שלום, יפהפייה – פרק 9.

דבר אחד קטע את דממת הלילה, שמעתי קול של דבר מה מתנפץ, הצצתי למקום הריק שלצדי, עיניי נקרעו לרווחה – היכן הארי?!
חשתי כיצד אור העובדה המרה שהגבר שלפני מספר שעות תמימות חלק אתי את הרגע האינטימי והחזק ביותר, מסעיר החושים וקורע כל קצה עצבים שעברתי אי פעם בכל חיי, לא נמצא כאן לצדי, מצליפה בי כדלי מלכה מי קרח קפואים וגורמת לדבר לפגוע בעמקי נשמתי ולגרום ללבי להלום בכאב, במהירות שלפתי את החולצה הענקית שלו שהיא כשימלה בשבילי מהרצפה ורצתי לכיוון מקור הקול המתנפץ, מצמצתי בעיניי מנסה להתרגל לאור.. וראיתי אותו שם, את הארי.
הוא היה לבוש במכנסי הג'ינס שלו שהחליקו בדרך מושלמת באגנו המחוטב, שערו היה פרוע ופניו היו חיוורות ורדופות, טרופות אימה ואבדון, תסכול ובלבול.. שברי צלחות היו מנופצים סביבו, פניו היו קבורות בין זוג כפות ידיו הגדולות, אצבעותיו הארוכות החליקו בשערו בכוח, קורעות את עורו וקרקפתו, ניסיון נואש למצור דבר אחד – פורקן. התכווצתי בכאב ומראה זה טלטל את כל עולמי והשתיק מלכת, הקרקע נקרעה מתחתיי ושרירי בטני נקשרו האחד בשני, נשמתי נגזלה ממני וראשי קדח והסתחרר, בלעתי את רוקי, גרוני היה חנוק וזה צרב.. גרם לכל מערכותיי להידלק בין רגע, חשתי את היצר העז פשוט ליפול לזרועותיו, לקרב אות אל חיקי ולנשקו.. לנסות לספוג את כל הכאב הלא ברור ונודע שלו.. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, במעט חותכת את עצמי, דמי להט בוורידיי, אוי, הארי… מתוק.. מה קרה?
"הארי..?" שאלתי בשקט והתקרבתי אליו בצעדים מהוססים.
הוא קפא במקומו ועיניו נקרעו לרווחה כשראה אותי. "למה את לא ישנה..?" שאל בזהירות כמנסה למצוא אחר מילים.
"למה אתה לא במיטה?" שאלתי בחזרה והתקרבתי אליו יותר בפחות פחד, עצמתי את עיניי וחשתי כיצד בית החזה שלי בוער כאש להבה, אין לי כל סיבה לפחד ממנו.. אני… אני בוטחת בו.
"אני אבוא עוד מעט, תחזרי לישון.." ציווה זאת, כתגובה טבעית רציתי להקשיב לו אך חשתי שאני כאילו ומוותרת עליו, רק עצם המחשבה הזו כאבה לי.. אני לא רוצה או מוכנה לאבד אותו, הוא נכנס כל כך עמוק ללבי ולנשמתי, כחרוט ונצור במקום הקרוב ביותר ללא כל דרך חזרה, ולמרות שלפנות בוקר והוא נראה כרוח רפאים.. הוא עדיין יפהפייה ומצליח להלהיט את כל כולי ולרצות אותו כמו תמיד כל פעם מחדש.
אזרתי אומץ, מכווצת את כפות ידיי לאגרופים הדוקים. "אני רוצה אתך.."
הוא כלא מאמין למשמע מילותיי. "אלנה, תפסיקי". כאילו ואני מקשה עליו.. דמי נזל מפניי! לא, אני דואגת לך לכל הרוחות, אתה חשוב לי, לפני מספר שעות הייתי בלתי מנותקים ועכשיו אנחנו זרים? אני רוצה להתקרב אליך, אני רוצה לנשק אותך, לחוש את חום גופך הטוב לצדי ולדעת שהכול עומד להיות בסדר.. כי אנחנו ביחד..
התקשחתי בין רגע ובלי חשיבה כרככתי את זרועותיי סביב צווארו ונשקתי ללחיו. "הארי.. בבקשה, בוא".
היה נדמה לי שהוא מנסה להתרחק ממני אך בכל זאת נשאר.. כאילו והוא מתאבק עם עצמו ללא כל דרך מוצא מסוימת, חשתי כיצד איני יכולה להחזיק עוד את גוש הדמעות והצמרמורת שגולשת בכל גופי עוד, עיניי דמעו.. הוא רועד.. אלוהים אדירים.. סרקתי לרגע את גופו פעם ראשונה בדאגה ובעניין רב.. שמתי לב למספר צלקות.. אלוהים אדירים.. מה זה?!
הוא התנשם בכבדות, כל שריריי נמתחו בפעם אחת מורטת עצבים וקרביי להטו.. חשתי את הנשימות שלו עליי.. עצמתי את עיניי חזק, עולה על גבי קצות אצבעותיי ברעד, טומנת את פניי בשערו המתולתל והמושלם, יש לו ריח כל כך טוב.. "הארי?" לחשתי כשראיתי שאין כל תגובה.
"כבר אמרתי לך.." הוא לחש. "אני ישן לבד". אמר בקול ניטראלי, לסתי נשמטה, התנתקתי ממנו והסתכלתי בו מוכת הלם, הוא באמת התכוון לזאת? ועוד אתי? אני לא סטוץ! אני.. חשבתי.. חשבתי שאנחנו.. לא, בבקשה, אלוהים לא! "אתה רציני..?" לא יכולתי להשתלט על הרעד שבקולי, חבקתי את עצמי, כל סערותיי סמרו. "אתה.. אתה לא רוצה אותי..?"
הוא כרך את זרועותיו סביב אגני. "את כל כך יפה בחולצה שלי.." מלמל לא קשור בכלל, לחיי במעט סמקו אך במהירות זה ירד, הכול ירד לי לרגע.. "ברור שאני רוצה אותך אבל..-"
"אז תסמוך עליי לעזאזל!". השתנקתי מגביהה את קולי, חובטת בחזהו וגורמת לו להתרחק ממני בהסתייגות. "למה שברת לכל הרחות את הצלחות האלו?" שאלתי מצביעה על הצלחות. "אני בטוחה שזה לא קשור לקטע שלך עם המיטה".
הוא נשך את שפתו התחתונה וזה פרק אותי על נשקי.. זה כל כך גברי ומושך, הוא סובב את גבו אליי אוסף את השברים אט – אט, נפלתי כמעט לאחור.. יש לו.. יש לו סימנים אדומים על הגב.. יש לו.. אלוהים, הוא לא מפורסם ממוצע שחי את החיים הטובים? מי הוא? במי התאהבתי למען השם?
"הארי!". קראתי מבועתת וחבקתי את גבו מאחור מרכינה את ראשי לגבו. "מה זה..?" הדמעות החלו לנזול מעיניי, הוא הסתובב אליי ורק כפות ידינו אחזו אחת בשנייה. "שיט, אני לא מאמין שראית זאת.." ירק בכעס עצמי. "אלנה, שכחי מהכול בסדר?"
לא, לא בסדר, בכלל לא! "אני לא רוצה לשכוח.. אתה רוצה?"
הוא נשק למצחי. "אני לעולם לא אוכל לשכוח". ושפתיו היו על שלי, נואשות, כמהות, נזקקות, חשתי כיצד אנו מוכרים אחד את השנייה בנשיקה הזו, מפגינים את כל התסכול והבלבול, את כל הכעס והאהבה העצומה שכה קטנה וחזקה לעומת כל הדברים שאופפים אותנו, חשתי שלמה לצדו, שמטען חשמלי קודח בינינו, הולם ומורט חושים, חשתי שאני נמסה ונשברת לאלפי רסיסים בין זרועותיו, כיצד כוח המשיכה לא קיים עוד ורק הוא קיים בעולמי, הוא התקרב אליי, אני חבוקה בזרועותיו, זה היה הרגע שלנו ורציתי זאת, רציתי אותו, את הנשיקה הזו, את הרגע המושלם הזה בכל מעודי, לא היה אכפת לי מהשריטה הזו שלו, או מהצלקות המבעיתות, למרות שאני לא רוצה אני מודעת לרגשות שלי אליו, שדבר לא יכול לגרום להם להיגמר או להישכח.. חשתי כיצד העולם עוצר מלכת והכול מתפרק, אני מתפרקת, הוא מתפרק ואנחנו בונים ביחד דבר חדש..
הוא התנשם בכבדות. "אני לא מאמין שגרמת לי לסובב את הגב כשאני בלי חולצה.." מלמל.
גחכתי. "תספר לי מה עובר עליך?"
"יום אחד". אמר ואחז בידי מוביל אותי למיטה, הייתי להוטה לדעת כאן ועכשיו מה עובר על הנער העצוב והמתוק הזה, אך ידעתי שאיני יכולה להאיץ בו, הערכתי זאת שהוא לא נוטש אותי..
הוא נשק לראשי ונשכב לצדי במיטה, מכסה את שנינו ועוטף אותי בזרועותיו מאחורי גבי.
נסתי להירדם אך הדבר היה בלתי אפשרי. "אלנה?" הוא קרא.
סובבתי אליו את ראשי. "כן?"
"אל תוותרי עליי.." הוא מלמל והחל לפתוח כפתור, כפתור בחולצתו שלבושה עליי..

*מנקודת מבטה של עופרי*

קמתי בבוקר ומצאתי את עצמי בחדרו של זאין, הוא לא שכב לצדי והבנתי שכבר התעורר.. מצמתי בעיניי ונסתי להתרגל לאור שחצה את חלון חדרי.
נכנסתי לחדר מקלחת, לבושה בטרנינג ובחולצה של זאין, עצמתי את עיניי ושאפתי את ריחו.. ריח של בושם גברי ומושך שמלהיט ומשכר כל בחורה, נתפסתי וכשלתי בעיניו, ואתמול… אני חושבת שזו הפעם הראשונה שבאמת הייתי שלמה עם המשיכה שלי אליו, הדרך שבה החלקנו יחדיו על גבי הקרח, שלמרות שמעדתי כל פעם מחדש וכמעט נפלתי לא פחדתי כי סמכתי עליו, הוא תפס אותי, תמך בי, היה המשענת והכתף שלי לאחוז בה כל פעם מחדש, ואהבתי זאת.. גם לאחר מכן בארוחה שכללה זוג קרואסונים ושוקו חם וגדול, דברנו כמו זוג שכבר שנים מכיר.. צחקנו והעברנו חוויות ילדות, ידינו נכרככו האחת בשנייה ומעל ומתחת לשולחן, נשקנו נשיקות חטופות, הלב שלי… שהלם בחוזקה, אוי, נשכתי את שפתי התחתונה, אני רוצה זאת, אני רוצה את זאין, טוב לי אתו, אני מאושרת.
שטפתי את פניי וצחצחתי את שיניי פעמיים, הברשתי את שערי בקפידה וקפצתי במורד המדרגות, ירדתי למטה וראיתי ארוחת בוקר מכל טוב ארוחה לאורך השולחן, המון מאפים שיצאו זה עטה מהתנור, סוגי גבינות שונות, ביצים וחביתות, סלטים ומיצים טריים.. דמעות עמדו בעיניי וגרוני היה חנוק, בית החזה שלי כאב והתכווץ, הוא מלאך.
ראיתי פתק על גבי המקרר :
'בוקר טוב אהובתי, אני מקווה שישנת טוב.. יצאתי לסידורים, מבטיח לחזור מהר, בינתיים תתפנקי לך כמו שלנסיכה מגיע להתפנק!
אוהב אותך 3>'
נשקתי לפתק ולפתע זה נפלט ללא כל שליטה מפי ברעד. "גם אני אותך.." לחשתי ביני לבין עצמי מסמיקה בחשאי, חשתי כילדה מתבגרת בת 16 שמתאהבת אהבה ראשונה, אהבתי את החשאיות הזו שאנו לא מגלים ללואי ולשאר מלבד מלאני, נוי וליאם שתפסו אותנו עם חם וכן.. זה היה מלהיט ומסעיר חושים גם.. הזוגיות הזו הייתה דבר חדש שלעולם לא חלמתי עליו, מעולם לא ראיתי את עצמי וזאין לא יותר מהחברים הכי טובים, מי ציפה שכך נהיה? אני חושבת שאפילו מלואי הצלחתי לשכוח.. קפצתי במקומי נרגשת, אני מאושרת!
העמסתי בצלחתי חביתה, סלט וגבינה לבנה והחלתי לאכול, הוא טבח נהדר ולפתע הדלת נפתחה.. פשוט קמתי מהמקום ורצתי לכיוון כניסת הבית. "אני אוהב אותך!". צווחתי וקפצתי אליו אבל לרגע קפאתי במקומי, אני מכירה את המגע הזה, אני מכירה את השיער הזה, את הבושם ואת הגובה.. הקרקע התפרקה מתחתיי ועולמי החשיך, חשתי כיצד דמי מתפרע בוורידיי וקורע אותי לאלפי חלקים, לבי התכווץ והלם וראשי הסתחרר.. לא, לעזאזל – לואי!
"לואי.." קראתי בלי קול והשפלתי את ראשי, אני לבושה בבגדים של זאין, אוי.. לא! אני לא מסוגלת לספר לו, הדבר מוקדם מידי.. איני יודעת איך הוא יקבל זאת, איני רוצה לדעת איך.. וכשאני מביטה בעיניו התכולות יותר מהים, יותר מהאוקייאנוס, יותר מכדור הארץ, אני טובעת וכושלת וחשה את דפיקות לבי ההולמות בחוזקה שוב.. עצמתי את עיניי וחשתי כיצד אני קצרת נשימה, נשכתי את שפתי התחתונה והעברתי מבט חטוף לכיוון שפתיו, בפעם האחרונה שהיינו כך זה היה כשהייתי לבושה בבגדים שלו..
"מה את עושה כאן?!" הוא שאל מבועת.
תפסתי את ראשי בין ידיי וחשתי אבודה, לא ידעתי כיצד לענות לו ומה לעשות, פחדתי שאני אומר משהו שזאין לא יאהב, רציתי שנספר זאת ביחד, הרי זה משהו שלנו.. המערכת יחסים הזו שנגררת על חבל דק, כשדה מוקשים שכל רגע אנו יכולים להתפוצץ ולהישבר, ניצלנו לא פעם ולא פעמיים, האם נוכל לשרוד זאת? האם אני עצמי אוכל לשרוד זאת? "אני..אממ.. סתם עברתי כאן.. לומר שלום לזאין ו..-"
"בבגדים שלו?" הוא השתנק והעביר ידיים עצבניות בשערו. "את.. את מוכנה להסביר לי מה קורה?" הוא שאל נואש, בלעתי את רוקי וזה צרב, כיצד לרגע אחד הכול יכול להיות מושלם ואז הדבר האחרון שחשבת עליו, האהוב ביותר.. מצליח להרוס זאת. "לואי, אתה מוכן לשבת רגע ו..?"
"לא אני לא מוכן! אני רוצה שעכשיו תסבירי לי מה קורה כאן! רק לפני מספר שבועות נפרדת ממני – מה קורה לך?" הוא צעק עליי.
נאנחתי ולחצתי בכף ידי על גבי מצחי. "אני עם זאין זה מה שקורה כאן, מרוצה?!" צווחתי עליו.
הוא נראה מוכה הלם וזה רק החריד אותי והלחיץ יותר, אבל מצד שני החמיא… אני אולי למרות הכול חשובה לו ונוי נשכחת כשהוא רואה אותי? בדיוק מה שקורה לי כשאני רואה אותו?
"לא, אתם נוראים פשוט..!" הוא ירק ובעט ברגלו בשידת העץ. "אני לא מאמין שאתם עושים לי את זה!" הוא צווח עליי ונפל על גבי הכורסה. "בגללו..בגללו נפרדת ממני?"
התיישבתי ממולו ונסתי להתקרב אליו אך הוא התרחק ממני. "לואי, זאין נישק אותי, לפני חודש בערך.. וכן, זה הלהיט אותי". פתחתי. "נפרדתי ממך בגלל שחשתי מלוכלכת, זרמתי עם הנשיקה, פרעתי את ידיי בשערו, התיישבתי עליו… כיצד אני יכולה להיות אתך לאחר בגידה אכזרית שכזו? לא היה לי אומץ להביט לך בעיניים.." מלמלתי מרכינה את ראשי לכפות ידיי מניחה לשערי לנזול על גבי פניי, מעדיפה להסתתר.. לא לראות אותו.. לא להתבונן בו.. מובכת ומבולבלת, נפגעת ופוגעת, חשתי את כאובו וזה חלחל לי כל כך עמוק. "ועכשיו אנחנו ביחד כמו שאתה רואה.."
"ולא חשבתם על לספר לי? לומר משהו? לשלוח רמז?! לעזאזל אני מרגיש נבגד!". הוא צעק ובעט בשולחן, לא האמנתי למראה עיניי, הוא שבר את רגלית השולחן. "לואי!". צווחתי עליו.
"מה הזאין הזה חושב שהוא?!". דמעות עמדו בעיניו. "את היית ואת.. לעזאזל עופרי, את עדיין הדבר הכי יקר לי בעולם הזה.."
המילים שלו נחרטו בלבי והתנגנו בראשי שוב ושוב כקלטת מקולקלת ואהובה מכל. "אל תקשר.." לחשתי. "אתה לגמרי מאוהב בנוי".
"היא חמודה אבל.." הוא נשך את שפתו התחתונה. "אבל כשאני רואה אותך, עופרי.. למה..?" הוא לחש ודמעה בוגדנית זלגה מעינו במורד לחיו הימנית. "למה..? למה עשיתם לי זאת..?"
דמעות עלו בעיניי ושטפו את לחיי. "אני כל כך מצטערת לו..-"
"מה הסליחה שלך עוזרת לי?" הוא זרק כרית על גבי הקיר, פשוט לקח את עצמו והלך.. מהרתי בעקבותיו, דפקתי על גבי שמשת חלון רכבו בלחץ ופחד, רק שהוא לא ילך לזאין.. מה עשיתי לכל הרוחות? זה הכול אשמתי! "מה אתה עושה? לאן אתה הולך?" תבעתי לדעת.
"זה לא עניינך". אמר ונסע במהירות.