שלום, יפהפייה – פרק 35.

~מנקודת מבטה של מלאני~

התקרבתי לליאם בצעדים מהוססים במקצת, מחבקת את עצמי בזרועותיי, פחדתי ממה שאני עומדת לומר לו.. לא ידעתי כיצד הוא יקבל זאת, האם הוא יאהב אותי בחזרה, האם הוא יברח ממני וישבור לי את הלב למליוני רסיסים יותר ממה שאני כבר בעצמי שבורה.. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי ונעמדתי ממולו, הוא חייך אליי חיוך רך וסמן לי לשבת לידו על גבי הספסלים העשויים מעץ מלא וחזק, מקום מעט מרוחק מכל שאר החבורה, קרביי להטו וכל מערכותיי דלקו כשמבטי פגש בשלו, עיניו החומות נמסו בנשמתי וחלחלו לי כה עמוק כמכה מענה מתחת לחגורה, להב חד ומושלם של תשוקה סוערת וטעונה בכה המון רגשות מבולבלים פלחה את בית החזה שלי וגרמה לי לדמם בכל חלקיק וחלקיק בגופי, "אני צריכה לדבר אתך.." לחשתי, יכולתי לחוש כיצד לבי הולם יותר בחוזקה, ראשי הסתחרר וכל סערותיי סמרו, בטני התהפכה ולהשקיט את הפרפרים שפרעו וקרעו אותי לגזרים הייתה משימה בלתי אפשרית, רעותיי בערו וצרבו ככוויה, כאש שמתפוצצות בתוכי וגורמת לכל מערכת, תא, גיד ואיבר בגופי לרטוט בהשתוקקות אפלה וחושנית אליו.. ליאם.
"בסדר, גם אני" אמר וידו לחצה על גבי הירך שלי.
דמי נזל ממוחי וכפות ידיי הזיעו מהלחץ והמתח האדיר, רק נמשכתי אליו והתקרבתי ללא כל שליטה מסוימת, רציתי אותו כל כך שזה כואב.. "זכות קדימה לנשים" קרץ, הבלעתי חיוך, אהבתי שהוא יודע מתי להיות ג'לטמן כשצריך.
"ליאם.." נשמתי עמוק ולחשתי את שמו כדבר שמחזיק אותו על פני הקרקע הארורה שאני עומדת אליה, "אתה.. אתה באמת אוהב אותי?"
הוא הנהנן, "אבל הסתבר שהבנתי זאת מאוחר מידי.." לחש במבט שבור, "אני לא מבין למה דחית אותי אבל כך, פשוט קמת והלכת.. זה בגלל נייל?!" שאל בבלבול.
עיניי נקרעו לרווחה, זה הכה בי כדלי מלא מי קרח קפואים, "ליאם, אני.. אני אוהבת אותך, לכל הרוחות אני כל כך אוהבת אותך שזה כואב.. אין לי מושג למה ואיך, אבל הפנטת אותי וגרמת לי לכשול.. אבל הכי טוב בשבילך זה לא לאהוב אותי, לא להיות אתי, אינך מכיר אותי.. " קשרתי את אצבעותיי האחת בשנייה, זיעה קרה שטפה את מצחי וצווחה הדהדה בכל מערכותיי, "אבל מגיע לך לדעת, לדעתי". משכתי בכתפיי לבסוף, ולפתע עיניי נקרעו לרווחה והצטערתי על כך שבכלל חשבתי לספר לו את מה שרק אלנה יודעת.
הוא הנהנן, "אני מקשיב, ואני כאן, אני לא יעזוב אותך.." לחש לאוזני ונשק למקום הרך שמתחת.
המקום רטט כרטט חשמלי שמכה בו וגורם למקום לצרוב ככוויה, גוש של דמעות חתך את גרוני כסכין והקרקע התמוטטה מתחתיי, דמי התחמם והתפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, "הייתי בשיקום.. במוסד לגמילה מסמים, בפנימייה לעבריינים צעירים.." פתחתי וחשתי כיצד הזכרונות מהעבר מכים בי ומצליפים ללא כל טיפת רחמים, סקרתי לרגע את הבעת פניו.. הוא נראה מוכה הלם, מיץ מרה עלה בגרוני ורעדתי כעלה נע ברוח, "אתה מוזמן לעזוב ולשכוח ממני כבר עכשיו..-"
"לא, לא.. ברור שלא, חכי רגע, היית פעם מכורה לסמים?!" שאל בסקרנות שהפתיעה אותי.
זקפתי גבה והבלעתי חיוך, הוא לא עוזב אותי, "כן… הייתי עבריינית, שותה ומעשנת.. מסתובבת עם הילדים הרעים של השכונה עד השעות הקטנות של הלילה, הסתבכתי באירועים שאינך רוצה לדעת אפילו.. נתפסתי ונשלחתי לשם והכי התגעגעתי לסמים".
הוא התכוון לפעור את פיו על מנת לומר דבר מה אך סגר אותו חסר מילים, "איך.. למה.. למה בכלל התחלת עם זה?"
עצמתי את עיניי ודמעות עמדו בהן.. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, לבי התכווץ והלם בחוזקה, הקרקע התפוגגה מתחתיי, "כי התאהבתי.." לחשתי, "החיים שלי היו נוראים, שנאתי את עצמי ואת משפחתי שלא יכולו להתבונן בעיניי ולראות שמשהו רע עובר עליי, שאני לא בסדר, חשתי כיצד כל העולם קורס מתחתיי ואני בלילה נצחי, אבודה ומפוחדת.. רק מחפשת אחר נחמה וקרן אור, למרות כל הציונים הטובים והכישרון בחוגים.. עדיין משהו היה חסר לי, עד שפגשתי בו לילה אחד, בגרג.." עצמתי את עיניי וחשתי כיצד עיניים ירקרקות טורפות את נשמתי, התכווצתי בכאב, קרביי התחממו.. כל שריריי נמתחו בפעם אחת מורטת עצבים, ראשי הסתחרר כמטען חשמלי טעון בזוג קוביות קרח קפואות, מראהו של אהבתי הראשונה חלחל לי כה עמוק כמכה מענה מתחת לחגורה, צמרמורת לפתה אותי והצליפה על גבי כל פיסת עור בגופי, דמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, "הוא היה נראה כדבר הטוב ביותר שקרא לי בחיים.. הלכתי אחריו כעיוורת, התקרבתי לצד האפל שלי ליאם… נהייתי אחת מהם, ואולי זה יישמע דפוק אבל.. אבל באמת חשתי שייכת, חשתי חלק ממשהו, חשתי שאוהבים אותי ורק רוצים את הטוב ביותר למעני, זה כבר לא היה רק למען גרג, זה היה למען הנפש הפגועה שלי, הצלקות החלו להיסגר.. הכול.. הכול נראה כה טוב ונחשק..!" השתנקתי.
הוא כרך את זרועו סביב כתפי והשעין את ראשו על גבי ראשי, טומן את אפו בשערי ושואף עמוק, "מתוקה.. זו אינה אשמתך, היית מאוהבת, ויש לאהבה כוח אדיר עלינו.. נחשפת למשהו חדש שהדליק את כל כולך, זה אנושי!".
"זה לא!" צעקתי עליו והדמעות החלו לרדת, "נתקתי קשר עם המשפחה שלי, עם החברות ילדות שלי.. נתקתי קשר עם עצמי! השתניתי לרעה, לא הכרתי את עצמי, ורק ברגע שהפצצה הקטנה התפוצצה על האיש הזה.. והיו לי אזיקים על הידיים, אזיקים קרים וקפואים, רק אז הבנתי ש..-" אבל השתתקתי, שיט, אני לא מאמינה שספרתי לו!
"את.. את הרגת בן אדם?" הוא לחש בחרדה.
בלעתי את רוקי וזה צרב, "לא, זה היה אמור להיות כיף ומצחיק! לא תכננתי שהוא ימות.. אף אחד לא תכנן זאת.. היינו מסוממים לגמרי וראינו כוכבים בעיניים… מעולם לא התכוונתי ל.. להרוג, אני שונאת את עצם קיומי על כך!". צעקתי ומרטתי את שערותיי.
הוא אחז בידיי, "תפסיקי, אל תגידי זאת, הקיום שלך עוזר לי להתעורר ולשרוד את העולם הזה כי את קיימת בו!". הוא כעס עליי.
עיניי נקרעו לרווחה והכול השתתק ונעלם, "אתה לא רציני ליאם.. אני עכשיו ספרתי לך ש..-"
"לא אכפת לי, אני התאהבתי בך.. כל כך.. כבר מאוחר מידי לחזור אחורה, אני גם לא גאה בדברים שעשיתי, לכולם יש את זה..-"
"רצחתי". לחשתי בלי קול.
"לא התכוונת, את לא רוצחת, את מלאך! מתי תראי את מה שאני רואה?!" הוא נענה את כתפיי ומחץ אותי לחיבוק גדול ואוהב, חם.. כפות ידיי אחזו בחזה שלו וטמנתי את אפי בחולצתו, אלוהים אדירים יש לו ריח כה טוב.. של כביסה נקייה ושל סבון נוזלי, או פשוט ריח ליאם פיין שלי.. חשתי הכי מוגנת, בטוחה ושייכת בזרועות הללו.. חשתי שלמה, כאילו אני במקום הנכון בזמן הנכון, "אני אוהבת אותך" פלטתי בלי חשיבה.
"גם אני אותך.. את צריכה להתגאות בכך שעברת זאת ואת עדיין עומדת על גבי הקרקע ביציבות, למדת מכך.. התגברת, השתנית לטובה, תמיד היית טובה.. כי זה בדם שלך, בנפש, בלב.. לא משנה מה את תמיד תהיה מלאני שלי, שגרמה לי לחייך גם בערב הגרוע ביותר". קרץ לעברי ונשק למצחי נשיקה קטנה, הבלעתי חיוך רך, הוא האדם המתוק ביותר בעולם.. ידעתי על מה הוא מדבר, על הערב הראשון במסיבה, שבו פגשתי בו.. שנינו היינו עצובים על כך שהאנשים שאנו אוהבים לא מחזירים לנו אהבה, והנה אנחנו עכשיו.. מאוהבים האחד בשנייה עד כלות הנשמה או לפחות אני, התבוננתי בעיניו והוא בשלי, זכיתי. "תנשק אותי, בבקשה.." התחננתי.
הוא גחך, "בעונג רב". לחש וממש יכולתי לטעום את הנשימה שלו בריח מנטה מתקתק, אפינו התרככו האחד בשנייה ושפתיו נמחצו לשלי, פי נפתח לרווחה מקבל את הנשיקה ברצון.. לשונו נכנסה ונקשרה במהירות לשלי ללא כל היסוסים, ידינו השתלבו האחת בשנייה.. אני אוהבת אותו.
הוא היחיד שקיבל אותי כמו שאני, גם את הפינות האפלות ביותר שבי.. הוא עדיין נשאר לצדי, אפילו לני בהתחלה די התרחקה ממני במעגל העזרה הארור.. אני רוצה אותו, אותו ורק אותו.

*מנקודת מבטה של נוי*

אין לי מושג למה אבל לואי מאוד מרוחק ממני בזמן האחרון, אני רואה כיצד כל הזוגות קרובים האחד לשנייה ומאוהבים, משהו לא בסדר.. אני בטוחה בכך, אבל לא יכולתי לעלות מה זה בדיוק. דאגתי שאולי קרה לו או עובר עליו משהו ואם כן ידעתי שאעשה הכול על מנת לעזור לו ולשפר לו את ההרגשה.. אהיה מוכנה לספוג ולמחות כל טיפת כאב, פחד ועצב שלו.. כל דמעה מפוחדת, כי הוא האדם היקר לי ביותר בעולם הזה.. הוא המלאך שלי, הגיבור.. הוא היחיד שהציל אותי, אחז בידי ולא נטש גם ברגעים שבהם הייתי בלתי נסבלת ורק השתוקקתי להרחיק את כל העולם ממני.. עברנו כה המון ביחד ואיני יכולה לסבול את עצם המחשבה שנוותר על הזוגיות הזו בעד שום הון שבעולם. לפתע זה הכה בי כמכה מענה מתחת לחגורה, דמי התחמם בעורקיי וחרד חדה פלחה את בית החזה שלי גורמת לי לדמם בכל גופי, לבי הלם בחוזקה וכל סערותיי סמרו, הקרקע קרסה מתחתיי, חשתי כיצד אלפי הצלפות מכות שוב ושוב על גבי כל פיסת עור בגופי וקורעות אותי לגזרים.. כפות ידיי הזיעו מהמתח והלחץ האדיר, רעותיי שרפו וצרבו כאש להבה שהתפוצצה בכל גופי וגרמה לכל מערכותיי לרטוט, אלוהים.. ואם הוא לא רוצה אותי עוד? ידעתי שאני חבילה כבדה מידי, שקשה לי להיפתח ולסמוך על גברים לאחר מה שעברתי.. אבל לואי שינה את דעתי, והוא הבטיח לי שהוא לעולם לא יעזוב אותי.. הוא שיקר?! לא, לא, בבקשה לא.. זה לא יכול לקרות, לא לי וללואי.. דמעות עמדו בעיניי והגוש שבגרוני חתך אותי כסכין, זיעה קרה שטפה את מצחי וכל שריריי התכווצו בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים.. התקרבתי אליו ונשקתי במקצת לצווארו, מעבירה רצף של נשיקות קטנות גורמת לכולם להתבונן בי בחיוך ובגיחוך אבל לי לא היה אכפת. רציתי אותו כל כך שזה כואב ויותר מכך.. לדעת שהכול בסדר!
לואי זז במקצת באי נוחות ושלב את ידיו על החזה שלו מבליע חיוך, "מתוקה, לא עכשיו.." לחש.
אפי התרכך במקום הרך שמתחת לאוזנו בעת שזרועותיי חבקו ועטפו את צווארו מאחור, נשקתי נשיקות קטנות, רצף של נשיקות הלוך ושוב, מכרסמת במקצת את השכם שלו וגורמת לו להתכווץ מהמגע שלי, לחיי סמקו במקצת וחייכתי גאה בעצמי, אהבתי את ההשפעה שלי עליו כמו שהוא אהב את ההשפעה שלו עליי. "נוי.. מה קרה..?" צחק וסובב את ראשו עיניו הכחולות כיהלום פגשו בשלי וגרמו לי לאבד את שיווי המשקל, הוא סמן לי לשבת עליו וכך עשיתי, מחבק אותי מאחור.
"אסור לי לקבל מעט תשומת לב מהחבר שלי?" צחקקתי והנחתי את ראשי על החזה שלו.
הוא חייך אליי מלעמלה, "ברור שאפשר… תמיד" נשק לראשי.
אלנה צחקה, "הארי.. אולי תצפה היום במשחק כדורגל?"
הארי חייך חיוך מבויש, "את לא הוגנת!" כעס עליה במקצת ודגדג אותה בבטנה גורם לה להתכווץ ולצחוק מהמגע שלו, אהבתי לראות אותם כך, "אבל אני כבר מוכן בשעה עשר למשחק.." נשך במקצת את אוזנה. צחקנו שלושתנו, ליאם ומלאני מצטרפים אלינו גם יחד עם עופרי וזאין, נייל ומאיה צחקו להם בצד בעת שנייל נוגס מההמבורגר שהזמין מננדוס, אהבתי את המשפחתיות שלנו, אהבתי את לואי.. זו ממש הייתה אהבה ממבט ראשון שרק נסתי להכחיש, הצצתי בו שוב והוא נראה כאכול מרגשות אשם, מרוכז בנקודה לא ברורה בחדר רחב הידיים, מהדק במקצת את האחיזה שלו בי, נאנחתי בייאוש.. הלוואי שרק היה לי רמז קלוש לדעת מה הוא חושב.
"נוי, אני צריך לדבר אתך על משהו.." מלמל לואי לאוזני.
זקפתי גבות, "כן?"
"בפרטיות" ירה.
העולם החשיך ונדם, נקרע לגזרים מתחתיי וגרם לדמי לנזול ממוחי, שיט! "ב..בס..בסדר.." גמגמתי בפחד, הוא רק אחז בידי, לא שולח לי ולו חיוך אחד וגרר אותי לכיוון היציאה, פותח בפניי את הדלת והנה אנחנו באוויר לונדון הקרירה והמושלגת, חורף… התבוננתי בו והוא נראה כאליל היופי והחן הכובש ביותר בעולם, הסוודר הכחול שלבש הדגיש את עיניו התכולות כקרח, הרקע הלבן סביבו גרם לקרביי ללהוט, כל שריריי נמתחו בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים, לבי הלם בחוזקה ודמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, להב חד וסוער של תשוקה פלח את בית החזה שלי.. גורם לי לדמם בכל חלקיק וחלקיק בגופי, צווחה נרגשת ומשתוקקת לגבר האהוב שלי הדהדה בכל איבר, מערכת ותא בגופי.. מחרבת אותי עד עפר ופורקת אותי על נשקי וחשתי חמה בכל גופי.. כלל לא היה לי קר.. אפילו לא קצת.. הוא נראה נינוח ושלו, למה.. למה החיים כאלו לא הוגנים?!
"את יפהפייה.." פלט ואצבעותיו הארוכות רק לרגע לטפו את הלחי שלי גורמות למקום לרטוט ולכל מערכותיי לדלוק, חשתי כיצד אני נמשכת אליו ללא כל שליטה כעש שנמשך לעמקי האש היוקדת.
"גם אתה נראה לא רע" קרצתי לעברו על מנת במעט לצנן את האווירה.
הוא גחך והשפיל את ראשו.
"אז.. מה.. מה קורה?" שאלתי לאחר שחלקנו רגע קטן של שתיקה מלחיצה.
הוא תחב את ידיו בשערו בכעס, ולפתע עיניו נפגשו עם שלי, לסתי נשמטה ודמי נזל מפניי, היו לו דמעות.. דמעות נוצצות כיהלום בעיניים, מעולם לא ראיתי את לואי בוכה, מעולם לא רציתי לראות אותו כך.. הוא נראה ככלי שבר מובס, "אני.. אני כל כך מצטער.. אני מצטער כל כך אהובה שלי.. לא התכוונתי.." הוא רעד והיה נדמה שהוא עומד ליפול על השלג כחסר תקווה.
זקפתי גבות בתימהון, מה..? "לואי, אתה מוכן להסביר לי מה עשית?!" הגבהתי עליו את קולי.
הוא הנהנן בלחש, "ברור.." מלמל, "נוי, מתוקה.. את זוכרת שאתמול אני והבנים יצאנו למועדון בלילה?"
הנהנתי וכלל לא אהבתי את הכיוון שזה זורם אליו אבל לא שפטתי, מדובר כאן בלואי! "תמשיך.." האצתי בו.
"הייתי שיכור, מבולבל, מסריח..-"
"אני יודעת אני מי שסחבה אותך במדרגות, מי שהרימה לך את הראש מעל האסלה וזרקה אותך למקלחת ונסתה בייאוש להחליף לך בגדים!" קטעתי אותו מנסה להאיץ בו, "פשוט דבר!" נהמתי.
הוא מצמץ בעיניו, "מגיע לך אדם טוב יותר ממני.. כי.. כי רק היום נזכרתי ש.. שבגדתי בך עם איזושהי בחורה שם שנמרחה עליי כל הערב.." הוא פלט ונסה להתקרב אליי ולמצוא אחר נחמה, עיניי נקרעו לרווחה – הוא מה?! "לא.. לא לואי אתה.. אתה לא עשית זאת..!" התרחקתי ממנו מסמנת לו לא להתקרב אליי.
הוא השפיל את ראשו והדמעות החלו לזלוג על לחייו, "אני מצטער, אני כל כך מצטער.. אין לי דבר לומר לך מלבד זאת.. אני אוהב אותך, אני אוהב אותך כל כך, בבקשה.. אל תוותרי עלינו, לא התכוונתי ל..-"
"סתום את הפה הארור שלך לואי אם זה אפשרי!" קטעתי אותו שוב פעם, אור העובדה ש.. שלואי שלי בגד בי כחומצה רגילה שחדרה לעורקיי וגרמה לי להתכווץ בכאב, כל עולמי החשיך ונדם מלכת, חיי קרסו מתחתיי וירדו לאבדון, ראשי היה ריק ממחשבות ורק צווחה של כאב ושל בכי עז ומר שלא נראה קדחה בו, מהדהדת בכל איבר, מערכת, תא וגיד בגופי.. בטני התהפכה ונקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח, דמי קפא בעורקיי.. הסכין החדה שבחדות פלחה את בית החזה שלי וגרמה לי לדמם ולרטוט, לרעוד בכל גופי.. כפות ידיי הזיעו במקצת, מיץ מרה עלה בגרוני ונישמתי נגזלה מרעותיי.. לא.. לא, רגע, לא.. זה לא יכול להיות.. זה לואי, הגבר שהכי אהבתי אי פעם בחיי! שאהב אותי! הוא לא יכול לעשות זאת.
"לא" התעקשתי, "לא לואי בבקשה אל תאמר לי זאת.. אתה.. אתה מדמיין, אתה חייב לדמיין, אין סיכוי שזה נכון.." הוא התקרב אליי מחפש נחמה אבל רק התרחקתי ממנו, מאבדת את שיווי המשקל, מאבדת את עצמי, נפלתי לאחור והוא מהר לעזור לי אך התרוממתי בכוחות עצמי.
"הלוואי שזה היה נכון, אבל אני לא התכוונתי, אני לעולם לא אתכוון לעשות לך זאת!" הוא צעק נואש, "הייתי שיכור.. לא היה בזה כל טיפת רגש..-"
"שכבת איתה?" הוא הנהנן, לחצתי בכף ידי על גבי מצחי, גוש הדמעות צרב בגרוני, כל מערכותיי דלקו, זה הכה בי כמכת ברק ביום בהיר.. התכווצתי בכאב.. תחושה מורטת עצבים תקפה והכתה בי ללא כל טיפת רחמים, בייסורים מענים שוב ושוב.. לא, בבקשה.
"נוי" הוא השתנק.
"אל תדבר אתי או תתקרב אליי!!" צווחתי עליו ורק רציתי לברוח ממנו, לקחתי את עצמי ונכנסתי חזרה לאולם החזרות הגדול, ממהרת למקום שלי, נפלא.. כולם שם.. הדמעות החלו לנזול מעיניי, פשוט אחזתי בתיקי, כולם התבוננו בי בדאגה, "הכול בסדר נוי?!" שאלה עופרי בדאגה אך לא עניתי לה, הנחתי את התיק על גבי כתפי ורצתי מחוץ לאולם, לואי עמד שם ונסה לעצור בעדי, "נוי בבקשה, תקשיבי לי..!-"
"לא! אני שונאת אותך! איך יכולת לעשות לי את זה?! אני לא רוצה לראות אותך יותר בחיים שלי, אני עכשיו הולכת לבית שלך, לוקחת את הדברים שלי ומסתלקת!" יריתי בצווחה, הוא לא הקשיב לי ומחץ אותי לחיבוק, "אני לא יכול לחיות בלעדייך.." לחש.
"הייתי שלך עוד מהרגע שאמרת לי שלום" השתתקתי, "ופשוט הרסת זאת, שברת את זה, אבדת אותנו!"
"לא, אל תאמרי זאת! בואי נתגבר ונעבור את זה יחד ו..-" הוא מהר לומר ומחה את הדמעות מעייני, "בבקשה אל תבכי בגללי, זה שובר לי את הלב"
"יופי אתה עכשיו מרגיש כיצד אני מרגישה" וחשתי ככלי שבר, "אני אוהבת אותך לואי!" צעקתי עליו וסתרתי לו, ממהרת לתפוס מונית ולהכנס אליה, הנהג מונית נראה מבוהל אך התעלמתי מכך, זרקתי מבעד לפי את כתובת ביתו של לואי, רואה כיצד הוא רץ ונוקש על החלון של המונית מסמן לנהג לעצור.
"סע בבקשה.." לחשתי והשפלתי את ראשי מתעלמת מלואי, לואי לא וויתר ואפילו כשהמונית החלה לנסוע הוא עדיין צווח את שמי והתחנן שאקשיב לו, אבל לא יכולתי, כאב לי לדבר אתו.. כאב לי ושנאתי לאהוב אותו יותר מכל דבר שקיים, בבקשה לך..
ולבסוף, לואי נפל על הכביש על ברכיו מהשלג המחליק והמונית נסעה כשאני בתוכה, מותירה את לבי שבור למלינוי רסיסים מאחור.. משאירה את לבי ואת נשמתי אצלו.

* מנקודת מבטו של הארי *

התכופפתי לעמדה הנוחה לי ביותר, מכין את זרועותיי לזריקה מושלמת, צמצמתי את עיניי ונשמתי עמוק, וכשהרגשתי שאני מוכן חבטתי במקל הסנוקר בכדור הלבן, יורה זוג כדורים צהוב וכתום לאותו הסל, "יש! לזה אני קורא אלוף!" צעקתי בגאווה ובדקתי אם זה גרם ללואי להבליע חיוך, לאחר הפרידה שלו ושל נוי אמש הנער בדיכאון, הוא בעצמו נטש את החזרות ועכשיו הוא זרוק על גבי הכיסא הגבוה, תוחב את ידו בשערו בייאוש וברחמים עצמאיים, מזמם שירי אהבה טיפשיים בעת שלגם מבקבוק הבירה שלו.
זאין גלגל את עיניו וחטף לו את הבירה מהידיים, "תתעשת על עצמך חבר!" צעק עליו, "פשלת.. ועכשיו אנו מנסים לגרום לך לאגור כוחות בשביל להחזיר אותה אליך, אתה באמת מוכן לוותר בכזו קלות על נוי?"
לואי משך בכתפיו, "לא יודע.. מה כבר אני יכול לומר? אני גם הייתי כועס עליה אם היא הייתה עושה לי זאת, אין דרך להתחמק מהאשמה.. מגיע לה מישהו טוב יותר ממני"
חשתי כיצד המילים שלו מכאיבות לי וגורמות לי להישען על גבי מקל הסנוקר שניצב ברצפה, משפיל את ראשי ולוכד את שפתי התחתונה בין שיניי, "אתה יודע לו.." פתחתי, "לי וללני היו רגעים רעים ביחד, היא גלתה דברים כל כך נוראים עליי.. היא ראתה אותי במצבים הקשים ביותר שלי, היו לה כה המון סיבות להיפרד ממני ופעם אחת היא באמת נפרדה ממני, ובהתחלה אני מודה, הרמתי ידיים והתמכרתי לכאב ולאובדן" פתחתי, לואי הנהן כיודע על מה אני מדבר, "אבל אתה בעצמך גרמת לי להתעורר ולהבין שאני חייב להילחם עליה מחדש כי חשוב להילחם על מה שיקר ללב שלנו! והיא הדבר היקר לך ביותר בעולם.. ואני לא מתכוון לתת לך לאבד זאת, כולנו לא מתכוונים לעזוב אותך כך, קדימה לו.. תעשה את מה שאתה בעצמך אמרת לי!" השתנקתי במעט כעס, כל הבנים הנהנו מדבריי.
"אבל אני כועס על עצמי! בגדתי בה, זה בכלל נקלט?!" כעס עלינו לואי וזרק את בקבוק הבירה השנייה שלו על הקיר מנפץ אותה לאלפי רסיסים, גורם לזוגות עיניים רבות להתבונן בי.
ליאם נאנח, "אני חושב שכדאי לנו לקחת אותך למקום יותר נחמד.." מלמל.
נייל גלגל את עיניו, "לואי, אתה אוהב אותה?"
"יותר מכל דבר בעולם המחורבן הזה!" אמר והדמעות עמדו בעיניו שוב.
נייל הנהנן, "אז תראה לה זאת, לעזאזל, תראה לה שהיא חסרה לך ושאתה מוכן לעשות הכול למענה!"
"היא נטשה את הבית שלך?" שאלתי אותו לרגע והוא הנהנן, ולפתע נחרדתי והמקל נשמט מידי, תארתי כיצד לני שלי אורזת מזוודה ונוטשת אותי שבור מאחור, חלמתי על זה פעמיים.. לבי התכווץ והלם בחוזקה, בטני התהפכה ודמי קפא בעורקיי, לא, זה לא יקרה לנו.. כי אני לעולם לא יתן לזה לקרות, התבוננתי בשעון שבטלפון שלי, היא אמורה להגיע בכל רגע, הבלעתי חיוך.. אני חייב לה זאת, היא תאהב את מה שאני עומד לעשות לה, אני בטוח בכך, ולא משנה מה אני אתמוך בה בטוב וברע.
"ממהר לאן שהו?" שאל זאין בחיוך יודע דבר.
הסמקתי במקצת והחזרתי את הטלפון לכיס שלי, "כן.. הבטחתי ללני שאני אקח אותה למקום מסוים.."
"לאן?" שאל נייל באושר, "אני שמח לשמוע אותך ככה מדבר.. סוף כל סוף באמת אוהב נערה מסוימת!"
הנהנתי ומשכתי בכתפיי, "זה אישי חברים, מצטער"
"הו, בחייך.. אנחנו לא עומדים להידחף!" נאנח ליאם וצחק, תחבתי את ידיי בשערי יודע שאין סיכוי שאני אומר להם, זה אישי מידי, סודי מידי, אז במקום להראות זאת החלטתי להעביר נושא, "מתי המשפט?"
"בדיוק עוד שבוע" ענו זאין ונייל בעת ובעונה אחת.
לואי חייך לעברם, "יהיה בסדר חברים.." מלמל
"קודם כל אתה תהיה בסדר!" גערנו בו כולנו ובדיוק אלנה נכנסה, מספר זוגות עיניים מצד הגברים נחתו לעברה, הידקתי את ידיי לאגרוף וחשתי כיצד דמי בוער בעורקיי, לסתי התכווצה.. לא אהבתי שגברים מתבוננים בה כך, אלנה היא שלי.
היא חייכה אליי חצי חיוך והסומק האדום העז שלה בצבע דובדבן שאני כה אוהב המיס את לבי ונגע בי בנקודה הרגישה ביותר, חלחל לי כה עמוק והדליק את כל מערכותיי, פרסתי את זרועותיי אליה והדקתי אותה לחיבוק חם ואוהב, רק רוצה להשאיר אותה בזרועותיי, "המכנס הזה קצר מידי!" יריתי בכעס.
היא התנתקה ממני וגלגלה את עיניה האפורות שגורמות לנשמתי להיגזל ממני, "הארי אתה רכושני מידי ומגיב לדברים בצורה מוגזמת, אף אחד לא מסתכל!" אמרה בכעס, "וזה עד הברך..!"
נאנחתי, לוכד את שפתי התחתונה בין שיניי, היא הייתה הדבר היפהפייה ביותר שראיתי בחיי, לבי הלם בחזקה וראשי הסתחרר, חש כיצד האדמה נקרעת מתחתיי ואני שבוי שלה בין רגע, "את אוהבת אותי?" שאלתי.
היא הנהנה, "כן הארולד אדוארד סטיילס, אני אוהבת אותך" היא כרככה את זרעותיה סביב צווארי בזמן שהדקתי את אחיזתי במותניה, גולש במקצת לכיוון ישבנה וחופן אותו בשקיקה, היא התכווצה ומתפתלת מתחתיי בעונג כה רב, אהבתי לענג אותה ולגרום לה טוב, רציתי שהיא תרגיש יפה מלאת ביטחון ונחשקת לצדי, רציתי רק לגרום לה לחייך ולשמור על האור שבתוכה.. נקודת אור ליופי ולתקווה, לעצם קיומי, כף ידי השמלאית נטשה את ישבנה ולחצה על הירך שלה, תחושה מורטת עצבים גרמה לי להתכווץ בעמקי ולהסמיק במקצת, קרביי להטו יחד אתה והנה אנו גוף אחד, המתח שביני לבינה היה מוחשי עד כאב וגרם לי להתקרב אליה ולרצות אותה יותר.. כל סערותיי סמרו ואש להבה התפוצצה ברעותיי, עיניה שדרו מבוכה וביישנות, אך גם תשוקה לוהטת ותוססת שגרמה לחרב חדה לפלח את בית החזה שלי ולדמם בכל חלקיק בגופי.. מערכותיי רטטו ונהפכתי לקצר נשימה, למהופנט.. והיה חשוב לי לשמור אותה לצדי ולסמן את השטח שלי לכל גבר וגבר שם, "את שלי.." לחשתי ונשקתי לצווארה.
היא נאנקה, "רק שלך.." אך לפתע קפאה, "הארי.. הבנים.."
עיניי נקרעו לרווחה, שיט, מה קורה לי? כיצד שכחתי מהם? אבל לא לקחתי זאת ברצינות, גחכתי.. רק לא היה נעים לי מצד לואי שנפרד מהחברה שלו, אחזתי בכף ידה בזמן שהיא חבקה כל אחד ואחד מהם בזרועה אחת, זה מספיק, החזרתי אותה אליי כורך את זרועי סביב אגנה, "תסתדרו בלעדיי?" שאלתי.
לואי הנהנן, "כן חבר.. לך, זה מגיע לכם" קרץ לעברי.
חייכתי וחבקתי אותו, אנחנו החברים הכי טובים ואני באמת אוהב אותו, "תהיה חזק לו, אתה יכול" יריתי ומשכתי בידה לכיוון היציאה, התקדמנו בכביש לכיוון המכונית שלי, סרקתי את הסביבה שמסביבי, בודק שאין מצלמות פפרצי, נאנחתי בהקלה כשראיתי שאין כל מערב ולפני שהיא שמה לב הצמדתי אותה לתא המטען של הרכב השחור והגדול שלי, מעלה אותה במקצת כך שרגליה נקשרו סביב האגן שלי, ידיה פרעו את שערי ושפתיי חפשו נואשות אחר שלה, "אני אוהב אותך.." לחשתי, "כל כך שזה כואב.. את הדבר היפה ביותר בחיי.."
היא השתנקה, "הארי.." כן, תגידי את שמי.. קולה העביר רעד בכל גופי וחדר אליי כה עמוק כמכה מענה מתחת לחגורה שהתמכרתי אליה בשיכרון חושים סוחף, שפתינו עברו האחת על השנייה ברפרוף בעת שמצחו נגעו האחד בשני, נעצרנו לרגע, מתנשמים ופי נפתח לנשיקה, שפתיה היו פתוחות מחכות רק לשלי ואני נעניתי לכך בשמחה.
"אבל הארי.. לאן אנחנו הולכים?" היא שאלה לרגע.
עיניי נקרעו לרווחה, נכון, אני חייב להפסיק! הגיע הזמן להשאיר את החוויות האלו בצד ולהתמקד בעיקר, פתחתי בפניה את הדלת ובסגנון כלה הרמתי אותה מניח על גבי העור הכהה.
במהירות רצתי להתיישב במושב הנהג, חגרנו חגרות בעת ובעונה אחת, התנעתי את הרכב, לוחץ על דוושת הגז וכבר רחפנו במעלה הכביש, "את תראי בקרוב יפהפייה" אמרתי ולא יכולתי לחכות!