Dark Blood #פרק 8 – לשחק את המשחק.

~נקודת מבט ליאן (לי) ברנס~
אני ונייל נשארנו בבית הספר לאחר שעות הלימודים.
נייל אתגר אותי לעזור לו תוך יומיים להיות מוכן מספיק בשביל לקבל את תפקיד קפטן פון טראפ. אם זה המצב עלינו לעבוד במהירות.
עוד מילדות, בכל דבר שעשיתי אמא שלי חינכה אותי ליסודיות. מהקטן והשולי ביותר עד הגדול והמהותי היא דאגה שאעשה אותו בצורה הטובה ביותר שרק אפשר.
אני מאמינה שלכן נייל ביקש ממני לעזור לו. הוא יודע שאני הולכת להעיר לו על כל פרט קטן שלא יסתדר במשחק שלו.
"ליאן אל תשכחי, כל ביקורת הכי קטנה שיש לך אני רוצה שתגידי לי." הוא התיישב למולי על השולחן כשהוא אוחז בידו את הטקסט ומגיש לי עותק.
בשעות הקרובות אני עומדת להיות הסיוט שלו.
הוא כל כך שונה ממני בעניין הזה. הוא תמיד מוצא דרך להתחמק מלעשות דברים בשלמותם, תמיד הוא מוצא תירוצים ומתרשל בעבודה שלו.
הוא יודע שבמקרה הזה התכונות האלו לא יהיו לטובתו.
כרגיל בכל סיטואציה כזו אני תוהה לעצמי איך אני והוא מצאנו את עצמנו מחוברים כל כך כשאנחנו קטבים קיצוניים.
"דבר ראשון, לא משחקים בישיבה על השולחן. תרד ותשתחרר." משכתי אותו מהשולחן והוא נעמד למולי מתוח כחייל מול המפקד שלו. "נתחיל מהמערכה השלישית. בסדר?" שאלתי והוא הצדיע לי.
"יש דברים שאסור לעשות בבית הזה. כאן מצייתים לכללים."
הוא הקריא את הטקסט שלו.
"אני מרי, האומנת החדשה." הדמות שלי היא עליזה וחייכנית על גבול התמימה. כך גם הייתי.
"מה את לוטשת עיניים?"
"אינך נראה כמו קפטן."
"חוששני שאת אינך נראית כמו אומנת. הסתובבי."
"יהיה עליך להחליף את שמלתך לפני שהילד-" הוא אמר אך קטעתי אותו.
"קצת יותר קרירות. הדמות שלך צריכה להיות סגורה, מנוכרת. אתה משחק כאילו אתה מדבר איתי ולא עם מרי." אמרתי. "גוף זקוף. אתה אמור להתנשא מעליי. לשנוא אותי עוד לפני שנכנסתי." דחפתי את גבו כדי לישר אותו והרמתי את סנטרו.
"סליחה שכל כך קשה לי לשנוא אותך," הוא צחק.
"אם תמשיך ככה לא יהיה לך קשה." צחקקתי גם אני "תתנהג אליי כמו שהתנהגת כשפלטתי בטעות ליד אמא שלך שגנבת מהארון את המשקאות היקרים של אבא שלך בשביל מסיבה עם חברים שלך." הפרצוף הרגיל שלו התחלף בפרצוף מרוגז מזויף.
עברו שנים מאז אבל אנחנו עדיין נוהגים להזכיר את זה כשהמשפחות נפגשות.
"בוא נעבור למערכה השביעית." הצעתי.
"טוב, מישהו חייב להגיד לך את זה. אתה לא נמצא מספיק בבית, אתה-"
"איני רוצה לשמוע."
"אני יודעת, אבל אתה חייב! למשל ליזל, היא כבר ילדה גדולה, יום אחד היא תתבגר ותגלה שאתה לא מכיר אותה בכלל! אתה צריך לתת לה חופש בחירה! תן לה להגיע לדברים בעצמה. ופרידריך הוא ילד אבל הוא רוצה להיות גבר כמוך, ולצאת לעולם, ואין מי שידריך אותו."
"שלא תעזי לספר לי על בני." הרגשתי שהוא מצליח להיכנס לאט לאט לדמות. תנועות הגוף והבעות הפנים שלו מראות שהצליח.
"לואיזה יכולה לספר לך עליו, אם תיתן לה. היא שמה לב להכל, היא מודעת לכל מה שקרה מסביבה, היא מבינה ואף אוהבת לדבר! וקורט הצעיר, צריך יחס והרבה תשומת לב אף על פי שהוא מעמיד פנים שהוא לא זקוק לכך."
"די!"
"תנסה לתמרן את הצעקה למקום יותר פגוע מכועס. קצת יותר רגש.
הקפטן מצולק. הוא פגוע מהאהבה, הוא איבד את אהובתו. הוא נותר פגוע מהאהבה. נשארו לו רק הילדים. אכפת לו מהם- הוא לא יודע איך להראות להם את זה והיא דורשת ממנו לאהוב. זה קשה לו. תדבר משם." הוא הנהן והמשכתי. "ואיני יודעת, בריגיטה, כל כך שברירית לפעמים.."
"די! אמרתי מספיק!" הוא מתחיל להשתפר.
"והקטנים, רק רוצים שיאהבו אותם, בבקשה קפטן, אהוב אותם, את כולם." נגעתי בזרועו והבטתי בו מלמטה, סוקרת את עיניו התכולות באיטיות.
הרגשתי את גופו קופא, מבטו נעוץ בעיניי בחוזקה. אני מרגישה תחושה מוזרה מנייל. הוא לא ממשיך את שורותיו וממשיך להביט בי.
האווירה ששוררת בחדר הופכת להיות מוזרה ולא ברורה.
ברגע אחד הוא מתנער מאחיזתי. "אני הולך לשתות. בואי נעשה הפסקה." הוא הניח את הטקסט על השולחן ויצא במהירות מהכיתה.
אני בינתיים, מתיישבת על השולחן שנייל ישב עליו קודם, מחפשת בתוך הטקסט סצנות משמעותיות שכדאי שנייל יעבור עליהן.
המחזה הזה הוא בין המחזאות האהובים עליי ביותר. בתור ילדה גדלתי עליו, קראתי אותו וראיתי אותו עשרות פעמים.
לעולם לא יימאס לי ממנו.
לפתע הדף נלקח מידיי במהירות. הרמתי את מבטי וראיתי את זאין.
האוויר שעשה את דרכו אל ריאותיי לא צלח במשימתו ונחנקתי מנוכחותו על ידי.
הגוף שלי מנסה להתרחק ממנו אך ללא כל אפשרות בריחה.
הוא מביט בטקסט, קורא כמה שורות, מדפדף ובזמן הזה הלב שלי מזנק.
הוא מביט בי במבט ציני, כאילו הוא מרגיש את הפחד שלי. שפתו התחתונה- העבה והרפויה מתעקל לאט לאט לחיוך ציני שמשתלב עם המבט בעיניים.
"תירגעי, אני לא אעשה לך כלום." הוא אומר בשקט ומניח את הטקסט על ידי כשהיד שלו נשארת קרוב לגופי וגורמת לי להרגיש עוד יותר חוסר נוחות. "מחזה מדהים. לא חושבת ככה?" הנוכחות שלו מלחיצה אותי בכל רמה אפשרית.
"מה אתה רוצה ממני?" אני מנסה לגייס את הקול הכי יציב שאני יכולה לייצר למרות הסיטואציה.
זו תהיה טעות נוראית מצדי לתת לו הרגשה שאני מפחדת ממנו.
"ליאן, אני יודע מה דעתך עליי. אני יודע מה את מרגישה." אני מביטה בו במבט מבולבל. למה אנחנו מדברים על רגשות כרגע? "תני לי להסביר את עצמי. תני לי להראות לך שאני לא מה שאת חושבת."
"אתה לא יודע מה אני חושבת עלייך ואין לך טיפת מושג לגבי מה שאני מרגישה." שילבתי את ידיי, משתדלת לכנס בתוכי את כל הכעס ושהוא לא יתפרץ החוצה באמצעות נשיכת השפה התחתונה שלי.
"אני רוצה שנשב איפה שהוא, אני ואת ונדבר." עולה בי גיחוך ציני קטן. הוא לא שם לב אליו, או שבחר להתעלם ממנו.
"מה אתה חושב שיקרה אחר כך? אתה תדבר איתי ומה? אני אשכח שרצחת את ריי?" אני בהלם שהוא בכלל ביקש את זה. אני משתדלת לא להרגיז אותו יותר מדיי ולדחוק אותו לקצה. הבחור הזה לא יציב והוא מהווה סכנה רצינית.
אני מתפללת בכל ליבי שנייל יחזור ויעזור לי.
"אני לא רצחתי אותו." הקול שלו עמוק ושקט כל כך, מכנס בתוכו כעס וצער עצור. נדמה שהוא מחזיק את עצמו מלהתפרץ. הקול הזה היה מפחיד יותר מכל צעקה רמה שהוא יכל להוציא.
"מה אתה עושה פה?" התפילות שלי נענו ונייל נכנס במהירות לכיתה.
כל שפת הגוף של נייל משדרת שהוא מוכן להסתער כל עוד יהיה צורך. הרגשתי שאני יכולה לנשום לרווחה כרגע.
זאין סוקר אותו ואז אותי במעין זלזול. "בדיוק הולך." הוא אמר ויצא בסערה מהכיתה כשהוא חובט במשקוף הדלת.
נייל ליווה אותו במבטו, רצה לוודא שהוא מתרחק מכאן לגמרי.
"מה הוא רצה ממך?" הוא שאל במבטו הוא נגע בכתפי, סוקר את כולי, בודק שכל איבר במקומו ושהוא לא פגע בי.
"אמר משהו על זה שהוא רוצה להסביר את עצמו, את מה שקרה." גלגלתי את עיניי. "לא מגיע לו שאבזבז שנייה מהזמן שלי בשבילו. בוא נמשיך."

~נקודת מבט כללית~
התיק היה מונח על הרצפה על יד האח החמים.
אלפי וג'ספר החלו להעמיס את התיק במהירות ביתדות מעץ שגילפו בעצמם, שרשראות מברזל ומזרקי ורבנה.
הם כבר רגילים במשך שנים לעשות את זה כשאחד הערפדים עובר על כללי המוסר המוסכמים על כולם.
הכינוי שלהם- 'המכבים' לא ניתן להם סתם. לפעמים זה נאמר לשמצה ולפעמים באהדה. זה שהם בין הערפדים הוותיקים גורם להם להיות קנאים כל כך לכללי המוסר שהמציאו והם אלו שדואגים לכבות ערפד טועה.
הם טוענים שהכללים האלו ימנעו מהזן שלהם הכחדה.
הכיבוי זה תהליך שבו הם הורגים את הגוף באמצעות דקירה מעץ שמוכתם בדם של ערפד אחר.
הגוף אומנם נמצא במצב קפוא ודומם אבל הנשמה ערה וצורכת את כל הדברים החומריים שהיא צריכה.
ערפדים שנמצאים במצב כבוי סובלים יותר מאדם שנשרף למוות.
הם מרגישים את הרעב, הצמא, הכעס, השנאה במשך שנים ארוכות ללא כל מענה. זה עינוי הכי גרוע שערפד יכול לחוות. עדיף לערפד שחווה את זה למות לפני שהוא מגיע למצב כזה.
זמן השהייה במצב כבוי נתון לבחירתו של הדוקר ורובם נשארים כבויים במשך מאות שנים.
"זה הולך להיות קשה הפעם." אלפי חצי ממלמל לעצמו חצי מקווה שג'ספר ישמע ואולי ייסוג לאחור מהחלטתו.
"אמרת את זה כבר כל כך הרבה פעמים." ג'ספר גלגל את עיניו ופלט אנחת יאוש.
"אני לא יודע, אולי כדאי שנשקול את זה שוב." אלפי החל לגמגם. "הוא מיוחד. אנחנו לא יודעים מה ההשפעה של הכיבוי תהיה עליו. אם זה לא יעבוד? הוא יהרוג אותנו חיים." אלפי מנסה למצוא את כל התירוצים כדי לא לבצע את מה שהם עומדים לעשות. החששות גוברים בפניו.
"מה גורם לך לחשוב שהוא יכול על שנינו? אנחנו כבר שנים עושים את זה." ג'ספר דחף את אלפי לכיוון התיק והצביע עליו כדי שיסגור אותו. "אנחנו לא יכולים לתת לו לחיות את החיים שלו כרגיל אחרי מה שעשה." החיסרון הענקי בערפדים זה שהם יכולים להקדיש את כל חייהם לנקמה ויש להם הרבה חיים.
"נכון. אתה צודק." אלפי התאפס על עצמו והרים את התיק השחור על כתפו.
"לאן אתם?" הארי עזב את הבחורה ששאב דם מצווארה על הספה, נותן לה ליפול ללא יכולת לאזן את גופה והתקדם לעברם כשהוא סוקר אותם בחשדנות.
"זה לא עניינך." ג'ספר אמר וניפח את חזהו. לא מסובך להרגיש את קרבות האגו שמתחוללים בין ג'ספר להארי.
"עכשיו זה ממש הפך להיות ענייני." הארי תפס בחוזקה בכתפו של אלפי. הוא ידע שאלפי הוא החוליה החלשה בעניין.
"כדאי שלא תתערבו." ג'ספר העיף את ידו של הארי מעל אלפי והתקדם ודחף אותו אל עבר דלת הכניסה.
לואי שישב עד עכשיו והביט בסיטואציה החליט להתערב. הוא קם, דילג מעל גופת בחורה ששתו ממנה את הדם קודם והתקרב אליהם. "יש כאן איזו בעיה?" הוא מרים גבה חשדנית. לואי מתעב את השניים האלו עם כל איבר שלו.
"אנחנו הולכים לסדר כמה עניינים."
"אנחנו עומדים להמשיך עם המשחק הניחושים הזה עוד הרבה?" הארי התחיל לאבד את סבלנותו ולהתרגז. הוא תפס בצווארו של אלפי בחוזקה.
אלפי וג'ספר יודעים שאין להם שום סיכוי מול הארי. הוא גדול יותר, חזק יותר ומיומן יותר מהם בפער של מאות שנים.
"אנחנו הולכים לטפל בזאין." אלפי אמר ועיניו של לואי נפערו לרווחה.
לואי יודע בדיוק מה זה אומר שהם הולכים לטפל בזאין.
"לטפל בזאין? מה הוא עשה?" הארי שואל מופתע.
מההיכרות הישנה של הארי עם זאין, הוא תומך נלהב של כללי המוסר המגוחכים של אלפי וג'ספר והוא אפילו מעודד לכבות ערפדים שמאבדים את הדרך.
"מה הוא עשה? הוא איבד כל טיפת הגיון שהייתה בו. צריך לעצור אותו עכשיו לפני שהוא ישמיד את כולנו." אלפי אמר בכעס.
"אני עדיין לא קלטתי מה הוא עשה." לואי אמר.
"לפני שבוע ראינו קובר את ריי בכניסה ליער. הוא הרג את ריי. כל הרצון הטיפשי שלו הזה להיות אנושי, להתנתק ממה שהוא, גורם לו לשם את כולנו בסכנה."
"את ריי? זה לא הגיוני." לואי אמר מבולבל וגירד בעורפו. "למה שהוא יהרוג את האידיוט היחידי שהיה באותו ראש איתו?"
"זו בדיוק הסיבה למה צריך לעצור אותו. הוא סכנה לכולנו." אלפי אמר.
"אתם חושבים שלכבות אותו זה הפתרון?" הארי גיחך. "הוא עקשן. ברגע שהוא יצא מזה הוא יהרוג את שניכם ויחזור לאותה הנקודה."
אלפי וג'ספר לא הגיבו למה שאמר. הם הסתירו פרט מתוך כל הסיפור הזה. לואי הצליח לחבר דבר מתוך דבר. הוא קלט מה הם מתכננים.
"אתם לא מתכוונים להוציא אותו. אתם מתכוונים להשאיר אותו כבוי לתמיד." פניו של לואי החלו להתכווץ בכעס. הוא חטף במהירות את התיק מלא היתדות מידו של אלפי.
"כדאי שתרחיק את עצמך מהסיפור הזה לואי, אלא אם כן לא הספיק לך ואתה רוצה לבלות עוד כמה שנים כשאתה כבוי." ג'ספר אמר וחטף חזרה את התיק מידו של לואי.
הארי תפס בחוזקה את ג'ספר מגרונו כשהוא חונק אותו ובמהירות קירב אותו אל האח הבוער כשראשו מאיים להידחף אל תוך האש הבוערת אם הארי יחליט כך.
"אתה לא זה שמאיים כאן." הפנים של ג'ספר החלו להרגיש צריבות חזקות מהאש שכמעט נגעה בו. "אנחנו נטפל בו." הארי קבע, מביט בלואי לאישור והוא הנהן.
"מה תעשו? נדמה לכם שתוכלו להשפיע עליו?" ג'ספר צועק בקול חנוק. כוויות קטנות מתחילות להופיע על עור פניו האדום.
"הבחור הזה גמור! הוא מקרה אבוד!" אלפי מנסה לשנות את דעתם.
הארי שחרר את ג'ספר והעיף אותו כנגד השולחן.
השולחן נשבר בעוצמת החבטה. ג'ספר נשאר על הרצפה כשהוא מחזיק בכאב את פניו הצורבות.
הארי סימן ללואי שיזרוק את התיק אליו. הוא תופס את התיק ומשליך אותו אל האש.
"אנחנו מכירים כל חוזקה וכל חולשה שלו. אנחנו בנינו את מי שהוא ואנחנו גם אלו שיודעים לשחק את המשחק שלו."