שלום, יפהפייה – פרק 32.

~מנקודת מבטו של הארי~

"נפגשתי באותו היום שהותקפת בידי החבורת נערים עם אימא שלי ועם ג'מה". אמרתי בנשימה אחת.
היא התבוננה בי בלסת שמוטה. "אתה מה?!"
הנהנתי, עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק, כיווצתי את כפות ידיי לאגרופים הדוקים, לבי התכווץ והלם בחוזקה, חשתי כיצד זה מחלחל לי כה עמוק כמכה מענה מתחת לחגורה, ראשי הסתחרר והזיכורונות מהמפגש שלנו מתחילים להציף אותי.. "כן, והכול בזכותך". הבלעתי חיוך.
-פלאשבק-

התבוננתי בטלפון אשר היה מונח לפניי על גבי השולחן, לצדו הייתה מונחת פתקית קטנה ולבנה שהייתה לה משמעות כה עמוקה למעני, רצף המספרים עצמו מרט את עצביי וגרם לכל מערכותיי לדלוק, דמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, כל גופי התכווץ בכאב ונתקף עווית, בטני התהפכה וחשתי כיצד ראשי מסתחרר וקודח כמטען חשמלי טעון בזוג קוביות קרח קפואות, תפסתי את ראשי בין ידיי והעברתי את אצבעותיי באצבעות בשערי, תופפתי בכף רגלי על גבי הרצפה וחשתי כיצד הקרקע מתפוגגת מתחתיי, קרביי התלהטו וחשתי כיצד כל סערותיי סומרות, ידי רעדה בעת שאחזה בפתקית הקטנה שהצלחתי להשיג אחרי חיפושים די רבים במשטרה ובספרי טלפונים חדישים, לבי נדם מלכת וכל עולמי החשיך, חשתי שאני עומד לאבד את העשתונות, קימטתי את הפתקית שהתקפלה בעת שידיי התכווצו לזוג אגרופים הדוקים ומזיעים מהלחץ והמתח האדיר, הצמרמורת שטפה את כל גופי ולפתה בייסורים חסרי חרמים.. – תתקשר כבר! קול חבוי בראשי אשר נמצא אי שם למטה בגזע המוח, התחנן, נואש לכך. וכה רציתי להקשיב לקול הזה, כה רציתי לשמוע שוב את אמי ואת אחותי, לראותן.. הן חלק מחיי וממי שאני, אם אני רוצה בכך ואם לא, אך הפחד שהן ידחו אותי שוב גורם לי לחזור אלפי צעדים אחורה.. ואני יודע שהפעם, לבי יישבר לאלפי רסיסים שאפילו אלנה לא תוכל לחבר מחדש, לכל הרוחות.. בגללה אני בכלל עושה זאת! אחזתי בטלפון שלי ונשמתי עמוק, חשתי פקעת אחת של עצבים ומתח.. חשתי חנוק, כיצד כל הקירות סוגרים סביבי והרגשות האפלים, הסיוטים שלי, העבר שלי.. מכים ומצליפים שוב ושוב על גבי כל פיסת עור בגופי וגורמים לי לבעור כאש, גרוני היה חנוק וכוחותיי נגזלו מרעותיי.. הייתי אבוד.
עצמתי את עיניי ונסתי לתפוס את עצמי מחדש, קדימה הארי, פשוט עשה זאת, בשביל עצמך, בשביל המשפחה שלך.. בשביל לני. רק המחשבה על כך שהיא תהיה כה גאה בי ומרוצה גרמה לחיוך ולצבע לחזור לפניי והקשתי במהירות על גבי מסך האייפון את מספר ביתי.. ששונה, הכול שונה.
בכל צלצול שעבר חשתי כיצד החור השחור שבבית החזה שלי, החור הריקני שבי, החור שמסמן את הקרע ואת הייאוש בחיי, את החור השחור שבין ההווה לעבר שלי רק נפער עוד יותר, לבי הולם בחוזקה כתחושה ששומעים אותו למרחק של קילומטרים, זיעה קרה של פחד וחרדה שוטפת את מצחי ואני רק.. רק רוצה לנתק ולשכוח מהכול, עצמתי את עיניי ודמעות עמדו בעיניי. "הלו?" אימא.
"אימא..?" לחשתי בקול רועד וצרוד, המילים נשרפו כאפר בפי וחשתי כיצד זה מכה בי כדלי מלא מי קרח קפואים, ראשי קדח בחוזקה ובהטרפת דעת, קולה צווח בכל גופי והדהד בכל מערכת, תא ואיבר.. פורק אותי על נשקי וגורם לשיכרון חושים מטורף.. אן, אימא שלי!
אנו חולקים רגע של שתיקה שנדמית כנצח ואני רק מתפלל שהיא תאמר משהו, קדימה.. תהיה במקצת מה שאת באמת צריכה להיות, תהיה לרגע אחד אימא שלי, תראי שבאמת אכפת לך ממני.. בבקשה ממך, אימא, אימל'ה.. אני חייב לצאת מהאופל, אני חייב להתחיל חיים חדשים. ולפתע יש לי תחושה שהיא עומדת לוותר עליי שוב.. שהיא גם מפחדת, עיניי נקרעות לרווחה והדמעות מתחילות לרדת.. לא!
"ה..הא..הארי.. הארולד..?" היא בקושי מצליחה לבטא את נשמתי, הארולד. לבי נמס ממשמע קולה אומרת את שמי המלא, את השם שהיא בעצמה בחרה לי ביום שבו זוג עיניי נפקחו ויצאתי לעולם.. שהעתיד כלל לא מזהיר בו, לגדול ללא אימא, לחיות בשקר.. הרי לכל אחד מגיעה משפחה, לכל אחד מגיעה אימא שתאהב אותו ותהיה שם בשבילו, אך לי לא היה זאת, ואני בספק אם גם כל השיחות בעולם יצליחו להחזיר את הזמן האבוד, איני אותו הארי התמים והחמוד, אני השתניתי, התפקחתי, עיניי נפקחו למציאות האמתית והמרה.. אני לא ילד קטן, אני יכול לדאוג לעצמי עכשיו.
"כן אימא, זה אני". אמרתי בקול שבור ומחיתי דמעה אחת מעיניי. "מה.. מה שלומך?" שאלתי ברעד.
היא פולטת השתנקות וקולה צרוד ומריר גם, לבי התכווץ בכאב והבלעתי חצי חיוך שסתר את התחושה שחשתי, הייתי כה שקט מבחוץ את רועש להחריד מבפנים.
"עכשיו נהדר, אוי, הארי, תינוק שלי.. תודה לאל!" היא קראה באושר בטלפון וגרמה לי לצחוק במקצת. "איפה אתה? מה שלומך? אני.. אני חייבת לראות אותך, ילד קטן שלי, קרן אור.. אני כל כך..-"
מיהרתי לקטוע אותה. "אני בסדר אימא, הכול מעולה. אני באמת מאוד מאושר ושמח, התקדמתי בחיי, יש לי בית משלי וחברים טובים, פתחתי את הקול שלי.. אני.. אני..-" אך לא יכולתי, פשוט לא יכולתי לומר לה דבר, איני אחד שמבטא את הרגשות שלו, לאלנה אני בקושי מבטא.. מבטא את זה שאני אוהב אותה יותר מכל דבר אחר, אז כיצד אומר לאישה שרק מחצית מחיי נשמתי את האוויר שהיא נושמת וגם זה לא היה משהו מיוחד ומסור כמו בכל בית אמיד וטוב.
"שמעתי אהוב שלי, על הלקה שלך ועל ההצלחה המשגשגת. אני כה גאה להיות אימא שלך, אתה הגאווה שלי, אומנם אתה לא יודע אבל אתה התקווה שלי, אין יום שלא חכתי לשיחת טלפון ממך.. אוי, מתוק, אני לא מאמינה.." היא פלטה ברעד.
אז למה לא נסית את ליצור אתי קשר? אבל אני מעדיף לא לחפש מריבות, זה לא הזמן, אם אני אשרוד זאת אהיה לי את כל הזמן שבעולם… אני מקווה. "אני מתגעגע אלייך, אימא". לחשתי ולא יכולתי עוד להילחם בדמעות, הייתי חלש מידי.. שברירי מידי.. ורק עכשיו הבנתי עד כמה הייתי זקוק לגב החזק ביותר בעולם, למשפחה שלי.
"גם אני אליך, כל כך.. אינך יוצא מראשי, אני כל כך אוהבת אותך אוצר שלי. בבקשה, סע אלינו להומלס צ'אפל, אינינו עברנו בית, לא אני ולא אחותך ג'מה.. בבקשה, היא תשתגע כשתשמע ממך, היא עדיין כועסת עליי מאותו היום שאני..-" אך היא אינה הייתה מסוגלת לומר את המילים הבאות, ואני ידעתי מה הן. מאותו היום שהיא גירשה אותי מהבית וטרקה את הדלת בפניי כאילו ואני כלב רחוב מצורע ורע, זקפתי גבה. "אבל אני הכאבתי לה". אמרתי בקול קר.
היא נאנחה. "אבל היא אוהבת אותך, היא הבינה שאינך התכוונת.. שרק רצית להגן עליה, היא אינה סולחת לעצמה.. הארולד, אני מתחננת, תבוא". היא הפצירה בי שוב ושוב.
נשמתי עמוק, אני כל כך רוצה לראות אותה ואת ג'מה, כיצד יתבגרו וישתנו, גדלו לזוג נשים יפהפיות ואוהבות, חזקות ואצמעיות בזכות עצמן, וכיצד בדיוק הן יגיבו כשיראו בי.. כשיראו עד כמה השתנתי בהתנהגות ובמראה, אך דבר לא חשוב לי, אבדתי את שיווי המשקל כבר ממזמן, אני רק רוצה לנסוע ולראות אותן. "אני אשמח לנסוע, בהזדמנות הראשונה".
יכולתי לחוש את החיוך שלה מהצד השני של הקו. "אני לא מאמינה.. חזור אליי מהר אהוב שלי.
עצמתי את עיניי. "אני לעולם לא ילך שוב". אמרתי בקול רועד וניתקתי.
עיניי נקרעו לרווחה, דברתי עכשיו עם אמי.. והיא מתגעגעת אליי ורק רוצה לראותי, חשתי כיצד כל שריריי נמתחו בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים, קרביי בערו ובית החזה שלי נצרב ככוויה, רעותיי שרפו כאש שמתפוצצת בתוך תוכי וחרד חדה שבחדות פלחה את בית החזה שלי, מחלחלת כה עמוק וגורמת לי לדמם בכל חלקיק וחלקיק בגופי, מכה מענה מתחת לחגורה הדלקה את כל מערוכתיי.. נסתי לסדיר את נשימותיי הכבדות ולהשתיק את הפרפרים שבבטני אך זו נחשבה כמשימה בלתי אפשרית. תפסתי את ראשי בין ידיי והתרוממתי מהמקום בקפיצה, אני עומד לפגוש בה.. אני עומד לפגוש באימא ובג'מה!
נשענתי על המשקוף, מתבונן בלני שלי כשהיא ישנה, היא נראית כה פגיעה ומפוחדת, מכווצת ומקובעת בעצמה, עטופה ולכודה באלפי חומות ברזל שאני רק משתוקק לשלוח יד, לעבור את כל החומות, לחבק אותה ולספוג את כאבה, לדעת מה קרה לה.. מה מציק לה.. מה רע לה.. אילו ורק יכולתי להחזיר לה, על כך שבזכותה ורק בזכותה חיי עומדים להשתנות לטובה.. אני יכול להפוך לאדם טוב יותר כי יש לי את הדבר הטוב ביותר בעולם, התקדמתי לעברה ונשקתי למצחה, יש לי אותה, היא שלי ואני שלה, רק שלה. "תודה.." לחשתי ולפתע, ביני לבין עצמי, בלי שהיא שומעת. "אני מאוהב בך, אהובה.."
*********

"ולא חשבת לספר לי?" היא שאלה אותי מוכת הלם. "אני.. אני באמת מאושרת הארי, אני כל כך מאושרת בשבילך, אתה דיברת עם אימא שלך, אימא שלך!" היא קפצה במקומה וזרועותיה נכרככו סביב צווארי. "אני כל כך גאה.. זה מרגש.. מגיע לך, עברת מספיק, זה כל כך מגיע לך אהובי". היא נשקה נשיקה קטנה לשפתיי.
"מצטער שלא ספרתי לך מתוקה, פשוט העדפתי לשמור זאת ביני לבין עצמי". משכתי בכתפיי.
היא מצמצה בעיניה. "זה בסדר הארי, אני מבינה.. הכול ברור עכשיו, אבל ספר לי, כיצד הייתה הפגישה?!" היא שאלה כפקעת אחת של מתח, ריגוש ואנדלין וזה מה שהכי אהבתי בה..
כרככתי את זרועותיי סביב אגנה, היא שכבה מעליי, שאפי את הניחוח הנקי והעדין שלה כלבנדר ופרחים שזה עתה פרחו, כל מערכותיי דלקו ודמי התחמם בעורקיי, לבי הלם בחוזקה וחשתי כיצד השיכרון חושים האלוהי והחסר שליטה ממנה סוחף אותי לרגע דרמטי שרק דלת עץ הפרידה ביני לבין משפחתי.
*********

~מנקודת מבטה של ג'מה~
-פלאשבק-

"את חושבת שהוא יבוא?" שאלתי את אימא שלי בדאגה, קשרתי את אצבעותיי המזיעות מהלחץ האדיר האחת בשנייה.. הארי, הארי.. האח הקטן והמסכן, האבוד והמבולבל שלי, האח ששנים רדף וטרף אותי בסיוטיי בלילות, האח שהיה חייב להתבגר מהר מידי וכאות תודה סולק מהבית רק בגלל שדאג לי.. דמעות איימו לנקב בעיניי שוב ולא ידעתי כיצד להשתלט על עצמי, לבי הלם בחוזקה והקרקע נשמטה מתחתיי, קרביי בערו וצמרמורת לפתה את כל גופי, כוחותיי נגזלו מרעותיי והייתי קצרת נשימה, דמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה ונהפכתי בין רגע לכלי שבר.
"כמובן שהוא יגיע". אמי חייכה חיוך מרגיע לעברי, אבל יכולתי לראות שהיא הייתה מתוחה כפקעת אחת של עצבים לא פחות ממני. "הוא אולי עשוי לאחר במקצת.. הוא שנים לא היה באיזור" כן, מעניין בגלל מי.
לרגע התבוננו אחת בשנייה וחלקנו רגע של צחוק, הארי אף פעם לא היה אחד ששומר על דיוק בזמנים,אני ואמי גדלנו יחד ונעשו קרובות.. הקשר ביני לבינה חזק יותר מקשר דם, לאחר היציאה ההרסנית של האח הקטן שלי מהבית הקר שלו. המחשבה לאבד עוד חבר משפחה הייתה בלתי ניתנת לתיאור לחלוטין.
"האם את חושבת שאנחנו מכירות אותו?" שאלתי במעט נימת פחד.
קיוויתי שהשער שלו לא השתנה, התלתלים והגומות חן שלו משהו של חתימת מראה, חמוד עם החיוך החצוף שלו, למרות שידעתי שרוב הסיכויים שהוא השתנה גם באופי ובמראה גדולים בהרבה מהסיכויים שהוא נשאר אותו ילד שובב וחצוף שנושא את כל עולמו על כתפיו אשר קטנות מידי להכיל כה המון.
אימא לא ענתה לי אבל התבוננה בי במבט חטוף, אבל המוקד המרכזי שלה היה עכשיו בדלת, בפה פעור במקצת לפני שהיא כסתה אותו בכף ידה. הסתובבתי על השרפרף שלי כדי לראות את הבחור שהוא לא יותר מרק אחי הקטן.. שכבר, וואו, מזמן לא קטן. ערימת תלתלים גבוהים מרחפת על מצחו החלק נטול הקמטים וההבעה כאשר הוא דוחף אותם בחזרה לאחור כדרך אגב. עיניו הירוקות והגדולות סרקו את האיזור, הפה שלו הבליע מין חיוך חצוף ו.. תמים, החיוך של פעם, כשמבטו פגש בשלנו, דום לב. לא יכולתי לזוז מהעמדה שלי וכך גם אימא שלי, אבדתי את שיווי המשקל והמילים נשרפו מפי, נסתי להתרומם מהכיסא אך כשלתי, אבדתי את עצמי ואת כל חיי ברגע קטן שנמשך לנצח.
הוא צעד לעברנו, חולצת ג'ינס פשוטה מכופתרת עד הסוף, נעלי ספורט לבנות ומכנס ג'ינס משופשף.
היטנו את ראשנו לאחור עד שהוא נעמד מול השרפרפים שאנחנו התיישבנו על גביהם, הוא נראה כל כך הרבה יותר מבוגר, גבוה יותר. העיניים שלי בזעם ספגו את פניו המצולקים והכחושים בכה המון כאב וסבל, בעצב ובאפלה. הלסת שלו הייתה חלקה וקשיחה, במעט הצגת רמז לזיפים. השער שלו היה ארוך, עדיין בעל תלתלים אבל לא.. זה לא התלתלים ההדוקים של שנותיו הצעירות, יוצרים מסגרת לפניו החתומות. אבל מה שתפס את תשומת לבי הכי הרבה היו זוג עיניו, גוון עמוק יותר של עמוק.. כהה יותר.. אפל יותר.
אימא שלי הראשונה שהציגה חזות של האדם המבוגר, דמעות עמדו בעיניה אבל היא עדיין הייתה קפואה ולא הצליחה להוציא הגה, היא כרככה את זרועותיה סביב מותניו של הארי בחוזקה, אימא לא מוכנה לעזוב, לא מוכנה להרפות ממנו שוב.. פניה היו קבורות בחזה שלו, והיא רק בכתה בשקט, דמעות של אושר.. בדיוק כפי הדמעות שחונקות ועומדות בגוש צורב שחותך ככוויה את גרוני. הוא החזיק אותה באופן הדוק לגופו. הארולד שלי חייך, אוחז בידו השנייה, ומציע לי פשוט מאוד.. חיבוק. הוא אינו כועס עליי! הוא רוצה שאני אחבק אותו!
בלי לחשוב ולהתמהמה יותר מידי, קפצתי לקבל את ההצעה הזו במהירות. הנחתי את ראשי על חזהו הקשה, דמעות זולגות על לחיי.. רגליי רעדו וקבלתי פיק ברכיים, זה הכה בי כמכה מתחת לחגורה – המשפחה שלי סוף כל סוף מתאחדת שוב.
"הארי.." בכיתי בשקט, בקושי מצליחה לומר את שמו.
אימא שלי עדיין נצמדה אליו ולא הייתה מוכנה לשחרר אותו ממנה ולו לרגע, להפך ממני שעזבתי, נסוגה לאחור ומציצה אל פניו הגבריים. לא יכולתי להאמין שזה באמת הוא שעומד כאן. אחרי כל הזמן הזה.. זה נס, חלום שסוף כל סוף התגשם, נענות לתפילותיי, לא חשבנו שנזכה לראות אותו שוב.
"אתה כל כך גבוה" הערתי.
"הו.. או שאת פשוט קטנה יותר" הארי הגיב בשובבות קורץ לעברי. הוא בכלל לא נראה לחוץ, לפחות לא מבחוץ, מבפנים הוא רעד כעלה נידף ברוח. ידעתי זאת, אני מכירה אותו, אני אחותו!
"הקול שלך עמוק יותר.." מלמלה אמי ונשקה ללחי שלו עומדת על קצות אצבעותיה.
הוא אמץ אותה יותר חזק לחיקו. "לא שמת לב בטלפון?" צחק.
לא יכולתי שלא לחייך ממשמע צחוקו שוב, המבט שלי נדד אליו שוב ושוב, סוקר אותו מקו רגל ועד ראש, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, ידי הגיעה שוב לזרועו החופשית שמוכנה רק בשבילי, רק רציתי להקפיא את הרגע הזה, את הדקה הזו, את השנייה המדהימה והלא ארורה הזו!
פי נפער לרווחה כשסחטתי את שרירי זרועו המוצקים כבטון.. מה? "לכל הרוחות, חרא! הארי, השרירים שלך.. הם עצומים" השתפכתי בחוסר אמון.
אני עדיין לא יכולה להתנער מהמחשבה עליו כנער בן שש עשרה מביך למדי, גופו אבד כל טיפת שומן שהוא נשא בעבר. השרירים שהוא כה חלם תמיד לפתח על מנת להרוג את הסרסור של אימא וכל אחד שאי פעם יפגע בנו הלכו וגדלו בהדרגה, לפתע זה הכה בי בחוזקה והרעיד את כל כולי, כל חייו הוא רק רצה להגן עלינו.. להעניק לנו אהבה, להיות הגבר של הבית, והוא הוכיח את עצמו כל פעם מחדש באופן יוצא מגדר הרגיל.. ופשוט הפנינו לו גב, אנחנו איומות!
"את לא יכולה לנצח אותי עכשיו בבלוריתו" הוא הקניט אותי, צחקתי וכך גם הדמעות חזרו. בלוריתו.. המשחק שהמצאנו, מי חזק יותר בשביל להשפריץ על הבית של השכנים עם הצינור הכבד שלהם עד שהחלון שלהם יישבר… ואז גם לזרוק שקיות מים על כל אחד שעובר.. כן, עשינו שטויות.. שטויות שאני לעולם לא אשכח, שטויות שהן הרבה יותר מזה, זה חוויות, רגעים, צלקות. שמצולקות עדיין בלבי ובנשמתי, וכנראה שגם אצלו. "אני לא מאמינה שזה אתה" לחשתי.
אבל ככל שאני חושבת על הפעמים שבהם בילינו בנפרד, לא יכולתי לעצור את הזיכרונות הנוראים ששמעתי בהם את אימא שלי בוכה עד שהיא נרדמה בלילות לבסוף. למרות שצעקנו על הארי שילך, התחננו בפניו שהוא יחזור, הצטרנו על כך, אבל הוא בכל זאת עזב, מסיבה הרבה יותר עמוקה. אני תמיד אצטער שלא עשינו משהו קיצוני יותר על מנת לגרום לו להישאר ולמנוע ממנו לעזוב. שתינו היינו נסערות מההיעלמות שלו, הכאב שבעבר חזר במלוא העוצמה אלינו בשנייה שעזב.. בלי להיפרד, בלי לשמוע להתחננויות שלנו, פשוט עזב. זה היה כמעט כאילו הוא מת. התחושות שאני ואימא היינו נשארות אתן, היו חריפות יותר מכל דבר שקיים.. נשברנו, נהפכנו לכלי שבר שלעולם לא יצליח להיות מחובר מחדש, ואפילו כששמענו על ההצלחה המסעירה שלו, עדיין היה לנו קשה, כי מאחורי החיוך, שתינו יודעות שמסתתר הנער העצוב ביותר בכל העולם.. בגלל העבר שלו הוא היה מי שהוא היה.
משכתי את ידי מהארי, פניו של הארי היו מבולבלות. האגרוף שלי הכה אותו קשה בחזהו, בכעס.
"אוווו…" הארי שפשף את הנקודה 'הכואבת'.
"אתה עזבת אותנו," השתפכתי. "מתי שהיינו זקוקות לך עזבת אותנו. הצטערו על הדברים שנפלטו בלהט הרגע, ואתה בכל זאת עזבת בלי לומר שלום אפילו" יריתי בכעס ובקול מאשים.
ההתגרות בעיניו התפוגגה וכך גם השעשוע הצעיר. אימא שלי התנתקה ממנו ועמדה לצדי, ושנינו התבוננו בגבר שניצב מולנו, בגבר הגבוה והשרירי והאבוד. עמדנו קרוב יותר יחדיו, האצבעות שלי לופתות את ידה הרועדת בקלילות על מנת לנסות לרסנה ולהרגיעה, אימא שלי הייתה שקטה בכל מהלך המפגש הזה וידעתי שזה יותר מידי בשביל הלב שלה, לא מספיק השיחה המפתיעה בטלפון.. כן, היא הייתה חייבת לעכל זאת ולכן רק אני הייתי צריכה לקחת את עצמי בידיים ולסדר את המפגש הזה.
"לא חשבתי שאתן רוצות אותי" הוא דיבר בשקט. "לא אחרי מה שקרה"
מילותיו של הארי קפצו בכל לבי ונכנסו בו כה עמוק, צובעת אותו בגוונים חזקים של כאב. הוא נראה כמו ילד קטן ומתוסכל, המראה הפיזי והחזק שלו לא היה מסוגל להסתיר את הפגיעות הברורות שהוא מקיים בתוכו, האם הוא היה בודד בכל הזמן הזה? מסכן, ללא אפילו נערה.. לבד.
"אתה אידיוט עקוב מדם הארי! כמוכן שאנחנו רוצות אותך. אתה.. אתה אחי, אני תמיד אוהב אותך, וכך גם אימא, אתה הבן שלה!" השתנקתי.
הוא נשך את שפתו התחתונה בין שיניו וראשו הושפל ללמטה בייאוש מייסר. תלתלים נופלים על פניו כשהוא תופס את שתי ידינו אשר כה קטנות לעומת שלו, כמעט מפחד להרפות.
"אני מצטער" לחש.
בנואשות נסתי לעצור את הדמעות.. מה גרם לו להבין? מה גרם לו להשתנות? הבלעתי חיוך מתרגש, אולי הוא פשוט התבגר.. או שבאמת היה זקוק לנו, לא אכפת לי.. אני מתגעגעת אליו. "גם אני" לחשתי.
"הו, אלוהים, ילדים שלי.." מלמלה אימא ברעד וידעתי שהיא חשה הכי אשמה מכולנו, אמצתי אותה לחיקי וחבקתי אותה.
היד החופשייה שלי תפסה בעורפו מושכת אותו למטה אלינו, ראשו נח על כתפי כשאמי מלטפת בעדינות את תלתליו, נשמתי עמוק.. אני אוחזת בהם, בשניהם.
"אני מצטער" קולו נשבר כשהוא חזר על המילים.
"זה בסדר מותק, זה בסדר תינוק שלי, אני אוהבת אותך, אני תמיד יאהב". אימא שלי נחמה. "אנחנו לעולם לא נפרד עכשיו.. לעולם לא".

אנחנו התיישבנו סביב שולחן לשלושה במסעדה כפרית פשוטה למדי ונינוחה. ההלם מלראות את הארי באמת יושב לצדנו, יד אחת שלו אוחזת באמי בעת שהשנייה בתפריט החלה לחלחל לי יותר ויותר עמוק פנימה, לנפש ולתת ההוכרה שלי שזה בהחלט לא חלום!
לפתע הוא קבל צלצול טלפון, הוא חייך לרגע חצי חיוך.. חצי חיוך נבוך אך גם מאוהב במקצת, הוא נשך את שפתו התחתונה ונתק, מכניס את הטלפון לכיסו.
"מי זה?" שאלתי.
הוא התבונן בי בארשת פנים ניטראליות. "מישהי מיוחדת.." מלמל והוא לרגע נשם עמוק, זו בהחלט לא סתם מישהי. ולפתע ירד לי האסימון ממילות האהבה שלו, אנקה נפלטה מבעד לשפתיי והבלעתי חיוך שתאם לחיוך המבויש שהוא החזיר אליי בחזרה.
מצמצתי בעיניי. "איך.. איך.. איך קוראים לו..?" מהרתי לשאול וראשי התנקה ממחשבות, כל כך שמחתי בשבילו ועוד רגע הייתי מסוגלת לקפוץ במקום.
הוא הניד בראשי צחוק. "ג'י, אני אוהב בנות" הוא ייבב כאילו ופגעתי לו בכבוד.
התכוונתי לדבר שוב אבל מלצרית בעלת שיער זהוב ועיינים חומות גדולות כשקד מפותחת במיוחד קטעה את דבריי עם המשקאות שלנו. היא העיפה מבט זריז בי ובאמי ואת רוב תשומת לב מקדה בהארי, שנראה מוטרד ונע באי נוחות מהבטים שלה הנישאים אליו בהבעה פלרטטנית למדי.
"האם יש עוד משהו שאני יוכל להציע לך?" הראש שלה היה נמוך, מחשוף מלא הציץ לעבר הארי שנראה במעט מרוגז, היא מצמצה בריסיה המזויפים בחצי חיוך מצפין סוד.
"לא, אני חושב שאנחנו בסדר. תודה" הארי אמר במהירות וביובש, בודק אם זה באמת נכון לגבינו בכך שהעביר בי ובאמי מבטי שאלה.
הבטן שלי התהפכה כל היום במחשבה שאראה את אחי הצעיר שוב, אני כמעט ולא אכלתי שום דבר כל היום. לא היה לי טיפת תיאבון למזון, ועדיין אין לי.. אני בספק אם הוא יחזור בחצי שנה הקרובה.
אנחנו הנהנו בהסכמה והיא נראתה מאוכזבת, מתנשפת בכעס לפני שלקחה את עצמה ואת הקוקו המתנדנד שלה והלכה.
הסתכלתי בהארי שנראה אדיש מהדרך שבה הבלונדינית הזו הביטה בו. "וכנראה גם בנות אוהבות אותך" צחקתי.
הוא ניער את תלתליו, מחייך. סרקתי את מספר השולחנות האחרים שקרובים אלינו, זה היה נכון. מספר העיניים הנשיות שנפלו וצנחו כחרב לרגליו של הארי, אחי הקטן היה אדיר. מבטים תאוותים ורעבים אליו היו נשואים מלמעלה ומטה, סוקרות ולוגמות, שואפות ונוצרות אותו במבטן. לפתע הרגשתי שאני חייבת להגן עליו, זה היה אחי התינוק שהן לוטשות בו עיניים! נתתי לאישה אחת מבט מסנוור וקשוח, כועס, מסמן לה להתרחק מהשטח, היא נראתה נבוכה והאדימה אט -אט, משפילה את מבטה בצחקוק עדין, לפני שחזרה לשיחה שלה עם מי שהנחתי שאמור להיות.. החבר שלה.
"ספר לנו עליה" חייכה אליו אמי.
התמקדתי חזרה במהירות בשולחן שבו אני אוכלת, בחזרה להארי מחכה לשמוע על הנערה שהצליחה לגנוב את לבו הקר כקרח אך מבפנים נמס כזהב טהור. "איך קוראים לה? בת כמה היא? איפה אתם נפגשים?.. האם אנחנו.. יכולות לפגוש אותה?!" שאלתי מתה מרוב סקרנות ועוד רגע נופלת מהכיסא, הארי היה אחד שאהב לשחק עם נשים, ואם היא לא הייתה משהי מיוחדת, הוא היה זורם כאן עם משהי ואולי גם עם המלצרית, עבודה קלה. זו חייבת להיות משהי שונה.
"ג'י, תפסיקי" גיחך הארי.
השפה התחתונה שלו נלקחה בעצבנות בין שיניו והוא הציץ באימא שלנו ואז בי, חייכתי כאשר הוא נע בחוסר ריכוז במושבו, הלחץ של הארי גרם לו מראה צעיר יותר, הנער שהכרתי ואהבתי ואני עדיין אוהבת ותמיד אוהב.. אפילו כגבר, הוא עדיין הארולד.
"השם שלה הוא אלנה" הראש שלו צלל ללמטה מנסה להסתיר את לחייו המתלהטות והמסמיקות רק מכך שאמר את שמה. "היא יפהפייה" הוא מלמל בשקט ולרגע כאילו צייר אותה בראשה. לעזאזל, הילד מאוהב.
חשתי פקעת אחת של עצבים, חייכתי כדבר טבעי. "הווו.. האז" אני מתה באופן רשמי, הוא אמר מהר מידי שהיא יפהפייה, אמרתי במהירות ובהתלהבות, אז למען הנימוס והכבוד, עדיף שאשתוק.
אני מחכה כבר לפגוש אותה, אני מקווה שזה ייצא לי, אני בטוחה שלי ולה יש המון חוויות לחלוק ביחד על הדבר המשותף לשתינו, הארי.
*************************************

~חזרה להווה~
~מנקודת מבטה של אלנה~

לא יכולתי שלא לשמוח, על כך שספרתי לו את הדברים האפלים עליי ביותר, על כך שהוא השלים עם משפחתו.. סוף כל סוף הצלחנו לחצות את כל הקווים והגבולות הקשיחים שלופתים ומפרידים בינינו ואנחנו יכולים עכשיו לעבור כל מכשול, ביחד. ללא שקרים, ללא סודות… רק באמת. אני כל כך אוהבת אותו, אני מוכנה לעשות ולתת הכול לגבר שניצב כאן לצדי.
הוא השתיק את המוזיקה ועזר לי להתרומם. "אז, אהבת את המתנה?"
"אהבתי הכול.. זהו יום מושלם הארי" קפצתי לזרועותיו והוא העיף אותי באוויר, מסובב אותי. "אני אוהבת אותך.." לחשתי לאוזנו.
הוא חייך אליי חצי חיוך. "גם אני אוהב אותך אהובה"
"אני יודעת" נשקתי נשיקה קטנה לשפתיו. "כדאי שנלך, יש לך חזרות עוד שעה וחצי" צחקתי.
עיניו נקרעו לרווחה והוא נאנח. "את מדרדרת אותי.."
"ואתה אותי, בהחלט אנחנו לא עושים טוב אחד לשנייה" כרככתי את ידי בידו.
הוא צחק. "כן, בהחלט" מלמל. "אבל אני מוכן לקחת את הסיכון… ואת?"
"מהרגע שצעקתי עליך במסיבה אני כבר לקחתי את הסיכון" אמרתי בלב גלוי.
הוא נאנח והעביר קצוות שיער סוררת לאחורי אוזני. "אני לעולם לא אפסיק להודות להשגחה העליונה על כך שמלאני הייתה חולה באותו היום ואת הגעת"
"אני חושבת שבכל מצב היינו נפגשים.." נשכתי את שפתי התחתונה בין שיניי. "זה נועד לקרות, זו מכת הגורל"
הוא נשק נשיקה קטנה לשפתיי. "זו את, זו רק את מתוקה"
חשתי כיצד לבי הולם ונמס ממילותיו ובשביל לא לגרום לו להסתבך עדיף שנמהר ולא נוכל להישאר כאן לנצח. "עדיף שנלך.." לחשתי.
"חכי רגע" הוא פלט וידו התנתקה משלי, הוא הוריד את השרשרת של המטוס נייר שלו מצווארו. "אכפת לך להסתובב בבקשה?" הוא שאל ברכות.
כל שריריי נמתחו בפעם אחת מורטת עצבים וקפאתי במקומי, הקרקע התפוגגה מתחתיי, סובבתי אליו את ראשי ונעמדתי קצרת נשימה משתוקקת אליו במקומי, הוא הזיז את שערותיי לשכמי ויכולתי לחוש את מגע המתכת על החזה שלי.. את הסוגר על גבי העורף.. הוא נשק נשיקה קטנה לעורף שלי וגרם למקום לצרוב ככוויה.. למה, למה יש לו השפעה כה גדולה עליי? זה אפשרי? חשתי כיצד אני העש, ואני רק נמשכת אליו, לאש היוקדת שלי ונצרבת.. נצרבתי ונפלתי לרגליו כבר ממזמן.. והוא בשבילי, אנחנו שווים עכשיו.
סובבתי אליו את ראשי ואחזתי בשרשרת בחצי חיוך, להב חד של תשוקה שפד את בית החזה שלי והמקום של השרשרת רטט כמגע חשמל מצמרר, זקפתי גבות בתמיהה מחכה להסבר.
"אני רוצה שיהיה לך את זה" אמר. "בשביל שידעו שאת שלי.." לחש.
השפלתי את ראשי לחזה שלו ונשקתי לכתפו, ורק חבקתי אותו, מאמצת אותו אליי, הוא השתנה, הוא מדבר עם משפחתו, הוא אוהב אותי.. אני שלו, ואני רוצה להיות שלו, ספרתי לו הכול..
"אני תמיד אהיה שלך, וכולם יודעים זאת אהובי" לחשתי אל תוך שפתיו והוא התרסק עליהם בנשיקה.. אולי בכול זאת נוכל להיות ביחד.