…Baby Doll פרק 26

פרק עשרים ושש – אמון.

הארי נעלם למשך כל היום. לא דיברתי איתו מאתמול אחרי השיחה שלנו במטבח. גם הוא לא התאמץ לדבר איתי וזה עקץ אותי בחזה בכל פעם שחשבתי עליו. הוא בחוץ עם קיילי? כנראה שכן.

המחשבות המיותרות, חסרות חשיבות והמעצבנות היו כל כך עקביות במוחי שהן תפסו את כל המקום והעלימו את מה שחשוב באמת. המצפון שלי הרג אותי, מזכיר לי ששכחתי את אמא שלי. דארן אמר לי שהיא במצב בריאותי לא טוב, והנה אני מתלבטת ביני לבין עצמי על נער בזמן שהיא סובלת בבית המתפורר שלנו.

הארי הבטיח לי שהוא יארגן לי משהו כדי שאוכל ללכת לראות אותה אבל הוא עדיין לא הזכיר שום דבר בקשר לזה. הוא בטח לא התכוון לזה, בדיוק כמו שהוא לא התכוון לדברים שהוא אמר אתמול בקשר לזה שהוא אוהב את הדרך שהוא מתנהג לידי. הרגשתי פתטית שנתתי למילים שלו להגיע אליי. היה לי שום דבר להציע לו, לא כמו קיילי. למה שבחור יבחר אותי על פניה?

אוקי טליה, זה מספיק. המצפון שלי שאג. והוא צדק. סדר העדיפויות שלי הוא קודם כל לצאת מהמקום הזה ואחר כך לטפל באמא שלי. אני לא אוכל להתמודד עם עוד דרישה. הארי לא נכנס לרשימה.

התעוררתי מהמחשבות שלי כשרעש חזק נשמע מחדר הכביסה. בידיעה שזאת גברת בריפן מיהרתי ללכת לראות מה קרה. ראיתי את סל הכביסה זרוק על הרצפה עם בגדים מפוזרים בכל מקום. האישה עם השיער המאפיר החזיקה את גבה בהבעת כאב כל כך חזקה שזה כאב גם לי.

"מה קרה?" שאלתי, מניחה את ידי על כתפיה כדי להביע תמיכה.

"בדיוק עמדתי להכניס את הבגדים למכונה, התכופפתי… טוב, התכופפתי יותר מידי." הוא הצליחה לסנן מבעד לכאב שהיה מרוח על פניה.

"את צריכה לשבת. אני אעזור עם הבגדים." הובלתי אותה לשבת על כסא עץ שהיה ליד מכונת הכביסה.

"תודה, יקירה." היא אמרה כשהיא התיישבה על הכסא. "אחד המגרעות בלהיות זקן."

"אני אבחר להיות במקומך בכל יום." אמרתי לה עם אנחה קלה לפני שהרמתי את הבגדים מהרצפה. הבגדים של הארי. ניסיתי להתעלם מזה ולדחוף את החולצות והמכנסיים אל תוך סל הכביסה.

"הארי נפתח אלייך, לא?" גברת בריפן אמרה במהירות ונשכה את שפתה. "מצטערת, תתעלמי ממני."

"איך ידעת?" שאלתי בשקט.

"לא התכוונתי לצותת, פשוט העברתי מטאטא במסדרון באותו הלילה ושמעתי." ציתות זה אחד הדברים שגברת בריפן התלהבה לעשות. "שמעתי רק כמה דברים, אני נשבעת."

היא בטח שמעה את כל השיחה. "הוא נפתח." הודיתי, זורקת את המשקל של הסל על המכונה.

"הארי לא פשוט נפתח לאנשים ככה." הוא אמרה עם חיוך מלא משמעות. והנה היא שוב מתחילה עם השידוכים. גברת בריפן, מכל האנשים, צריכה לדעת עד כמה המצב מסובך ביני לבין הארי אבל היא לא מרימה ידיים. היא מאמינה שאני 'המושיעה' או משהו.

"הארי היה ילד עדין. מפחד מהדברים הכי קטנים." היא צחקקה. "ההפך הגמור מאיך שהוא היום. אבא שלו הפך אותו לכזה, את יודעת."
הארי? עדין? שני הדברים האלה לא יכלו להתקיים באותו המשפט. זה לא נשמע נכון.

"חבל." אמרתי, מושכת בכתפיי. "הוא נורא תוקפני עכשיו."

"דמיאן הביא הרבה בנות הביתה, גם כשהארי היה בסביבה. הוא ראה את אבא שלו מרביץ להן." עיניה נפקחו בעצב.

צמרמורות עברו במעלה גבי. "באמת?"

"כנראה, בשבילו, זה מה 'שגברים אמיתיים' עושים." היה הבזק של גועל בעיניה. "לפעמים הוא היה נכנס עם הארי לריבים מטופשים כדי לגרום לו להיות גברי יותר. ילד מסכן, אני זוכרת את המבט על הפנים שלו כשהכריח אותו לריב עם ילד שכנראה גנב לו את הטוש. כמו שאת רואה, דמיאן הצליח במשימה שלו. אבל הארי ממש התדרדר כשהוא נכנס לשנות הנעורים שלו, כשהוא גילה שאמא שלו לא מתה משפעת אלא בגלל… מחלה." היא התכווצה מעט.

"את יודעת את זה. ואז הוא התחבר לאנשים שלא נכונים ונחשף לאכוהול ולסמים… גם. הוא רב עם אבא שלו המון בתקופה הזאת מה שבסופו של דבר הוביל אותו ללעזוב את הבית בגיל שמונה-עשרה. הייתה את הפעם הזאת-" היא נעצרה, לועסת את שפתה התחתונה. "הנה, שוב אני אומרת יותר מידי."

"לא, זה בסדר." אמרתי לה, רק בגלל שרציתי לדעת עוד. הסקרנות שלי גדלה המון מאז שהגעתי למקום הזה ואני חושבת שלגברת בריפן יש חלק גדול בזה. הייתה לה המון השפעה.

"למעשה, אני צריכה לעשות את הכביסה." היא השיבה, מנסה לעמוד.

"אני אטפל בזה, גברת בריפן." הסתובבתי ודחפתי לתוך המכונה את הבגדים מהסל. זה טוב שגברת בריפן לא המשיכה בסיפור שלה. אני צריכה קצת הפסקה מהארי.

ידעתי איך לעשות כביסה. זה היה התפקיד שלי בבית. לפעמים הייתי עוזרת במכבסה במרתף הבניין שלנו בשביל קצת כסף. זה לא היה הרבה כסף אבל אני ואחי יכולנו להנות מכמה חטיפים מידי פעם בזכות זה. זאת העבודה היחידה שאי פעם הייתה לי, אם לא מחשיבים את המגורים אצל הארי בבית בתור עבודה.

הרמתי את הבגדים, בגד אחרי בגד, מכנסיה את ידי אל תוך הכיסים כדי לרוקן אותם. כסף – שטרות ומטבעות – הושלכו החוצה. ואו, יש אנשים שמרשים לעצמם לשכוח את הכסף שלהם בכיסים או פשוט להשאיר אותו שם כי 'אין להם כוח להוציא אותו'. מעניין איך זה מרגיש.

שמתי את כל הכסף בפחית על אחת המכונות. גברת בריפן תביא לו אותה אחר כך. ואז הוצאתי משהו מזוג מכנסיים שחורים שלא נראה כל כך כמו כסף. היו לי שתי חבילות מרובעות בידי ורציתי לדעת מה היה בתוכן.

החבילות היו אטומות והיה צריך לקרוע אותן כדי לראות מה יש בפנים. החלטתי שלא לעשות זאת. זה בטח מסטיק או משהו. אבל לפני שהספקתי לזרוק אותן לתוך הפחית גברת בריפן העיפה אותן מידי.

"אל תגעי בזה!" היא הייתה טיפה דרמטית מידי, לטעמי. "לא שוב." היא אמרה ברכות לעצמה וראיתי את ראשה נע קדימה ואחורה.

"מה זה?" שאלתי, סקרנית.

"משהו שאת לא צריכה לגעת בו." היא אמרה בקשיחות. "אני מרגישה יותר טוב. תודה שעזרת, מתוקה, אבל אני יכולה להסתדר מכאן."

יצאתי מהחדר, לא בטוחה מה קרה עכשיו. למה גברת בריפן הייתה כל כך לחוצה בגלל משהו כזה קטן? לא ידעתי. עשיתי את דרכי אל המטבח כדי להתחמק החוצה אל הלובי. האוויר פה היה צח, פחות צפוף. הראש שלי צריך להיות צלול לפני שאני אחליט מה לעשות עכשיו. אני לא יכולה פשוט לשבת פה עוד חודשיים.

החלטתי שאני אשאל את הארי על התוכנית שלו להפגיש אותי עם אמא שלי, למרות שעדיין לא הייתי בתנאים טובים איתו. הסמקתי כשנזכרתי בהתפרקות שלי מולו. הייתי כל כך חלשה. סמכתי עליו יותר מידי. ואז נזכרתי איך הוא הצליח להרים לי את המצב רוח במהירות, איך הוא הצליח להרגיע אותי ואת הדאגות שלי בשניות ומצאתי את עצמי מחייכת לעצמי.

הוא גם הראה לי צד בו שלא ראיתי לפני. הוא סיפר לי דברים, מאוד אישיים. קיילי יודעת על הדברים שהארי סיפר לי עליהם? היא יודעת שאמא שלו הייתה בייבי דול? שהוא לא תמיד היה הילד העשיר והמקובל שהוא היום? אני לא יכולה שלא לתהות אם גברת בריפן צדקה. אני האדם היחיד שהוא נפתח אליהם עם הדברים האלה?

אני צריכה להיות יותר חזקה מזה. תשכחי מהארי, אלוהים, בבקשה תעזור לי לשכוח מהארי.

בדיוק אז, צליל הפעמון חדר אל אוזניי וחתך את המחשבות שלי. לא הפעמון של השער, אלא של דלת הכניסה. הלכתי במהירות אל הדלת והצצתי בחור, רק כדי לראות את הסיוט הכי גדול שלי.