שלום, יפהפייה – פרק 38.

~מנקודת מבטו של לואי~

אני והבנים ישבנו והקשבנו להודעות ולהסברים לגבי סיבוב ההופעות החדש, או לפחות הם הקשיבו, אני רק ראיתי זאת בפעם הראשונה בחיי כדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לי.. זה רק מרחיק אותי ממנה יותר, ועכשיו כשאנו לא ביחד אני בטוח שהיא תמצא כבר מישהו חדש והלב שלי רק ישבר יותר ויקרע לגזרים, חשתי נשמה מתה בגוף חי, הייתי ככלי שבר.. שנאתי וקללתי את עצם קיומי, הכאב לא נטש, לא הלך.. נסתי לבכות עד שיגמרו לי הדמעות, שתיתי כפי שלעולם לא שתיתי, צווחתי את נשמתי לרמקולים, דבר לא עזר, דבר לא הצליח ולא יצליח להעלים את התחושה המחליאה הזו.. חשתי שאבדתי חלק ממני, חלק גדול בעל משמעות אדירה שהוא בעצם כל עולמי, היא עצמה.. הייתה הנקודת אור שלי ליופי ולביטחון העצמי, היא הייתה התקווה העוגן שלי, כיצד.. כיצד יכולתי להיות כה טיפש?! כיצד הרשיתי לעצמי לאבד אותה כך בכזו קלות?! חשתי כיצד הסכין החדה שבחדות מפלחת את בית החזה שלי וגורמת לי לדמם בכל חלקיק וחלקיק בגופי, הצווחה שבראשי מלאת הייסורים המתענים צווחת בראשי בלי סוף, מהדהדת בכל מערכת, איבר ותא בגופי ומחרבת אותי עד עפר.. חשתי כיצד רעותיי צורבות ובוערות כאש להבה יוקדת שגוזלת ממני את כל כוחותיי וגורמת לי לקוצר נשימה מחרידה שהתפוצצה בכל גופי וגרמה לו לרטוט, לבי התכווץ בכאב ודמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, כל סערותיי סמרו ושריריי נמתחו בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים, זה חלחל לי כה עמוק כמכה מענה מתחת לחגורה, ככלי מלא מי קרח קפואים, קרביי להטו והדמעות עמדו בעיניי, הגוש שבגרוני חנק אותי למוות.. נוי, אני רוצה אותה, אני רוצה אותה ורק אותה.. אני חייב אותה, נואש אליה, צריך.. דבר לא נראה לי שווה עוד או בעל היגיון, איני מוצא סיבה להתרומם מהמיטה בבוקר ולשרוד את העולם הזה אם בשבילה אני נחשב כמת, כחתיכת דף חסר ערך, כרוח רפאים.. אני זקוק לחיבוק האוהב שלה בבוקר, ולשפתיים המגרות שלה בצורת לב שכשנגעו בעורי גרמו לי לרטוט ולבעור בתשוקה, אני זקוק למשמע הצחוק הממכר והמדבק שלה.. לעיניים החומות והעמוקות הללו שלה שהמיסו את נשמתי ואת חושיי וגרמו לכל מערכותיי לדלוק.. אני אוהב אותה, אוהב יותר מכל דבר בעולם הזה.. הגנתי עליה תמיד והיא עליי, היינו האחד למען השנייה, היא הייתה החצי שמשלים בי את כל מה שחסר לי וגם יותר מזה, היא למדה אותי מה זו אהבה.. היא גרמה לי לראות צדדים בעצמי שלעולם לא חשבתי שקיימים, תמיד אחזתי בידה כשהיא בכתה ונלחמתי בכל פחדיה.. אני שלה, הלב שלי.. הוא הלב שלה, ומה עכשיו אני בדיוק צריך לעשות עם עצמי? אני בכלל שווה משהו?!
"לואי טומילנסון, הכול מובן?" שאל המרצה.
הנהנתי, "כן, בטח.." מלמלתי בקול יבש, מה הוא רוצה?!
הארי נאנח וגלגל את עיניו, "לואי, אחי, דיברת אתה? ניסית שוב?"
נאנחתי, אין לי כל טיפת כוח לזה עכשיו, "הארי, די.. היא לא עונה לי, היא מנתקת לי אחרי שני צלצולים, היא אינה מוכנה להקשיב לי ולו לרגע אחד.. ובצדק, אז אני מניח שאני רק צריך לעבור את התקופה הזו ולהמשיך הלאה" משכתי בכתפיי.
הוא סמן בראשו לשלילה, "אתה באמת מוכן לוותר עליה בכזו קלות?! לואי, היא אוהבת אותך באמת! היא לא סתם נפגעה ממך, היא לא סתם דאגה לך כשהיית שיכור, היא לא סתם בטחה בך תמיד… ורגשות שכאלו לא נעלמים כעבור רגע, אתה חייב ללכת ולהילחם! למען עצמך, למענה – למען שניכם והזוגיות שלכם לעזאזל!". הוא באמת הגביהה את קולו.
"שקט!" כעס עלינו המרצה.
גלגלתי את עיניי, "הארי, חבר, תודה.. באמת שאתה חבר אמתי, אבל.. לא, אין טעם, מגיע לה מישהו טוב יותר" תפחתי על שכמו, "אבדתי אותה, וצריך להשלים עם העובדה הזו".
"אתה לא חושב שעכשיו זה הזמן המושלם להראות לה שתעשה הכול למענה? שתלחם עליה עד שתסלח לך? זה הזמן לו, להראות לה עד כמה היא חשובה לך!" נאנח הארי.
לו תמיד היה קל עם בנות, הוא אינו היה צריך לפלרטט יותר מידי, הוא רק חייך חיוך קטן וכל אחת נפלה לרגליו, אבל הוא גם אינו מאמין כל כך ברגשות ובזוגיות, הוא אינו באמת גבר כה רומנטי כמו שכולם חושבים, הוא פשוט יודע מה לעשות על מנת לגרום לכל בחורה להיפרק על נשקה, או לפחות היה כך, ברור לכולנו שזה חדש לו עד מאוד הזוגיות עם אלנה.. אבל הוא מצליח יותר טוב ממני לפעמים, שאני תמיד הייתי מחובר לרגשות ורק חפשתי אחרי האחת! ועד שקרה לי משהו טוב גם את זאת הייתי חייב להרוס, לכל הרוחות, כאילו הוגרל לא מניח לי ומצליף בי מחדש לגמור את חיי לבד.. גופי נתקף עווית וראשי קדח, דמי נזל מפניי וכפות ידיי הזיעו במקצת, "הארי, בבקשה, די…" לחשתי ולא הקשבתי לו יותר. לא רציתי להקשיב עוד לאיש.
***

"אני עדיין לא מאמין שיצאנו מזה נקיים..!" קרא נייל באושר וקפץ במכונית שלי.
נאנחתי, יופי, עוד שמחות, "מה לגבי הפיצויים?" הקטנתי אותו.
זאין הבליע חיוך, "מישהו עצבני היום.." מלמל, "וכן, אבל זו לא בעיה". קרץ.
ליאם הנהנן, "אני שמח בשבילכם חברים, אבל תבטיחו לנו שתשאירו את זאת בעבר ולעולם לא תתעסקו עם כך שוב, בסדר?"
נייל הנהנן, "ברור ליאם". ותחב את כף ידו בשערו, "ודרך אגב.. בהצלחה עם מלאני".
כולנו חייכנו לשמוע את זאת שהוא מפרגן לו למרות שהוא אכול קנאה, או אולי קצת פחות, תהיתי לרגע מה לגביו ולגבי מאיה.
"תודה נייל". חייך אליו ליאם.
לפתע הארי התערב בשיחה כמו תמיד, "אבל גם לך יש חברה עכשיו, לא?" קרא לעבר נייל.
הוא זקף גבה, "לא שאני מודע לכך.."
צחקתי, "הוא מתכוון למאיה".
נייל גלגל את עיניו, "באמת, חברים, אני ומאיה כמו אחים ולא יותר מזה.. אני מאוד אוהב אותה אבל לא במובן העמוק אם אתם מבינים.." הוא נשמע כמסתבך במקצת אז הפסיק.
זאין נאנח, "ואני ועופרי לא היינו החברים הכי טובים?"
"כן, אבל.." הוא לכד את שפתו התחתונה בין שיניו והאדים, "לא, אני לא אוהב אותה".
הנהנתי, "אז זה משנה את כל התמונה"
לפתע הטלפון של הארי רטט, הוא בדק אותו, עיניו נקרעו לרווחה והוא פלט קללה קטנה בלחש, הוא זרק את הטלפון לקדימה בעת שידיו נתחבו בשערו בכעס רב, זקפתי גבה, "האז, מה קרה?"
הוא גלגל את עיניו, "לני… היא צריכה לעבוד על הראיון והנאום שלה, אז היא לא יכולה להיפגש היום בערב.. עוד שבוע אחד ותמים וזהו, הכול נגמר, אנחנו נטוס, היא באמת חייבת לעשות את זה עכשיו לפחות?" הוא שאל בכעס.
ליאם מהר לרסנו, "הארי, דבר לא נגמר, אנחנו נחזור והכול יחזור להיות בדיוק כמו שהוא היה.."
"כן, לך קל לדבר, מלאני לא התקבלה לאיזו אוניברסיטה מחורבנת!". הוא חבט ברגלו במכונית ושלב את ידיו על גבי החזה שלו בכעס, "והזמנתי מקום במסעדה, ודברתי אתם שישימו את השיר שאתו רקדנו בערב שבו נפגשנו, וקניתי לה גם מתנה ו..-" הוא התנשם בכבדות, "אני לא מאמין שהיא עושה את זה".
הבלעתי חיוך לעבר הארי, "אבל אתה צריך להיות שמח בשבילה.." לחשתי.
"אני שמח, מה אתה לא רואה?!" הוא שלף חיוך מטופש ואז גלגל את עיניו, "הניחו לכך חברים, אתם לא מבינים.."
"לא אני אמרתי היום שזה חשוב להראות לחברה שלך שאכפת לך ממנה". הקנטתי אותו, "אולי תעזור לה לכתוב את הנאום? ותעניק לה את המתנה בסיום הנאום שבו אתה תשב שורה ראשונה ותקשיב, עצם אור העובדה שהיא לומדת לא אומרת שעכשיו הזוגיות שלכם נהרסה, דבר לא יכול להרוס אותה".
זאין תפח על שכמו של הארי, "למה אתה לוקח זאת עד כידי כך קשה? אתה יודע שהיא אוהבת אותך, אתה בעצמך ספרת לנו שהיא כותבת סיפור או שיר קטן עליך!".
הוא הנהנן, "כן, אבל…" פניו היו חיוורות כסיד, "אני לא יכול, אני פשוט לא יכול".
"למה?!" שאלנו כולנו ביחד וזה גרם לנו לצחוק לרגע אבל רק הארי לא צחק, הוא רק השעין את ראשו על החלון ולא התבונן בנו, ושוב הוא נעלם בבועה משל עצמו ואין לנו כל דרך על מנת להתקרב אליו ולעזור לו, הוא נעלם ונקטף לעולם משלו שמרוחק ומנוגד לנו.. שאיני חושב שאי פעם נכיר ונדע.

~מנקודת מבטה של אלנה~

נסתי להתעלם ממלאני וליאם שהתיישבנו יחדיו על גבי הכורסה בסלון שלי ושל הארי עכשיו, הבלעתי חיוך מהמחשבה שאנו באמת חולקים בית. במרחק של מספר מטרים קלושים ממני בזמן שאני יושבת ושוברת את הראש על הנאום המושלם..
התאמת שלא יכולתי להתרכז כלל, וזה לא היה בגלל הזוג המאוהב שממולי שהיה אמור לעזור לי, אלא בגלל הארי.. ידעתי שאין כל סיכוי שהוא יגיע לאוניברסיטה ויראה אותי בריאיון, וידעתי שאין כלל קשר למידת האהבה שלו אליי, מדובר כאן בטראומה, בדבר קשה מנשוא שהוא אינו יכול להתמודד והוא אינו גם רוצה ולא אכפת לו מה המחיר, זה עמוק בתוכו, בדמו, בנשמתו… אני כה רוצה שהוא יבוא ויתמוך בי באותם הרגעים שבהם אני אהיה מפוחדת ולחוצה עד סף כוחותיי, אבל יותר מכך לא רציתי לראות אותו סובל ומתענה כפקעת אחת של עצבים וגם מנסה להרגיע אותי, הוא היה חשוב לי מידי על מנת לחשוב רק על עצמי והפנטזיות האנוכיות שלי, אבל אם מדובר בפנטזיה על הארי.. מספיק לי רק שהוא יאיר אותי באותו הבוקר המלחיץ שקרב ובא, רק ינשק ללחי שלי ויאחל לי בהצלחה אוהבת, כי כל דבר בו, גם הקטן ביותר, משכר אותי וממכר אליו.. הוא גרם לי להאמין באהבה ולהבין מה באמת עמוק בה, הוא לקח את נשמתי ואת לבי כגנב, הוא חשף אותי לתשוקות ולרגשות שלא הכרתי בקיומם.. הוא חשף אותי לעולם חדש ומדהים אך גם כואב של נער שבור, ותקנו, תקנו האחד את השנייה והתחזקנו.. איני יכולה לראות את חיי בלעדיו, אהיה מוכנה לוותר על כל מה שיש לי למענו, לאבד את עצמי אפילו אבל לא אותו, לעולם לא.. הוא חשוב לי מידי, הוא חלק ממני..
נאנחתי וזרקתי את העט על גבי הראש של ליאם, "אכפת לכם?!" צעקתי עליהם בזמן שקטעתי אותם בזמן נשיקה.
מלאני צחקקה, "מה? אנחנו לא מפריעים לך!".
"אמרנו שרק את תבואי ותעזרי לי.." נאנחתי בייאוש ולפתע הצצתי בליאם, "אני אוהבת אותך ליאם אבל אתם בלתי נסבלים ביחד.." מלמלתי.
הוא הנהנן, "כן, זה נכון" הבליע חיוך, "למה את והארי כל כך עצובים מאירוע משמח שכזה?"
עיניי נקרעו לרווחה ולבי התכווץ בכאב והלם בחוזקה, "הארי מה?!" שאלתי נחרדת אבל בדיוק הדלת נפתחה לרווחה ונטרקה ברעש איום בין רגע.
בכניסה הארי הופיע, תלתליו נחתו על גבי פניו בדרך מושלמת והוא תחב את כף ידו הגדולה בשערו ומשך אותם לאחור בהתרסה אחת ולכד את מבטי בעיניו הירוקות והעזות. פשוט התבוננתי בו משותקת בכל גופי, תמיד היה חשמל באוויר כשהיינו קרובים זה לזו, תחושה ציפייה מענגת שכזו שמזכירה את הדממה השוררת בינינו לפני הרעם האדיר שבנשיקה מרטיטת חושים, הוא נאנח והתקדם לעבר ליאם ומלאני בחצי חיוך, הוא ידע שאהבתי להתבונן בפרופיל שלו. נסיך האופל היפהפייה שלי, וכולו שלי.
אלוהים.. לעולם לא התרגלי ואיני אתרגל לעוצמה שבפנים הללו שלו, עצמות הלחיים המחוטבות והגבות הכהות שלו, העיניים הירוקות שנדמו כנקודת אור ליופי ולביטחון העצמי והחזיקו אותי, גורמים לקרקע להתפוגג מתחתיי ולדמי להלום בעורקיי.. והשפתיים האלה.. בזווית מושלמת להבעה שהיא בו בזמן חושנית, זדונית ורכה. אהבתי לראות כיצד שפתיו מתעגלות לחיוך שגרם לזוג הגומות שאני כה אוהבת לנעוץ את ידי בהן לחייך אליי כאילו ונחרטו בחוזקה בעורו אך גם ברכות טהורה, ורעדתי כשהן נצמדו זה אל זו בקו דק ותקיף שאומר שאני בצרות. וכשהוא הצמיד את השפתיים האלו לשלי או יותר מכך, לגופי.. בערתי ככדור לבה רותחת מרוב תשוקה תוססת ואדירה אליו.
אלוהים, תקשיבי לעצמך, החבר שלך כועס ועצוב ועד מפנטזת על השפתיים שלו! גערתי בעצמי. פלטתי גיחוך קל, תמיד התרגזתי על החברות שלי שהתפייטו על עד כמה בני הזוג שלהן נראים טוב, והנה אני, לא מפסיקה להתפעל ביני לבין עצמי מהמראה של הגבר המושלם, העצוב, המתוסבך, המורכב והאהוב שלי שהלכתי והתאהבתי בו יותר ויותר מיום ליום.
בעודנו נועצים מבטים חטופים זה בזו, הוא מהסלון ואני משולחן העץ שבמטבח, ההבעה הזעופה שלו לא התפוגגה, והוא גם לא הפסיק לדבר עם מלאני וליאם, אבל מבטו התחמם מכעס מצמרר ללהט צורב. כבר הייתי אמורה להתרגל לשינוי שהתחולל בו בכל פעם שבה הסתכל עליי, אבל זה המם אותי תמיד בעוצמה שיכלה לגרום לי ליפול מרגליי ולאבד באופן מוחלט את שיווי המשקל ואת עצמי.
"כן, זה יכול להיות רעיון טוב ליאם.." מלמל הארי ואז הוא סמן בראשו שאתקדם אליו, "אלנה, בואי הנה". אמר.
עוד רעד חלף לכל אורך גופי ממשמע קולו העמוק בעל המבט המשכר אומר את שמי ולא את הכינוי, "אני לא יכולה עכשיו הארי.." מלמלתי.
הוא נראה במעט כעוס על כך אבל הניח לזאת, הוא התקדם לעבר המטבח, ידו בסתר מחליקה לעבר הישבן שלי וסוחטת אותו בעת ששלף מיץ תפוחים מהמקרר. דמי נזל מפניי וכפות ידיי צרבו והזיעו, נשימותיי היו כבדות ונהפכתי לפקעת אחת של עצבים, "הארי..!" קראתי.
"כן?" שאל בקול מזלזל.
גלגלתי את עיניי, "תפסיק להיות תינוק"
הוא צחק, "אני חושב שעברתי את הגיל הזה חומד.." הוא נשק לי נשיקה קטנה בזווית פי, כה קרוב לפה שלי והתקדם בקלילות לעבר הסלון. מצמצתי בעיניי וקרקרפתי עקצצה, מה לעזאזל הסיפור ההזוי שלו?
"אוי, שכחתי כוסות.." נאנח הארי וגלגל את עיניו, "אלנה, את רוצה להצטרף או רק שלוש כוסות?" שאל בעת שהתקדם אליי.
"ל..לא..אני..אני בסדר.." רעדתי כעלה נידף ברוח.
הוא חייך חצי חיוך וכתפו התרככה בשלי, הוא פשט את המעיל השחור שלו והניח על גבי גב הכיסא שבו ישבתי, ידיו לחצו ולטפו את כתפיי בעת שנשק לצווארי ברגע שבו לא ציפיתי לראות זאת קורה, דמי קפא בעורקיי וכל מערכותיי דלקו, חשתי כיצד סערות עורפי סומרות בעוז ודמי נוזל מפניי, גרוני היה חנוק ובית החזה שלי כאב ונדקר, כלהב חד ומושלם של תשוקה שפלחה אותי וגרמה לי לדמם בכל חלקיק וחלקיק בגופי, קרביי להטו ואלפי צמרמורת הצליפו על גבי עמוד שדרתי שוב ושוב ללא כל טיפת רחמים, חשתי כיצד אני נמשכת אליו ורק רוצה לנשק אותו כעש שנמשך לעמקי האש היוקדת, מצדו, זה רק היה משחק התגרות, ושנאתי זאת. "לא". לחשתי.
הוא צחק ושלף שלוש כוסות מהארון, התבוננתי בו מבט חטוף וחשתי שאבדתי את העשתונות, כל איבר, תא, גיד ומערכת בגופי רטטו בשקיקה וכל פיסת עור בגופי בחרה, נפרקתי על נשקי ונחרבתי עד עפר, הוא קרץ אליי וחזר לסלון. "בבקשה חברים.." מלמל.
"לני, בואי שבי אתנו!" קראה אליי מלאני.
סמנתי בראשי לשלילה, "לא, תודה.." לחשתי וחזרתי לעסוק בניאום שלי. "אני אשמח אבל לקצת עזרה מל'!" קראתי בכעס.
היא נאנחה, "אבל..-"
"הבטחת". מחיתי.
היא גלגלה את עיניה, "אוף, לעזאזל.. בסדר, שיהיה!" היא נשקה לליאם נשיקה קטנה והתכוונה לצעוד לעברי אך הארי עצר בעדה, "לא, מלאני, תיהני עם ליאם, אני יכול לעזור לה.."
"זה יהיה נחמד". חייך לעברו ליאם.
עיניי נקרעו לרווחה וחשתי שהקרקע נקרעת מתחתיי ואני ככלי שבר לא מוצאת אחר דרך מילוט, "אבל.. רגע..-"
אבל זה היה מאוחר מידי הוא התיישב לצדי, ראשו נשען על גבי גב כף ידו ועיניו ננעצו בניאום הקטן, "איפה השיר או הסיפור שלי?" שאל בקולו המפתה וזרועו השנייה נכרככה סביב כתפיי.
נאנקתי והכול החשיך סביבי ונדם מלכת, "זה.. אמממ.. זה בחדר הארי.." לחשתי.
הוא הנהנן, "גמרת זאת? אני אשמח לקרוא".
"זה לא שלך!" הגבהתי במקצת את קולי על מנת למשוך תשומת לב.
הוא זקף גבה, "אז למה שתכתבי זאת?"
"למה שתכתוב שירי אהבה לפני שפגשת אותי?" יריתי בחזרה ושלבתי את זרועותיי האחת בשנייה.
הוא צחק, "מי אמר שלא הייתה לי גם אז משהי, וגם לפניה היית משהי" הוא הקניט אותי, עיניי נקרעו לרווחה, הוא צוחק עליי, מה קורה לו לכל הרוחות?! "אני רק צוחק" מיהר לומר.
"אז זה לא מצחיק" הוצאתי לו לשון, "אתה באמת רוצה לעזור לי?" מהרתי לשנות נושא.
הוא הנהנו, "כן, בטח, למה לא?" שאל בחצי חיוך ולפתע היה נדמה לי שההארי הטוב והרך שאני מכירה חוזר אליי אט- אט, תודה לאל.. אני שונאת כשהוא מתגרה בי ומנצל זאת על מנת לטלטל את רגשותיי ואת גופי פיזית ונפשית, "למה זה כה חשוב לך להתקבל לשנה שנייה? מה את מוכנה לעשות על מנת לצלוח אותה גם?" שאל.
לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, בדיוק מה שאני מוכנה לעשות על מנת לא לאבד אותך, למרות שאתה הרבה יותר חשוב לי מהלימודים הללו, "הכול.." משכתי בכתפיי, "לא ממש הכול, אבל אני מוכנה להשקיע ולהתמסר ללימודים עד כמה שאפשר, זה חשוב לי". משכתי בכתפיי.
הוא זקף גבה אחת ומושלמת, "בסדר, ואיך את חושבת לנסח זאת?"
"נסחתי כבר, הנה.." הראיתי לו דף טיוטה אחד.
הוא חטף מידי והחל לקרוא, מהנהנן ולפתע ידו צנחה מהכתפיים שלי לאורך האגן, כמכה מענה מתחת לחגורה התכווצתי וכל מערכותיי דלקו, והיא המשיכה להחליק ולחצה על גבי הירכיים שלי, קרביי להטו וכל שריריי התמתחו בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים, דמי אמר שירה בעורקיי וראשי קדח כמטען חשמלי טעון בזוג קוביות קרח קפואות, הוא לחץ יותר חזק וקרב אותי אליו.. מפוגג כל רווח קטן ומורט עצבים שביני לבינו, השתנקתי חרש, "כן, זה נשמע טוב.." הנהן לעבר הדף שלי אבל חיוך שובבי התפרס על גבי שפתיו, רעותיי בערו כאש להבה וגרוני היה חנוק, לבי התכווץ והלם בחוזקה, לא יכולתי לסבול זאת עוד, הוא משחק בי.. "הארי, תפסיק!!" צווחתי עליו ודחפתי אותו ממני, אחזתי בכל הדפים שלי בידיי וגם בקלמר והתקדמתי לעבר הסלון, זורקת הכול על גבי השולחן בצורת ריבוע קטן.
מלאני נראתה מבולבלת, "מה קרה לכם עכשיו?!" שאלה בכעס לעבר הארי.
הוא משך בכתפיו, "לא יודע, היא פשוט לחוצה מידי.."
פלטתי קללה חרש, "טוב, אני הולכת.." פלטתי וסגרתי את העט שלי, רגליי החליקו לכיוון זוג הכפכפים הלבנים שלי שלצד הכורסה, "בלי טלפון" הוספתי כדרך אגב שומטת אותו מידי היישר על גבי הכריות, פרמתי את שיערי האסוף בזנב סוס לאחור והתקדמתי לעבר הדלת.
עיניו של הארי נקרעו לרווחה והוא מהר לחסום את דרכי, אגנו התרכך בשלי והכניע אותי, "לאן את חושבת שאת הולכת לני..?" שאל במעט נימת פחד.
נחרתי נחירת בוז, "רגע, הרשה לי להבין, עכשיו אני לני?"
"לאן את הולכת?" חזר על עצמו במעט כעס מתעלם מהעקיצה שלי.
העפתי את ידו מהדלת, "אני לא חייבת לך כלום הארי.." יריתי לעברו בארסיות.
הוא אחז בשכמותיי ברכות אבל עדיין מנע ממני ללכת, "את עדיין החברה שלי" מחה.
"בני זוג לא מתנהגים כך אחד לשנייה, מה עובר עליך לכל הרוחות בזמן האחרון?!" צעקתי עליו מוכת הלם שהוא מתפלא מהתגובה שלי.
הוא מצמץ בעיניו, "אני קצת עצבני בזמן האחרון, אבל כשאת עברת רגעים קשים לא קמתי וברחתי..-"
"אבל אני לא שחקתי בך! לכל הרוחות, אתה יודע שכל מה שאני רוצה זה שנדבר על הכול, ואני חושבת שהוכחתי לך זאת כבר יותר מידי פעמים שאני רוצה באמת את האהבה שלך ולא יותר מזה, ועד שיש לנו זאת, לשנינו, אתה חייב לחזור אלפי צעדים אחורה?" ירקתי לעברו באשמה, הוא נאנח ונראה מיואש, כמבין שאני צודקת, "לכי.." לחש ופתח את הדלת לרווחה, "הנה, את מוזמנת לצאת" הוא נכנע ודמעות עמדו בעיניו, הוא מהר להשפיל את ראשו על מנת לא להראות חולשה וזה נגע בי והמיס אותי בין רגע.
"לא, הארי.. אני לא רוצה ללכת, אני.. אני רק רוצה שתגיד לי למה אתה כך?" לחשתי, "בבקשה, בבקשה הארי!" נאנקתי, "אתה.. אתה.. אתה יודע שאני אוהבת אותך, ושאתה חשוב לי, ואם לא אני מוכנה להזכיר לך זאת בכל רגע ושנייה ביום" הבלעתי חיוך ואחזתי בראשו בין פניי, "אני אוהבת אותך ואתה האדם היקר לי ביותר בעולם" נשקתי לזווית פיו, כה קרוב לפה וקרצתי לעברו, החזרתי את שלי.
הוא נאנח ונראה עדיין המום ממשמע המילים הללו, הוא אחז במותניי ומשך אותי לחיבוק, ראשו קבור בכתפיי ופניי בבית החזה שלו, "אני מצטער לני.." לחש.
הנהנתי, "זה בסדר".
וחשתי שאני במקום הנכון בזמן הנכון ביותר, חשתי בטוחה ושלמה בזרועות הללו שלעולם איני אהיה מוכנה לנטוש למען שום הון שבעולם.
התנתקנו במבוכה מפניהם של מלאני וליאם, "טוב, אני חושב שגם לנו זה מגיע.." קרץ ליאם ואחז בידה של מלאני ברכות, "שנלך חומד?"
היא הנהנה, "כן, תסדרו את העיניים חברים" היא חייכה אלינו ושניהם יצאו מבעד לדלת.
בשנייה שהם יצאו נשמתי עמוק בהקלה ונשענתי על הקיר, "ועכשיו אתה..-"
"תנשק אותי?" הוא חכה את הקול שלי.
גלגלתי את עיניי, "בשמחה, אבל תשאיר זאת פתוח אהוב, קודם כל אתה תספר לי מה קרה!"
הוא רקע ברגליו על גבי הרצפה ונאנח, הוא נשכב על גבי הכורסה ונראה מיואש וחסר תקווה.
החלטתי לשדל אותו בדרך שאני הכי טוב מכירה, נשכבתי עליו גם, נותנת לזרועותיו להיכרך סביבי בטבעיות בעת ששפתיי נשקו נשיקות קטנות ללסת שלו, לנקודה שהוא כה אוהב מתחת לאוזן, לחי הימנית מתרככת עם שלו ועם הזיפים שלו..
"לני.." הוא השתנק ברעד ובעונג, "לא עכשיו!".
צחקקתי, "הייתי בטוחה שאתה תמיד רוצה".
הוא הננהן, "אבל את לא, את סתם עושה זאת בשביל לשגע אותי, ואני אוהב את זה".
"אז אולי נמהר על מנת להגיע לקומה שמעלינו" קרצתי לעברו, "וגם בסוף כבר יימאס לך ממני ואני אהיה סתם קישוט שישעמם לך.." מלמלתי בלחש.
הוא גלגל את עיניו ונאנח, "את לא יכולה להיות קישוט מתוקה, את עושה לי יותר מידי בעיות".
חייכתי, "אני שמחה לשמוע שיש לך כוח אליי למרות הכול.. נכון?"
הוא הנהנן, "תמיד שלך". ושפתיו נשקו למצחי, עצמתי את עיניי מתענגת מהרגע שאיני אשכח. "אני מפחד" הודה בלחש, "מהמון דברים.."
לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "ממה..?"
"מכך שנתרחק, איני מסוגל לאבד אותך, את יודעת זאת אלנה, אני מוכן להרוג בשבילך, לוותר על כל מה שיש לי והשגתי למענך, אבל לא לוותר עלייך.. כי אני שלך, מתי שתהיה צריכה אותי, אני שלך". הוא אמר, "ואני רוצה להיות בנאום שלך, ולקוות שתעברי זאת, אבל את יודעת גם מה קרה עם אחי.."
הנהנתי, "אני לא רוצה שתבוא הארי אם זה קשה לך מידי, אני לא אנוכית.. אבל למה אתה עדיין חש אשם? כל המשפחה שלך סלחה לך על הכול!".
הוא נאנח וחש אבוד, "אני יודע, אבל האם אני עדיין סלחתי לעצמי?"
לכדתי את שפתי התחתתונה בין שיניי, "אולי נוכל לעבור זאת.. יחד?" הצעתי בחצי חיוך, "רק אם אתה מרגיש מוכן כמובן, איני רוצה שתסבול בזמן שאקרא את המגילה שלי!".
הוא צחק, "אולי.." מלמל.
"הארי, אינך אשם. אתה אדם מדהים הארי, עשית כה המון טוב לאנשים והתגברת על כל הפחדים והסיוטים בלילות שלך, הצלחת סוף כל סוף לעשות את הצעד המפחיד הזה ולדבר עם המשפחה שלך, ועוד לבד, בלעדיי! אתה כל כך אמיץ וגיבור.. ונשבר לי הלב לראות שאינך מסוגל להתמודד עם כך, שזה גורם לך לחשוב שאתה פחות טוב, שאתה רע ונחות.. כי אתה האחרון שאפשר לחשוב עליו כך". תפסתי בראשו בין ידיי ואצבעותיי פרעו את שערו, "אתה המלאך שלי.."
"ואת שלי.." לחש.
חייכתי, "תודה הארי, על הכול". זרועותיי כרככו את צווארו ונפרקי על נשקי והתנפצתי לאלפי רסיסים על צווארו.
"לא מתוקה, תודה לך.. תודה שהצלת אותי ואת החיים שלי". ידיו לטפו את גבי ברכות ושפתיו נלחצו על שלי בנשיקה מסעירת חושים, השקט והדממה שלפני הרעם.