תקועים במקום הכי לא צפוי…(47)

~מנקודת מבטה של יובל~
"טוב, נהיה כבר מאוחר" אמרתי והבטתי בשעון, השעה הייתה 10:37. אני ולואי ישבנו בספסל מחוץ לבית המלון, לא היו הרבה אנשים בחוץ בגלל הקור. "כן.. אני מניח" אמר ומשך באפו, הידקתי את המעיל שלבשתי אל גופי. "שניכנס? מתחיל להיות ממש קפוא" אמרתי וקמתי מהספסל, ישבנו שם מאז שיצאנו מהחדר אוכל. הוא סיפר לי הכל על נורה, וכמה שהוא מתגעגע אליה, אני משערת שבמקרים אחרים הייתי משתעממת- אבל מצאתי שדי מעניין להקשיב ללואי. כמובן שאני יודעת מיהו, אני פשוט לא ממש מעריצה שלהם אז לא התרגשתי מזה שהוא מדבר איתי. כנראה היא הייתה ממש חשובה, כי ישבנו כאן בערך 7 שעות. אפילו אני התחלתי להתגעגע אליה- שבכלל לא הכרתי אותה. "כן בואי" אמר וקם אחרי, נכנסנו בשתיקה למלון עוברים על פני הלובי ומגיעים למסדרון הקומה הראשונה. "באיזה קומה את?" שאל, "16" עניתי קצרות, הגענו למעלית. "אוקיי" אמר ולחץ על מספר הקומה שלי, "אתה?" שאלתי כעבור כמה שניות "34" אמר. הגענו לקומה שלי, "תודה שהקשבת, את הראשונה שדיברתי איתה באמת מאז" אמר וניסה לחייך, "בבקשה, מקווה שעזרתי" חייכתי חצי חיוך. התלבטתי אם לחבק אותו או לא, חיבקתי אותו חיבוק קצר ויצאתי מהמעלית מותירה אותו שם לבד. הלכתי לי במסדרון עד שהגעתי לחדר שלי, אני נמצאת בחופשה במקום הזה של לונדון. בעיקרון אני גרה בקצה השני של העיר הזו, שני בתים ליד בית הוריי.
מעניין אם אני ולואי עוד ניפגש, אני מקווה שכן- היה ממש מעניין לדבר איתו.
איכשהו- הרגשתי כאילו אני מכירה אותו כבר, והרגשתי חופשייה לדבר איתו, כי מאז המקרה עם האקס שלי אני די סגורה כלפי אנשים.
הרהרתי במחשבות על לואי ועל השיחה היום. 'תודה שהקשבת, את הראשונה שדיברתי איתה באמת מאז'
המשפט הזה הדהד בראשי. מה גרם לו לספר דווקא לי את הכל? מה גרם לו לדבר איתי?
הייתי שמחה אם היו לי תשובות לשאלות האלו, אבל נרדמתי.

~מנקודת מבטה של זואי~
הארי ונייל יצאו לפני כמה דקות לחדר של הבנות, הם הציעו לעזור לנו עם המזוודות היום.
הדירה שקנינו היא דירה מרוהטת (יש כאלה למי שלא יודע- הערת הכותבת), לכן לא היינו צריכות לקנות רהיטים ולדאוג לכל זה. כשחושבים על זה, הסידור הזה ממש טוב. הבנים עוד מעט יוצאים להפסקה קצרצרה בין סיבובי ההופעות, ויש להם כבר דירה משלהם. רק שהדירה שלהם רחוקה קצת משלנו משהו כמו 20 דקות נסיעה באוטו. אני מקווה שהיחסים ביני לבין זאין יתבררו לי, כי אנחנו די מרוחקים וזה כבר מתחיל להחשיד. פעם הייתי מרגישה פרפרים בבטן בכל רגע שהיינו קרובים, הייתי משתוקקת רק לקרבה שלו. הייתי מסמיקה בכל פעם שהוא היה אומר לי שהוא אוהב אותי, והייתי מחזירה לו בביישנות נשיקה קטנה. ואם כבר נשיקה, אז פעם בכל נשיקה שלנו התחוללה בי סערת רגשות ולא יכולתי להבין מה אני מרגישה. כנראה שהייתי מאוהבת, או מה שזה לא היה- אני פוחדת שזה חלף. אני כבר לא יודעת מה לחשוב.
רק מקווה מאוד שזה יתברר לי,
רצוי בקרוב.