שלום, יפהפייה – פרק 40 ואחרון! חלק ב'.

טוב אז זה הפרק האחרון.. אני מקווה שתאהבו אותו.. מאוד השקעתי בו ואני מבטיחה שהוא יגמר במתח, אז תהנו ותקראו אחר כך את הרציתי להוסיף 3>
אוהבת אותכן!! :*
_____________________________________

-נקודת מבט כללית-

הארי סגר את המזוודה הכחולה שלו שאלנה עזרה לו להכין, הוא נאנח בייאוש והסתובב אליה… עיניו הירוקות תקפו אותה כזוג כדורי אקדח שמפלחים את נשמה וגורמים ללבה להלום בחוזקה בין רגע, היא השפילה את ראשה, לוכדת את שפתה התחתונה בין שיניה ונסתה להיאבק בדמעות שצרבו וחתכו את גרונה כסכין החדה שבחדות, היא אינה האמינה שהוא באמת עומד להיכנס לרכב שלו ולעזוב אותה.. היא לא רצתה שהוא ילך, היא רק רצתה לאחוז בו בחוזקה ולא לעזוב אותו, לא לתת לו ללכת.. לחוש מוגנת ושלמה לצדו, לתת לגופה להיתקף בתחושות המענגות והחסרות נשימה הללו כשהם רק אוחזים ידיים, וכשהשפתיים הרכות והבשרניות שלו פוגשות ברועדות שלה היא נכנעת.. היא חבקה את עצמה וצנחה על הקיר, אם והיו אומרים לה לפני חמישה חודשים שהיא כך תתאהב בהארי סטיילס היא הייתה אומרת שזה טירוף, מדהים לחשוב היכן הם היו.. בתחתית המדרגה, מסתתרים תחת אור הזרקורים, וכיצד הם תקנו והתאהבו האחד בשנייה, חוו דברים שלעולם לא יחשבו שיחוו.. מדהים כיצד עזרה לחברה חולה יכולה לשנות חיים שלמים.. זה היה ברור לשניהם שזה אמור לקרות, שזהו הגורל.
הארי נעל את מבטו בדמותה הקטנה והיפהפייה, לבו התכווץ כפגיון והלם בחוזקה, מראיה פגועה חלחל לי כה עמוק כמכה מענה מתחת לחגורה והדליק את כל מערכותיו, הוא אינו האמין אף פעם שהוא יוכל לאהוב, אולי בגלל שהוא אינו חש שהוא ראוי לכך.. הוא אינו האמין באהבה, הוא האמין בסטוצים, בלתי להאמין כיצד הנערה הביישנית והחלשה ביותר שפגש בחייו תהיה החולשה שלו ופשוט.. תציל אותו, תוציא אותו מהאופל שהוא היה שרוי בו ותפקח את עיניו לרווחה ותגרום לו לחשוב שהוא שווה משהו, הוא הבליע חיוך.. זו לני שלו, והיא שלו ורק שלו, לעולם הוא לא ייתן לאף אחד לקחת אותה ממנו.. הוא אינו יהיה מסוגל לאבד אותה, זה לא יהיה כמו לאבד חלק ממנו.. הוא יאבד את עצמו. היא קרן האור והשמש בחייו, היא העוגן והתקווה שלו, היא הכול למענו… הוא נאנח, מילים לא יוכלו לתאר את מידת האהבה שלו אליה, "היי, לני.." הוא לחש וחבק אותה, מקרב אותה אליו, טומן את אפו בשערה ומתענג מהריח המשכר חושים שלה, "זה רק שלושה חודשים, ואני אדבר אתך כל יום, מבטיח!" נסה נואשות לעודד אותה.
אך תחושה לא טובה אחזה בה, מין תחושה מחליאה שאסור לו ללכת, היא אינה ידעה מדוע אך היא הרגישה כאילו משהו רע עומד לקרות, "אבל.. אבל הארי..אל תלך.." היא לחשה ברעד ודמעה בוגדנית זלגה מבעד לעיניה.
"הביטי בי מתוקה" הוא לחש ודג את פניה אליו, "אני אוהב אותך, ואני לא אפסיק לחשוב עלייך ולו לרגע.. אל תתני לי ללכת בתחושה כזו, הכול יהיה בסדר!" נשק נשיקה קטנה לשפתיה שנחשבה כדבר הכי יקר למענה, היא נעה מצד אל צד באי נוחות, היא הרגישה כאילו היא חייבת לעשות הכול רק לא לתת לו ללכת, "הכנתי לך משהו.." היא מלמלה, ל מקשיבה לעצמה כמו תמיד.
הוא זקף גבה, "באמת?" שאל מוכה הלם.
היא הנהנה והתנתקה ממנו בעצב, היא פתחה את המגירה של השידה הלבנה, סוף כל סוף החדר הזה לא נראה כואב ואפל בגוונים עזים של אדום ושחור, היא הבליעה חיוך מעצם המחשבה נזכרת כמה התווכחו על כל פריט ופריט ובסוף היא נצחה.
היא שלפה תמונה קטנה שלו ושלה, מהיריד, המילים שלו שאמר לה על גבי הגלגל הענק עדיין התרוצצו בראשה , 'יש לנו את זה..' הוא לחש, 'יותר' . כן, בהחלט יש להם יותר.. מה שהיא רצתה והוא לא ידע מה לעשות עם עצמו כשהבין שהתעסק עם הבחורה הלא נכונה, צחקוק קל נפלט מבעד לשפתיה בעת ששלפה גם מכתב קטן מקופל לשניים, "הכנתי לך משהו.." היא מלמלה בלחש, "כשתגיע תקרא?"
דמעות עמדו בעיניו, "אני עדיין לא מעכל את מה שכתבת עליי בניאום שלך.. אוי לני, את.. את החולשה שלי, רק מבט אחד ואני שלך.." הוא הניח את המכתב והתמונה בצד והתיישב לצדה, יד אחת שלו לחצה על ירכה וגרמה למקום לבעור ולדמה לומר שירה בעת שידו האחרת לטפה את לחייה והעבירה רעד בכל גופה, המילים שלו גרמו ללבה להינמס.. היא חשה שהוא הגיבור שלה. הוא קרב את שפתיו אל שפתיה ונשק נשיקה ארוכה ורטובה אך גם עדינה ומתוקה לשפתיה, כל העולם עצר מלכת וקפא, הקרקע התפוגגה מתחתיהם והוא חש רק אותה והיא חשה רק אותו, הוא השכיב אותה עם הגב על המיטה, לא נוטש את שפתיה, היא משכבה בשערו המשיי והממכר על מנת לקרב אותו אליה, הוא נשכב מעליה.. אוחז במפרקיו על מנת לא ליפול עליה, הם לא יכלו להתנתק האחד מהשנייה, "אני אוהבת אותך.." לחשה, חשה את החיוך שלו על שפתיה, "אני אוהב אותך יותר.." נהם בהשתנקות, גונח במקצת, בעת שידיו פרמו את הכפתור במכנס הג'ינס שלה, "את האחת שחכתי לה כל חיי.." הוא הוריד את מכנסיה במקצת בעת שהיא הורידה לו את החולצה, "הארי.." היא לחשה ושניהם רצו אחד את השנייה כל כך חזק שזה כואב.
הוא חיבק אותה, אצבעותיו יורדות מתחת לחולצתה ומעלות אותה כלפי מעלה, היא לחצה בידיה על גבי שרירי גבו.. חשה את שפתיו מנשקות כל נקודה בצווארה וגרמו לדמה לנזול ממוחה ולכל סערותיה לסמור, הוא השכיב אותה על גבי המיטה וגרד את מכנסיה ממנה.. הוא התבונן בה ועיניו אורו כזוג פנסי חג מולד, אך הן לא היו רחמניות.. הן היו.. רכות, אוהבות, זה מעולם לא היה רק האקט המיני בינהם, עוד מהדייט הראשון, היא תמיד הייתה מיוחדת בשבילו.. היא תמיד נדמתה לו כאלה, כדבר הכי יפהפייה שקיים בחייו, "את יפהפייה.." לחש ונשק נשיקות קטנות על בטנה, היא השתנקה וחשה פקעת אחת של עצבים בין רגע, היא לעולם לא צפתה למה שמחכה לה שפגשה את הארי פעם ראשונה במועדון לאחר שרב מכות, היא חשבה שהוא הדבר הכי נורא שיכול לקרות לה.. כי היא התאהבה בו והוא לא הראה ולו במקצת רגש, רק פלרטט אתה ועוד בדייט הראשון השכיב אותה.. דירה מספר 7, מאורת הסטוצים של הארולד אדוארד סטיילס שלה.. שתלך לעזאזל הדירה הזו! כי היא עבר בשבילם.. הכול עבר בשבילם..- אך לפתע הטלפון שלו קטע אותם, הוא נאנח ולחש קללה קטנה, "חכי כאן ואל תזוזי" הזהיר בקריצה.
היא צחקקה, "ככה אני לא אצא מהבית מבטיחה".
הוא חייך, שלח אליה עוד מבט וענה לטלפון, "הלו?" הוא הנהן בראשו, "בסדר.. אני מבין.. אוקי, תודה.. להתראות" הוא אמר בשלווה וברגע שנתק זרק את הטלפון על הרצפה והתיישב על המיטה קובר את פניו בין זוג ידיו, אלנה התקדמה אליו במקצת.. "הארי..?" שאלה בדאגה, "מה קרה?"
הוא בעט ברגלו במזוודה, "הטיסה שלנו מקדימה.. אני חייב לצאת עכשיו.." הוא מלמל ולבש את חולצתו, אלנה השפילה את ראשה, הרגע שהיא הכי פחדה ממנו.. הפרידה שלהם, "אני אתגעגע.." לחשה.
הוא ליטף את לחייה ונשק למצחה, "לני, זו העבודה שלי ואת יודעת זאת.. חייבים לקבל את זה, ויהיו לי עוד המון נסיעות וחזרות.. אבל זו לא פרידה, אני אתקשר אלייך כל יום, מבטיח".
היא הנהנה, בשבילה.. הוא היה הארי רגיל, היא לא התאהבה אף פעם בצד המפורסם שבו העולם התאהב, היא פשוט רצתה אותו גם בתור מנקה רחובות.. "אני יודעת, ואני שמחה בשבילך.." משכה באפה ושלפה חולצה לבנה מהארון שלו שהגיע עד לירכיה, הארי לכד את שפתו התחתונה.. היא נראתה כל כך מושכת כך, אבל האופי הטוב שלה זה מה שמשך אותו.. הוא אהב את זאת שהיא לומדת, והוא אהב את האומץ שלה, הוא אהב.. פשוט לדבר אתה, דבר שלעולם לא עשה עם אף בחורה כבר שנים, הוא לא רצה אף אחת אחרת.. זו רק לני.
"אני עדיין לא מאמינה שבאמת הגעת אתמול לאוניברסיטה.." היא התיישבה עליו בעת שחיבק אותה מאחור, ראשו מונח על שכבה ואצבעותיהם משחקות, נקשרות האחת בשנייה, "אמרתי לך שאעשה הכול למענך לא משנה מה, אני תמיד יהיה לצדך.. פשוט לא יכולתי לשבת בחיבוק ידיים בזמן שאת וכולם שם". חייך.
היא חייכה אליו בחזרה, "אבל.. איך זה היה?"
הארי עצם את עיניו, "זה הרגיש לי כאילו אני שובר את קיר הפלדה הזה, זה היה קשה בהתחלה..יכולתי להריח את הדם באוויר, אבל בסוף.. זה הרגיש טוב, והכול בזכותך".
"לא עשיתי כלום!" היא קראה, "זה הכול אתה.." היא הניחה את מצחה על מצחו והתרוממה ממנו על מנת שינעל את נעליו.
"את נפגשת שוב עם אימא שלך?" שאל כדרך אגב.
היא חייכה והנהנה, "כן.. אני אפגש אתה מחר.. איני יכולה לחכות!" היא קפצה במקומה וגרמה לו להתחמם ולצחוק, "אהה.. ואם כבר מדברים על אימא, שלך התקשרה"
עיניו נקרעו לרווחה, "אלייך?!"
היא הנהנה, "החלפנו טלפונים באותו היום שהן בקרו אותנו.. הארי, יש לה אישיות מקסימה פשוט וג'מה.. היא כל כך אוהבת אותך, והיא מצחיקה.. אתה באמת בר מזל".
"כי את חברה שלי?" גחך, הוא אהב לראות שאלנה מסתדרת עם המשפחה שלו.. שלוש הנשים הכי אהובות בחייו.
"גם" היא קרצה לו וחבקה אותו, הוא הרים אותה והיא כרככה את רגליה סביב אגנו, אך צפירת רכב נשמעה וקטעה את שניהם, "אתה צריך ללכת עכשיו.." לחשה.
הם ירדו ביחד במדרגות, יד אחת של ההארי אוחזת במזוודה והשנייה בידה של אלנה, היא חשה כאילו יש לה חור שחור בלב, היא חשה שהיא נקרעת לגזרים מבפנים אך מנסה להיות חזקה למענו, הוא פתח את הדלת לרווחה, רכב שחור גדול נגלה לפניהם, הארי עטף את זרועותיו סביבה ולא רצה לעזוב, היא לא יכלה יותר ופשוט הוציאה זאת החוצה.. בכתה.. בשקט, דמעות כואבות ושבורות.
"את אוהבת אותי?" שאל בזמן שמחה את דמעותיה חש כאילו ומפלחים את בית החזה שלו בלהב חד ומושלם של תשוקה סוערת וגורמים לו לדמם בכל חלקיק וחלקיק מבפנים.. עיניה נצצו כזוג יהלומים אפורים.. והוא אינו רצה להיות האחראי לדמעות הללו שהשפיעו על עיניו בין רגע וגרמו לו לדמוע.. הוא רק רצה לראות אותה שמחה, הוא אוהב אותה כל כך.. כל דבר בה רק מהפנט אותו.. הוא ידע שזה יהיה לו קשה אך הוא נואש נלחם בעצמנו על מנת להישאר חזק בשבילה.
"יותר ממה שחשבתי שאפשרי לאהוב.." קולה רעד.
"אז שמרי על החיוך בשבילי" הוא נשק ללחייה.
היא נסתה להבליע חיוך אך זה יותר רסק את לבה לחתיכות.
"יש לך את הלב שלי" הוא לחש, "שמרי אותו בטוח".
היא השפילה את ראשה, "אני אשמור".
וכך הוא נקרע ממנה, התבונן בה מבט אחרון לפני שנכנס לרכב, וכשהוא נסע היא נפרקה על נשקה ובכתה רכש.. אילו רק היא יכלה להחזיר את הזמן לאחור, הוא לקח איתו כל פיסת אושר שזרחה בה לחודשים.. לרגע אחד היא רק קוותה שהוא יפתיע אותה שוב והמכונית שלו תופיע והוא ינשק אותה וירים אותה באוויר ויאמר לה שהוא נשאר ומוותר על הכול.. אבל, לא. היא הנידה בראשה.
הגיע הזמן להשלים עם החיים האמתיים, היא אומנם חייתה בסרט בחודשים האחרונים.. חשה כנסיכה בסיפור אגדה, ועכשיו הכול חוזר להיות כמו פעם.. היא לבד, פשוטה, מפוחדת..
אולי הוא ישכח אותה? או יבגוד בה? או.. או יקרא לו משהו? התחושה המחליאה הזו לא הרפתה ממנה עד שהיא חשתה שהיא עומדת להשתגע.. דבר לא נתן לה כרגע, יש לה רק לשבת, לשבת ולחכות לו.

-כעבור יום-

כל הבנות ישבו יחדיו וצפו ב 'טיטאניק', הן לא האמינו עד כמה מעוררות רחמים עוד אפשר להיות.. הדבר היחיד שמשותף להן היה הגעגוע והכאב העז, כל אחת התגעגע לחבר שלה.. מריצה בזכרונה את כל מה שחוו יחדיו, עד כמה שהבנים עזרו להם והיו תמיד שם בשבילם..
עופרי חזרה מהשירותים והיא נלחמה בדמעות, היא הקיאה דם.
"הכול בסדר?" שאלה אותה מלאני.
היא הנהנה, "כן.. אפשר להחליף סרט? זה סתם מדכא.." מלמלה.
"כן, אני בעד!" קראה נוי.
אלנה שלבה את ידיה על חזיה, "לא.. זה סרט יפה.. ואני אוהבת אותו".
"כן, גם אני" הסכימה אתה מאיה.
נוי זרקה על אלנה כרית ואלנה זרקה עליה בחזרה והוציאה לשון, "לא מעבירים..!"
"הו, כן?" קראה נוי והתנפלה עליה מנסה לחטוף את השלט ופתאום היא לחצה על כפתור מסוים וזה העביר אותן לערוץ חדשות, "כוכבי הלהקה המפורסם וואן דיירקשיין..-"
עיניהן נקרעו לרווחה, "תגבירי!" זעקה מלאני ונוי הגבירה בנמרצות, הן התקרבו למסך.. והן ראו מטוס מרוסק והמון אמבולנסים, דם, אנשים פגועים.. "כוכבי הלהקה היו מבין הנוסעים שלקחו חלק במטוס שקרס אמש, שמונים הרוגים והשאר פצועים אנוש, משהו השתבש במטוס החדש שעבר בדיקה לפני הטיסה, והוא נחת על הקרקע והתפוצץ בקנדה.. בינתיים לא ידוע הרבה ויש חלק שנאבדו תחת ההריסות, אנו משתתפים בצער משפחות ההרוגים, זה כל מה שידוע לנו עד עכשיו, עד כאן אנחנו במהודרת החדשות, שלום לילה טוב".
דום לב.
הבנות לא ידעו מה לחשוב וכיצד להגיב.. הבנים שלהן.. אולי… אולי הם כבר לא.. לא,לא,לא! לא זה לא ייתכן, זה בלתי אפשרי, רק אתמול הן חבקו אותם ונשקו אותם ואמרו עד כמה הם אוהבים האחד את השני והבטיחו שידברו כל לילה.. מה.. מה קרה?! למה?!
וואן דיירקשין, חמשת הבנים האהובים עליהן ויקרים להן יותר מכל דבר בעולם, השתתפו בתאונת מטוס.. הדמעות נקבו בעיניהן וגרונן היה חנוק, בית החזה שלהן כאב ודמן קפא בעורקים, בית החזה שלהן בער כאש יוקדת שמתפוצצת בגופן, ראשן קדח והסתחרר, צווחה נואשת הדהדה בכל איבר, מערכת ותא בגופן וחרבה אותן עד עבר.. החרב החדה שבחדות פלחה את בית החזה שלהן וגרמה להן לדמם מבפנים, בכל חלקיק וגיד.. לבן לא הלם.. שריריהן נמתחו בפעם אחת מורטת עצבים..
לא!

____________________________________________
המשך יבוא.. ♥
___________________________________________
לפני הרציתי להוסיף אני חייבת להראות לכן משהו שחברה טובה שלי הכינה, היא קראה את הסיפור ונהפכה לדרמה קווין, זה ממש מגניב:

מתי שהארי ראה את אלנה בפעם הראשונה הוא חשב שהיא הייתה,
כמו כל ילדה אחרת..
היא חשבה שהוא הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לה..
מה שהם לא ידעו זה שהם יתאהבו האחד בשנייה,
ויעשו הכול בשביל להיות ביחד.
היה בה צד אפל ושבור, היא הייתה מצולקת ודיכאונית.. היא לעולם לא חשבה שחייה יכולים להשתנות.
הוא עשה הכול בשבילה, בשביל להתקרב אליה ולהיות אתה,
אבל גם לו היו את הסודות שלו..
הם היו ..מרוחקים, קרובים, מרוחקים..
אבל כשהיו ביחד זה היה הרגע שלהם.. הוא ראה בה צדדים שאיש לא ראה ,
היא נגעה בו נפשית ופיזית, היא גלתה
למה הוא היה.. מי שהוא היה.
אלנה החלה להתאהב בו, והארי לא היה יכול להתנגד לה.
הם היו נואשים וזקוקים האחד לשנייה..
והכחישו זאת.
חברים חדשים, חוויות מדהימות של רק פעם בחיים… חבורה שלמה של רק רסיסים שבורים ומנופצים,
שמתעופפים ומתחילים להתחבר ולהקשר..
הוא היה סטוציונר, היא רוצה יותר.. האם הוא יכול להעניק לה זאת?
האם היא תוכל לתקן אותו?
וללמד אותו איך לאהוב.. שוב?
חברות אמת, גורל אכזר, תקווה, שקר, שמחה ואהבה..

"שלום, יפהפייה" ♥

חחחחח.. יואו חברה שלי יותר דרמתית ממני! ;)
מה אתן חושבות על זה? :) היא התלהבה מזה!
__________________________________________