Dark Blood #פרק 11 – כלבי שמירה.

~נקודת מבט הארי (אדוארד) סטיילס~
"יש לי הרגשה שאנחנו הולכים להתחרט על זה." לואי רטן כשסידר את צווארון חולצת בית הספר הלבנה שלבש בעודנו נכנסים דרך שער בית הספר כתלמידים מן המניין. "תסתכל על כל האידיוטים שמסביבנו. אנחנו לא יכולים לחטוף אותו או משהו וזהו?" הוא מביט סביבו, מצביע עם עיניו בזלזול על חבורת נערים שעמדה בכניסה למבנה וצחקה בקולניות מוגזמת.
"רעיון מצוין לואי. לחטוף את זאין. חתיכת הברקה הבאת כאן." גלגלתי את עיניי ודחפתי אותו אל תוך בית הספר.
אני מעביר מבט מהיר בנוף שמולי. רוב התלמידים שראיתי נראים אותו הדבר בדיוק. העיניים שלי נעצרות בבחורה שזופה עם שיער חום בהיר וארוך. כשהיא רואה אותי היא מסיטה את שיערה וחושפת לי את צווארה.
אני מעקל את שפתיי לחיוך קטן לעברה.
"תזכור אותה. אני הולך להתנפל על הצוואר הזה." אני מלקק את שפתי התחתונה ומצביע עם עיניי על הבחורה, מסמן ללואי.
משהו בי רוצה כל כך לעשות את זה עכשיו, אבל אני מתאפס.
"נראית כלבה רצינית." הוא צוחק ופונה ימינה במסדרון. אני מיד אחריו. "אז המטרה היא להכיר את השטח, להשתלב בחיים של זאין, לרכוש חזרה את האמון שלו וזהו?" לואי עובר על התוכנית הלא מגובשת עדיין שבניתי.
"עד שיעלה לי רעיון יותר טוב."
"אתה מבין שזה מגוחך על גבול הלא אפשרי?" אני מושך בכתפיי. ברור לי שברגע שאנחנו נכיר מה קורה כאן יותר נדע לפעול בצורה יותר טובה.
אני תופס בחור בכתפו ומסובב אותו אליי. הוא מביט בי במבט מבועת.
"איפה המנהל?" אני מרגיש אותו רועד בתוך ידיי.
"בחדר שלו, שם." הוא מגמגם ומצביע על דלת לבנה, פתוחה לרווחה.
"תגיד לי רגע, אתה יודע מי זה ראיין?"
"ריי ליינדון?" הוא מופתע מכך שהזכרתי את שמו.
"מה אתה יודע עליו?" לואי שאל.
הוא מביט סביבו, כמעין מחפש אשור מהסביבה להגיד את מה שיש לו להגיד. "האמת שאף אחד לא ראה אותו מאז המסיבה שהייתה לנו לפני שלושה שבועות. אני כמעט בטוח שהוא יצא איתה," הוא אומר ומצביעה על בחורה שעומדת על יד הארונית שלה ומכניסה לשם דברים. הגבות שלי ושל לואי מורמות בהפתעה.
מבלי לדבר שנינו מנסים למצוא את ההיגיון ולהבין מה ריי מצא בבחורה כזו.
מבטה מופנה אלינו אבל היא לא שמה לב שאנחנו מסתכלים עליה.
עיניה גדולות ונראות מפוחדות מבלי שיש להן סיבה.
"חבר טוב של זאין מאליק. אני לא יודע אם הם עדיין חברים. כשהייתי במסיבה אני חושב שראיתי אותם הולכים מכות. אני לא בטוח בזה, אני לא ממש זוכר." הבחור הזה רכלן בצורה יעילה.
אני מביט בלואי, הוא מהנהן לעברי בהסכמה שהוא מתחיל לחבר לו סיפור לראש.

"תשכח שדיברנו איתך." אני מעיף אותו מדרכי וממשיך אל עבר הדלת הלבנה.
בכניסה ישבה מזכירה בעלת שיער חום קצר.
היא לא טרחה להביט בנו אפילו. "המנהל עסוק כרגע."
"אני בטוח שהוא לא." היא מרימה את מבטה, לראות מי מהתלמידים כזה אמיץ וחוצפן שמרשה לעצמו לענות לה ככה.
ניצלתי את זה שהיא הביטה בי ולכדתי את עיניה.
האישונים שלה התרחבו "תתני לנו להיכנס לפני שאני הורג אותך. בסדר?" היא מהנהנת וחוזרת לשבת במקומה כשהמבט שלה מרותק לקיר מאחוריי.
פתחתי את הדלת הלבנה השנייה שהיא בניגוד לקודמת הייתה סגורה.
על כיסא משרדי מסתובב ישב אדם שמנמן, ממושקף עם שיער חצי אפור חצי שחור שמוטה הצידה.
"נהוג לקבוע פגישה." הוא פותח בדברים וגם הוא עם אותו דפוס התנהגות של המזכירה. לא טורח להרים את מבטו אלינו.
"אנחנו התלמידים החדשים בבית הספר." לואי אמר והתקרבנו אליו.
"ההרשמה לבית הספר נסגרה ממזמן."
"אני חושב שלא הבנת אותנו נכון." לואי הניח את שתי ידיו על השולחן, מעיף את הדפים שעיין בהם ובגללם לא הביט בנו. המנהל מרים את ראשו המום כשהוא מסיר מעליו את המשקפיים ומתמקד בנו. העיניים הכחולות שלו נשאבו אל תוך עיניו של לואי. "אנחנו התלמידים החדשים."
"ברוכים הבאים."
ניגשתי אל הארון מאחורי השולחן שלו. לקחתי קלסר אדום גדול ועלעלתי ברשימת התלמידים. חיפשתי באיזה כיתה זאין נמצא. שם בדיוק נהיה.
לקחתי קלסר אחד מהמדפים שלו ועלעלתי ברשימת התלמידים. חיפשתי באיזה כיתה זאין נמצא. שם בדיוק אנחנו נהיה.
"בוא איתנו. אתה צריך להציג אותנו." הרמתי אותו מזרועו. "כיתה י"א 2," אני נותן לו להוביל אותנו במסדרון הריק.
"אני מחכה לראות את המבט של זאין." לואי מחייך חיוך מעושה.
"אני חי בשביל זה."
"תלמידים," המנהל נכנס לכיתה ויוצר דממה מופתית. "אני רוצה להציג לכם את-"
העברתי את עיניי על הכיתה, מחפש את זאין מתוך כל השולחנות.
בקצה הכיתה קלטתי אותו. הפנים שלו בתוך השולחן, שקועות בקרש החום המטונף.
"הארי ולואי." אני משלים אותו בחיוך.
לא לקח לזאין יותר ממאית שניה להרים את הראש שלו.
הוא פתאום קפא במקומו. זו בדיוק התגובה שרציתי.
"הם התלמידים החדשים בכיתה הזו."
–
"מה אתם חושבים לעזאזל שאתם עושים פה?!" זאין תפס בחולצותינו וגרר אותנו אל מחוץ לכיתה.
"לואי חושב להשלים קצת שנות לימוד," הצבעתי על לואי. "ואני באתי בשביל הבנות. כרגיל." אמרתי ונשכתי את שפתי כשעברה על ידינו אחת התלמידות כשהיא מעבירה מבט חטוף בנו.
הפנים של זאין ננעלות ואני יכול להרגיש את הדם שלו זורם בשצף בעורקים שלו. כבר כמעט שכחתי כמה אני אוהב להתגרות בו.
"אני חושב שהייתי דיי ברור כשאמרתי שאני לא רוצה שום קשר אליכם." הקול שלו ארסי ונדמה שהוא מחזיק את עצמו להתפרץ.
"עד לפני שבוע גם אנחנו לא רצינו," לואי אמר.
"אבל אז התחלת לעשות קצת בעיות."
"איזה בעיות?" הוא שאל לא מבין.
"אתה באמת לא יודע איזה בעיות עשית?" אני מרים גבה מופתעת.
"אתה הורג את החבר הכי טוב שלך ואתה לא מודע לזה שזה בעיה? אני מתפלא עלייך זאין,"
"במיוחד שאתה תומך בכל הכללי מוסר האלו."
"זה היה להגנה עצמית." הוא מיד מוחה בתוקף את האשמה שהנחתנו עליו.
"ככה אתה מכנה את הבחורה הזו?" אני מפנה את תשומת ליבו אל אותה אחת שהתלמיד אמר לנו שיצאה עם ריי.
היא יצאה מהכיתה אל המסדרון וכל מה שעולה לי בראש של צחוק חנוק.
אני לא מאמין שגם זאין וגם ריי נדפקו לגמרי.
זאין מביט בנו מופתע מהמידע שיש בידינו. "התלמידים כאן יכולים להיות מאוד פטפטנים. אתה רק שואל על ריי וישר נותנים לך את כל הפרטים האפשריים. מדהים. אפילו לא היינו צריכים לאיים על אף אחד." לואי משלב את ידיו.
"היא לא קשורה למה שקרה. תניחו לה." ככל שהקול של זאין יותר נמוך הוא יותר נכנס למגננה. הזוי כמה שזאין ספר פתוח עבורי.
"אתה יודע מה אני חושב?" הנחתי את ידי על כתפו. "אני חושב שהיא החלק העיקרי במה שקרה." הוא מעיף את ידי מעליו בניעור הכתף.
"דווקא את ריי הרגת? היחידי שהלך אחרייך בצורה עיוורת? ועוד בשביל.. בשביל הבחורה הזאת?" לואי אומר ומביט במבט מזלזל על גבול הנגעל בבחורה.
"תשמע, אני יכול להבין למה. תסתכל על הישבן הזה. בחירת בגדים לא מוצלחת." אני סוקר את גופה מלמטה למעלה בעיניים רעבות.
"היא מפחדת מהצל של עצמה אתה לא רואה?"
זאין בזמן הזה מתבשל מרוב כעס.
ורידי הצוואר שלו מתחילים לצאת החוצה. אני ולואי תמיד קראנו להם 'ורידי הזעם'. הלחיים שלו החלו להאדים מזעם.
"אז מה עכשיו? אתם הולכים להיות כלבי השמירה שלי?" הוא שואל, מביט בנו בזלזול.
"הייתי מנסח את זה יותר בסגנון של 'אלו ששומרים על התחת הערפדי שלך מפני ג'ספר ואלפי.' כן. ככה בדיוק הייתי מנסח."
"אלפי וג'ספר?" הוא פולט גיחוך חנוק. "אני לא צריך תשמרו עליי מפניהם."
"זאין אתה יודע מה הקסם שלך?" לואי אמר והביט בו במבט חולמני. "אין לך שמץ של מושג מה קורה סביבך." לואי יודע בדיוק על מה הוא מדבר.
"הם לא רק רוצים לכבות אותך, הם תכננו להרוג אותך." אני מסביר.
"ואתם והלב הרחום שלכם חסתם על חיי ולא יכולתם לתת לזה לקרות?" הוא מרים גבה מזלזלת ופניו מתעקלות לחיוך ציני.
"אנחנו פשוט חושבים שחבל שתמות. אתה עוד בר הצלה." אמרתי. "קצת שינוי באופי לא יזיק לך, קצת לשנות את התספורת המגוחכת הזו ואתה תחזור לימי הזוהר שלך." אמרתי כשאני מסדר את שיערו של זאין.
"אתם פשוט חיים באיזו הזיה." הוא מוחה. "בזמן שאתם הולכים לבזבז את הזמן שלכם בניסיון לחנך אותי כאן תשתדלו לא להשמיד את כולנו." הוא התרחק מאתנו והלך לכיוון אותה אחת שדיברנו עליה קודם.
"יש לי רעיון." השפתיים שלי מתעקלות לחיוך ערמומי בעוד אני מביט בו מדבר איתה במסדרון. "אני יודע איך נחזיר את זאין למצב שהיה."
"איך?" אני כבר מצליח לדמיין את התוצאה של התוכנית ואני מרוצה ממנה עוד לפני שרקמתי אותה סופית.
"אין דרך טובה יותר לרצות לכבות את האנושיות שלך מאשר שהלב שלך נשבר."
–
~נקודת מבט ליאן (לי) ברנס~
הלכתי ברגל אל הדיינר השכונתי שם אני אמורה לפגוש את זאין.
הפגישה הזו מרתיעה אותי כל כך והראש שלי עומד להתנפץ מרוב מחשבות.
שתי קולות עיקריים מנסה לשכנע אותי, כל אחד מושך לכיוונו ואני רק מוצאת את עצמי מבולבלת יותר ויותר.
מצד אחד, זאין צודק בכל מה שאמר.
להמשיל את עצמו לקפטן פון טראפ עשה את שלו מבחינת לשכנע אותי.
אני לא מכירה אותו, אני מכירה רק את המעטה האפל שהוא שם על עצמו, למרות שהוא בכלל לא טרח להראות לי צד אחר עד אותה השיחה מאחורי הקלעים, אבל משהו חזק בי אומר לי שמגיע לו סיכוי נוסף.
את הערב במסיבה שהייתה עם ריי אני זוכרת במעורפל.
בניגוד למה שהיה קודם, הזיכרון שלי מתחלק לחלקים ברורים וחלקים שחורים כמו דיסק שרוט שמשדר.
בזיכרון שלי אותם שלושה דברים קורים ברצף- ריי מנשק אותי, נייל עף על ערימת קרשים והפנים של זאין אחרי שריי מתרסק על הרצפה כשקרש עובר דרך גופו.
אחת הסיבות שאני מסכימה להיפגש כאן איתו זה כדי שהוא יוסיף עוד אור על הפרשה ואוכל להחליט אם אני שונאת אותו לשווא או שיש סיבה מאוד מוצדקת.
הנייד שלי מצלצל וזה קוטע את המחשבות שלי לכמה רגעים.
אני מסתכלת על הצג ושמו של נייל מופיע עליו.
"מה קורה?"
"בסדר. איפה את?" הוא שאל. "חשבתי אולי אם בא לך לבוא אליי, נראה איזה סרט?"
"האמת שאני לא יכולה. קבעתי איזה משהו."
"באמת?" הוא היה נשמע מופתע. אני יכולה להבין למה. חוץ ממנו ומניקול אין לי יותר מדיי אנשים לבלות איתם.
"מה קבעת?" הוא שאל סקרן.
"האמת שקבעתי עם זאין." אמרתי בשקט. משהו בי מתפלל שלא ישמע. אני יודעת מה תהיה התגובה שלו כשישמע את זה.
"זאין ליאן? ברצינות?" קולו חצי כועס חצי מיואש. ניחשתי נכון.
"נייל, יצא לי לדבר איתו היום.. הוא אמר משהו שדיי שכנע אותי." אני שומעת אותו מהצד שאני פולט אנחה כבדה ומלמל משהו לא ברור.
"בכל אופן, אני אשמע מה יש לו להגיד, הוא יקבל את מה שהוא רצה והוא יניח לי." "ליאן, את לא מכירה אותו. אל תסמכי עליו."
"אני לא חושבת שהוא יעשה לי משהו. בכל אופן, אנחנו ניפגש בדיינר של גרני. אם יקרה לי משהו תדע שאני שם." אמרתי. "אני נכנסת עכשיו. אדבר איתך אחר כך."
ניתקתי את השיחה ונכנסתי פנימה כשאני סוקרת את פני השטח.
המקום היה יחסית מלא ובקצה ראיתי כמה תלמידים מהשכבה של אשטון.
הם צפו בקולניות במשחק רוגבי ששודר במסך הגדול.
הסתכלתי בשעון, אני מגלה שהקדמתי בכמה דקות.
בחרתי לי מקום ישיבה וחיכיתי שם לזאין.
עכשיו כשסיימתי את השיחה עם נייל אני יכולה לחזור למחשבות שלי. עכשיו מגיע הצד שמשכנע אותי לסגת.
אני שוברת את הראש שלי במחשבות מה הוא כבר יוכל להסביר לי על מה שקרה? איזה תירוץ מספיק טוב יניח את דעתי מכך שהוא הרג את ריי?
עצם זה שהוא העלה את הפתרון הזה במחשבה שלו גורם לי להבין שהוא לא יציב ושהוא מסוכן. הרי זה לא שהוא כולו מלא טוב לב ונוטף דבש ומתיקות. הוא בחור אדיש, מפחיד ומנוכר.
הרעיון לסגת מכאן הופך להיות ממשי. אני מרימה את התיק שלי, מניחה אותו על כתפי ועושה במהירות את דרכי אל הכניסה שהופכת להיות גם היציאה שלי.
ואז אני נתקלת בגוף שרירי ומוצק.
"הגעת," אני מרימה את מבטי ורואה שהתנגשתי בזאין.

~נקודת מבט זאין (ג'וואד) מאליק~
אני מתרחק ממנה והיא מביטה בי במבוכה ומגרדת את עורפה. אני סוקר את כולה, מכף רגל ועד ראש, מנסה שוב לפענח באיזה מצב היא נמצא כרגע.
"האמת שלא חשבתי שתגיעי. אני שמח." אני מחייך אליה חיוך קטן.
לפני שנכנסתי קיבלתי שיחה זועמת מנייל שהסביר לי במדויק מה להגיד לה.
אני משנה היום את הגישה הרגילה שלי לחלוטין. אני מבין שיש לי כאן הזדמנות חד פעמית לשנות את המחשבה שלה ולהרגיע את השטח. אסור לי לפספס אותה.
"אז.. מה עושים?" היא מחזיקה חזק ברצועת התיק שלה, מכנסת את עצמה כמה שיותר. הולכת להיות לי הרבה עבודה היום.
"את רוצה לאכול?"
"האמת שלא כל כך." לנהל איתה שיחה או לגרום לה לזרום על משהו הולך להיות לא פשוט במיוחד.
הסתכלתי מסביבי, מנסה למצוא תשובות לאיך אני גורם לה להשתחרר.
עיניי נעצרו על לוח מטרה גדול שתלוי על הקיר.
"את יודעת מה? אני חושב שכדאי שנשתחרר קודם." רציתי לתפוס את ידה אבל ידעתי שאני צריך לשמור קצת על מרחק, לפחות עד שתבטח בי במעט. "בואי." עשיתי את דרכי לשם.
"לאן?" היא שואלת כשהיא נגררת אחריי בחוסר רצון.
שלפתי מהלוח את החצים ונתתי לה אחד. היא מביטה בי מבולבלת, מנסה להבין את התכלית של מה שאנחנו עושים.
"שיחקת פעם בזה?" היא הנידה את ראשה לשלילה.
נעמדתי אל מול המטרה, עצמתי עין אחת וזרקתי חץ. הוא פגע בדיוק בנקודה האדומה.
"לא רצית להיפגש איתי כדי לשכנע אותי שאתה לא רוצח נוראי?" הגוף שלי מתכווץ מלשמוע את המילים האלו שהיא משתמשת בהן. לרגע אחד מתחשק לי לספר לה הכול מבלי להחסיר פרט ואז להפוך אותה לאסירת תודה שלי. "אני לא חושבת שלהראות לי שאתה צלף מעולה יעזור לעניין." הערה צינית. אומנם זה לא מתפתח לכיוון שחשבתי, אבל זו התחלה של שיח.
כשאדם מרגיש בנוח לזרוק הערות ציניות הוא ירגיש בנוח ליצור שיח.
"אני דווקא חושב שעברת הרבה בזמן האחרון. את צריכה להשתחרר קצת, לפרוק אגרסיות." היא הביטה בי במבט חושד ומהוסס. ודאי לא ציפתה שאגיד את זה.
אני הולך בדיוק לפי דבריו של נייל.
טיפ ראשון- תן לה להרגיש שאתה מרגיש שהיא עברה לא מעט בזמן האחרון.
היא זרקה את החץ אבל הוא פספס את המטרה.
למעשה הוא אפילו לא הגיע עד הלוח.
"את לא זורקת נכון." אמרתי בחיוך, הרמתי את החץ מהרצפה והלכתי לכיוונה. אפשר?" שאלתי לרשותה לגעת בה. היא הנהנה.
טיפ שני- תן לה להרגיש בטוחה על ידך.
לשאול אותה אם היא מסכימה שאגע בה זו דרך מצוינת.
עמדתי מאחוריה, תפסתי את ידה הימנית. אני יכול להרגיש את הגוף שלה מתכווץ מהמגע שלי. הנשימה שלה הופכת לשטחית ומהירה ודפיקות הלב שלה מאיצות. היא מנסה להסתיר את זה ממני.
הראתי לה באיזה תנוחה היד שלה צריכה להיות, איך משליכים את החץ ולאן היא צריכה לכוון בראש. היא זרקה את החץ ופגעה קרוב מאוד לנקודה.
"כמעט הצלחתי!" היא קפצה בהתלהבות כשחיוך רחב נפרש על שפתיה.
אני מתחיל להרגיש שהיא נפתחת. זה מצוין.
"יפה! אפילו אני לא הצלחתי ככה על ההתחלה." עכשיו תורי היה לזרוק. שוב זרקתי ופגעתי בנקודה.
"איך אתה מצליח ככה טוב?" היא שואלת, מביטה בי אוסף את החיצים.
"צריך להתרכז ממש ולנקות את המחשבות." אני מושיט לה שוב חץ.
"אוקיי." נשמע שהיא עושה כהצעתי ו'מנקה' מעליה את המחשבות.
בפעם השנייה שהיא זרקה היא התקרבה עוד יותר לעיגול האדום.
–
"אני לא יודע מה איתך, אני רעב." אמרתי.
"כן, אפשר שנלך לאכול." היא הובילה אותי אל שולחן בפינה.
המבט שלי נתקע על הבר. קיוויתי כל כך שאני לא רואה את מי שאני חושב שאני רואה.
"אני אזמין לנו משהו לשתות." אמרתי במהירות. היא פתחה את פיה על מנת להגיב אבל הקדמתי אותה. "בלי אלכוהול. אני יודע."
אני מנער את גופי, מוכן למחלמה האישית שלי. כל כך כדאי להם שאני לא רואה טוב.
ככל שאני מתקרב אני מבין שאני רואה מצוין.
ודאי הם מתצפתים עליי ומקשיבים לשיחה שהולכת להיות לי וליאן. אני לא יכול לסבול אותם.
"פעמיים קולה בבקשה." פניתי אל הברמן ודאגתי ששפת הגוף שלי לא תשדר לליאן שבוחנת כל צעד שלי לדעת שאני קשור אליהם בדרך כל שהיא.
"מה אתם עושים פה?!" אני מחניק את הכעס ומשתדל לדבר כמה שיותר בשקט. אני לא מניע שריר לעברם.
אין מצב שזה הולך להתנהל ככה יותר.
"אנחנו כלבי השמירה שלך. שכחת?" לואי מסמן לברמן שימלא את הכוס שלו שוב במשקה.
"אני מסתדר מצוין בלעדיכם. אתם יכולים ללכת."
"דווקא עכשיו ללכת?" הארי אמר בטון עצוב מזויף. "דווקא עכשיו שליאן סוף סוף השתחררה ופרקה את כל האגרסיות שלה?" הוא חיקה את מה שאמרתי כשהוא מביט לעברי בפרצוף מאוהב.
אני יכול לסמן וי על ההשערה שלי שהם מצותתים לכל מילה שנאמרה שם.
"אני דיי סקרן לשמוע מה יש לך עוד להגיד לה." לואי אמר. "אתה לא הארי?" הארי הנהן בהתלהבות.
גלגלתי את עיניי.
כאילו שיש לי עם מי לדבר. כל כך מיותר לעמוד כאן ולבזבז את הזמן.
הברמן הגיש לי שתי כוסות גבוהות. "שלא תעזו להתקרב." הזהרתי אותם, תפסתי כוס בכל יד והתקדמתי חזרה אליה.
"מקווה שקלעתי." חייכתי והגשתי לה את הכוס שלה "הזמנתי גם לשנינו פיצה."
"זה בסדר." היא אמרה בשקט. "שנגיע לסיבה שלשמה התכנסנו?" משהו בגישה שלה השתנה. אני יכול להרגיש את זה. כאילו שהרגעים שהשארתי אותה לבד כאן גרמו לה לחשוב שוב.
"כן, זהו. רציתי לספר לך מה קרה באמת במסיבה." העיניים שלה התנתקו ממני ועברו להביט אל מאחוריי. מישהו נעמד על ידי.
אני מסתובב כדי לראות את לואי.
אני כמעט מתפוצץ מזעם, אבל שומר על איפוק מבחוץ כדי שלא תדע שיש בינינו קשר.
"הכרטיס שלך לא עבר. אתה יכול להגיע רגע לקופה לנסות שוב?"
"אני תכף חוזר." אני מחייך אל ליאן ומתקדם יחד איתו אל הארי. הידיים שלי מכווצות לאגרופים. אני עומד להרוג את השניים האלו.
אני מביט לאחור, מוודא שאני עומד מחוץ לטווח הראיה של ליאן ואז מרשה לעצמי לפתוח בדברים.
~נקודת מבט כללית~
"אמרתי לכם לא להתקרב אליי!" זאין נועל את לסתו בחוזקה ומתאפק כל כך לא להתנפל על השניים.
"אתה עומד לגלות לה מה אתה? תגיד לי אתה אידיוט?" לואי לוחש ודוחף את זאין.
ליאן פולטת אנחת ייאוש ומביטה במסך הנייד שלה.
השעה כבר 22:30. היא צריכה כבר לחזור הביתה ועדיין לא קיבלה את המענה שלשמו הסכימה להגיע מראש.
היא מחליטה לקום ולהגיד לזאין שהיא צריכה כבר ללכת ושיגיד לה את מה שתכנן להגיד בדרך לבית שלה.
היא עשתה את דרכה אל עבר הקופה.
היא ראתה את זאין מדבר עם עוד שני בחורים. בעינייה הם נראים טיפוסים בדיוק כמוהו.
גם עליהם יש קעקועים שמעטרים את ידיהם וצווארם.
זאין נראה עצבני כל כך אבל לא נראה שזה בגלל שהכרטיס שלו לא עובר.
למעשה הם אפילו לא על יד הקופה.
ליאן מתחילה לחשוד ומחליטה לצותת לשיחה שלהם.
היא מתקרבת ונעמדת מאחורי ארון משקאות גדול שניצב כמה צעדים מהם.
"מאיפה הבאתם את הרעיון הטיפשי הזה?" זאין תופס את ראשו בשתי ידיו.
"אתה אמרת לה שאתה רוצה להסביר לה מה באמת קרה." לואי מסביר איך הגיע להשערה הזו.
"אני לא מאמין," זאין פולט אנחה כבדה ומיואשת. "אתם פשוט אידיוטים. אני לא מאמין."
"אדיוטים? אנחנו אידיוטים? אתה זה שהולך לקבור את עצמך חי כאן!" הארי מתגונן.
הלב של ליאן מתחיל להלום בחוזקה. היא מבינה שיש כאן משהו מסריח שהיא עדיין לא גילתה.
"אין לי מושג איך שניכם נשארתם בחיים." הוא אומר. "הכרחתי את החבר הזה שלה להגיד לי מילה במילה מה להגיד לה. אתם באמת לא רואים שחצי מהערב אני משחק אותה בחור רגיש ועדין? אתם באמת עיוורים?" זאין מטיח בהם את הדברים וליאן מרגישה גל של חום שעובר בתוכה.
הלחיים שלה החלו לבעור והיא הרגישה שאין לה תחושה ברגליים. נייל אמר לה. נייל אמר לה לא לסמוך עליו והוא צדק.
"אני עכשיו הולך לחזור אליה. אם אני רואה אתכם ברדיוס שלנו אני נשבע לכם שאני אהרוג אתכם." ליאן ברגע ששמעה את זה רצה חזרה למקומה.
חשבה לעצמה שעדיף שתתנהג כאילו היא לא יודעת דבר ממה שקרה וכך תוכל לחתוך מהר לבית שלה ולגמור את הסיפור הזה עם זאין.
היא התיישבה במהירות בשולחן וזאין הגיע ממש כמה שניות אחריה.
היא מסתירה את ידיה הרועדות מתחת לשולחן.
"הכל בסדר?" היא מזייפת חיוך.
"כן..עובד חדש, הסתבך קצת." הוא מושך בכתפיו.
"אז לעניינו," היא ניסתה לקדם עניינים.
זאין מדקלם בפני ליאן את הטקסט ששינן עם נייל. על זה שהוא מזדהה עם הרגשות שלה, יודע מה היא עוברת, יודע מה היא חושבת.
ליאן מהנהנת לדבריו, מחכה רק לרגע שיסיים לדבר ותוכל לברוח משם.
היא חושבת לעצמה שהוא לא יעשה לה דבר במקום כזה מלא באנשים.
הוא בתוכו בטוח שקנה את ליאן סופית ושהבעיה שלו נפתרה.
הוא לא יודע שהבעיה שלו רק התחילה.