שלום, יפהפייה – פרק 6.

*מנקודת מבטה של עופרי*

יצאתי מהחדר כושר, זה היה טוב להתפרק קצת.. להוציא את כל הכעס והתסכול ותחושת האובדן שאני מאבדת שני גברים שאני כל כך אוהבת.. לואי הוא מיוחד, התאהבתי בו מהרגע הראשון שראיתי אותו, העיניים שלו הפנטו אותי והחיוך שלי נדמה כדבר המנחם ביותר בכל העולם, אך לעומת זאת זאין תמיד הצליח ללהיט אותי ולגרום לי להתכווץ בכאב כאילו ושרפה מתחוללת בקרביי, באותו היום שזאין נשק לי בשפתיים.. חשתי כל כך מסוחררת, הלב שלי הלם בחוזקה כמו שהוא לעולם לא הלם, דמי התחמם בוורידיי וגרוני היה חנוק, לא הצלחתי לדבר.. חשתי כל כך מבולבלת ובעת ובעונה אחת נרגשת.. אבדתי את עצמי ואת כל מה שיקר לי בנשיקה הזו שמכרתי את עצמי בה, וכן.. יצאתי מגעילה ובוגדת וזרמתי אתו, הפתעתי את עצמי אך השתוקקתי לנשיקה הזו ונרמסתי, נשברתי בעיניים הגדולות והחומות שלו כשוקולד שגורמות לי לחוש הכי בטוחה וחופשייה שאפשר.. השפתיים שלו, המגע שלו כשהוא נוגע בי.. אוי, זה היה מיוחד, חשתי שכל העולם עוצר מלכת וזה רק אני והוא..
לפתע ראיתי את לואי יוצא מהחנות שנוי עובדת בה, הוא גם אתמול במסיבה דבר אתה, מה הקטע בדיוק? אבל גם מי אני שאשפוט? בלי כל סיבה ותירוץ טוב נפצתי את לבו והפניתי לו את הגב, זה היה כואב גם לי לא פחות.. זה היה עינוי מייסר וכואב עד הסף שאיני מייחלת לאיש, ולמרות שהוא אינו חייב לי כלום עצם העובדה שהוא עם משהי אחרת ומסתכל עליה במבט שאני מכירה בגלל ש.. בגלל שהוא כך הסתכל ומסתכל גם עליי, נועצת בלבי את הסכין החדה שבחדות.
"לואי!". קראתי לעברו בחצי חיוך.
הוא מצמץ בעיניו ונאנח, התקרב אליי והוא הפגין חזות מרוחקת. "כן?" שאל קצרות.
"מה קורה? לא דברנו מאז..-"
הוא נשך את שפתו. "כשזרקת אותי".
בלעתי את רוקי וזה צרב. "כן אבל.. אנחנו עדיין ידידים, נכון?" נסתי להציל ולהתעשת מחדש.
הוא עצם את עיניו. "עופרי, מה את רוצה?"
"כלום רק לדבר אתך! לומר לך 'היי' ולצחוק.." ולפתע זה הכה בי בחוזקה, הלב שלו תפוס. "בכזו מהירות שכחת ממני?"
הוא לפתע נראה כועס. "את האחרונה שיכולה לומר זאת!" ירק לעברי. "למה זרקת אותי אה? את מי את רוצה?"
הקרקע נקרעה מתחתיי. "אלוהים לואי איך אתה הגעת למסקנה הזו?" שהיא יותר מידי נכונה.. לא, היא לא! אני לא אוהבת את זאין.. אבל.. יואו אלוהים זה מטריף דעת!
"סתם, השערה". הוא משך בכתפיו והדליק את הרכב הלבן שלו, נכנס אליו. "להתראות.." זרק לעברי בזלזול ונסע במהירות משם.. מותיר אותי מאחור..
פשוט נפלתי על הספסל, זהו זה.. הכול.. הכול אבוד.. אולי באמת כדאי לי להמשיך הלאה ולשכוח מכל מה שהיה בינינוי , זה רק עכשיו מכאיב, דוקר, קוטל ויורה בי בלי למצמץ.. עדיף לי לשכוח ולהניח בעבר את האהבה האדירה שלי לנער המושלם הזה ולהמשיך הלאה, למה לי ברגשות שרק כואבים לי? שלא עוזרים לאף אחד? לא לי או ללואי.. דמעה זלגה מעיניי, במיוחד לא לזאין.
לפתע קבלתי הודעה, קפצתי במקומי מהרטט, גלגלתי את עיניי ונאנחתי, הודעה מזאין:
*מחר אני לוקח אותך לים, את עומד להינות.. אוהב*
מצמצתי בעיניי וקרקפתי עקצצה, וכיצד הוא הגיע למסקנה הזו, אבל כרגע אמרתי שעדיף לי להתמקד על זאין.. ואני עומדת לעמוד על כך, להתראות לואי.

-כעבור יום בים-
*נקודת מבטו של הארי*

אני והבנים פרסנו פינת כיסאות עם צל לבנות ולנו, לא יכולתי להוריד את המבט מאלנה.. היא כל כך יפה, אני מרגיש שאני יכול לדבר אתה על הכול והיא תאמין לי, לא תשפוט ותתרחק.. היא.. היא חשובה לי, אני רוצה ונואש להיות בקרבה אליה, אני לא יכול להפסיק להוציא אותה מהראש שלי, לכל הרוחות אני מרגיש שכל מה שהיא רוצה אני מוכן לתת ולהעניק לה.. לילדה השבורה והמתוקה הזו, הסוערת והשקטה להחריד שהמילים שיוצאים לה מהפה כדורבנות דוקרות אותי ונוגעות לי בלב ובנשמה, אפילו רק ללכת אתה יד ביד, או לחבק אותה כסך הכול ידיד ארור.. גורם ללב שלי להלום בחוזקה, אני לא יודע מה לעשות לידה.. אני אבוד פשוט!
"אז, קרב תרנגולות?" קראה מלאני וקפצה במקומה, כולם חייכו וצחקקו, נייל ניצל את הרגע וגרר אותה היישר לים, יש לכל הבנות גוף יפה… אני לא יכול לחכות לראות את אלנה עם בגד ים.
החלטתי לעשות את הצעד, העברתי קצוות שער לאחורי אוזנה וחייכתי אליה חצי חיוך לא מוריד את עיניי מעיניה המפנטות והמכשפות. "צריכה עזרה?" הבלעתי חיוך.
היא זקפה גבה. "ברצינות?" צחקקה.
הנהנתי חלוש, ובידיים.. לעזאזל, מעט רועדות – מה קורה לי? גלפתי ממנה את המכנס ג'ינס הקצרצר, רגליה שלא ארוכות במיוחד היו חטובות ויפות, סמנתי לה להרים ידיים וזה מה שהיא עשתה.. הורדתי ממנה את החולצה וחשתי שדמי מתחמם והולם במוחי.. לכל הרוחות, היא מושלמת.. אני אוהב ומעריך כל פרט ופרט בה.. מקצה כפות רגליה עד קצה שערתה האחרונה.. כל פרט בה גורם לי להימשך ולהתקרב אליה יותר, גורם לי לרצות אותה יותר.. אני חייב לנצל את היום הזה..
"אז, קרב תרנגולות?" קרצתי לה ופשטתי את החולצה ואת מכנסי הג'ינס הנופלים במהירות, חשתי את מבטה שנח עליי וזה החמיא לי וגרם לי לגחך. היא הנהנה בביישנות. "בסדר.. אבל אנחנו נפסיד.." היא הכינה אותי וזה רק גרם לי יותר לחשוב עד כמה חמודה היא, אין לה ביטחון ואני רק רוצה לאחוז בה ולגרום לה להעריך את עצמה… לחבר אותה מחדש ובאמת לשבת ולהכיר אותה.. לנשק ולחבק..
"זה לא חשוב מתוקה.." מלמלתי בלי חשיבה ורצנו לים, כשהיינו קרובים אליו נשאתי אותה בסגנון כלה, היא העיפה רגליים באוויר וצחקקה. "הארי מה אתה עושה?" קראה.
צחקתי גם. "בואי נראה להם מה זה.." מלמלתי.
היא עלתה על גבי הכתפיים שלי, היא כל כך קלה, היא פשוט מושלמת בשבילי, היד הקטנה שלה שבתוך שלי, הגובה שלה שמגיע לי עד לחזה, החיוך המאיר שלה עם הזוג גומות שמרקדות לפניי כל פעם מחדש.. אני יודע שאנחנו צריכים להיות ביחד..
לאחר רבע שעה מלאני ונייל נצחו. "והראתם לנו מה זה!". לעגה לנו מלאני בצחוק ונייל הוריד אותה וחבק אותה. "צות מושלם אנחנו.." נשק לה ללחי. "הארי, תחרות שחייה מהירה ונחזור?" קרא לעברי.
למרות שלא רציתי להיות רחוק מהילדה היפהפייה הזו הסכמתי.

*מנקודת מבטה של אלנה*

לראות את הארי כך שוחה.. אלוהים אדירים.. הגוף שלו כל כך מושלם, הוא נראה כמו אל, אין דבר שמשתווה לו.. נזכרתי בשיחה שלנו אתמול והלב שלי האיץ ורטט בהתרגשות, חשתי סחרורת ורק חכתי שהוא יחזור.
"בואי נברח להם.." קרצה לי מלאני וגררה אותי לצאת מהים, לא! אני רוצה לחכות לו.. אבל למרות הכול זרמתי אתה, אסור לי להיראות שקופה זה הכי גרוע.
יצאנו מהחוף בהליכה כושלת של רגל גוררת רגל וכל רגע חשתי כיצד אני עומדת ליפול.. התיישבנו על גבי הכיסאות והצטרפנו לכולם, הבנים החלו לשיר והבנות מחאו כפיים וצחקו יחד אתם, הם גם הביאו קלפים והמנצח יזכה בלאכול ביס מהמנות של כולם.. הם באמת חברה מצחיקים ואמתיים שקל וכיף להתחבר אליהם..
"נעלמתם לנו!". מחה הארי לכיווני ולכיוון מלאני.
חייכתי חצי חיוך ונשכתי את שפתי התחתונה, שערו של הארי היה רטוב ונחת על גבי טויי פניו המלאכיים בדרך מושלמת, עיניו ברקו וגופו היה חטוב וגברי, מושך ומטריף.. חשתי כיצד כל גופי בוער ומצטמרר, כיצד נשמתי נאבדת לי והדם נוזל לי מהפנים.. אלוהים אדירים, אילו ורק יכולנו ללכת לרגע ולהיות רק אני והוא..
"הלכנו להביא אוכל.." מלמל הארי ומשך אותי.. הוא חושב כמוני אולי? אבל בין רגע תת ההוקרה שלי סתרה זאת, מדובר כאן בהארי סטיילס,הוא מפורסם שכל העולם יכול להיות מונח בכף ידו בין רגע ואני, אני סתם נערה פשוטה שגמרה תיכון לא מזמן ועובדת בבית קפה קטן ועלוב..זה לעולם לא יעבוד אבל עדיין, אני רוצה אותו. עוד מהרגע הראשון שראיתי אותו במועדון, מכה וצועק, מתנהג כפרא אדם,רציתי אותו והתאהבתי בו.. אבל למה שהוא יגניב אליי מבט? מה.. מה מושך בי?
הלכתי לצדו והשפלתי את ראשי.
"אלנה… אני חייב לומר לך משהו.." הוא מלמל, כל מערכותיי דלקו.. לכל הרוחות, זה הכה בי בחוזקה, הוא צריך לומר לי משהו? "כן?" חייכתי חצי חיוך נרגש ולא יכולתי לחכות.
"לא התכוונתי להבריח אותך אתמול.." הוא אמר ונראה במעט מאוכזב. "כשספרתי לך שאני מעדיף לגור לבד ושבחורה אף פעם לא ישנה אצלי או אתי.. מלבד אימא שלי ואחותי לפחות". הוא צחקק.
נאנחתי, כל הציפיות שלי.. הלכו לשווא בין רגע. "זה בסדר, אני מכבדת זאת.." מלמלתי. "זה פשוט לא נראה לי ברור, מה קרה לך שגרם לך לחשוב כך?"
הוא חרק את שיניו. "רק רציתי לבקש סליחה על היציאה הזו, זה הכול". פסק.
לא רציתי להתווכח איתו אז רק משכתי בכתפיי. "מה לגבי אימא שלך? את בקשר אתה?"
התאבנתי בין רגע, אוי לא רק לא זה.. בבקשה.. "לא, אני לא בקשר עם אף אחד מהמשפחה שלי, מלאני היא הדבר היחידי שיש לי.."
"אף פעם לא היה לך חבר?"
גחכתי. "לא". מלמלתי. "אף פעם לא ראיתי מישהו שבאמת אהבתי.. אף פעם לא אהבתי באופן כללי.."
"בולשיט, את יפה!". מחה והמחמאה הזו גרמה ללחיי ללהוט. "ומה לגביך?"
הוא גחך והבליע חיוך ועמדנו בתור. "אני לא אוהב להיות בזוגיות, אין לי קשרים רציניים.."
זה כאב ודקר את נשמתי ולבי בסכין החדה שבחדות. "לך? אבל אתה..-"
"מפורסם? ה- הארי סטיילס? תגידי את זה..!". הגביהה במעט את קולו בכעס.
השפלתי את ראשי. "לא לזה התכוונתי.."
"אז למה?" שאל ושלב את ידיו בהסתייגות.
נשכתי את שפתי התחתונה וכפות ידיי היו לחות מהלחץ והמתח האדיר, גרוני היה חנוק וחזי כאב. "אתה פשוט נראה טוב.. יש לך אופי טוב.. נראה מוזר שלמישהו כמוך אין חברה".
הוא חייך חצי חיוך שחשף את הגומות חן האהובות עליי שלו. "תודה.." מלמל.
"אז, יש לך אחות?" שאלתי חצי חיוך.
הוא צחקק. "כן, ג'מה.. היא מדהימה, אבל השיפוט שלה בבנים גרוע.." הוא מלמל.
זקפתי גבה. "אתה לא אוהב את החבר שלה?"
"הוא רק רוצה דבר אחד ומגיע לה מישהו יותר טוב שבאמת יאהב אותה!". הוא נאנח. "ואני שמעתי אותו לא פעם צועק עליי בטלפון ומכריח אותה לומר ולעשות דברים.. ובכל פעם שאני בא לנסוע אליו לבית ולהוציא לו את הראש מהמקום היא עוצרת בעדי ו…-"
"כי היא אוהבת אותו הארי, לא יעזור מה שיהיה הוא שלה". עצרתי בו ולחצתי על גבי שכמו על מנת לרסנו, אוי.. ההתפרצויות זעם שלו.. זה מטורף אבל גם גברי בטירוף. "אני לא חושבת שמגיע לה אחד כזה, אבל היא מספיק בוגרת.. הוא אינו מרביץ לה או דבר מה, אולי זה סתם וויכוחים.. דברתם על זה?"
"לא, אני בקושי בקשר אתם מאז.." אבל הוא השתתק לרגע. "כן, דברתי אבל זו לא הייתה שיחה כל כך ידידותית".
נאנחתי ונשכתי את שפתי התחתונה. "הארי, לכל הרוחות יש לך את מה שאלפי ילדים חולמים עליהם ואתה מפסיד ומאבד זאת על שטות! הלואי שלי הייתה אחות ואימא ואבא.. הם המשפחה שלך ואתה תמיד צריך לתמוך בהם ו..-"
"היא בחרה לא לדבר אתי" הגן על עצמו קוטע אותי.
נשמתי עמוק ועצמתי את עיניי. "ואתה נותן לזה לקרות בכזו קלות?"
ובדיוק הגיע תורנו. "מה תרצו להזמין?" שאל המוכר.
"חמישה.. בעצם שבעה המבורגרים, שישה שניצלונים ועשרה ציפסים גדולים בבקשה".
וואו, אנחנו רעבים, זה גרם לי לצחוק. "מה מצחיק?" גחך.
"כלום.." מלמלתי ולפתע היה נדמה לי שיש לו רעיון בראשו.
הוא קרא למוכר לפני שהלך . "חכה רגע! אפשר גם קופסת שוקולדים אחת?"
הוא חייך חצי חיוך. "ברור.." מלמל והלך להביא לנו את ההזמנה.
"למה שוקולדים?" שאלתי בבלבול וזקפתי גבה.
הוא שלב את ידיו. "אנחנו מתעסקים בנושאים כבדים מידי, בואי נהנה, נשב על שפת הים ונצחק". קרץ לי וזה נשמע לי כל כך מפתה וטוב.. טעון בכה המון ציפייה ותקווה..

"טוב אתה בוחר ראשון!". קראתי להארי ופתחתי לרווחה את קופסת השוקולדים. "נראה איזה טעם ייצא לך ואם תאהב זאת" קרצתי לו.
הוא עצם את עיניו ושלף שוקולד אחד מהקופסה, סכלתי את רגליי בעת שהוא אכל זאת, עושה מבט נגעל. "לא.. זה מגעיל.. באמת, מי שם אוכמניות בתוך שוקולד?" נאנח.
צחקקתי. "נסה שוב". האצתי בו.
הוא עצם את עיניו עוד פעם ושלף שוקולד בצבע לבן, הוא הכניס לתוך שפתיו המלאות והמגרות שאני יכולה להתבונן בהן כל היום.. אני מסוגלת להתבונן בו עצמו כל היום.. הוא פשוט משכר אותי, ממכר אותי אליו, גורם לו להפוך להיות החולשה היחידה שלי.. – "זה טעים" קטע את מחשבותיי.
חייכתי והגשתי לו את הקופסה בעת שהנחתי את הכובע שלו על גבי ראשי. "היי, אני אוהב את הכובע גרב הזה!". קרא.
"מי לוקח כובע גרב לים?" מחיתי.
הוא עקם את פניו. "אני!". קרא בהתרגשות.
גלגלתי את עיניי ושלפתי באקראי שוקולד אחד, טעמתי.. השוקולד נמס לי בפה.. "זה טעים.." מלמלתי.
"מה הטעם?" שאל.
"שוקולד בתוך שוקולד". משכתי בכתפיי ושנינו צחקנו, השקנו את המילקשייק הוורדרד ובאנו לשתות אך הוא עצר אותי. "לחיי..?"
"לחיי חיים טובים יותר?" הצעתי.
הוא חייך חצי חיוך מבין את הכפל שבמשפט. "לחיי חיים טובים יותר, לי ולך".
"לשנינו.." מלמלתי ושתינו זאת ביחד במהירות.
ולרגע אחד הכול נראה מושלם.. הרוח נשבה לי בשיער, עיניו הירוקות והעמוקות כדשא טרי ורענן, העיניים שאני כל כך אוהבת.. האף המחוטב שלו שבמעט סולד.. שפתיו המלאות.. שערו הבוהק בשמש ולח כאדמה.. הוא יפהפייה, אין כל סיכוי שהגבר המושלם הזה נועד לי, ולפתע הוא תפס אותי במפתיע וכרך את זרועו סביב כתפיי. "את יודעת.. אני אוהב לשבת כך ולהביט בים לקראת שקיעה.."
"למה?" שאלתי חצי חיוך.
הוא הבליע חיוך. "זה גורם לי להיזכר בכל מה שעברתי.. ברגעים הטובים והקשים, זה מביא לי השראה.."
"לשירים?" חייכתי חצי חיוך.
הוא התבונן בי, לא מוריד את עיניו ממני. "התאמת שיש לי רעיון לשיר אחד.."
"אני רוצה לשמוע אותו!". קראתי בהתרגשות.
הוא צחקק. "זה רק עכשיו עבר לי בראש.. אולי חמישה מילים.." אבל אני מוכנה לשמוע כל מילה ומילה שיוצאת לו מהפה.. כי הוא מרתק ותופס אותי תמיד כל פעם מחדש מתי שאני הכי לא מצפה. "קדימה הארי.." האצתי בו.
הוא גחך והחל לזמזם. "אני אוהב לראות את הים בעינייך.." מלמל.
גחכתי. "זה נשמע כל כך מסכן!".
הוא זקף גבה. "כואב.. תתפלאי אבל שירי אהבה הכי נמכרים בימנו".
"אני לא סובלת שירי פופ או שירי אהבה.." מלמלתי. "בלי להעליב!". מהרתי להגן.
הוא גחך. "מה את כן אוהבת?"
"לא יודעת.. " מלמלתי, ולפתע תת ההוקרה שלי צווחה באופן מחריד והרעידה את כל כולי, אני אוהבת אותך!
"היי הארי! בוא יש לנו גלשנים!". צעקו לעברו זאין ולואי.
צחקנו והתקמנו אליהם אוספים את השוקולדים ואת כוסות המלקשייק. "מה עשיתם ביחד?" קרצה אליי נוי.
השפלתי את ראשי. "סתם.. נהנינו.." מלמלתי והתבוננו בבנים שלנו רצים לים, שרים בקול, צוחקים וקורעים את הגלים.. כן, זה יום מושלם.

*מנקודת מבטה של נוי*

אתמול היה יום מושלם בים, כל כך נהניתי והתקרבתי ללואי ולשאר.. החלטנו היום כל הבנות ללכת ביחד לסרט. בדרך עצרתי אצל מלאני ואלנה בשביל שנלך יחדיו אליו.
"מוכנות? חייכתי אליהן.
הן חייכו אליי בחזרה. "כן, קדימה.." מלמלה מלאני ויצאנו.
אלנה נהגה בעת ששמנו מוזיקה והגברנו בחוזקה, פתחתנו את החלונות וחשנו על גג העולם, אלנה נראתה במעט לחוצה אבל בכל זאת נסעה. "אלנה.. הכול בסדר?" שאלתי אותה.
היא הנהנה במהירות וחזרה להתמקד בכביש.
"אלנה, את לא מרגישה טוב?" שאלה מלאני בדאגה והתבוננה בה מבט ארוך ובוחן.
היא התכווצה בכאב. "יש מכונית אחת.. שחורה.. היא לא הפסיקה לעקוב אחרינו מהרגע שיצאנו מהדירה.."
סובבתי את ראשי ובאמת הייתה מכונית שחורה שעקבה אחרינו.. לכל הרוחות, מה זה? מה קורה כאן? אלפי סרטים התרוצצו במוחי אבל אף אחד לא נשמע או נראה הגיוני. "תתעלמי, תמשיכי לנסוע". פקדתי עליה והיא רק הנהנה חלושות.
לפתע הרכב הגביר את מהירותו והתנגש בנו במעט מעיף את הרכב שלנו לכיוון מסלול אחר, לכיוון איזשוהי שכונה קטנה וצפופה. "אלוהים.." השתנקה אלנה ומהרה לפנות חזרה אך הרכב השחור עצר בעדה וסגר עליה, שני אנשים יצאו מבעדיו.. עיניי נקראו לרווחה.. ג'ייק, ג'ייק ודן..
העולם השחיר והקרקע התפוגגה מתחתיי, אני עצמי נעלמתי.. מה הם עושים כאן?
"את מכירה אותם?" שאלה מלאני כקוראת את הבעת פניי.
הנהנתי חלושות בעת שג'יק פתח לרווחה את הדלת של הנהג, של אלנה. "שלום בנות.." הוא מלמל והתבונן בי במבט ארוך.
"מי אתם..?" לחשה אלנה.
דן גחך. "מותק, עדיף שלא תכירי אותנו".
"לכו מכאן!". צעקתי עליהם.
הם סימנו בראשם לשלילה. "התגעגענו נוי.."
"מאיפה את מכירה אותם?" לחצה עליי מלאני.
ג'ייק קרץ לאלנה. "אז, את הבחורה של הארי עכשיו?"
"מאיפה הגעת לזה?" היא השתנקה.
הוא זקף גבה. "זה בסדר,, אני חבר קרוב.." גחך ורק רציתי לסתור לו, ללחוץ על דוושת הגז ולנסוע מכאן. "בואו איתנו למועדון.. אנחנו מתעקשים". חייכו אלינו.
"לא!". צווחתי אבל הם נדמו כעומדים לסתור לי. "אלנה.. תקשיבי להם.."

*מנקודת מבטה של אלנה*

מה הסיפור של נוי אתם? מה הם רוצים מאתנו? אבל בכל זאת הקשבתי לה ונסעתי כשהם אחריי.. למועדון.. אלוהים אדירים, מה הם רוצים?! אני לא מכירה אותם ולא סומכת עליהם..לא, אני לא רוצה..
אבל זה נראה לי מסוכן מידי לומר להם לא.
אז כמו פעם, אבדתי את הדעה והערכים והקשבתי לאנשים אחרים, כחפץ.