Dark Blood #פרק 18 – רחמים.

~נקודת מבט ליאן (לי) ברנס~
ישבתי במטבח וחיכיתי לאמא שתסיים להתארגן כדי שתוכל להקפיץ אותנו לבית הספר. מרחתי לעצמי חמאה על הצנים כמו בכל בוקר.
אשטון ישב מולי והביט בי ארוכות. אני מכירה את המבט הזה שלו. זה המבט שלו כשהוא מנסה לבדוק מה אני מסתירה ממנו.
התאמצתי כל כך לא להישיר איתו מבט. בשנייה שהעיניים שלנו יפגשו הוא יעלה עליי. כמה דברים אני מסתירה ממנו. אין לו מושג.
"אז את מתכוונת לספר לאמא על הריתוק הקטן שקיבלת?" הוא סינן לעברי אחרי כמה דקות ארוכות של שקט. מנסה לדלות מידע באמצעות המשפט הזה.
"לא. אתה מתכוון?" בחנתי אותו. הוא לא מביט בי ומוזג לעצמו מים מהקנקן במבט שליו.
הדבר היחידי שיכול להוציא אותי מדעתי בקשר שלי עם אשטון זה שהוא חושב שאני עדיין ילדה קטנה. הוא מגונן עליי מדיי ולפעמים זה יכול להיות מעיק.
"אני לא יודע. כדאי לי?" הוא בחן את תגובתי חזרה. חתמתי את פניי ושפתיי. אחרי שתיקה ממושכת, כשהוא מבין שהשיטה הזו לא עובדת עליי הוא זרק, "אני רואה עם מי את מסתובבת ליאן. בהתחלה עם ריי הזה, ראיתי אותך גם עם ליאם-" קטעתי אותו.
"מה הבעיה בליאם?" אני יכולה להבין שהנראות החיצונית של ריי משדרת משהו מרתיע, אבל ליאם?
"מה הבעיה בליאם? את חושבת שאני לא יודע על ההתמוטטות עצבים הזו שהייתה לו? כל בית ספר מדבר על איך שהוא ניפץ את ארון הגביעים. את צריכה להבין שהבחור הזה לא בסדר ליאן. הוא מתאגרף במועדון לא חוקי." בכל משפט שאמר הוא הוריד את קולו כדי שההורים לא ישמעו. משהו בו עדיין לא רוצה להפליל אותי.
הוא מדבר כמו איזו רכלנית בהפסקת אוכל. זה יכול להרתיח אותי שהוא מדבר בלי שום בסיס. אין לו מושג למה הוא מתאגרף, למה הוא ניפץ את הארון.
הידיעה שאני לא יכולה להסביר לו את הדברים האלו קצת מתסכלת אותי.
"אשטון, מספיק. טוב? אני לא ילדה קטנה. אני יודעת עם מי ועם מה אני מסתובבת. אני אומרת לך שליאם הוא בחור טוב." הרגשתי צורך להגן לפחות על ליאם.
"ומה עם זאין הזה שמסתובב סביבך? גם הוא בחור טוב? בגלל זה נרתעת ממנו אז?" הוא שואל בהתגרות כי הוא יודע את התשובה. "אני יודע מה קורה בשכבות שלכם, מה השמועות. אז צריכה להתאפס ליאן. ממתי את מקבלת ריתוק? ממתי את מסתובבת עם בחורים כאלו?" הטון שלו קצת עצבני אבל העיניים שלו משדרות עצב.
"וממתי אתה מתנהג כמו אבא שלי? אתה יודע כמה אתה שונא שההורים עושים לך את זה. למה אתה עושה לי את זה?" נעלתי את המחנק בגרוני ולא נתתי לו לצאת. אני יודעת שהוא ישים לב שזו נקודה רגישה והוא גם יחדור דרכה. אשטון מכיר אותי, יודע איך אני פועלת, מה עובד עליי ומה לא, מה מזיז אותי מהכיסא ומה הופך אותי לאדישה. הוא יודע בדיוק איפה ללחוץ כדי להשיג את המידע הדרוש לו. "ולגבי זאין אתה יכול להיות רגוע. הוא לא יפנה אליי יותר." אני מנסה להאמין למה שאני אומרת. לשאר השאלות שלו אין לי תשובות.
עד לפני שבועיים הייתי ילדה מדויקת, חדורת מטרה. הדבר האחרון שעניין אותי זה להיכנס לסיבוכים שאני נמצאת בהם עכשיו. הגישה שלי הייתה להתרכז בלימודים ולסמן וי על כל יום שחולף. היום אני בקושי שם.
רבתי עם נייל, מסתבר שליאם הופך לערפד וכל זה בדרך מסוימת באשמתי, אין לי מושג איך עוזרים לו עם הסיטואציה הזאת. אני נמצאת על הכוונת של זאין וגם של בריג'ט. אני פולטת אנחה כבדה לזכר השאיפות הקטנות שהיו לי לפני שנכנסתי לכל הסרט הזה.
"אני לא אבא שלך. אני אח שלך. אני רואה שעובר עלייך משהו. אכפת לי ממך לי," הקול שלו מתרכך.
אני רוצה לצעוק לו שלא יסמוך עליי ושאין לו מושג באיזו ביצה אני שוחה, אבל כל מה שיוצא לי זה- אז תסמוך עליי שהכל בסדר.
הוא מסתכל בי במבט מיואש, כאילו קיווה שהמשפט האחרון ישבור אותי ויגרום לי לספר לו מה קורה לי. "אמא ואבא יגלו על הריתוק במוקדם או מאוחר. את יודעת את זה,"
"אז אל תהיה זה שיגלה לה."
***
~נקודת מבט לואי (וויליאם) טומלינסון~
"פעמיים ויסקי סוואר בבקשה." סימנתי לברמן והתיישבתי על הבר.
"אני מבין שהמצב ממש קשה אם אתה שותה ויסקי סוואר על הבוקר אה?" הברמן ניסה לצחוק איתי.
"והמצב שלך יהיה ממש קשה אם תמשיך לדבר אליי." עניתי באותו טון הדיבור המחויך של הברמן וחייכתי חיוך ציני שהתחלף מהר מאוד במבט מאיים.
החיוך שלו נעלם מפניו והוא הגיש לי את המשקה.
לקחתי אותו, לגמתי והנחתי אותו על המצח שלי.
"לפי מה שאני שומע עד עכשיו, התוכנית שלך הולכת להתרסק ולהיות כישלון אחד גדול." אמרתי להארי שהתיישב לידי.
"היא לא כישלון. היא גאונית ולא תמיד זה יראה שאנחנו צועדים בדרך, אבל צריך זמן וסבלנות- דברים שאתה לא מצטיין בהם." גלגלתי את עיניי "אנחנו כבר ממש מתקדמים."
"בתוכנית שלך אתה אמרת שאתה רוצה שנגרום להם להתקרב ונגרום לזאין להתאהב בה. איך אנחנו מתקדמים בדיוק? תרשה לי להזכיר לך שלא רק שהיא שונאת אותו- הודות לך הוא כמעט הרג אותה והיא יודעת מה הוא. מושלם בשביל התוכנית שלך לא?"
"למה אתה אף פעם לא מצליח לראות את התמונה המלאה? נכון, הוא כמעט הרג אותה, אבל הכמעט הזה הוא קריטי. זו נקודת חמלה שהתפתחה אצלו כלפיה. היא לוחצת בפחד שלה, בלי שהיא שמה לב על כל הכפתורים הנכונים ברגש שלו. אנחנו אפילו לא צריכים שזה יהיה הדדי ביניהם. כל מה שצריך זה שהוא יקשר אליה ואז בשבריר של שניה אנחנו הורסים הכל."
"מה הצעד הבא שלנו? מה אמור לקרות מכאן?" שאלתי.
"מכאן אנחנו הולכים להיות הרעים בסיפור שלו. כשאנחנו נתנגד לזה ונתפרע הוא ירצה להוכיח לה את האנושיות שלו בכל דרך והוא כבר יוביל את עצמו לשם מבלי שנתאמץ."
הבטתי אל מאחורי הארי. שתי דמויות מוכרות ושנואות עליי במיוחד מתקרבות.
שני בחורים רחבי כתפיים, לבושים במעיל עור כשקסדות אופנוע נמצאות בידם.
אלו אלפי וג'ספר.
לא משנה כמה שנאה התמלאה לי כלפיהם וכמה שנים עברו מאז הכיבוי שלי, אני תמיד נלחץ כששניהם בסביבה.
אני צעיר מהם בהמון שנים והמחשבה שהם אחראיים לסבל שעברתי בזמן הכיבוי מעבירה בי צמרמורת, אבל לעולם לא אראה להם את זה.
הם באו כדי לבדוק את ההתקדמות שלנו בעניין זאין. הם קבעו איתנו במקום ציבורי יחסית כדי שהשיחה לא תדרדר והארי כמעט יהרוג אותם ברגע של זעם.
"כן, אנחנו מחכים לשמוע על התקדמות בנושא." ג'ספר אמר ונשען על הבר כשהוא מניח את הקסדה בצד ומסמן לברמן להתקרב.
"או שיש צורך בהתערבות שלנו?" אלפי אמר, דואג להשאיר רושם מאיים עם המשפט האחרון.
"אין שום צורך בהתערבות שלכם. אנחנו במצב מצוין." לא נתתי לו להמשיך בתחושה שהוא מאיים עלינו.
"קצת מעליב שאתם לא סומכים עלינו," הארי קם מהכיסא שלו והביט מבט ארוך בג'ספר ואלפי. "ואני לא מגיב לדברים טוב כשאני נעלב." הוא משחק באותו משחק שהם משחקים.
הוא התקרב אל ג'ספר, דחק אותו עם הגב אל הבר והחדיר את ידו אל תוך בית החזה שלו והחזיק בליבו.
ג'ספר עמד מבוהל והחל להחוויר. טיפות זיעה קטנות החלו להתאסף על מצחו ופניו התעוותו בכאב.
"עכשיו תחזרו בחזרה לכפר העלוב שלכם ואני מקווה בשבילכם שאני לא אראה אתכם עד שנחזור עם זאין." הוא לחש לאוזנו ושל ג'ספר.
אלפי היה נראה טעון ומחכה רק לעשות משהו, אך לא עשה זאת. הוא ידע שלהארי יש יד נוספת. "הייתי ברור?" הוא שאל ומחץ את ליבו של ג'ספר ביותר עוצמה.
"כן." ג'ספר גייס את כל כוחותיו על מנת לענות.
הארי הוציא את ידו מבית החזה שלו וניגב עם מפית את הדם שהיה על כף ידו.
ג'ספר צנח על כיסא הבר ואלפי מיהר להגיע ולתמוך בגופו.
"אם תטילו בנו ספק עוד פעם אחת, אני לא אצא בידיים ריקות." הוא מעביר את מבטו בשניהם, מוודא שהוא ברור. ג'ספר עוד מתנשף בחוזקה ומגייס כוחות על מנת להנהן. אחרי כמה רגעים הם הסתלקו שניהם במהירות.
"היית חייב לעשות את כל ההצגה הזו?" גלגלתי את עיניי ולגמתי עוד שלוק גדול מהשתייה. הארי כל כך אוהב את הדרמות והסצנות האלו. הוא פשוט חי מלהטיל אימה על אחרים. אני כמוהו, אבל קצת פחות.
"רק בדקתי אם אני זוכר איך שולפים לב מהמקום." הוא חייך חיוך ממזרי.
–
~נקודת מבט ליאן (לי) ברנס~
"אני חייבת לשירותים. ניפגש בשער?" אמרתי לניקול והרמתי את המעיל שלי מהכיסא.
"צריכה שאקפיץ אותך הביתה? אחותי באה לאסוף אותי," היא שאלה.
הנהנתי בחיוב. היא חייכה חזרה והלכה לכיתה להביא את התיק שלה.
היום שעבר, עבר דיי מהר. השיעורים לא היו מייגעים יותר מדיי והצלחתי להסיט את המחשבות שלי קצת וליהנות עם ניקול.
כמו שצפיתי שיקרה, הייתי במעקב שמתיימר להיות חשאי של אשטון אחרי כל צעד שלי בבית הספר. לפעמים נדמה לי שהוא ממש מתאמץ כדי להיות מעיק.
רוב היום הייתי עם ניקול, ככה שלא נראה לי שהעלתי את החשד שלו יתר על המידה.
פתחתי את דלת השירותים ונכנסתי לתא.
עברה לי מחשבה בראש שלא ראיתי את ליאם כל היום. הנחתי לחשוב שהוא וודאי החליט להישאר בבית אחרי מה שקרה אתמול.
אני צריכה להתחיל לחשוב איך אני מגלה לליאם שהוא ערפד מבלי שהוא יחשוב שאיבדתי את השפיות.
המחשבה שמגיעה מיד אחריה זה שהאדם היחידי שיכול לעזור לי כרגע בעניין הזה זה נייל. אני נאלצת להוריד מהאגו שלי ולדבר איתו לטובתו של ליאם.
אני לא חשבתי לעצמי שאי פעם אגיע לסיטואציה כזו. אני ונייל עברנו כל כך הרבה וגם אם הייתה איזו בעיה בדרך תמיד ידענו לפתור אותה איך שהוא.
תחושת התסכול הענקית שעוברת בתוכי כשאני עוברת מולו ואנחנו לא מדברים הורגת אותי בפנים.
הוא מנסה לדבר איתי, כבר כמה פעמים, מנסה לחלץ ממני כמה מילים, אבל אני פשוט לא יכולה. לפחות לא כרגע. זה קצת גדול עליי.
הורדתי את המים ויצאתי מהתא.
בעודי סוגרת את דלת התא, ראיתי דמות עומדת בכניסה לשירותים. קפצתי בבהלה.
זה היה בחור. הוא היה לבוש מעיל עור, מכנס שחור יחסית צמוד ועל ראשו תלתלים מבולגנים.
הוא הרים את מבטו אליי והביט בי במבט חודר. הרגשתי שהוא מפשיט אותי במבטו. הוא סקר את גופי מכף רגלי ועד קצה ראשי באטיות, מתענג על כל חלק מגוף.
"אני חושבת שהתבלבלת," פלטתי בשקט. "כאן זה של הבנות."
הוא מעקל את שפתיו לחיוך "אני אף פעם לא מתבלבל."
הגוף שלי ברגע הזה שולח לי אותות אזהרה. הרגשתי כאילו משתלטת על המקום רוח רעה. המבטים שלו נותנים לי תחושה לא נעימה וחשופה.
אני מדברת עם עצמי בראש ומבינה שאני צריכה לצאת משם מהר ובצורה שלא מעוררת חשד. כבר נוכחתי לדעת שכשאני משדרת חוזק- בנים נרתעים.
שטפתי את ידיי במים וסבון ואחר כך ניגבתי את ידיי בחצאית וככה בודקת אם הנייד שלי נמצא עליי.
ופתאום אני נזכרת שהוא בתיק שלי שבכיתה.
מבלי להביט בו פניתי אל היציאה בהליכה מהירה, אך הוא שלח רגל ארוכה שלו ובצעד אחד הוא חסם את דרכי.
"ככה את הולכת? מבלי להציג את עצמך?" הוא אמר בחיוך מעושה. "לא לימדו אותך נימוסים בבית, גברת ברנס?" הוא העביר יד מגעילה בשיערי.
ברגע הזה, הגוף שלי משתתק לחלוטין וכל האיברים הפנימיים שלי התחילו לרעוד.
"אני צריכה ללכת. מחכים לי." אני משתדלת לייצב את הקול הרועד שלי.
"את מתכוונת לניקול?" הוא הוציא מכיס המכנס שלו נייד שאני מזהה שהוא שלי.
הוא פתח אותו והקליד משהו. "אל תדאגי, היא יודעת שאת נשארת כאן לעשות עבודה."
ברגע הזה הבנתי שהעניינים מסתבכים. אם אני לא אצא להגנה, אני אפגע בדרך כלשהי.
הבטתי בו בשקט, נותנת לו לקנות את עניין הפחד שלי, שלא כזה מורכב לזייף. הוא הביט בי בחיוך.
ברגע שלא שם לב, דחפתי את הברך שלי אל תוך איבר מינו.
הוא נפל על הרצפה וגופו התקפל לצורת כדור.
ניצלתי את ההזדמנות, דילגתי מעל גופו ורצתי.
רצתי במהירות רבה ככל שיכולתי. עברתי את המסדרון הריק, את הכיתות.
פתאום בית הספר נראה כל כך גדול וארוך.
באחת הפניות תוך כדי שאני רצה, הוא נעמד מולי באורך פלא.
התנגשתי בגופו ועפתי אחורה על הרצפה.
תוך כדי שאני זוחלת אחורה והוא מתקדם בצעדים קטנים אליי.
"לא ציפיתי שככה תכירי לי אותך." הוא אמר. החיוך שלו מפחיד עוד יותר מקולו. הוא נראה כמו חדש, כאילו לא קרה לו כלום לפני שניות.
"מי אתה? מה אתה רוצה ממני?" הקול שלי נשבר ברעידות.
"לא הצגתי את עצמי. ממש חוסר נימוס." הוא אמר והתכופף אליי כשאני נדחקת כבר אל הקיר. "אני הארי."
ברגע שאני שומעת את השם הלב שלי כבר נופל ממקומו.
זה הארי. אותו הארי מהמקרה של ליאם, זה שהכה אותו עד איבוד הכרה.
אותו הארי שהפך את ליאם לערפד. הוא ערפד.
הוא מחייך עוד יותר כשהוא רואה את הבעת הפנים שלי משתנה באימה.
"מה אתה רוצה ממני?"
"אני? אני רק רוצה להכיר אותך לאב," הוא אמר. "לפי המבט המבועת בעיניים שלך אני מבין שאותי את כבר מכירה.
גוש הרוק שלי עומד בגרון ומסרב להיבלע. "אח שלי מחכה לי. הוא ידאג לי."
"אז כנראה שנצטרך להרוג אותו." הוא חייך חיוך אחוז טירוף של שיניים לבנות עם שני ניבים מחודדים. נשמע מאושר מהברירה שנותרה.
"בבקשה, תן לי להגיד לו ללכת. אל תעשה לו כלום. בבקשה." אני מתחננת לטיפת רחמים מהיצור האכזר.
"ככה אני אוהב אתכן, מתחננות." הוא אמר ושוב העביר את ידו על פניי.
נגעלתי כל כך מהמגע, אבל לא יכולתי לעצבן אותו. הוא קם על רגליו ואני אחריו. "תגידי לו שאת נשארת ללמוד פה עם חברה. מילה אחת לא במקום ואת יודעת מה יקרה." חייגתי אל אשטון. ניסיתי להפסיק את הדמעות ולייצב את קולי. הוא הביט בי במבט אחרון מזהיר.
לא עלתה בי אפילו טיפת מחשבה להפר את מה שאמר. אני ראיתי איך ליאם הגיע אליי אחרי מפגש איתו וגם ראיתי מה קורה לו עכשיו. אין מצב שאני נותנת לזה לקרות גם לאשטון.
"ליאן איפה את? אני מחכה לך שעות בחוץ!" הוא לא נתן לי להוציא מילה מהפה.
"כן אני יודעת, שכחתי להגיד לך. אני נשארת כאן ללמוד עם ניקול." שיקרתי.
"ניקול או עם ליאם הזה שלך?" הוא יודע בדיוק מתי אני משקרת.
"כן, באמת עם ניקול. יש לנו מבחן גדול מחר. תלך הביתה, אני אגיע מאוחר יותר." אמרתי וניתקתי.
"רואה? אפשר לפתור דברים גם בלי אלימות." הוא אמר. "עכשיו בואי אחריי." הוא אמר והניח את ידו על כתפי ומשך אותי החוצה.
אני, רועדת תחת ידו הגדול שעוטפת את כתפי וגוררת אותי בחוסר רצון אחריו.
הוא, מביט סביבו ומחייך. הבנתי שכל מה שקורה כאן, כל ההתעללות הזו שלו בי- זה משחק עבורו. הוא הרי נהנה.
"לאן אתה לוקח אותי?"
"אמרתי לך, אני רק רוצה שנדבר." הוא אמר והרים את טון הדיבור שלו. "אלא אם כן את רוצה משהו אחר," הוא אמר והוריד את ידו מכתפי אל עבר מותניי והצמיד את גופי אל גופו, כשרק ידיי מפרידות ביני לבינו.
"תעזוב אותי!" צעקתי וניסיתי להשתחרר מאחיזתו בעזרת ידיי הנעולות.
"את יודעת? אני יכול להבין מה זאין מוצא בך," הוא אמר כשהוא נאבק בי ותופס את ידיי. "אבל באופי? את נוראית." הוא אחז כל כך חזק בידיי שהרגשתי שהוא עומד לשבור את עצמותיי.
אני מנסה לחשוב מה זאין מנסה לעשות איתי עכשיו כשהוא שולח אותו לעשות לי את הדברים האלו?
אני עוד לא מסיימת לחשוב את המחשבה ואני שומעת קול מאחוריי. "מה לעזאזל אתה עושה?!" זה היה זאין.
אני מביטה בזאין מבולבלת, לא יודעת אם לשמוח שהוא הגיע או לפחד עוד יותר כי כרגע אני בנקודת הנחה שהכל זה מזימה שלו, אבל התגובה שלו מפתיעה אותי.
"אני וליאן בדיוק באמצע היכרות." הוא חייך חיוך מעושה ועזב יד אחת שלי.
ניסיתי בכל כוחי לשחרר את ידי השנייה מאחיזתו אך ללא כל הצלחה.
"חשבתי שהייתי ברור," זאין חשף את ניביו והתקרב אליו במהירות. היא ניתק את ידי ממנו בחוזקה, מעביר אותי אל מאחוריו ומגונן עליי. "אמרתי לך שתעזוב אותה." קולו כל כך רותח. הוא תפס את הארי בחולצתו והעיף אותו אל עבר הקיר. גופו התנגש בעוצמה על הקיר ויצר נזק לקיר שמאחוריו.
מתוך הדברים אני מבינה שעליתי בשיחה שלהם וזה מטריד אותי במחשבה.
למה לזאין להגן עליי? מה הארי רוצה ממני בכלל?
הארי הרים את עצמו מהרצפה, מנקה את הלכלוך ממכנסיו ומגחך על הניסיון 'הכושל' של זאין להרחיק אותו ממני.
הארי התקדם אליו שוב במהירות, ביד אחת חנק את צווארו וביד השנייה הניף את אגרופו על מנת להרביץ לזאין, אך נעצר כששמענו צרחה מפלחת את האוויר. צרחה של מישהי.
מרחוק ראיתי בחור ובחורה נאבקים.
הבחור היה ליאם.