי. "ממי? ממני?"
היא הנהנה. "זה לא נפשית או פיזית, אני פשוט לא מרגישה מוכנה לאחר כל מה שעשיתי לחזור לזה שוב".
"אבל נוי, חומד, את נאנסת". אמרתי בחלש והמילה הזו חתכה אותי יותר מכל חרב חדה שקיימת. "הלוואי שרק יכולתי לגרום לך לשכוח מזאת, לספוג ולמחות את כל הכאב הארור שלך, אבל איני קוסם, בלתי נתן להחזיר את מה שהיה.. אבל בבקשה, תני לי את ההזדמנות להוביל אותך לחיים חדשים וטובים יותר, אני לעולם לא אתן לך ללכת". אחזה בידה. "אני שלך.. מתי שתצטרכי אותי, אני שלך.." לחשתי. "ואני מקבל אותך לא משנה מה עברת ומה תעברי"
היא עצמה את עיניה ונשמה עמוק. "אני רוצה.." היא גמגמה. "אני רוצה אותך לואי, אני רוצה לנסות לעשות זאת מהלב, אני רוצה לעשות אהבה.. אתך".
לבי נדם מלכת והפרפרים קרעו את בטני נהפכתי בין רגע לפקעת אחת של עצבים. "אני כולי שלך, אל תפחדי, אני לא אעזוב אותך.. זה הרגע שלנו, הלב שלי הוא שלך".
היא נשקה נשיקה קטנה לשפתיי ונשכבה על גבי המיטה. "אם אני אצרח או אנסה לברוח..-"
"אני אחבק אותך וארגיע אותך". קרצתי אליה.
היא חייכה חצי חיוך ובלעה את רוקה במהירות. "אני.. אני בוטחת בך לואי".
"לעולם לא תצטרכי לחשוב אחרת". מלמלתי אל תוך עורה בעת שהרמתי את חולצתה במעט למעלה והחלתי לנשק נשיקות קטנות לבטנה, חש כיצד היא מתכווצת ורוטטת מתחתיי ועוד לא עשינו דבר.. חייכתי ביני לבין עצמי, אוהב את ההשפעה האדירה שלנו האחד על השנייה. "יש לך את העור הכי מדהים בעולם.." לחשתי ואחזתי באגנה נושק לבטנה רצף של נשיקות. "הריח שלך משכר אותי, אני עצמי שיכור ממך.." העברתי את כף ידי סביב הירך שלה סוחט את המקום. "את האובססיה שלי.. את התקווה שלי.." עליתי מעליה והחלתי להוריד לה את המכנס בודק שזה בסדר והיא הנהנה כחסרת שליטה. "אני כל כך שמח שהכרתי אותך.. ושנלחמתי עלייך.." נשקתי לצווארה רצף של נשיקות בעת שרגלינו נכרככו האחת בשנייה, יש לה רגליים מושלמות. "את שלי ורק שלי נוי, אני לעולם לא אוותר עלייך.. זה הרגע שלנו".
היא הנהנה. "אני אוהבת אותך לואי, כל כך שזה כואב, אני רוצה אותך, רע.."
גחכתי. "תורידי לי את החולצה מותק".
היא הנהנה והתרוממה על ברכיה, ובמשיכה אחת משכה את החולצה ממני מעבירה את ידיה על גבי החזה שלי. "אתה יפהפייה לו.." היא לחשה ונשקה לחזה שלי נשיקות קטנות שגרמו לי לקפוא במקומי ולהפוך לחסר נשימה בין רגע, רטטתי ונאבדתי, נשבר לעולם אחר, מסתגר בבועה שלנו מהמגע האלוהי שלה שהיה הכול למעני באותם הרגעים שנדמו כנצח. "אתה המלאך שלי.." היא מלמלה. "אתה הגיבור שלי, הדבר הטוב ביותר שקרה לי אי פעם.." היא חבקה את צווארי ונשקה לזווית פי, מתגרה בי, אהבתי זאת. "אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיך, אתה האחד והיחיד שלי.." היא זרקה אותי לאחור ונשכבה עליי. "אני אוהבת אותך לואי, כל כך שזה כואב". ושפתינו נפגשו והשלימו האחד את השנייה, לשוננו מחפשות נואשות..
וכל השאר היה אמתי, כנה, מוחשי וקסום, מהפנט, ממכר ומשכר.. מעבר לכל ספק שקיים.