another world – פרק חמישי, על וואן דיירקשן <3

כולם ישנו חוץ מלואי……..
הוא ישב בחדרו, על המיטה , כך ראיתי מהחור הנוצר בדלת העץ, עברתי את חדרו בדילוג קל לעבר המדרגות, רציתי ללכת לשתות מים, הרגשתי שהפה שלי יבש, זה קורה לי רבות אחרי מקלחות חמות וארוכות שאני עושה לעתים רחוקות, בגלל שאנחנו אומנם קצת ילדים אבל בלונדון אין הרבה ימים חמים שיכולים לחמם את הדוד, במיוחד בחודש אוגוסט, אז אנחנו מרבים לא להשתמש במקלחות ארוכות משום שלכולם צריך להישאר מים חמים.
נכנסתי למטבח, לקחתי כוס זכוכית מהמדף העליון, הוצאתי את בקבוק המים בקרים מהמקרר ושפכתי מים אל תכולתו של הכוס, מיליתי כמעט ועד סופו, סגרתי את הבקבוק, החזרתי למקרר, ולגמתי לגימה ארוכה מהמים הקרים, הרגשתי איך המים זוחלים במורד הגרון היבש שלי. סיימתי לשתות וחזרתי במעלה המדרגות, כעט מחדרו של לואי שמעתי קול שני, לא הבנתי מה הוא אומר, אבל כנראה שלואי יתרגש מהבשורה. "אני לא מאמין, תודה רבה!" שמעתי אותו אומר ולאחר מכן הודה שנית לבחור או לבחורה איתו דיבר ונפרד ממנו לשלום, פתחתי את הדלת ונכנסתי לחדר, פניו של לואי, משמחה הפכו לכעס.
"מי זה היה?" שאלתי בנימה חברותית, בחיים לא חשבתי שיש בי את הקול הזה.
"לא עניינך" אמר והצביע לכיוון הדלת בכוונה להוציא אותי. אבל אני עקשנית, כשאני רוצה לדעת משהו אני אדע, גם אם זה לא ענייני, אני פשוט סקרנית.
"מה לא מובן, בלא עניינך?" שאל לואי שאלה רטורית, מבחינתו.
"מי זה היה לואי?" שאלתי והפעם נימת קולי הייתה מאיימת.
"צאי מפה עכשיו, מעצבנת" אמר ופניו נהפכו לאדומות, הרגשתי שהוא שדון שפניו נהפכות לאדומות, ומאוזניו יוצאים אדים, ממש כמו בסיפור 'ממלכת הפיות' שקראתי לפני כמה שבועות.
"אל תקרא לי מעצבנת" אמרתי עצבנית כמו רוב הפעמים שהוא קורא לי מעצבנת.
"מעצבנת,מעצבנת,מעצבנת.." וכמובן כמו בכל פעם הוא יחזור על אותו המילה עשרים פעמים, הילד מכיר אותי יותר מידי טוב, אנחנו לא מדברים רבות, אבל הוא יודע בדיוק איך לעצבן אותי! וזה פשוט מעצבן אותי לדעת שהוא יודע חיסרון שלי! אני מרגישה חסרת אונים, במיוחד שזה נובע מפיו, אבל לא! אני לא יראה חולשה, תו פנים לא יזוז, אני צריכה להתעשט ולהחזיר לו! הוא לא יפגע בי ואני ישב בשקט! בחיים לא!
"לפחות אני מעצבנת, אבל לי לפחות יש גזרים!" אמרתי ורצתי למטבח כדי לקחת את חבילת הגזרים החדשה שליז קנתה היום בבוקר.
"שלא תעזי לגעת" לואי צעק בעוד הוא רץ אחרי במורד המדרגות לעבר חבלית הגזרים, אומנם לואי רץ מהר הרבה ממני, אבל הצלחתי לקחת את חבילת הגזרים לפניו.
"נראלי שאני ילך לאכול כמה גזרים טריים היום, הם ממש מגרים אותי" אמרתי בעודי מזיזה את השק מצד לצד, בעוד לואי מסתכל על כל תנועה שהחבילה עושה.
"אתה רוצה אחד לואי?" שאלתי וחיוך זדוני נמרח על שפתי.
"כן, כן אני כן!" אמר, המשיך להזיז את ראשו הלוך ושוב.
"רצון זה דבר טוב לואי, זה דבר טוב" אמרתי ועקפתי אותו בעודי רצה לעבר המדרגות, הוא איתשט אחרי כמה שניות ורץ אחרי, הגעתי לחדרי ונעלתי את הדלת. שמעתי את ההתנשפויות שלי ושל לואי שהיה מבעד לדלת.
"תביאי לי את הגזרים" אמר לואי כאשר לאחר כל מילה הוא התנשף ארוכות.
"למה מה אתה תעשה לי" אמרתי בקול מתגרה.
"את כל כך מעצבנת!" אמר ושמעתי את צעדיו הולכים ונעלמים מבעד לחדרי.
זרקתי את שק הגזרים על שולחן הכתיבה שניצב ליד דלת חדרי ונשכבתי על מיטת העץ הזוגית שלי, כאשר כל ילד מגיעה לבית היתומים הוא מקבל כמה אופציות לעיצוב חדרו, כמובן שלא דברים מרשימים במיוחד, אבל דברים סבירים, כל אחד מין העיצובים עולים כסף, כל ילד שמגיעה לבית היתומים מקבל סכום כסף מסוים לפי גילו, כמובן שילדים מעל גיל 15 מקבלים 500 דולר בחודש.
אני בחרתי את העיצוב הכי פחות טוב, מסיבה אחת, לחסוך!
ביום מין הימים, כאשר אני יעזור את בית היתומים אני רוצה להתחיל לעבוד, אין לי יותר מידי אופציות בגלל שלא למדתי הרבה, יש לי שני שיעורים בשבוע בהם אני לומדת חשבון, אנגלית, גרמנית ומדע.
בנוסף, כאשר אעזוב את בית היתומים אני רוצה לשכור דירת שני חדרים וסלון, הבטחתי לעצמי שכאשר אוכל לצאת מבית היתומים אני לוקחת תחת חסותי את אליזבת', אני מרגישה שהיא כמו חברה הכי טובה, אבל עם זאת, בת! לפעמים אני מרגישה שהיא נוצרה בתוך הבטן שלי, אנחנו לא דומות מבחינה חיצונית אבל אנחנו דומות באופי, יש לנו נושאי שיחות משוטפות וכמובן תחביבים משוטפים.
בגיל 18 אני אוכל לעזוב את הפנימייה, כמובן שילדים שאין להם לאין ללכת והם לא מוצאים דירה, ליז מסכימה להשאיר אותם בבית היתומים עד מציאת דירה ואפילו עוזרת במציאת.
לפתע נשמע זכוכית חלוני נפתחת………..