Dark Blood #פרק 21 – אמון.

~נקודת מבט ליאן (לי) ברנס~
"היי," נייל אמר והדביק את צעדיי המהירים אל עבר ליאם. רציתי לראות מה שלומו אחרי אתמול ואם הוא הצליח להתגבר על הדחף.
דבר לא הכין אותי לצעד הזה שנייל עשה לקראתי.
המחשבה של- למה שלא תניחי הכל בצד ותסלחי לו תמיד מרחפת לה במוחי. אני יודעת שעבר זמן מאז הריב שלנו, אבל עדיין לא הרגשתי שאני מוכנה לספוג התנהלות רגילה של לצחוק איתו ולשתף אותו בדברים שקורים.
בדרך כלל שיש לי ולנייל איזה ויכוח, תוך שניות אנחנו מתאפסים ומניחים את הכל בצד. הפעם זה פשוט לא היה אפשרי בשבילי. הרגשתי שהמשבצת שאני עומדת בה כרגע- של האגו לא אפשרה לי לעשות את הצעד לקראתו.
"היי," השבתי לו בקצרה בשקט ולא הבטתי בו.
"דפקתי אצלכם בבית אתמול. אשטון אמר לי שלא הגעת איתו הביתה," הוא אמר.
נייל עובד על הטקטיקה שלו בשעות מבוכה של לפתוח בשיחת חולין ואז לחתור לעניין.
"כן," אמרתי והמשכתי ללכת.
בהתייחסות שלי אליו רציתי לצעוק לו- מה אתה חושב שאתה עושה?
הוא הבין את העניין. הוא תפס את ידי, עצר אותי מלהתקדם וסובב אותי אליו. התנגשתי בגופו בחוזקה. היינו כל כך קרובים- יותר מאי פעם. הוא עצר להביט בי לשנייה ולאחר מכן התרחק.
"מה הקטע שלך?" הוא מעט הרים את קולו. אתה ברצינות שואל את זה?
"אין לי שום קטע." אמרתי בפשטות.
אתה משקר לי ואז אתה מצפה ממני שאני אדבר איתך ואחייך אלייך כאילו לא קרה כלום?
"אז למה את עדיין ככה?" הוא שאל.
"איך ככה?" שאלתי בתמימות.
"מתעלמת ממני, נוקשה." הוא אמר.
"איך אתה היית מתנהג כשהיה מתברר לך שהחבר הכי טוב שלך שיקר לך כל הזמן הזה?" שילבתי את ידיי מחכה לתשובה שלו. עדיין לא יצא לנו להתעמת על העניין הזה.
"אני חשבתי שעברנו את זה כבר ליאן," הוא אמר ונאנח. "חשבתי שאם אני אניח לך את תרגעי ותביני."
"איך אני ארגע ואבין נייל? אתה פשוט לקחת את האמון שלי בכך וריסקת ברצפה. איך אפשר לעבור מזה?" שאלתי. אני מרגישה את הדמעות עולות אט אט בגרוני, אבל אני לא מאפשרת להן לצאת החוצה.
מתחיל להימאס עליי המצב הסטטי שלי שרויה בו- או חושבת או בוכה.
"ליאן," הוא אמר ושוב המילים נבלעו לו. הוא לקח את ידי והושיב אותי על ידו, על המדרגות. נייל הוא ממש לא איש של מילים ברגעים שהוא צריך לבטא את מה שהוא מרגיש. "אני דאגתי לך. ידעתי איך תקבלי את זה. בגלל זה לא סיפרתי לך," הוא אמר והעביר את ידו על פניי והעביר את שיערי אחורנית.
אל תעשה את זה פשוט. אל תראה לי חיבה כשאני כל כך רוצה לכעוס עלייך.
"אני רק רציתי שיהיו לך חיים רגילים, פשוטים, בלי פחדים. את עוד תראי- את לא תוכלי להמשיך את החיים שלך בשגרה הזו." הוא אמר ומבט דואג עלה על פניו. אני מצליחה להבין בדיוק על מה הוא מדבר. "עשיתי את זה לטובתך."
"למה אני לא מרגישה כמוך? למה אני לא יכולה להבין אותך ולסלוח לך?" שאלתי. הבטתי בו בעיניים תמימות, שכל כך רוצות להרגיש שוב את מה שהן הרגישו כלפי חברם הטוב.
"אני יודע. אבל את חייבת להבין אותי, את מאמינה לי שאני רוצה רק בטובתך?" הוא שאל. והשפלתי את מבטי. לא הייתי בטוחה. "את מאמינה לי נכון?" הוא שאל בשנית. הרמתי את מבטי אליו, הוא הביט בי במבט בוחן וספקני. שוב שתקתי. כל האיברים שלי צועקים לי בפנים תעני שכן! אבל הפה שלי לא מדבר.
הייתי כל כך פגועה, כל כך רציתי להישאר במגננה שלי שפשוט לא הייתי מסוגלת להוציא את זה.
אומנם זאין פגע בי. אין ספק. אבל אחרי אתמול, כשהוא הגן עליי מהארי, שהוא דאג לי מול המצב עם ליאם, שהוא דאג לו רק בשבילי- פתאום ראיתי אותו באור אחר. פתאום הרגיש לי שאולי כל המקרים הקודמים הם לא מי שהוא באמת.
"את לא מאמינה לי." הוא הסיר את הספק וענה במקומי. מבטו היה פגוע. "אני הבנתי כבר שזאין הצליח לשבות אותך בקסמים שלו. אני רק אזהיר אותך שהוא שובר לבבות סדרתי. אם יש בך משהו קטן שמאמין לי שאכפת לי ממך- אז תעשי את זה." הוא אמר, חטף את התיק שלו, קם בעצבים והלך.
הבטתי בצעדים שלו ובמבטו המושפל על הרצפה.
אני יודעת שפגעתי בו ממש עכשיו, אולי אפילו יותר נורא מלשקר לי.
הרגשתי נורא עם עצמי.
הוא העביר שוב את מבטו אליי, קיווה שאני אבוא ואחזיר לו משהו כתשובה,
אך רגליי לא זזו. לא משנה כמה רציתי, הם לא זזו.
נשכתי את שפתי התחתונה, השענתי את ראשי על המעקה הבטתי בתקרת בית הספר ומחזיקה את הדמעות.
מאז שהגעתי לבית הספר הזה הכל רק מתפרק סביבי. משהו בי מרגיש שאני לא אצליח לשאת בזה עוד. בזה נייל צודק.
"את בסדר?" ליאם שאל מביט עליי מלמעלה. הבנתי שהוא ראה את כל מה שקרה כאן.
"אני באמת לא יודעת ליאם," אמרתי ונאנחתי. לפחות יש לי את ליאם שמבין אותי והוא יכול להיות לצידי.
"תספרי לי מה קורה לך." הוא אמר והתיישב על ידי. מאחורינו החלו לרדת תלמידים מגרם המדרגות.
"לא כאן," אמרתי.
"אוקיי. בחוץ, תספרי לי?" הוא שאל הנהנתי. הוא תפס את ידי ,הרים אותי על רגליי והוביל אותי החוצה.
"אז מה קרה?" הוא שאל ושילב את ידו בידי.
"אתה רוצה לשמוע הכל?" לא ייאמן כמה תקופה כל כך קצרה יכולה להכיל בתוכה.
"הכל. בכל זאת, יש לי חיי נצח." הוא אמר וגיחך בעצב. "לא אכפת לי להקדיש לך את השנה הזו." הוא אמר וחייך את החיוך המקסים הזה שלו.
כשאנחנו הולכים על הדשא, ידי השמאלית אחזה בזרועו השרירית.
הרגשתי בטוחה עם ליאם. זה שהוא יותר גבוה ממני, יותר חזק, יותר גדול, זה השרה לי ביטחון.
"אחרי שזאין כמעט תקף אותי הלכתי ישר לנייל, שם גיליתי שהוא הסתיר ממני את זה שזאין ערפד וגיליתי בדרך אגב שגם ריי ערפד. אתה קולט? הוא פשוט לא אמר לי מילה. הוא נתן לי להסתובב עם ריי, לצאת איתו למסיבה, שזאין ישחק איתי בהצגה. הוא סיכן אותי ופשוט לא היה לו אכפת." אמרתי
"אני לא חושב שלא היה לו אכפת," הוא הביט בי במבט מלא הקשבה.
"אני לא יודעת מה לעשות. מצד אחד אני סומכת על נייל כמו שאני סומכת על עצמי. הוא מעולם לא שיקר לי. כלומר עד עכשיו." הבאתי את המחשבות שלי לידי ביטוי. "ומצד שני, הוא שיקר לי כלומר, לא שיקר לי, רק הסתיר ממני דברים ממש חשובים שהייתי צריכה לדעת." הרגשתי שאני מסתבכת בתוך המילים של עצמי.
"ליאן, את סיפרת לאשטון על כל זה? לניקול?" הוא שאל.
"לא, אני גם לא מתכוונ-" התחלתי להגיד אבל נעצרתי כשנפל לי האסימון.
"איך שאת פועלת עכשיו זה בדיוק כמו שהוא פעל." תפסתי את ראשי בשתי ידיי. "זה לא אומר שלא אכפת לך מהם, להפך." אני לא מאמינה. איזו טיפשה אני.
"מצוין! ובדיוק עכשיו דפקתי כל הזדמנות שלי להשלים איתו." אמרתי וטפחתי על ירכיי ביאוש. הרמתי את מבטי אל ליאם. שמתי לב שהוא לא בדיוק מקשיב לי כרגע.
הוא נראה כאילו הוא מנסה להקשיב למשהו. הוא צמצם את עיניו מחפש אחר מקור הרעש.
שילבתי את ידי בעצבים. הוא המשיך לחפש עד שפרצופו נפגש בפרצופי והוא התנער בבהלה.
"מצטער, חשבתי ששמעתי משהו." הוא אמר וניער את ראשו על מנת להתמקד בדבריי. "אז מה אמרת?"
"מה שמעת?" שאלתי מסוקרנת.
"נדמה לי שאת זאין. סתם, כנראה הוא מדבר לעצמו. שמעתי רק מלמולים." הוא אמר. "עזבי, בואי נחזור למה שדיברנו." הוא אמר.
"לא חשוב עכשיו. מה הוא אומר?"שאלתי עוד יותר מסוקרנת.
"את אוהבת לדחוף את האף שלך לדברים שלא שלך?" הוא שאל וחייך.
"האמת שלא. עד שזה מגיע לערפדים." אמרתי וניסיתי גם לחפש בעיניי את זאין ועוד מישהו. ראיתי בחור עומד על ידו ואותו יושב למרגלות שביל החצץ מאחורי בית הספר. לא רחוק מאיתנו.
"טוב בוא נלך לשם ונקשיב." הצבעתי על מבנה ריבועי שנמצא ממש ליד השביל ותפסתי את ידו של ליאם וגררתי אותו אחריי.
"ליאן, זה לא מוצא חן בעיניי. אם נשמע משהו שלא מוצא חן בעיניי או בעינייך?" הוא עצר אותי מלגרור אותו והביט בי במבט לא נוח.
"מה הוא כבר יכול להגיד שלא ימצא חן בעינייך או בעיניי?"
"אוקיי. זה על אחריותך." הוא נאנח ושוב גררתי אותו אחריי.
"מה קורה איתך זאין?" הבחור אמר.
"זה לואי!" ליאם סימן לי עם שפתיו. הוא ידע שהם עלולים לשמוע שאנחנו מקשיבים להם ולכן לא הוציא צליל.
פערתי זוג עיניים. זה לואי, מי שעשה את הדברים הנוראיים האלו לליאם!
"לא קורה כלום." הוא אמר, זרק אבנים על השביל מבלי להביט בבחור שהתגלה כלואי.
"נהיית לנו רכרוכי. אתה מכביד על התפקיד שלנו בבית הספר."
"אז אתם יכולים להגיד לאלפי וג'ספר שקשה לכם עם התפקיד שלכם ולהניח לי בשקט כבר!" הוא אמר,קם וניער את בגדיו בעזרת ידיו.
תפקיד? איזה תפקיד?
ומי אלו לעזאזל ג'ספר ואלפי?
"מה קורה לך?" לואי שאל ודחף את זאין לאחור. הספיקה לו דחיפה אחת כדי שהוא ייפול על הרצפה. היה נראה שיושב עליו משהו. משהו כבד. זאין חזק. הוא לא היה נופל מדחיפה כזו פשוטה.
"מאז שפגשת את תופעת הטבע הזו שנקראת ליאן- אתה מאבד את זה!" הוא אמר בזלזול. "אתה הרגת את ריי! ריי היה כמו אח בשבילך! הלכת להיבחן לאיזה מחזה מטופש, הלכת לא פעם אחת מכות עם הארי. מה יהיה איתך?"
הסתכלתי על ליאם בהלם ממה ששמעתי הרגע.
ליאם רק הרים את ידיו והסתכל עליי במבט של 'אמרתי לך'.
למה הוא מתכוון בכל הדוגמאות שנתן? מה זה אומר כל הדברים שהוא עשה?
"אל תקרא לה ככה." הוא הגיב רק לחלק הראשון של דבריו וקם מהרצפה.
מוכרחה להודות שהופתעתי שהוא הגן עליי ככה.
"פעם היינו חברים כל כך טובים, היינו יוצאים יחד, היינו חופשיים, עשינו כל מה שרק רצינו בלי מעצורים! פתאום כל מה שמעניין אותך אלו היצורים האלו שפותרים כל היום משוואות וקוראים ספרים." הפעם ליאם גם הסתכל עליי במבט הזה. "מה נהיה ממך? כל הרצון הזה שלך להיות אנושי, זה לא אתה, זה לא בטבע שלך! ממתי אתה יוצא עם בנות כאלו?"
"אני לא יוצא איתה." הוא מחה בתוקף.
"מה זה משנה? זאין שאני מכיר מעולם לא היה מבזבז את הזמן שלו עם האוויר שהיא נושמת." משהו בי התלבט אם להתחיל להיפגע מכל מה שנאמר שם.
"אתה לא מבין שכל מה שאני רוצה זה לשכב איתה ולא מעבר?" הוא צעק עליו לפתע.
הלב שלי נאלם דום. הרגשתי איך הדפיקות לב שלי מאטות. לא האמנתי למה ששמעתי.
"עשה לי טובה! אתה פתאום לא יכול לכפות עליה לשכב איתך?!" הוא גיחך למשמע מה שאמר.
"היא הבחורה היחידה שהתנגדה לי אי פעם. זה מאתגר אותי יותר. היא נראית טוב וזה כל מה שאני צריך. עוד קצת היא בכיס שלי ואז אני מעיף אותה מעיניים שלי." הוא אמר "אתה לא מבין שכל זה חלק מהמשחק שלי? מה גורם לך לחשוב שאני בנוי למערכת יחסים הדבר הזה?" המבט של זאין היה נראה כל כך נגעל.
בשלב הזה כבר כמעט ולא הצלחתי לנשום.
זה הרגיש כאילו מישהו לוקח לי את הלב, בועט בו ודורך עליו שוב ושוב, רק שהמישהו הזה היה זאין.
כל מה שהבטחתי לעצמי שאני לא עומדת לבכות יותר התנפץ ברגע הזה.
ללא כל מעצורים הדמעות זלגו מעיניי לבדן והרטיבו את לחיי ואת פניי.
ליאם הבחין בכך ועטף אותי חזק בין זרועותיו.
הוא לחש לי לאוזן בערך אלף פעם לא להתייחס אליו. איך עושים את זה?
זאין שמע את לחישותיו של ליאם.
לקח לו שתי שניות לקלוט שאני נמצאת שם.
מבעד לדמעות יכולתי לראות את הפה שלו נפתח בחוסר מילים.
עד שחשבתי שאולי יש מצב שיש משהו טוב במפלצת הזו הבנתי שנייל צדק.
כמו תמיד.
הוא הביט בי בעיניו החומות העמוקות. עיניו מבקשות הזדמנות להסביר את עצמו.
הפעם המבט הזה לא יעבוד עליי.
ליאם הבין שהגעתי לקצה היכולת שלי ונשק לראשי תוך כדי שליטף את ראשי. הוא אחז בי בתנוחה מגוננת. מוכן למתקפה רק אם מישהו יעז להתקרב.
"ליאן," זאין בקושי לחש לאחר כמה דקות של שתיקה.
הוא התקרב כמה צעדים אבל ליאם חשף את שיניו והזהיר אותו. היה נראה שזה לא מעניין אותו במיוחד. הוא התקרב אליי ונעמד קרוב אליי.
חמקתי מידיו של ליאם נעמדתי מולו.
ניסיתי לעצור את הדמעות כשאני עומדת מולו, שלא יראה שזה משפיע עליי, אבל פשוט לא יכולתי. נאבקתי איתן כל כך חזק.
"אתה פשוט נוראי." הוצאתי את כל הכאב, כל האכזבה- כל מה שהרגשתי כרגע בסטירת לחי חריפה ורצתי הביתה.
יותר מידי ליום אחד.