שלום, יפהפייה – פרק 7. (פרק ארוך והודעה)

נכנסנו למועדון בעל הקירות השקופים שדבר לא היה ברור או נראה דרכם, לפי ההסבר של נוי ההוא עם השיער הזהוב והעיניים החומות הוא ג'ייק והשני בעל השער השחור והעיניים הכחולות נקרא דן, התחושה שהם הולכים אחרינו בכל צעד וצעד שלנו חלחלה לי כל כך עמוק והבעירה אש בבית החזה שלי וגרמה ללבי להלום בחוזקה, תחושת המתח והצמרמורת המטריפה לפתה אותי בחוזקה ושברה, רסקה ופוגגה ללא כל טיפת רחמים, דמי הלם במוחי ורגליי צרבו לקחת אותן ולברוח הרחק מהמועדון המבחיל והרועש הזה לבית.. המצב נראה אבוד ומסוכן, ג'ייק לא הפסיק לבחון אותי ולקרוץ לי לפעמים, המוזיקה שהלמה באוזניי כתחושת קריעה מטריפת חושים סתרה את חזותו הרגועה, האורות שצרבו את עיניי והאנשים שכל רגע נתקעו, בעטו או דרכו עליי בלי כוונה ובדרך שברו משקה חריף גרמו לתחושת חלחלה לבעבע בבטני, גרוני היה חנוק וחשתי חסרת אונים.. לכודה, כלואה.. נואשת לברוח אבל לא מסוגלת מהפחד העז של הלא נודע, לצפות לנס היה דבר מפגר למדי, ונסתי לא לאבד את העשתונות ולהתנהג כמו משוגעת שחוטפים אותה.. העדפתי לדפוק בעצם העובדה שהם רק רוצים לבלות עמנו, כנראה שיש לאחד מהם קטע עם נוי ואני ומלאני רק מוסיפות לאווירה ולאגו.. הבלעתי חיוך שנגד את הסערה שהכתה בי בחוזקה – לא, זה לא כך.
התיישבנו בכורסת עור שחורה ורכה שאפשר לשקוע בה, מלאני נראתה חרדה ביותר ונוי רק נראתה מתוחה אך כאחת שיודעת פחות או יותר מה עומד לקרות.. אני לא ידעתי מה לחוש או מה לחשוב, רק ידעתי את אור העובדה שברורה כאילו וחרוטה על רקיע השמיים שאני חייבת לקחת את עצמי וללכת מכאן.. שזהו אינו המקום בשבילי, שהנערים המרדנים והסוררים הללו כלל לא מתאימים לאופי הרגוע והסגור שלי.. אבל מה כבר יכולתי לעשות? הייתי חסרת ידיעה ודבר מה, חשתי אפס.
"הלכתי להביא לנו שתייה.. סמכו על הבחירות שלי.." קרץ דן לעבר נוי והלך משם בקלילות ובמהירות, מוצא לו דרך מוצא לכיוון בר המשקאות בין זרם האנשים הסוער והפרוע שלא נגמר, ג'ייק התיישב לצדי ולחץ בכף ידו הרחבה והמחוספסת על גבי הירך שלי, לוחץ על גבי בשרי, עורי.. המגע הזה הכה בי בחוזקה כרטט חשמלי עז וגועש, המקום צרב לי ושרף עד עפר, עצמתי את עיניי ולכדתי את שפתי התחתונה, נעתי מצד לצד בתחושה מורטת כל קצה עצבים וחשתי כיצד הדמעות עומדות בעיניי… בבקשה שיעזוב אותי..
"אתה..אתה מוכן בבקשה.. אכפת לך אולי להניח לי..?" מלמלתי בלחש ובגמגום.
הוא צחק צחוק גועלי מטובל ברוע. "למה?"
לא ידעתי מה לענות לו.. אולי בגלל שזה מטריד? או בגלל שאני בכלל לא מכירה אותך וזה נקרא סוג של חטיפה? היו לי כל כך המון סיבות הוגנות למה לו לשחרר אותנו לחופשי אך דבר לא נאמר מפי, העברתי מבט נואש לכיוון נוי שקפאה כפסל במקומה. 'נוי..' אמרתי בלי קול והיא רק השפילה את ראשה עם חיוך מתנצל.
דן חזר עם המשקאות והתיישב לצד נוי. "אז, רוצה לרקוד?" חייך חצי חיוך.
היא התרחקה במספר. "אולי אחר כך.." מלמלה.
"מותק, אני לא מחכה". הוא הגביהה את קולו במעט והיה איום ברור בטון הזה, הוא משך אותה בידה וגרר אותה באגרסיביות וברכושנות לכיוון רחבת הריקודים כאילו והם זוג שמכיר שנים והיא שייכת אך ורק לו.. מצמתי בעיניי, אולי זה מה שהם בסתר? או זה מה שהם היו? נאנחתי, נוי.. מסתירה כל כך המון סודות, אבל אני האחרונה שאשפוט בגלל שגם אני כזו… ואני תמיד יהיה, לעולם לא יהיה קיים המישהו הזה שיצליח לשבור את כל חומות הפלדה ולגעת בלבי, אפילו מלאני לא יודעת הכול.. היא מכירה את התמונה הכללית שגם כל השאר יודעים, כל הפסיכולוגים והרופאים.. אבל האם הם יודעים את המילים שהושמעו מהפה של האישה שילדה אותי? האם הם חשו את ידו של אבי? האם הם ישבו בחדר שלהם ובכו על עצם קיומם כבר בגיל צעיר שעדיין לא קיים דבר שיצליח לשבור אותנו?
"שתי!". ציווה עליי ג'ייק ותחב לי את הכוס מלאת המשקה החריף והלא מוכר, אני חושבת שזה צ'ייסר די חזק בטעם אבטיח.. המשקה צרב ושרף את גרוני, בית החזה שלי כאב ובער כאש, זה חלחל לי כה עמוק ובעבע בבטני.. אלוהים אדירים.. דמי התחמם בוורידיי וראשי הסתחרר בתוקף.. חשתי זיעה קרה נאגרת על גבי מצחי ולפתע הכול נראה לי חזק מידי ומפחיד מידי.. "ג'ייק.." לחשתי.
"כן, אני אוהב שאת אומרת את השם שלי.." לחש אל תוך אוזני והחל לנשק לי את הצוואר, נשיקות כואבות ומרירות כשוקולד, המגע של שפתיו ולשונו על גבי עורי גרמו לי לפלוט אנקת ייאוש ולצמרמורת להטריף אותי וללפות ללא כל טיפת שליטה.. האלכוהול זרם לי בדם וצווחתי בעמקי נשמתי צווחה איומה ומחרידה שגרמה ללב שלי להלום בחוזקה.. נסתי במעט להדוף אותו ממני אך זה לא גרם לו להפסיק.
הוא תפס לי בירך וסחט אותה מאחור בעט שהוביל אותי לכיוון פינת הבר מאחורי עמוד אחד, הוא הדביק אותי לעמוד ובחן אותי בשקיקה. "אז את לא הבחורה של הארי.?" גחך.
"מאיפה אתה מכיר אותו..?" לחשתי, מה לבחור כמו הארי ולבחור כמוהו?!
הוא גחך. "חברי ילדות.." לחש והעביר את ידו לאורך בטני. "את כל כך יפה.. מי את?"
בלעתי את רוקי וזה צרב. "לא עניינך.."
הוא לפתע חבט את ראשי בעמוד וזה גרם לי להתכווץ ולדמעות להתחיל לנזול על גבי פניי. "ג'ייק, בבקשה.. עזוב אותי.."
"את יודעת את שמי ואני לא את שמך, לא הוגן". קבע.
ידעתי שאין מוצא. "אלנה". אמרתי בקול שבור.
"אלנה, מותק, את מבעירה בי אש.." הוא מלמל והחל לנשק את צווארי, גורם לכל סערותיי לסמור וכשהגיע לשפתיי הקעקע נקרעה מתחתיי ועולמי סגר עליי בין רגע.. חשתי כל כך מלוכלכת..
"עזוב אותי.." נסתי להתחמק אך שפתיו העקשות לחצו עליי ודבקו בי, לא מרפות ומניחות.
הוא העלה אותי כך שרגל אחת שלי תהיה חייבת להיות סביב רגלו. "אל תתחילי שוב להתחמק, אני יודע שאת גם רוצה אותי.. אל תתבישיי". קרץ לי.
רק רציתי שמישהו יבוא ויציל אותי.. לא ידעתי מה עומד לקרות, חשבתי שהוא עומד לאנוס אותי או משהו כזה, והעניינים באמת התקדמו לכיוון הזה.. לא רציתי זאת, לא רציתי שזה יקרה לי עם מישהו שאני בקושי מכירה, בזמן שאני קצת שתויה ומבולבלת במועדון מחליא ומסריח שכזה, למה תמיד הכול קורה לי? למה תמיד כשאני בכוונה טובה חייב לקרות משהו ארור ומשפיל שיהרוס הכול? וחשתי כל כך מושפלת באותם הרגעים שנדמו כנצח כשהוא דבק בי כאילו ואנחנו גוף אחד.. ולא, אני לא..
לפתע, משום מקום, הוא עזב אותי, לא היה דבר מה שיחזיק אותי ונפלתי על גבי הרצפה המחליאה והמטונפת בגועל, נסתי להסדיר את נשימותיי ולהבין מה קרה כאן כרגע, דמי הלם במערכותיי ובטני התכווצה בכאב.. ראיתי את ג'ייק שכוב על גבי הרצפה, דם נוזל מפניו בעת שמישהו מכה אותו נמרצות, בועט בו, אך רק האגרוף שלו הספיק על מנת להשתיקו..
מצמצתי בעיניי.. רגע, זה..
"אם עוד פעם אחת תיגע בה כך שוב זה יהיה הדבר האחרון שיצא לך לגעת בו!". ירק לעברו הארי בקול הגברי והמשכר שלו, אש לוחמנית בערה בזוג עיניו שהיו טעונות בשנאה רבה אך גם בדאגה רבה, הוא התבונן בי חיוור כסיד אך עדיין במבט האהוב שלו שאני אוהבת.. אוי, הוא יודע לשלב כל כך טוב בין שני הרגשות הללו שנקשרים במבט אחד ומפרק.
הוא אחז בידי וגרר אותי לכיוון השירותים המשותפים, בלי כל מאמץ הוא הרים אותי באגני והניח אותי על גבי השיש, הוא הסיר קצוות שיער מרדניות משדה הראייה שלי וחייך אליי חיוך מרגיע. "את בסדר?" שאל בדאגה והיה נדמה לי שהוא מנסה להשתלט על קולו.
נאנחתי וחשתי מסוחררת, לא ממש לא! "כואב לי הראש.." לחשתי. "דן הביא משקה אחד והוא.. ג'ייק הביא לי לשתות אותו ואז..-"
"לעזאזל, איך בכלל הגעתן אליהם?!" הוא שאל בכעס בעת שבעט ברגלו על גבי אחד מתאי השירותים, הרעד הזה הרעיד את כל כולי והלם במוחי. "הארי בבקשה.." התחננתי שיפסיק.
הוא העביר את ידיו בשערו כמנסה למצוא פורקן שישתלט על הכעס והתסכול שהוא חש כנראה, למה הוא חש זאת אבל? בסדר, אולי זה לא דבר קל לראות ולדעת אבל עדיין בכל זאת.. אנחנו לא מכירים כל כך המון זמן אבל למרות זאת כל הרגעים שחלקנו יחדיו היו מיוחדים ושונים, כל רגע, כל מילה ומבט נצורים וחרוטים בעמקי ראשי ולבי במקום הכי קרוב שרק אפשר…
"אני מצטער.." לחש, הוא הדליק את הברז והרטיב את ידיו, הוא שטף את פניי ונסה לחייך חיוך מעודד ורק הגומות שלו עזרו לי. "אני באמת שמצטער על התגובה שלי אלנה, פשוט..-"
"בא לי להקיא.." השתנקתי והוא במהירות נשא אותי בסגנון כלה לכיוון השירותים, יד אחת שלו תומכת בגבי בעת שאחרת מחריקה את שערי מקו האש.
פשוט רכנתי מעל השירותים, כורעת רגל ומתחילה להקיא.. הקאתי את נשמתי, הוא שם משהו בתוך הכוס, אני בטוחה בכך.. חשתי כיצד הקיא לא נגמר וכבר לא נותר לי כלום, הארי היה שקט מאחוריי ותומך, יש יותר מביך ומשפיל מזה? שהגבר המושלם ומלא השליטה הזה כך מעליי בעת שאני מגיעה את נשמתי? רק התפללתי שאני אגמור להקיא כבר.. שהסיוט הזה ייגמר.. אבל חשתי שהקאתי הרבה יותר מזה..
לבסוף סיימתי, הארי הוריד את המים והושיב אותי על גבי האסלה. "בואי נלך לשתות.." לחש והוביל אותי לכיוון בר המשקאות , הוא הניח אותי בפינה פחות רועשת בעת שרץ, דוחף אנשים בדרך על מנת להגיע במהירות האפשרית לברמן.
לאחר כמה דקות שלא כל כך שמתי לב מה קורה בהן הארי חזר עם כוס שכל תכולה מלאה במים עם קרח קר ולבן. "תודה…" לחשתי, הוא ליטף את שערי והתיישב ממולי, עוזר לי לשתות.. ידי רעדה ולא יכולתי להשתלט על עצמי.. כל כך המון זמן לא דאגו לי כך..
"תודה הארי.." לחשתי וסיימתי לשתות את כל תכולת הכוס. "אני לא רגילה לדאגה כזו.."
הוא הבליע חיוך ומלמל. "שטויות.. רוצה לצאת החוצה ולנשום אוויר נקי?"
הנהנתי במהירות. "בשמחה.." ורציתי לדעת מה הוא רצה ממוקדם בשירותים לומר לי.

*מנקודת מבטו של ליאם*

ראיתי את נוי, הזו שלואי לא מספיק לדבר עליה בזמן האחרון, נראית אבודה וחסרת אונים, מפוחדת וחיוורת כסיד בזרועותיו של גבר שיכור למדי ומסוכן.. צמצמתי את רעייתי, זה.. זה, הכוס צנחה מידי והתנפצה לאלפי רסיסים על גבי רצפת המועדון, מה הוא עושה כאן לכל הרוחות? למה היא איתו? הייתי בטוח ש.. טלטלתי את ראשי ונסתי להשתלט על עצמי על מנת לא לאבד את השפיות, אני.. אני חייב לעזור לה, וכמה שיותר מהר.
התקדמתי לכיוונם במהירות ובלחץ רב, הדאגה מרטה לי את כל העצבים ודמי התחמם בעורקיי, ראשי כאב וחזי שרף.. כשהייתי קרוב אליה בלי ששניהם שמו לב, אחזתי באגנה ובמעט קרבתי אותה אליי.
היא קפצה במקומה וסובבה את ראשה, חייכתי אליה חצי חיוך מרגיע ומנחם והיא הבינה זאת.
"יש לך מתחרה.." צחקקה לכיוון דן את הצחוק הילדותי והכובש לב שלה, חייכתי חצי חיוך ממשמע הצחוק הזה בעת שדן החוויר בין רגע ודמו נזל מפניו. "ליאם.." הטיח בשנאה
"מה אתה רוצה ממנה?" שאלתי וקרבתי אותה עוד יותר אליי, מסמן את השטח שלי שמורה לו להתרחק ולעזוב אותה לנפשה, עברנו מספיק סבל איתו ועם הדפוק השני.. עצמתי את עיניי וזה חלחל לי כל כך עמוק, ולחשוב שפעם הם היו חלק בלתי נפרד מהחבורה שלנו.. זה כואב.
"לא עניינך!". הטיח בי בפראות ודחף אותי במעט לאחור גורם למספר זוגות עיניים להתבונן בנו, עיניי נקרעו לרווחה וחשתי את הכאב הולם ומהדהד בכל מערכותיי ללא כל שליטה ואנושיות מסוימת.
"כן, זה כן… לא נוגעים בחברים שלי, וכמובן שלא פוגעים בהם, ואתה עשית את שניהם". ירקתי לעברו ואגרופי הוטח בלסת התחתונה שלו בפראות, הוא עף לאחור ואני משכתי את ידה של נוי והתכוונתי לצאת מהמועדון. "חכה, מה עם מלאני ואלנה?" היא שאלה בלחץ.
לא דאגתי לאלנה, הארי כאן, השם מלאני גרם ללבי להלום בחוזקה.. אני זוכר את השיחה הקטנה והטובה שלנו במסיבה בערב לפני שבוע בערך.. היא כל כך מדהימה ומיוחדת, היא שונה מכל הבנות שהכרתי, וזה טוב, אני רוצה זאת, אני רוצה ונואש לדבר ולראות אותה שוב.. "אל תדאגי הארי כאן.." מלמלתי. "בואי נלך לקחת את מלאני ו..-"
אך לא הספקתי לדבר לפני שמישהו בעט לי בגב ועפתי לקדימה על גבי פניי, ראשי הסתחרר וגבי צרב כאלפי הצלפות מתחת לחגורה שכיווצו בכאב מייסר את כל כולי. "מי..?" לחשתי וכשראיתי שזה דן התעשתי על עצמי והתרוממתי במהירות. "פשוט עזוב אותה!". מחיתי לעברו, מה כואב לו כל כך?
הוא סימן בראשו לשלילה. "מה קרה? מפחד לצאת בחורה?" הקניט אותי. "בוא נלך מכות ונראה מי הגבר כאן.."
פלטתי גיחוך, כן, וזה מה שמוכיח גבר בימנו, חבל. "לא, זה לא מראה דבר.." מלמלתי בטון המתנשא והחכם שלי. "ואיני פחדן אבל איני רוצה גם סצנה באמצע המועדון, אני לא כמוך".
הוא הבליע חיוך. "לא התגעגעתם אלינו ולשיגועים שלנו?"
"לא". אמרתי בארסיות אך לא הייתי בטוח שאני באמת מתכוון לכך, הוא נראה פגוע וכעוס עוד יותר, ובא להכות אותי שוב אך במהירות הטחתי את אגרופי בגבתו העליונה, הוא בעט בבטני בעת שאני דחפתי אותו, במהירות זה נגרר למכות שיצרו קהל רחב, מספר מאבטחים נסו להפריד בינינו אך ללא כל הצלחה.
"מה אתם עושם?! ליאם!". צווחה משום מקום מלאני עם הקול הנשי והמלאכי שלה שנשמע טוב ומשכר בכל מצב, רציתי לעזוב הכול ולבוא אליה אך לא יכולתי.. "ליאם די!". היא נסתה להפריד ביניו ופחדתי שהיא תפגע. "אל תתערבי..!". ירקתי לעברה במהירות.
נוי תפסה בגבו של דן ומלאני בשלי והמגע שלה היה שווה זאת, לפתע עפנו ארבעתו על גבי הרצפה והמאבטחים תפסו אותנו מהחולצות, רק אותי ואת נוי ומלאני וזרקנו אותנו מהמועדון.
"אבל זה הוא..-" מחתה נוי.
"זה לא משנה, אני שמחה שזה נגמר". קטעה אותה מלאני בקצת כעס.
מעניין איפה הארי. "אז מה עכשיו בנות?" שאלתי חצי חיוך.
"אולי לבית שלך?" צחקקה מלאני וזה גרם לי להאדים בין רגע, מה..? "אני רק צוחקת, בואו נלך לראות סרט טוב בבית שלך". היא קרצה לעברי, צחקקתי והלכתי אחריה.

*מנקודת מבטו של זאין*

ישבתי בבית שלי, לא היה לי חשק ללכת עם ליאם והארי למועדון.. מדהים כשליאם לא בבית רק שלוש שעות והבית כבר נראה כמו דיר חזירים, אבל שיהיה אני במצב שבור ונואש אז מה כבר אכפת לי לשבור ולהרוס הכול כשאני עצמי ככלי שבר?
לפתע הדלת נפתחה לרווחה ועופרי עמדה בה, היא לבשה שמלה שחורה שהגיע עד במקצת מעל ברכיה והדגישה את רגליה הארוכות והיפות, שערה היה חלק במיוחד ועיניה קרנו ונדמו כקרן אור ליופי ולביטחון העצמי, לתקווה שלי ולעוגן.. אלוהים אדירים, לכל הרוחות – מה היא עושה כאן? ולמה היא חייבת תמיד להיות כל כך יפה כמו מלאכית?
"עופרי.." לחשתי המום. "מה את עושה כאן? הכול בסדר?" שאלתי בדאגה, מאס המסיבה לא דברנו ולו מילה אחת, אפילו בים אחרי שהייתי בטוח שנהנה יחדיו ונשכח מהכול היא נפצה והרסה הכול מחדש, אני לא רוצה או מוכן לוותר עליה, אני אוהב אותה… אבל גם כמה אפשר לחכות ולצפות לדבר שנדמה כבלתי מושג? כמה כוח חוזק ונפש יכול להיות על מנת לעכל את כל המוקשים שזרוקים לעברך ומנסים להרוס אותך כל פעם מחדש? זה כבר מעייף והאור בקצה המנהרה הולך ומרחק, דועך ונעלם אט – אט, ואני לא רוצה זאת כי היא חשובה לי ואני בטוח שנוכל להיות מדהימים ביחד.. אנו מתאמיים בכל כך המון מובנים, מה עוצר בעדה? "אז, מה את עושה כאן?" האצתי בה.
היא נאנחה והשפילה את ראשה. "אני מטומטמת.." היא רצה לכורסה שאני התיישבתי על גביה, כרככה את ידיה סביב צווארי ונשקה אותי בתוקף. "אני כל כך מצטערת.." מלמלה. "פחדתי, פחדתי ממה שכולם יחשבו עליי או עליך או על שנינו.."
אמצתי אותה לחיקי ולא האמנתי שזה באמת קורה. "את רצינית..?"
היא קפאה. "הלוואי שלא אבל איני מסוגלת לסבול זאת עוד, יש לי משהו חזק אליך.. וזה טוב, זה גורם לי לחוש טוב עם עצמי, אני רוצה שנתחיל התחלה חדשה ביחד זאין, בלי לואי והשאר.. רק אני ואתה.." היא אמרה ומילותיה כדורבנות שפדו בלבי ובנשמתי את הסכין החדה שבחדות והנציחו אותי בין רגע..
"אני מבטיח לא לעזוב אותך.." פלטתי כנואש ורסקתי את שפתיי על גבי שפתיה.
ולפתע משום מקום נכנסו ליאם, מלאני ונוי.. שיט, שיט, שיט! למה?! למה תמיד להרוס?! ועוד הם?! אני לא מאמין..!
"אלוהים אתם ביחד?" השתנקה נוי.
השפלתי את ראשי ושלבתי את ידי בידה של עופרי. "כן מעכשיו.." ועופרי כתגובה התכרבלה בחזי שלי בחצי חיוך שנראה לי מעט קריר.
"אבל.. אחי, היא של לואי!". אמר ליאם בכעס. "תן לו זמן להתגבר עליה לגמרי, לא עושים דברים כאלו לחברים".
"תאמין לי שהוא שכח ממני.." מלמלה עופרי והיה נדמה לי ששמעתי עלבון ועצב בקולה. "וגם נפרדנו ואני לא צריכה אישור מאיש, אני עם זאין". וחשתי בטוח ומודה על עצם קיומי שוב.
אבל לואי אוהב את נוי.. הם היו בלתי פרודים אמש בים.. האם אפשר לסמוך עליה? "אל תספרו, אנחנו רוצים לחכות עם זה כמה זמן בגלל לואי.." הדגשתי.
"ברור". לחשה מלאני. "אז, שנלך?" קראה לכיוון נוי ונוי הנהנה במהירות.
ליאם זרק את המעיל עור שלו על הקולב ועלה למעלה אך במדרגה השלישית הסתכל עליי במבט שגם אני ידעתי את משמעתו, שמה שאני עושה לא בסדר ולא הוגן. אבל מה אני כבר יכול לעשות? התעוורתי, כשלתי, נהייתי חף מפשע של האהבה, התאהבתי בה.. יותר מידי..
ואני עומד לשמור על כך.
"את באמת מרגישה כך? את בטוחה ששכחת ממנו?" לחצתי עליה עוד קצת.
היא נשכה את שפתיה. "כיצד אוכל להוכיח לך זאת?"
"שבהקדם האפשרי נספר לו.." קבעתי.
היא זקפה גבה. "חשבתי על משהו אחר.." אמרה בשובבות וצחקנו שנינו. "טוב בסדר, רק צחקתי, אני מבינה את הבקשה שלך.. אבל אני רוצה שעד אז תסמוך עליי ולא תחשוב שאני נצלנית".
אני לעולם לא יחשוב כך..! "את הדבר הכי יקר לי בעולם, איך אפשר לחשוב כך?"
וזה נגרר לנשיקה לוהטת מלאת תשוקה וכמיהה שחכתי לה במשך שנתיים, שנתיים שלמות.

*מנקודת מבטה של אלנה*

"אז מה רצית לומר לי בשירותים?" שאלתי אותו.
הוא התאבן במקומו. "פשוט.. לא יכולתי לראות את המראה הזה שמישהו נוגע בך בצורה כזו, זה היה בלתי נסבל..!"
"למה זה כל כך חשוב לך?" שאלתי קצרת נשימה.
הוא הבליע חיוך והעביר קצוות שער לאחורי אוזני. "אני חשוב לך?"
השאלה הכי מביכה והכי גורלית שגבר יכול לשאלות נערה. "הרי אנחנו חברים לא?" צחקקתי.
"אני דואג לך, אני רוצה ומוכן להגן עלייך.. כי את חשובה לי, אני לא רוצה שאנשים מחליאים כמוהו יגעו בך, את שווה הרבה יותר מזה.. אילו ורק היית רואה את מה שכל השאר רואים, אני לא מסוגל לסבול את המחשבה הזו שהוא יכאיב לך ויגרום לך לבכות, אני לא רוצה או מוכן שזה יקרה לך.." הוא השתנק ונאנח לבסוף, הוא נשם עמוק ולבי הלם בחוזקה, דמי להט בעורקיי וכל מערכותיי נחרבו, בטני התכווצה בכאב וכל סערותיי סמרו, חשתי כיצד הצמרמורת לופתת אותי בחוזקה וכל שריריי נמתחים בפעם אחת מוכנה ומורטת עצבים, בית החזה שלי, רעותיי בערו באש נרגשת ולא היה לי מספיק כוח או יכולת מחשבה על מנת לומר את מה שאני רוצה לומר, הגרן שלי היה חנוק והייתי אבודה. אוי, הארי, כל מילה שלו נגעה בי נפשית ופיזית ונכנסה כל כך עמוק ללב, לראש ולנשמה שלי.. כל מילה שלו גרמה לצבע לחזור לפניי, כל מילה שלו רגשה אותי והתנגנה שוב ושוב בראשי.. אני מתאהבת, זה קורה מהר מידי.
"הארי, אני גם דואגת לך.. אתה גם חשוב לי לא פחות, אני רוצה שתסתדר מחדש עם המשפחה שלך ואני רוצה לדעת מה קרה לך, אני דואגת לך ורוצה להיות הכתף התומכת שלך והשק חבטות שלך אם צריך, אתה גבר מדהים בעיניי.." לא ידעתי מה לומר, רציתי רק לומר לו שלוש מילים קטנות וחשובות אך התביישתי כל כך, ידיי רעדו והייתי חסרת אונים.
הוא חבק אותי בזרועו האחת. "רוצה אולי..?" אבל הוא לא הספיק לשאול אותי ומשך אותי לכיוון המזרקה, שנינו נזרקנו אליה והטרתבנו, הוא השפריץ עליי מים וחבק אותי ורק חשבתי עד כמה אנחנו מושלמים ביחד, מזייפים יחדיו ומחיכיים, צוחקים ומרגישים על גג העולם ואנחנו ביחד בזה..
"איזה ערב..!" קרא הארי.

הלכנו לשתות שוקו חם כי היה כל כך קר, קור מקפיא עד העצם.
"מאיפה אתה ונוי מכירים את ג'ייק ודן?" שאלתי בעת שלגמתי מהשוקו.
הוא נאנח. "הם חברי ילדות שלנו.. היינו כל כך קשורים פעם עד שהם החלו להדרדר ולהשפיע עלינו לרעה, החלו לשתות ולקחת סמים ויותר מכך, הם..-" אבל לפתע הוא נעצר וחייך. "היי, יש לך שפם!". צחק.
צחקקתי גם ונגבתי בכף ידי בצורה שכלל לא מתאימה לנימוסים בריטיים מתורבתים שלעולם לא בורכתי בהם. "אוי.." צחקקתי. "אז מה קרה?"
"הם החלו להמציא עלינו שמועות, נסו לפרק את הלהקה, השפיעו עלינו לרעה.. אני בעצמי הדרדרתי בעקבותם.. אבל זה נגמר עכשיו ומאז נהיינו יריבים.."
חייכתי חצי חיוך מעודד. "אתם לא אשמים בזה".
"ברור אבל עדיין, הפסדנו חברי ילדות.." הוא מלמל. "הרי צריך שניים לטנגו לא?"
הנהנתי בראשי. "כמו שצריך שניים לשוקו ענקי!". ותחבתי זוג קשיות לשוקו החם.

-ביום למחרת-

"את יוצאת אתו?! איך לא ספרת לי?! אני החברה הכי טובה שלך!". צווחה עליי מלאני.
מצמצתי בעיניי, רק בוקר, רק קמתי.. "מה?" לחשתי.
היא נראתה אדומה. "הנה, בעמוד הראשון!" היא זרקה לעברי את העיתון, עיניי נקרעו לרווחה והוא נשמט מידי, היה כתוב בגדול : 'כוכב הפופ בלהקת הבנים וואן דיירקשין, הארי סטיילס, מכה ויוצא לדייט בלילה אחת עם חברתו החדשה והלוהטת'
מאיפה הם הביאו זאת?
לפתע קבלתי צלצול טלפון, זה היה הארי, חייכתי חצי חיוך למרות עצם המאורע. "הארי.." קראתי.
"ראית זאת?" הוא שאל בלי הקדמות מיותרות.
נשמתי עמוק. "מאיפה הביאו את השטות הזאת".
"ככה זה הם.." הוא נאנח בכעס.
גלגלתי את עיניי, משעמם להם שזה מטורף. "טוב, חייבים לעשות משהו עם זה..,
"כמו מה?" הוא שאל. "המפיק תמיד אומר שאם הם חשבו על סיפור טוב אז לזרום אתם"
זקפתי גבה. "מה טוב בזה? המציאו עליי שאני החברה שלך!".
"וזה מה שאוהבים, רומן טוב ועסיסי שרק החל.." מלמל.
"הארי לא!". זעקתי. "אני לא הולכת להיות החברה שלך בכאילו..-"
הוא הקטע אותי. "מי אמר שבכאילו?"
הלב שלי החסיר פעימה. "אתה מתכוון ל..?"

******************************************************

מקווה שאהבתן ממש ממש ממש השקעתי בפרק הזה וסיימתי במתח, יש! :)
תקשיבו אני שבוע לא יהיה בבית בערך כי זה חופש ויוצאים למלון וזה.. בכל מקרה אני מבטיחה כשאני יחזור לצפות אותכן ואם אני אספיק לכתוב אז אני אכתוב אבל פרקים קצרים, בבקשה אל תנשטו את הסיפור בסדר? כי זה מאוד חשוב לי.. 3>
אני התגעגע אליכן ממש!
אוהבת :*