שלום, יפהפייה – פרק 5.

מלאני לא התרוממה מהמיטה שלה מאז המסיבה, היא נראתה שבורה.. למרות שגם לי היו את הבעיות והסיבוכים שלי עם הגבר שגורם ללב שלי משום מה לרטוט, החלטתי להתעשת על עצמי וללכת לראות מה קורה אתה.. היא החברה הכי טובה שלי. קשרתי את שערי בזנב סוס רופף שהגיע עד לישבני והתקדמתי לכיוון דלת חדרה הסגורה, עיניי נקרעו לרווחה והאדמה קרסה מתחתיי.. היא חוזרת לכך, יוצרת ומתבצרת בחומה סביבה, מרחיקה כל בן אנוש מפניה, נהיית קרה ותוקפנית שוב.. בלעתי את רוקי וראשי קדח, לא, אסור לה ליפול שוב לתהום האפלה שנקראת העבר שלה! דפקתי על גבי דלת חדרה בדריכות, דפקתי שוב ושוב.. היא לא ענתה לי, אפילו לא מילה אחת או קול בכי, כלום.. עכשיו כבר התחלתי לפחד, כל סערותיי סמרו ולבי התכווץ בכאב וידעתי שלא משנה הפרטיות שהיא דורשת בהסתגרות הזו אני חייבת לפתוח את הדלת!
בלי לחשוב פעמיים פתחתי את הדלת לרווחה וראיתי אותה, בלי דמעות, בלי כעס, מבט קר וניטראלי, היא נשכבה על גבי מיטתה הגדולה והכחולה ומבטה היה נעוץ בנקודה לא ברורה בחלל החדר, כאילו והנקודה הזו היא הדבר הכי מעניין בעולם כולו, נשכתי את שפתי התחתונה ונשמתי עמוק אל תוך נשמתי, מנסה לעכל את מראה החברה הזרוקה והמבולבלת שלי שדורשת ריחוק ונואשת ליחס, התקדמתי אליה בצעדים מדודים ושקטים, התיישבתי בכיסא שממולה, יודעת שעדיף להעניק לה את האוויר ואת המרחב שלה.. שלבתי את זרועותיי בחיקי והתבוננתי בה במבט הכי רך שיכולתי. "מל, אני יכולה לדבר אתך?" שאלתי.
היא לא ענתה לי, רק הסתובבה ונשכבה על גבי הגב שלה, נועצת את מבטה בתקרה הלבנה והישנה שבמעט מתפוררת, שערה הזהוב והקורן כשמש היה מוטל על גבי כתפיה בשחרור ועיניה היו קרות כקרח, השפלתי את ראשי ושחקתי באצבעותיי. "מל, את כמו אחות בשבילי, אני לעולם לא יעשה משהו לרעתך, את יכולה לספר לי הכול.. מה קרה?" שאלתי בזהירות.
היא נאנחה וחבקה את עצמה, עוצמת את עיניה ומכווצת את שפתיה לקו דק וכמעט בלתי נראה.
"שוב פעם הציפיות שלי היו לשווא, שוב פעם יצאתי מושפלת ומטומטמת חסרת ערך.. שוב פעם נפלתי אל תוך האשליה שאולי וייצא מכך משהו אבל לא, הוא בקושי הסתכל עליי!". היא קמצה את ידיה לאגרופים נוקשים וידעתי שמדובר בנייל.
במעט התקדמתי אליה בעזרת גלגלי הכיסא וחייכתי חצי חיוך. "תאמיני לי, כל גבר שיהיה אתך יזכה בדבר היקר ביותר בעולם, את מדהימה ויפהפייה כל כך.. רק מבט אחד ואת כובשת את כל העולם, את לא לרמה של נייל מלאני, הוא לא לרמה שלך.. אם הוא לא מעריך את המתנה של פעם בחיים שהגיעה לו עטופה רק למענו.."
היא עצמה את עיניה. "אני לא אוהבת אותו". והיה נדמה לי שהיא נלחמת מאבק נפשי עם עצמה. "אי אפשר להתאהב במישהו כעבור רגע אחד קטן ודבילי בחנות מסריחה אחת בקניון..!".
חבקתי את עצמי. "מלאני אהבה יכולה לתפוס אותך מתי שלא תהיה מוכנה לזה, וכשזה יקרה את תחושי שזכית בדבר הטוב ביותר בעולם, שאת על גג העולם והגבר שלך לצדך, אני לא אשקר לך, נייל לא חייב לך כלום.. אבל גם את לא חייבת לו דבר, נצלי זאת ותהיה מלאני שאני מכירה, תוציאו לו את העיניים כמו שרק את יודעת לעשות!". חייכתי אליה חיוך טעון בתקווה רבה.
היא עקמה את אפה והתרוממה ממטה, פתחה את הדלת לרווחה וסמנה לי לצאת.
גרוני היה חנוק וחזי כאב וצרב כשרפה שבערה בעמקי קרביי. "מלאני, בבקשה אל תתני לגבר אחד לשבור אותך.. אל תתני לאף אחד את הסיפוק הארור הזה, השגת ובנית את עצמך מחדש – זה באמת שווה זאת?!" במעט הגבהתי את קולי. "את.. את המודל לחיקוי שלי מלאני, הלוואי שהייתי כמוך.. יש רק מה ללמוד ממך, הלוואי שרק היית רואה קצת ומעריכה ממה שאני מעריכה ממך.. בבקשה, את יודעת שהחיוך שלך הוא החיוך שלי, אל תמחקי זאת בשבילי ובשביל עצמך!".
היא עצמה את עיניה והתרסקה על גבי הרצפה, במהירות התנערתי מהכיסא דוחפת אותו לאחור והתכופפתי כך שאהיה בגובה עיניה. "היי מלאני זה בסדר.." לחשתי וחבקתי אותה נותנת לה להתפרק, כך גם הרופא אמר, לתת לה את הדרך לפרוק הכול, אצלה זה בהתפרצויות זעם ובבכי.. במיוחד כשמציבים לה את האמת בפנים והיא שלמה עם כך, סימן שהיא מסכימה אתי.. חבקתי אותה בחוזקה ופשוט ספגתי את כל כאובה.. כל מערכותיי דלקו כשהתבוננתי בקעקוע של מפתח סול על גבי פרק יד ימין שלי, התבוננתי בחתכים האדומים, חמישה.. כל חתך וחתך מסמן את השיברון שבי, את הכאב שלי, את הייאוש והייסורים, כל חתך מסמן את הכעס שלי על כל העולם, כל חתך מסמן את.. את היקרנות שבי, את מי שאני באמת.. עצמתי את עיניי והתמכרתי לאובדן..

עבר כבר שבוע מאז המסיבה ולא שמעתי מילה מהארי, מלאני הלכה לפסיכולוג שלה, ליוויתי אותה אליו על מנת שיצליח איכשהו לגרום לה להתפרק יותר.. באמת שהדבר הכי קשה ובלתי אפשרי זה לגרום לה להוציא הכול החוצה בלי מעט "להתלכלך" כמו שאומרים.. הצלחתי להבליע חיוך, כאילו שמישהו מבין זאת, אפילו אני לא לגמרי מבינה.. אבל שיהיה, היא אוהבת מאוד אייס קפה, אז חשבתי שבשעה וחצי אני אלך ובמעט גם יירגע וינסה לעכל את העובדה שהסיפור עם הארי הגיע לסיומו עוד לפני שרק התחיל.. נאנחתי ונכנסתי לבית הקפה הקטן, אולי פשוט.. עדיף ככה, לא לפתוח את הלב לרגשות, ככה אנשים שבאמת חשובים לי לא יכנסו לחיים שלי, ויעזבו. כולם עוזבים בסוף, כל האנשים או החברים לשעבר שבאמת אהבתי והיו חשובים לי נטשו אותי, ללא כל סיבה, פשוט קמו והלכנו, המציאו תירוץ משפיל ומייבש.. מלאני היחידה שנשארה לצדי, אבל זה ברור שהיא נשארת.. כי היא פשוט מבינה אותי פחות או יותר, גם לה יש את הסיוטים והמשברים שלה, גם לה יש את הקשיים ואת הטיפולים.. אבל אני לא יתפלה אם והיא תנטוש אותי בקרוב, זה פשוט יותר מידי זמן.
"אייס קפה גדול". אמרתי קצרות ושלפתי חמש דולר מהארנק שלי.
המוכר חייך חצי חיוך וניגש להכין את האייס קפה מהמכונה, חכתי בשקיקה סורקת את הפרצופים במסעדה הקטנה והכפרית הזו, במעט מתבוננת מעבר לזגוגית השקופה של דלתות הכניסה.. איני יודעת למה אבל חשתי הרגשה מורטת כל קצה עצבים והשתוקקתי למצוא אותו, פשוט חפשתי את הארי בעיניים שלי, איני יודעת למה.. הרי זה לא שווה זאת, אבל למרות הכול רק עצם המחשבה שיש סיכוי שהוא כאן גרמה לפרפרים לגרוע את בטני ולכווץ אותי בהתרגשות.. מעולם זה לא קרה לי..-
"אני מצטער, זה עולה שבע עשרה דולר". מלמל המוכר והגיש לי את הכוס החד פעמים השקופה שהאייס קפה החום בהיר קפוא כמעט בכל תכולתה, זקפתי גבה. "שבע עשרה דולר?!" השתנקתי. "זה פאקינג אייס קפה, מה עשיתם ממנו..?"
הוא השפיל את ראשו והעביר יד בשערו. "בייב, יש לי כאן לקוחות, יש לכולם בארנק יותר משלושים דולר אז את רוצה את זה או לא?". הוא במעט הגביהה את קולו.
השפלתי את ראשי ואננחתי, מה לא עושים בשביל חברה טובה? פתחתי את הארנק לרווחה והחלטתי להוציא מטבעות.. מטבע אחד, שלושה, חמישה.. יש לי גם דולר ועוד דולר, רק חבל שהוא קצת קרוע.. התבוננתי במבט נדהם – וזהו, זה כל מה שיש לי!
לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי. "אתה.. אתה לא יכול פשוט לרשום ואני אחזיר לך בהזדמנות?" שאלתי בלחש והתביישתי להתבונן לו בעיניים.
הוא נדהם ולפני שהספיק לחטוף את האייס קפה שמעתי את הקול הכי אהוב ומשכר חושים בעולם, הקול הכי גברי ומורט עצבים ומטריף דעת עוצר בעדו ואומר. "אני משלם".
סובבתי את ראשי ובמעט נפלתי לאחור.. אוי, אלוהים אדירים, לכל הרוחות.. הארי. הוא.. הוא כאן! התבוננתי בעיניים שלו שאני כל כך אוהבת, הוא כל כך יפה, התגעגעתי לתחושה הזו שאני נאבדת ונשברת לרסיסים דרך עיניו המהפנטות, אהבתי את הדרך ששפתיי נואשות לנשק אותו.. לנשק את השפתיים הבשרניות והמגרות שלו יותר מכל דבר שקיים, אהבתי את השיער הפרוע והמתולתל שלו שכלל לא היה מסודר עקב הרוח שנשבה בחוץ.. אהבתי כל פרט בו מנעלי הספורט שלו עד קצה שערתו האחרונה, כל פרט בו משך אותי עוד ועוד אליו וגרם לי לכשול ולגרום לגופי להגיב כמו שלעולם לא הגבתי.. לב פועם, צמרמורת, סחרור וחוסר נשימה.. כן, וזה הרבה יותר מזה.. והכול טעון בסטיילס.
"אתה.. אתה לא חייב.." גמגמתי בלחש ושחקתי בקצוות שערי הגלי.
הוא גחך מהתשובה שלי והקף אותי, הוא זרק בלי למצמץ עשרים דולר ואת העודף הכניס לכיס.. לכיס האחורי שלי.. עיניי נפערו לרווחה ודמי נזל מפניי, קפאתי בין רגע וכל גופי צרב ככוויה.. אוי המגע המתלתל שלו, עם זה בללטף לי את הלחי בעדינות או בללכת עמי יד ביד, או אפילו לגעת לי בחשאי בירך.. אני אוהבת זאת..
הוא הכווה לי לכיוון שולחן שנמצא בקצה המרוחק ביותר. "רוצה לשבת קצת?" שאל בחצי חיוך.
לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי והוא נאנח. "בסדר.." אמרתי והלכתי אחריו לכיוון השולחן, שמחתי שאנחנו יכולים לכמה רגעים להיות בפינה מרוחקת, להיות רק אני והוא בעולם משלנו, בבועה שכזו שאולי עדיין לא קיימת ושנינו ערים לקיומה אבל כשהוא מתבונן בי במבט הממוטט שלו זה מספיק על מנת לגרום לכל העולם לדום מלכת ולגרום לי להתמקד אך ורק בו ובמילים שיוצאות לו מהפה..
הוא הרחיק את הכיסא מהשולחן וסימן לי לשבת, חייכתי חצי חיוך מודה והתיישבתי והוא ללא כל עיקובים מהר להתיישב ממולי, הוא נשען במרפקו על גבי השולחן מניח את ראשו על אגרופו ותנוחה זו הדגישה את השריריים המרשימים והחטובים שלו שמראים מאמץ וכושר רב.. הצלחתי להבליע חיוך ממראה זה, הידיים שלי רק היו שלובות מתחת לשולחן בחשאי והן במעט היו לחות מהמצב המשגע הזה.
"את כועסת עליי?" שאל קצרות, זקפתי גבה בבלבול – זה הפתיע אותי, מאוד.. הוא שם לב לכך שאני מבולבלת ומהר להסביר. "מאז המסיבה.. לא שמעתי ממך, אני מצטער שבקושי התייחסתי אלייך הייתי פשוט..-"
"שיכור" השלמתי אותו. "זה בסדר, אבל.. אבל א..אתה מי שלא.. מי שלא דבר אתי מאז".
הוא השפיל את ראשו ואז מיקד את עיניו בי ושיתק אותי בין רגע גורם לדמי להתחמם בעורקיי ובטני התכווצה בכאב, הייתי קצרת נשימה והצמרמורת לפתה שוב. "להיות כנה?" שאל.
הנהנתי. "ברור".
"לא חשבתי שתרצי לשמוע ממני, השיחה האחרונה שלנו בבריכה הייתה די מוזרה.. חשבתי שנכנסתי יותר מידי לפרטיות שלך ונשמעתי די מוזר".
צחקקתי. "זה בסדר, היית פשוט יכול להתקשר ולשאול.."
"אז אנחנו בסדר?" שאל בתקווה.
לא, אני רוצה לנשק אותך ולהסתער עליך ולומר לך שאתה מצליח לגרום ללב שלי לרטוט כמו שאיש לא הצליח לגרום לו מעולם. "כמובן, אני שמחה שאנחנו ידידים".
הוא זקף גבה ונראה במעט כעוס. "אז, מה את עושה כאן לגמרי לבד?" שאל מחליף נושא.
"הייתי יכולה לשאול אותך את אותו הדבר הארי". והשם שלו החליק לי בצורה כה טבעית על הלשון הוא התרכך לרגע. "העדפתי להיות לבד.." משך בכתפיו.
"אתה טיפוס בודד". לחשתי והוא הנהנן כמסכים, הצצתי בו מבט חטוף. "למה?"
הוא העביר יד בשערו וכף ידי עקצצה, כה רוצה להעביר יד בשיער המשי הזה שלו. "כבר אמרתי לך.."
"אבל אני לא בטוחה שזה הכול". הרגשתי לפתע ביטחון רב. "תראה, אתה לא חייב לי כלום.. אבל גם העולם שלי לא הכי מושלם ומלא בשגעונות אבל לחיות לבד לגמרי? לאף אחד לא מגיע להיות בודד".
הוא השפיל את ראשו. "למה זה כל כך חשוב לך?" שאל בסקרנות.
"לא יודעת.." כי אתה חשוב לי! "אני מניחה שחברים עוזרים אחד לשני לא?" צחקקתי.
הוא גחך. "בואי נגיד ככה שאני לא מסוגל לישון עם מישהו באותו חדר, או בכללי באותו בית".
עיניי נפערו לרווחה ולא האמנתי למשמע אוזניי. "אתה.. אתה לא.. אתה..-"
"שכבתי?" הוא החל לצחוק והצחוק הזה גרם לי לחייך, הגומות שלו ריקדו לפניי.. אוי הגומות שלו, אני כל כך אוהבת אותן.. "כן, כמובן". הוא מלמל.
"אז אתה כן..-"
הוא מהר לעצור בעדי. "אבל אף אחד לא נשארה לישון".
כמעט נפלתי מהכיסא וזה נשמע לי מגעיל. "אין לך כבוד לנשים?" לחשתי.
הוא מצמץ בעיניו. "אילו והיית יודעת עד כמה יש לי כבוד..!". הוא השתנק. "אני פשוט לא אוהב את זה, אפשר לעבור נושא?"
הנהנתי אך כלל לא רציתי לעבור נושא, רציתי לדעת עוד עליו מלבד אור העובדה שהוא מתבודד ועצוב שמנסה לפרוק הכול בחיוך יפה ומגוחך מול המצלמה ובשירת פופ קישטית.
"את גרה עם החברה שלך נכון?" הוא שאל.
הנהנתי. "כן, כבר די המון שנים.." מלמלתי. "התאמת שזה הקשר הכי ארוך שלי עם בן אדם מסוים ותמיד יש את הפחד שפשוט מישהו שאני אוהבת יקום וילך ממני כמו שכל העולם עשה..!". ולפתע התאבנתי, לא, שיט! אני לא מאמינה שאמרתי את זה עכשיו.
הוא נראה מוכה הלם ועצוב. "מי העיוור שעשה זאת?" הוא שאל בארסיות.
השפלתי את ראשי והצצתי בו מבין ריסיי. "סתם, טעות". אמרתי בקצרה.
"רק אחת גרמה לך לאבד את האמון בעולם?" שאל כלא מאמין.
סמנתי בראשי לשלילה ולמרות שרציתי ידעתי שלא אוכל לספר לו זאת. "הארי אני צריכה ללכת.." מלמלתי ואחזתי באייס קפה. "תודה רבה שוב, אני אחזיר לך בהזדמנות".
"איך צורך!". מהר לעצור בעדי אבל אני הלכתי בצעדים מהירים, כמעט ורצה, במשיכה אחת הזזתי את דלתות הזכוכית והחלתי לפסוע לכיוון הפסיכולוג של מלאני.
"היי אלנה חכי רגע!". קרא מאחוריי.
סובבתי את ראשי. "מה?" שאלתי בארסיות לא מאמינה שהארי סטיילס באמת הולך אחריי.
הוא נאנח. "אולי את רוצה במקרה לנסוע מחר לים?"
"רק אני ואתה?" נסתי להשתלט על ההתרגשות שבקולי.
הוא גחך. "הלוואי.." לחש. "אני והבנים, גם כל מיני בנות שאנחנו מכירים יהיו שם, יכול להיות נחמד אז.. מה את אומרת?" חייך.
הנהנתי בראשי. "נשמע טוב, מלאני גם תוכל לבוא?"
"כמובן!". חייך. "לאן את הולכת? אני אסיע אותך.."
מהרתי לעצור בעדו. "לא זה בסדר, זה ממש קרוב וכבר קבעתי עם חברה..-"
"באמת, אני מתעקש, עד שחזרנו שוב לדבר.." מלמל, נשכתי את שפתי התחתונה וזה גרם לו להשתנק במעט וללכת לאחור, מה הסיפור שלו?! "הארי תודה רבה, באמת אבל אני כבר אלך ברגל.. זה גם טוב מעט ספורט לא?" צחקקתי. "צריך להיראות טוב".
הוא זקף גבה. "אל תגידי לי שאת עושה משטר דיאטה מטופש".
"לא.." צחקקתי. "אני יכולה לגרור זאת למקומות רעים". אמרתי שוב ללא כל חשיבה, עיניו נקרעו לרווחה והיה די ברור מה עשיתי.. "את..-"
"תתקשר אליי בערב?" קטעתי אותו והתחלתי ללכת, לא שמעתי את התשובה שלו וגם לא רציתי לשמוע באותה מידה שהשתוקקתי לחזור לאחור ולחוות את המפגש הקטן והמושלם הזה שוב.

*מנקודת מבטה של נוי*

"תתחדשו!". קראתי ללקוחות שגם ככה לא הקשיבו לי, ננאחתי והתיישבתי על גבי הכיסא מכרסמת לי חטיף גרנולה ושותה קולה בעת ובעונה אחת.
"היי נוי, המנהל קורה לך". זרק לעברי קודי, קפאתי במקומי.. לא.. לא שוב, למה? הצמרמורת הכתה בי בחוזקה ודקרה אותי בסכין החדה שבחדות, קרביי בערו ובית החזה שלי כאב ונשרף כאש להבה שבערה בתוך תוכי, דמי התפרע בוורידיי וראשי הסתחרר בתוקף, חשתי כיצד העולם מתמוטט והדמעות עומדות שוב בעיניי והגרון החנוק והמורט עצבים עוצר זאת בפני כולם.. היה לי כה קר לרגע והפחד עקצץ בי ולפת בלי כל טיפת רחמים, מצליף ופוגע היישר אל תוך לבי ההולם בחוזקה ובייסורים.. בבקשה, לא!
התרוממתי בין רגע ובצעדים רועדים שכל צעד גרם לי להזיע זיעה קרה ולחה בכפות ידי ובמצחי יותר, נשימותיי היו כבדות ופתחתי את דלת העץ הכבדה במעט ברעד.. לא הצלחתי לשלוט בעצמי..
"קראת לי?" שאלתי בצייצנות.
הוא חייך חצי חיוך מרוצה וסמן לי להתיישב על גבי הכורסה, התכווצתי ואחזתי בשיפולי החצאית שלי.. לא, לא שוב!
"התגעגעתי.." הוא לחש והמילים שלו כדורבנות דקרו אותי בנשמתי המטונפת והמחליאה, חשתי כיצד צווחה מפוחדת ומעונה צווחת בראשי ומהדהדת בכל איבריי.. רק רציתי לקחת את עצמי ולצאת מהסיוט הזה, אבל איני טובה בדבר וצריך כסף לבית.. אין ברירה אני חייבת לעבוד בחנות הדיסקים המחורבנת הזו!
התיישבתי ברעד על גבי הכורסה, חשה כיצד כל סערותיי סומרות וזה מחלחל לי כה עמוק וגורם לטירוף דעת מסעיר בין רגע.. למה הוא עושה זאת? כיף לו? כיף לו לשמוע אותי בוכה בלחש ומלמלת שיעזוב ויניח לי? לכל הרוחות.. מה. מה מושך בי?!
הוא התיישב לצדי והחל ללטף לי את הירך.. המקום להט וצרב ככוויה, הליטופים המייסרים גרמו לקרקע להיקרע לגזרים מתחתיי ולעולמי להשחיר בין רגע, דמי נזל מפניי ונהפכתי בין רגע לפקעת אחת של עצבים.. הוא העביר את ידו אשר קרובה אליי יותר במעלה בטני… במעט מרים את החולצה כלפי מעלה ולפני שעכלתי זאת איכשהו הוא השכיב אותי על גבי הכורסה..
כל השאר היה ברור לחלוטין.
***
הוא חגר את חגורת מכנסיו בעת שאני כיפתרתי את כפתורי חולצתי, הוא התבונן בי וחייך.
"אתה נשואי.." לחשתי.
הוא גחך. "ואת העובדת הכי גרועה כאן שחייבת כסף אז תשתקי ותזרמי!". השפיל אותי, משך בשערי וגרר אותי לנשיקה ארוכה ורטובה שלא אהבתי, שכאבה לי, שגרמה לי לחוש יותר מלולכלת ממה שאני מרגישה עכשיו.. רק דמיינתי בראשי בעת הנשיקה כיצד אני דוחפת אותו ודופקת לו ברכייה, כיצד אני בורחת ומתקשרת למשטרה.. לפתע זה הופסק כששמענו דפיקות על גבי הדלת.
הוא נאנח." כן?!" קרא בכעס.
הדלת נפתחה וקודי הציץ מבעדה. "אני מצטער מאוד על ההפרעה אבל נוי, נמצא מישהו כאן שמחפש אותך.."
זקפתי את גבתי וחשתי את ידו שמתקשחת בגבי בחשאי של אדם המנהל שלי. "מי?"
"לואי, לואי טומילנסון". אמר קצרות ומשך בכתפיו.
עיניי נקרעו לרווחה, מה הוא עושה כאן לכל הרוחות?! "בסדר.." מלמלתי והוא יצא.
"מי זה הלואי הזה?" שאל אדם בדריכות.
קשרתי את אצבעותיי האחת בשנייה. "הוא ידיד מאוד טוב שלי.."
הוא אחז באגני הדק וקרב אותי אליו, לוחש אל תוך עורי. "את שלי.." נשק לשק שבין העורף לכתף שלי, לא מספיק ההיקי שעשה לי ממוקדם. "את רק שלי, שאף אחד חוץ ממני לא יגע בך.."
הוא התבונן בי במבטו החודר. "אל תשכחי זאת".
בלעתי את רוקי וכל מערכותיי דלקו בין רגע. "כמובן". אמרתי קצרות ופשוט רצתי משם.
באמת לואי היה כאן, הוא נראה טוב, חולצה תכולה ומכנסי ג'ינס רופפים שמונחים בצורה מושלמת על גבי אגנו, חייכתי חצי חיוך ממראה זה וחשתי הרבה יותר רגועה עכשיו. "מה אתה עושה כאן?" צחקקתי.
הוא העביר יד בשערו ונראה די מאוכזב מהתגובה שלי, באמת שלא הבנתי למה… גם לפני כמה ימים במסיבה הוא התנהג ממש מוזר ולא הפסיק להתקרב אליי, לא אהבתי זאת, בכללי מגע זה המוקש שקוטל אותי ויורה היישר אל תוך לבי בלי למצמץ ולחשוב.. אחרי הפגישה היומית עם המנהל שלי איני רוצה איש בחיי.
"סתם באתי לומר שלום". חייך.
זקפתי גבה. "איך ידעת היכן אני עובדת?"
"נייל". אמר בקצרות ובמעט התקרב אליי. "הבאתי מאפים וחשבתי שאולי תוכלי לקחת הפסקה ונשב לאכול בחוץ.." הציע.
התבוננתי לאחור בדלת הסגורה של אדם, הרמתי את ראשי, המצלמה התמקדה עליי. "אני לא חושבת.." מלמלתי. "אני בתקופת מבחן אחרי מה שקרה לי לפני כמה ימים".
הוא נשך את שפתו התחתונה וזה הלהיט והבעיר בי דבר מה. "בסדר, בהצלחה.." מלמל ובא ללכת
לא חשתי עם כך נעים. "לואי!". קראתי אחריו והוא הסתובב עם חצי חיוך. "תודה בכל מקרה.." מלמלתי.
"אין על מה". לחש. "את באה מחר לים?"
הנהנתי. "עכשיו כן"
הוא גחך. "אז נתראה.." מלמל ויצא מבעד לדלת משאיר אותי לבד לכודה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
מקווה שאהבתן ממש ממש השקעתי בפרק הזה! 3>
נוי אני ממש מצטערת עם לא אהבת את זה או שזה נשמע בכללי לא טוב.. פשוט אתן לא מבינות כמה זה יעשה תפנית מדהימה בעלילה וילמד את נוי מה זו באמת אהבה ומגע שבא מהלב! :)
אז, תגובות וממשיכה :*
אוווהבת 3>