Dark Blood #פרק 15 – סרט אימה.

~נקודת מבט זאין (ג'וואד) מאליק~
"זאין!" שמעתי את קולה של ליאן קורא לי. אני יכול לשמוע בקולה שהיא לא מקדמת את פניה לשלום כלפיי.
בשבוע האחרון ליאן לא טרחה ליצור איתי יותר מדיי חיכוכים שמאיימים על הקיום שלי אז הנחתי לזה קצת. כרגע הבעיה היותר גדולה שלי היא בריג'ט ואותה אני צריך להשתיק.
אני הייתי בדרך לחדר המחשבים על מנת לעשן. המקום השקט היחידי בכל בית הספר וגם היחידי שהמורים לא דוחפים את האף שלהם אליו ואפשר לעשן שם מבלי להיתפס.
האמת שלא היה לי יותר מדיי סבלנות לדרמה שלה אז חשבתי לעצמי שאולי אם אני אמשיך ללכת ואעשה את עצמי כאילו לא שמעתי היא תתייאש ותניח לי. "זאין!" היא קראה שוב בשמי והפעם היא הייתה קרובה יותר.
היא תפסה את זרועי וניסתה לסובב אותי אליה. הרגשתי שהיא מתאמצת כל כך אבל כל מה שהצליחה לעשות זה להזיז את הכתף שלי מעט לכיוונה.
פלטתי צחוק חנוק למראה הניסיון הכושל שלה להיות אגרסיבית איתי.
הדמות שניצבת מולי נראית רותחת מכעס.
חלק חזק בתוכי פשוט לא יכול לוותר על ההזדמנות להתגרות בה. זה נדרש בצורה בלתי נמנעת.
"חשבתי שאת לא רוצה שום קשר אליי." אני מרים את הגבה שלי כשאני מסתכל עליה מלמעלה "כמו כולן, בסוף גם את רודפת אחריי." אני מגחך. גדול עליי לא לזרוק את האמירה הזאת. משהו בי נהנה מלהתגרות בה.
היא מביטה בי במבט נגעל ומזלזל. "אני מבינה שאתה חולה נפש. אין בך טיפת שפיות." היא חושקת שיניים, מתעלמת מהערה שלי ונעמדת מולי, עוצרת אותי מלהתקדם. "מה עלה בדעתך שהחלטת להרביץ ככה לליאם?!" היא התחילה להרים את הקול שלה. לרגע נרתעתי מהמחשבה שהיא מסוגלת לעשות את זה. הלחיים שלה נעשו אדומות ויכולתי לראות את האצבעות שלה מתאספות לאגרופים חזקים.
"אין לי מושג על מה את מדברת." הבנתי שחל כאן בלבול קטן והמשכתי בדרכי אל חדר מחשבים.
אני יודע שזה נדמה לך ככה, אבל אני לא זה שאחראי על כל הצרות שלך בחיים.
"תפסיק להיתמם! אתה יודע בדיוק על מה אני מדברת!" היא הולכת לצדי בקצב מהיר, מנסה לדבוק בצעדיי שגדולים לה.
"האמת שלא. אין לי שמץ של מושג מי זה ליאם." אני מבין ויודע שהאדישות שלי מרתיחה אותה וזה לא מפריע לי מלהמשיך להשתמש בה.
"אין לך מושג מי זה ליאם. נדמה לי שאתה יודע טוב מאוד מי זה. אתה שלחת את לואי ולארי האל-"
"הארי." תיקנתי אותה.
"מה זה משנה בכלל?! תפסיק להיות כזה בלתי נסבל!" אם היה אפשר אני מניח שהיה יוצא לה עשן מהאוזניים. היא תפסה את ראשה בשתי ידיה כמנסה להרגיע את עצמה ולעצור מלהתחרפן. "הם גרמו לו לאבד את ההכרה! מה חשבת לעצמך?!" היא אומרת ולפתע אני מתחיל לקלוט מי זה ליאם.
מרחוק אני רואה אותו, הוא עמד בכניסה לכיתה ודיבר עם מישהו.
הפנים שלו היו מולי. הן היו חבולות בצורה שלא ראיתי הרבה מאוד זמן.
פצעים שהגלידו על הלחי שלו, כתמים אדומים וכחולים על הלחי והעין, נראה שמי שעשה לו את זה לא ריחם עליו לשנייה.
לא לקח לי יותר מדי זמן כדי לקלוט את הסימנים שעל הצוואר שלו.
שתי נקודות אדומות ובוהקות. קשה לפספס. עכשיו קיבלתי אישור שזה לואי והארי.
"בני זונות." מלמלתי בשקט.
הם נשכו אותו. יכול להיות שהם שינו אותו. הם הולכים למות.
מהרגע שראיתי את הסימנים האלו על הצוואר שלו כבר איבדתי את ההקשבה שלי לליאן. דמיינתי מה אני הולך לעשות לשניים האלו.
איך לכל מקום שהם מגיעים אליו הם מנחילים הרס וצרות.
"ועוד משהו, כדאי מאוד שאתה והחברים שלך תתעדכנו בידיעה חדשה," היא מביטה לי היישר לתוך העיניים, דואגת שאני אביט בה והמסר יעבור חד וחלק. "אני לא שלך ואני לעולם, אבל לעולם לא אהיה שלך." היד שלה נשלחה אל פניי והיא סטרה לי על הלחי והלכה.
הייתי כל כך מרוכז בליאם שאפילו לא טרחתי לעצור אותה או להגן על עצמי. "מה אתה מסתכל?!" דאגתי לאיים על אחד התלמידים שהגניב צחוק לנוכח מה שקרה כאן עכשיו. הוא תפס את הרגליים שלו והלך.
פתחתי את דלת הברזל הכבדה של חדר המחשבים.
הארי ישב על כיסא ורגליו משולבות על השולחן. לואי עמד על כיסא ופירק את גלאי העשן שבתקרה.
"מה עשיתם לו?!" שאלתי וטרקתי את הדלת אחריי.
"תירגע אחי," לואי אמר וירד מהכיסא.
הארי הוציא סיגריה מהחפיסה והכניס אותה לפיו. "רוצה?" הוא הושיט לי את החפיסה. העפתי את החפיסה מהיד שלו.
אם אני מרגיש צורך בלתי מוסבר להתגרות בליאן, ככה הארי ולואי מרגישים כלפיי. לרגע אני מבין כמה ליאן רצתה לרצוח אותי באותו הרגע. "אוקי, לא צריך." הוא מושך בכתפיו כשהוא משחק את עצמו מופתע מהתגובה שלי ומדליק עם המצית שלו את הסיגריה שבפיו.
"שאלתי מה עשיתם לו?!"בשלב הזה העפתי את השולחן שהיה מתחת לרגליו של הארי.
"למי עשינו מה?" לואי שואל. האדישות הזו יכולה לחרפן אותי בצורה קיצונית.
"לליאם!"
"ליאם הזה, יריב ראוי. לא לואי?" הארי אמר בהתגרות אל לואי. לואי באינסטינקט מעביר יד בלחי שלו. כנראה שחטף מליאם כשנאבקו.
"לא הייתי מתרגש מזה," אני שונא כשהם מורחים אותי ומסיטים את הנושא.
"אתם מבינים מה עשיתם?! אתם מבינים שיש מצב ששיניתם אותו?!" צעקתי. אני מנסה לשמור על איפוק ואני פשוט לא מצליח. "מה כבר ביקשתי מכם? לא לחשוף את מה שאנחנו מול כל בית ספר?!"
"מי שנחשף כרגע מבין שלושתנו זה אתה יקירי," הארי אמר.
"היינו שיכורים, קצת צמאים, הבחור נקלע לדרכינו ומשם זה התגלגל." לואי מסביר את הסיפור בכזאת פשטות. הרי ברור שלא אכפת לו מההשלכות. "חוץ מזה, אתה צריך להגיד לנו תודה. הוא בדיוק עמד להיפגש עם הבחורה שלך." אני פוער זוג עיניים. זאת הסיבה? זאת הסיבה שכמעט מחקתם לו את הפנים?
"תודה על מה?!" לא ייאמן כמה שהם דפוקים מהשורש.
"שמת עין על הבחורה, אנחנו היינו שם כדי לוודא ששום דבר לא עומד בדרך." הארי מושך בכתפיו ומפזר עשן סביבו.
המבט העצבני שלי בהם הפך למבט מזלזל.
אני כל כך נגעל מהדרך חיים שהם בחרו לעצמם. לא מעניין אותם אם יש נפגעים מהמעשים שלהם, לא מעניין אותם שהם הורסים חיים של אחרים, העיקר שהם מרוויחים משהו.
"בחיי שאני כבר לא יודע מה להגיב." אני פולט אנחה כבדה והקול שני נרגע. אני מבין שזה אבוד ואת הנעשה אין איך להשיב. "אתם פשוט לא מסוגלים לעצור שנייה ולחשוב לפני שאתם מחליטים לעשות משהו. הסיבה היחידה שאני בכלל מתייחס לבחורה הזו זה בגלל כל מה שקרה עם ריי."
"למה אתה כל כך מתעקש לא למחוק לה את הזיכרון? למה אתה רודף אחריה כל כך הרבה אם אתה פשוט יכול לעצור את הכל ברגע אחד?" לואי שואל, חצי מתגרה בשאלתו וחצי רוצה לדעת את האמת.
"אני לא יכול. אני לא יכול לחיות עם עצמי כשאני יודע מה ההשלכות של דבר כזה. רק בגלל רגשות האשמה האלו שלי אני לא מסוגל למחוק אותה." אני מסביר.
"רק חבל שלערפדים אין רגשות אשמה."
–
~נקודת מבט ליאן (לי) ברנס~
"היי," קראתי אל עבר בריג'ט כשראיתי אותה בקצה הרחוב. הדבר הראשון שעשיתי זה לסקור אותה.
היא לבשה ג'ינס פשוט וחולצה לבנה קצרה. לא תיארתי לעצמי שככה היא תלך ליציאה.
אני לעומתה לבשתי שמלה פרחונית שמתאימה ליום יום כשג'קט ג'ינס מעליי.
הכרחתי את עצמי להשקיע כי לא רציתי להרגיש שונה בסביבתה. יש לי כאן הזדמנות חד פעמית לישר את ההדורים עם בריג'ט ואני לא אתן לדברים קטנים להרוס אותה. "איפה כולן?" שאלתי והבטתי סביבי, מחפשת את שאר הבנות.
צמצמתי את עיניי כדי לראות אם הן נמצאות בהמשך הרחוב אך לא ראיתי דבר.
היה נראה שדעתה של בריג'ט מוסחת אבל בחרתי לא להתערב בעיניין. "הן מחכות בהמשך הרחוב," היא הצביעה על רחוב צדדי ואפלולי.
"את בטוחה שזו הדרך לדיינר? אני כמעט בטוחה שזה בכ-" אני מצביעה מבולבלת על הכיוון ההפוך אבל בריג'ט קוטעת אותי במהירות.
"זה דיינר אחר. הוא נפתח ממש אתמול." היא החלה ללכת במורד הרחוב כשהיא כל הזמן מביטה לצדדים. אולי היא חוששת ללכת ברחוב כזה.
הסתכלתי מסביבי, אף אדם לא היה ברחוב הזה ואפילו לא שמעתי את הקולות של החברות שלה.
אני רואה ברחוב הזה את הערפל והקור גורם לי להתכווץ בתוך הג'קט שלי. משהו בי מתלבט אם הצמרמורת שעברה בי מגיעה מהקור או מהפחד.
אני הולכת אחרי בריג'ט וכל מה שהיא מדברת איתי עליו זה על המחזה. מה היא מתכוונת ללבוש, את מי היא הזמינה שיראה אותה, כאמור שיחה שעוסקת רק בה ומעניינת רק אותה.
אני מקשיבה ומהנהנת בשקט אבל מפנה את רוב תשומת הלב שלי בדריכות על הרחוב.
אין לדעת מאיפה יקפוץ עלינו משוגע אחד.
"היי, זה לא זאין שם?" היא מצביעה על דמות גדולה וגבוהה. היא מתקרבת אל הדמות ואני אחריה.
לא הצלחתי עדיין לזהות את הדמות, אבל הדבר האחרון שהתחשק לי עכשיו זה פגישה איתו. "מה הוא עושה שם?" עכשיו כבר היינו מספיק קרובות כדי לראות בבירור שזה הוא.
היא התיישבה על ברכיה מאחורי חומה נמוכה כדי לתצפת עליו מבלי שיראה. הוא לא הבחין בנוכחותנו. אני נגררת אחריה כשהיא מושכת בידיי ומושכת אותי אל הרצפה.
מצאתי את עצמי מלכלכת את הנעליים החדשות שלי בבוץ, יושבת ומסתכלת על זאין. הבילוי המושלם לא?
רק למצוא אותו כאן, עושה מה שהוא לא עושה מראה לי כמה הבחור הזה פשוט סכנה.
אני כמעט אוזרת אומץ להגיד לבריג'ט שכדאי שנלך אבל אז אני קולטת אותו מתחבא מאחורי רכב שחור.
הוא לבוש במעיל העור השחור שלו, חולצה לבנה וג'ינס שחור. נראה שהוא גם כמונו מתצפת על מישהו או על משהו.
בפינת הרחוב הופיע אדם מבוגר, נראה נזקק. הוא חיטט קצת בפח שעמד בפינה ואסף לתוך התיק שלו כמה פחיות.
לא ברור לי למה, אבל נראה שזאין מתצפת עליו.
"אני חייבת לשירותים. אני תכף חוזרת." בריג'ט אמרה. עוד לפני שהספקתי להגיב היא הלכה.
נותרתי לבד מאחורי החומה, מחכה לבריג'ט שתחזור וממשיכה להסתכל על זאין כמו ילדה אומללה.
זאין נראה דרוך כולו, כמו אריה שמחכה להסתער על הטרף שלו.
הזקן דחף את הפחיות הריקות אל תוך תיקו והמשיך הלאה.
לפתע, תוך שניות זאין זינק מאחורי המכונית, התנפל על הזקן וחנק אותו עם גומץ מרפקו.
הראש שלי צועק לי ללכת לשם ולסייע לאיש אבל המוח לא נותן פקודות לרגליים שלי ואני נשארת קפואה במקום.
אני רואה את הזקן נאבק על נפשו, מנסה בנסיונות כושלים להשתחרר מאחיזתו החזקה של זאין אך ללא כל הצלחה.
כשהכוחות שלו מתחילים להתמעט וכשהוא מתחיל לחרחר זאין מקרב את פיו אל צווארו של הזקן והיה לי נדמה שנשך אותו.
אני כל כך מבוהלת מהסיטואציה שאני מתחילה להרגיש שאני הוזה אותה.
אחרי כמה רגעים ארוכים שאני רואה את הזקן מתענה ומתייסר, הוא צונח על הרצפה ושלולית דם מתפזרת סביב גופו המוטל.
התמונה הזו מחזירה אותי אל אותו הערב עם ריי וגורמת לי להתעורר.
אני מזנקת ממקומי ורצה אל הזקן.
אני נכנסת לאיזה מצב אחוז טירוף ואני מנסה לטלטל אותו ולהחיות אותו.
אני לוחצת על בית החזה שלו, מנסה להפעיל שוב את המערכות שלו ונתקלת בתגובה שלילית מצד גופו.
הדמעות שנזכרות בתחושת האובדן מתחילות לצאת בקצב מהיר אחת אחרי השנייה. כל התחושות האלו מציפות אותי ואני מתחילה לרעוד מזעם שלא הרגשתי מעולם.
אני יודעת שזאין מסוכן אבל זה לא מפריע לי באותו רגע. "מה עשית לו?!" אני צורחת את נשמתי ונותת ללחי שלי להתמלא מהדמעות שלי.
הרמתי את מבטי אל זאין,
זאין עומד קפוא ולא מגיב. הוא יודע שהוא נתפס.
כל החלק התחתון של פניו מכוסה בדם שנוטף.
העיניים שלו שמביטות בי נראות כבויות ומפחידות.
סדקים אדומים נרקמו מתחת לעיניו. המבט שלו מבעית כל איבר בגופי.
אני רואה שתי ניבים חדות יוצאות מהפה שלו.
אני מנסה להתחיל לחשוב בצורה רציונלית, כמו מה שאני עושה כל הזמן, מתחילה לנסות לארגן את המחשבות, לחבר את כל הנתונים שיש לי על זאין ולהעמיד בפניי סיטואציה הגיונית אבל אני לא מצליחה. אני מרגישה כאילו המחשבות שלי רצות בתוך הראש, מתנגשות בגבולות ונופלות ומתות. אני מרגישה שאני לא מצליחה לחשוב בכלל.
"מה את עושה פה?!" הוא מתעורר לפתע מההלם. הוא מביט בי במבט עוד יותר מפחיד משהיה.
הוא נראה חיוור וכבוי. העיניים שחו חדורות מטרה.
פתאום אני מצליחה להכניס לראש שלי מחשבה אחת בלבד-
זאין הוא רוצח. רוצח סדרתי.
הוא רצח את ריי, הוא שלח אנשים שכמעט הרגו את ליאם, הוא הרג עכשיו את הזקן ובגלל שגיליתי אותו-
אני הבאה בתור.
הלב שלי מתחיל להלום בחוזקה. אני מרגישה שהלב שלי עומד עוד שנייה לצאת מבית החזה מרוב שהדפיקות חזקות. אני מוצאת את עצמי מתחילה לבכות בהיסטריה ומרגישה שאני עלולה להתחיל בקרוב התקף חרדה.
"א..אני.. אני הייתי כאן עם.." אני מגמגמת ומנסה להתרחק ממנו כשאני יושבת על הרצפה והוא עומד מעליי, מסתכל עליי בעיניים רעבות ורצחניות.
אני מנסה להימלט. בליבי התפללתי שבריג'ט חזרה ותוכל להזמין משטרה.
אני מסתכלת לאחור ולא רואה אותה במקום שהתחבאנו בו.
אני מכינה את עצמי למצב שאני או ברוחת על נפשי או שאני עומדת למות.
אני בוחרת באפשרות הראשונה. כשהוא לא ציפה, קמתי על רגליי והתחלתי לרוץ. רצתי כמו שלא רצתי מעולם. שצף של אדרנלין נכנס בגופי והוא גורם לי להזיז את רגליי בקצב שלא האמנתי שקיים בי. זה מה שקורה כשהגוף מרגיש בסכנה.
לרגע אחד רגליי הסתבכו אחת בשנייה והתרסקתי על האדמה.
עוד מלפני שהספקתי לאסוף כוחות ולהרים את עצמי, אני רואה את זאין מגיע אליי במהירות בלתי מוסברת.
מצאתי את עצמי שוב על יד החומה שהתחבאתי בה קודם.
הידיים שלי מלאות בבוץ אבל לא אכפת לי בשום צורה. כל מה שאני רוצה זה לברוח מכאן.
שוב מצאתי את עצמי באותה סיטואציה. זאין מביט עליי מלמעלה בפנים הכי מפחידות שהכרתי.
פתאום כל סרטי האימה שראיתי אי פעם התעוררו למציאות.
הצעדים שלו איטיים ומתגרים במוות שלי.
שוב כשאני יושבת אני מנסה להדחק אחורנית כדי למשוך קצת את רגע המוות שלי.
לפתע הגב שלי מתנגש בחומה. אני מבינה שזה הסוף. אין לי לאן לברוח.
גופו הגדול והמאיים משתלט על כל אפשרויות הבריחה שלי.
"מה אתה?" אני לוחשת בקול רועד וחנוק. מנסה אולי בדיבור שלי אצליח לדחות את הקץ.
אני מרגישה שאני בסרט אימה ושאני חייבת לכבות אותו מהר.
"תהיי בשקט." הקול שלו עמוק ומפחיד יותר מכל צעקה רמה שיכלה להישמע. הקול הזה מעביר בי רעד קיצוני.
"זה לא יכול להיות. זה לא יכול להיות שאתה ע-" אני שוב מגמגמת, מנסה להעיר את עצמי מהסיוט. מחשבות רצות לי בראש על כל היצורים הבדיוניים ואני מסרבת להאמין שדבר כזה קיים במציאות.
"אמרתי לך להיות בשקט!" הוא שואג את נשמתו. הוא נראה אחוז טירוף.
היד המוכתמת בדם שלו תופסת את פניי ומיישרת אותן. אני מנסה להזיז את הראש שלי, להיאבק עד הרגע האחרון אבל הוא לא זקוק ליותר מיד אחת שתתפוס אותי בלחיי כדי למנוע ממני לזוז.
הוא מחזיק אותי כל כך חזק שאני חושבת שהוא עומד לשבור לי את הלסת.
אני בוכה כמו שלא בכיתי מעולם והדמעות עולות על אצבעותיו. הוא מביט בי במבט אטום, חסר כל רחמים.
"אל תזוזי." הוא מצווה עליי.

~נקודת מבט כללית~
זאין תפס את פניה של ליאן וניסה לגרום לה להביט בעיניו על מנת שיוכל להשכיח ממנה את כל מה שראתה.
אם קודם, אחרי מה שקרה עם ריי הוא לא היה מסוגל לגרום לה לשכוח שוב, עכשיו הוא יודע שהוא חייב.
היא ראתה משהו שהיא לא יכולה לראות. אין לו ברירה אחרת.
הוא הביט בעיניה החומות, מנסה לגרום לאישונים שלה לשקוע בתוך עיניו.
"בבקשה אל תפגע בי," היא פולטת בקול חנוק ושקט את הבקשה הזו.
העיניים שלה מלאות בדמעות וזה גורם להן לזרוח בצורה מיוחדת מאור מנורת הרחוב.
היא מתחננת לרחמים, מנסה לחשוב שאולי יש בו משהו קטן, זיק של אנושיות שתגרום לו להתחרט על הפעולות שהוא עומד לעשות.
"תשתקי כבר!" הוא צורח ותופס את פניה בצורה שמכאיבה לה. הפנים שלה מתעוותות בכאב. היא מתחילה לייבב. היא מבינה שזה אבוד. הוא מביט לה בעיניים. "את לא הולכת לזכור שוב דבר ממה שקרה כאן הערב." האישונים שלה מתרחבים אבל היא ממשיכה לבכות.
"אני מתחננת," היא לוחשת.
זאין מתחיל להבין שמשהו כאן לא כשורה.
"את לא הולכת לזכור שום דבר ממה שקרה כאן." הוא חזר על דבריו שוב. הפעם הטון שלו תקיף ומרוגז יותר.
היא שוב פורצת בבכי חסר מעצורים.
"למה זה לא עובד?!" הוא תופס את שיערות ראשו בשתי ידיו ולאחר מכן חבט את אגרופו בחומה, סנטימטר מהפנים של ליאן.
הוא לא מבין למה הוא לא מצליח לכפות על ליאן.
פעולה שהוא מסוגל לעשות לכל בן אדם תוך כמה שניות ודווקא ברגע הזה.
זאין מתחיל להילחץ. הוא יודע מה יהיה עליו לעשות עכשיו שהוא לא מצליח לכפות עליה.
הוא יודע שהפתרון היחידי שנותר לו,
זה להרוג אותה.