תקועים במקום הכי לא צפוי.(41)

~מנקודת מבטה של זואי~
"את מוכרת לי" זאין פנה אל אביה, "נכון? גם אני אמרתי" צחקתי. "אני ממש מצטערת אבל אין לי מושג על מה אתם מדברים" היא צחקה בביטול. "איפה הארי?" שאלתי את זאין, "אין לי מושג" הוא מלמל והרהר במשהו, הדלת נפתחה וג'יין ונייל נכנסו. "איפה מייגן? ומה היית צריכה להסביר לי?" התחלתי בחקירות כשג'יין התיישבה לידי, "מה שהייתי צריכה להסביר הוא ש-" היא התחילה ונייל קטע אותה "ג'יין שכחה להגיד שמייגן לא הייתה לבד, היא הייתה שם עם ליאם" נייל אמר. "עם ליאם?" זאין שאל, "מה ליאם ומייגן קשורים?" הוסיף בתהייה "אתה רוצה להגיד לי.. שלא שמת לב שיש ביניהם משהו?" שאלתי וצחקתי "לא?" ספק ענה ספק שאל. "אני משערת שכולם שמו לב!" ג'יין אמרה, "אני מרגישה לא קשורה" אביה צחקה, "נסביר לך אחר כך" חייכתי אליה. "מחרתיים אנחנו עוזבות את המלון…" ג'יין נאנחה בעצב, "כבר?אני לא מאמינה" אמרתי והבעת פניי השתנתה לעצובה. "היי, אל תדאגו" זאין אמר וליטף את הלחי שלי, "נמצא פתרון" הוא הוסיף באופטימיות, אני מקווה שזה יעבוד. "צריך לחשוב על זה.." אמרתי והתחלתי להעלות רעיונות במוחי- אולי נקנה בית פה? לא חייב בית גדול, אפשר גם דירה שתספיק לארבעתנו, נמצא עבודה, נתחלק בכסף. ומה עם ההורים שלי? ורייצ'ל? אני כה מתגעגעת אליהם. כמה זמן שלא ראיתי אותם- כבר יותר מחודשיים. הם עדיין בארץ. דמעה בוגדנית זלגה על לחיי. "לאן את הולכת?" שאל זאין כשקמתי והלכתי לכיוון הדלת, "לא משהו מיוחד אני תכף חוזרת" אמרתי, "אני אלך לבד" הוספתי כשראיתי שזאין קם גם הוא. יצאתי מהחדר ופניתי לחדר שלי ושל הבנות- עד שנזכרתי שליאם ומייגן שם. התכוונתי לחזור לחדר של הבנים כשלפתע ראיתי את הארי "הארי!" קראתי לו. הוא הפנה את ראשו לכיווני וחייך "היי" הוא התקרב אליי "היי" אמרתי וניסיתי לחייך. "למה את מבואסת?" שאל בדאגה בלתי מוסברת, "אני לא" התחמקתי "זואי… מה קרה?" שאל "געגועים" סיכמתי במילה אחת. דמעות החלו לזלוג על לחיי ופרצתי בבכי, הארי התקרב וחיבק אותי. "משפחה? מתי התקשרת אליהם בפעם האחרונה?" שאל ברוגע "שלשום, אבל זה לא אותו דבר! אני מתגעגעת אליהם" אמרתי מבעד לדמעות. "אני יודע… הם בישראל נכון?" שאל וליטף את גבי, הנהנתי. "עוד יומיים אתן עוזבות את המלון" הוא אמר "אתן חוזרות לישראל" אכזבה נשמעה בקולו. "זהו… שחשבתי להישאר פה, גם ג'יין בעד" אמרתי והשפלתי מבט, "אה.." אמר קצרות. "אז תטוסי לביקור שם" הציע לאחר שתיקה של שניות אחדות, "כן.. השאלה היא לכמה זמן" אמרתי מהרהרת, אולי לשבועיים? אני אשמח לראות אותם שוב! אפילו רק לשבועיים, אולי… לא אולי!! בטוח! אני אבקר אותם כל שנה. "תטוסי לכמה זמן שאת רוצה ואחר כך- תחזרי" אמר באופטימיות, "אוקיי, תודה הארי" אמרתי וחיבקתי אותו שוב. "אין על מה, בואי" אמר והלכנו יחד לחדר שלהם.

~מנקודת מבטה של מייגן~
"חשבתי… שאמ… נלך לאנשהו מחר?" אמר ליאם בחיוך נבוך, "אני אשמח" חייכתי ויצאנו מהחדר שלי ושל הבנות לכיוון החדר של הבנים. "שלום!" זאין אמר כשנכנסנו, "שלום?" אמרתי וצחקתי, הבחנתי במישהי בעלת שיער שחור "אני אביה" היא הציגה את עצמה. "היי" אני וליאם אמרנו, "לא ראיתם את זואי?" שאלה ג'יין, "או את הארי?" שאל נייל ובדיוק הדלת נפתחה. הארי נכנס ואחריו זואי, "אנחנו צריכות להתחיל לארוז" היא אמרה כשנכנסה, היא ניגשה לחבק את זאין והם התנשקו נשיקה קצרה. "איפה נורא ולואי?" שאל זאין, "לונה פארק, נורה אמרה לי" ג'יין ענתה וחייכה.

~מנקודת מבטה של נורה~
"אני חושבת שכדאי שנחזור" אמרתי כשהתחיל להחשיך, " אין בעיה, בואי" לואי אמר וחיבק אותי מאחור, התחלנו ללכת לכיוון האוטו שלו. נכנסנו למכונית והדלקנו את הרדיו, "לואי טומלינסון, מהלהקה וואן דיירקשן, נצפה בלונה פארק בדרום העיר לונד-" השדרן התחיל ולואי העביר תחנה בגלגול עיניים. "בלה בלה בלה" חיכה לואי את קולו של השדרן- מה שגרם לי להתפרץ בצחוק.
נזכרתי שאנחנו עוזבות את המלון מחרתיים "לואי?" אמרתי.