Dark Blood #פרק 26 – הכאב החד של האשמה.

~נקודת מבט ליאן (לי) ברנס~
התיישבתי במסדרון הארוך של בית החולים הקרוב לבית הספר אל מול חדרו של אשטון.
בית החולים ממש לא משדר מקום של תקווה למשפחות של החולים.
הקירות לבנים, כל כך קר כאן וזה מרגיש כאילו זה חדר מתים אחד גדול.
אשטון כבר יומיים מחובר לכל מיני מכונות שאין לי אפילו מושג מה שמן, שאמורות לתמוך בהמשך חייו.
אלו היומיים הכי ארוכים שחוויתי בחיי. יומיים ארוכים ומייגעים.
כולנו כאן מיואשים, מודאגים ומפחדים.
אמא מהרגע שהאחות נכנסה פנימה לבדוק מדדים לא הפסיקה להתהלך מצד לצד, מנסה להרגיע את עצמה ולחשוב מחשבות חיוביות. מדיי פעם היא מנגבת את דמעותיה במהירות כדי שלא נראה שהיא בוכה.
בחיים לא ראיתי את אמא שלי מפורקת ככה. אמא שלי אף פעם לא בוכה.
היא החוליה החזקה בבית. היא לביאה שמגנה על כולנו תחת גופה.
פתאום אחד הגורים שלה בסכנה והיא לא מצליחה לתפקד מהלחץ.
אבא מסתכל על אמא בדאגה ומנסה להרגיע אותה ולמנוע ממנה להמשיך ללכת במעגלים ולשבת לנוח.
ואני, יושבת כאן וכוססת את ציפורניי כמנהגי כשאני לחוצה, אחרי שכבר לא נותרו לי הדמעות לבכות. נייל יושב על ידי, מחבק אותי כשאני שעונה על חזהו ומלטף אותי בעדינות.
"אמליה, אולי תשבי קצת?" אבא שואל את אמא בפעם העשירית.
"אני גמורה. אני לא מצליחה לעמוד על הרגליים יותר." היא לפתע נעצרה מהליכתה.
"אבא, אולי תלכו הביתה? תנוחו קצת. אני אשאר כאן עם אשטון." הצעתי והתנתקתי מחיבוקו של נייל. "תלכו לישון קצת ותחזרו." הרי המצב לא הולך להשתנות בקרוב. הרופאים אמרו שיש לאשטון דימום תוך מוחי שלאט לאט גדל. עד שלא יהיו להם את כל הנתונים הם לא יכולים לנתח אותו. לכן המצב לא יכול להשתנות בקרוב. לפחות לא לטובה.
אבא הביט בי, ואז באמא, לחפש את אישורה. הם כבר יומיים כאן מבלי לחזור הביתה. הגיע הזמן שיעשו את זה.
"בסדר." היא אמרה. אבא זינק ממקומו. אמא לקחה את התיק שלה מהחדר. "בבקשה תתקשרי אליי אם יש איזה שהוא שינוי. הכי קטן." היא אמרה.
שנינו ידענו שזה לא הולך לקרות.
"נייל, אתה רוצה לחזור איתנו?" אבא הציע.
"האמת שאני באמת צריך ללכת. את תסתדרי כאן?" הוא שאל, מחכה לאישור שלי. הנהנתי. נייל היה פה לא פחות זמן ממני, ליווה אותי ביומיים הנוראיים האלו.
קמתי, חיבקתי אותו והם הלכו.
הבטתי שוב באשטון מהחלון של החדר, בתקווה שמשהו השתנה בזמן הזה ואוכל לצרוח להורים בהתרגשות, אבל לא. דבר לא השתנה. אותה התנוחה.
"לעזאזל." מלמלתי לעצמי באנחה והתיישבתי לזרה על טור הספסלים ושקעתי את עצמי אל תוך הכיסא ונאנחתי.
הסתכלתי על הרופאים והאחיות בחלוקים לבנים מסביבי מסיעים מיטות.
חלקם רצים חלקם הולכים ברוגע. משורת הספסלים הלא רחוקה ממני אני שומעת קולות בכי מרים. גם הם בוכים על קרוביהם.
ברגע ששקט מספיק, תחושת האשמה מתגנבת אל החלל ומנקרת את מוחי. היא נושכת את ליבי ,מקשה על נשימתי ,כמעין עלוקה המוצצת את דמי .
אני יודעת שזה באשמתי. הכל באשמתי. אני מרגישה עם זה נורא.
לקחתי כבר שתי משככי כאבים ואף אחד מהם לא עזר לי במיוחד כדי להשכיח או להוריד את רמת הכאב.
הכאב החד של האשמה וכאב הראש מתמזגים היטב ביחד ומתישים אותי לגמרי.
הרגשתי מיד רגשות אשמה
אני שונאת רגשות אשמה. אני חושבת שכולם שונאים את זה. זה פשוט להתמודד עם הדברים הגרועים בעצמך שגורמים לך לעשות טעויות.
כן. ללא ספק כולם שונאים את זה. זה קשה לכולם לבקר את עצמם ברגעים הכי קשים כשאתה יודע שזו אשמתך.
מבין מחשבות ששקעתי בתוכן, הרגשתי שמישהו מתיישב על ידי. הרמתי את ראשי וראיתי את זאין.
הופתעתי לראות אותו שם או שאולי לא רציתי אותו שם? אני כבר לא יודעת.
על זה ממש לא היה לי כוח לחשוב.
כל פעימת לב שלי כאבה לי, כל נשימה נהפכה למטלה ולדבר כבד, כל דמעה שרפה את עיניי.
פשוט כל כך לא רציתי להוסיף לעצמי עוד כובד על הלב.
השענתי את ראשי על הקיר בעייפות, הרמתי את רגליי על הכיסא וידיי חיבקו אותם.
"איך הוא מרגיש?" הוא שאל בשקט בקול מהוסס וטיפה לחוץ. אכפתיות היא לא דבר שמגיע לזאין בקלות. במיוחד כשאין אלימות שהוא מבטא אותה דרכה.
"לא טוב. יש לו דימום תוך מוחי. הוא עדיין מחוסר הכרה ואין את כל הנתונים והפרטים כדי לנתח אותו." הרגשתי שאני עומדת שוב לבכות אם נמשיך לדבר על זה. הוא שתק. הרי מה יש לו להגיד?
"זאת אשמתי. הייתי צריכה לקרוא למישהו לפני שהם הגיעו למצב הזה או לפחות להפריד אותם בגופי, לספוג את המכות בעצמי. לא הייתי צריכה לעמוד כמו טיפשה ולחכות לישועה." המילים נפלטו ממני ללא שליטה. הרגשתי צורך לפרוק את הכל עליו. אני אפילו לא יודעת למה.
"ליאן, זאת לא אשמתך. לא יכולת לעשות דבר מעבר למה שעשית." קולו התרכך מעט וגם חשתי שגם מבטו. אפילו שלא הבטתי בו אפילו לשנייה.
"יכולתי! ועוד איך שיכולתי לעשות!" אל תשכנע אותי שאני לא אשמה כי לא נעים לך לעמוד מולי ולהגיד את האמת.
"ליאן," הוא אמר והזיז את פניי לכיוונו כדי שאביט בפניו ואבין את חומרת דבריו. "זאת לא אשמתך." הוא אמר. העיניים של שנינו נפגשו והסתכלתי אל תוך עיניו החומות שבהקו בנחישות. ברגע הזה קיוויתי שהוא יוכל להפנט אותי וישכיח ממני את כל הרגשות האלו.
"יהיה בסדר. אני מבטיח." הוא אמר בקול שקט שלא גובר על לחישה.
"אני מרגישה נורא." סכר הדמעות לא יכל יותר להכיל את העומס ופרצתי בבכי. הוא עטף אותי בחיבוק אל חזהו. דמעותיי הרטיבו בשניות את חולצתו הלבנה.
הוא ליטף את גבי בעדינות ובחמימות.
כל כך הייתי צריכה את זה. בל יכולת להסביר אפילו.
קיבלתי המון חיבוקים. קיבלתי מנייל, אמא, אבא, ניקול אבל אף חיבוק לא ניחם אותי כמו החיבוק שלו.
הוא נשק לראשי ונאנח בשקט. הוא העביר את אצבעותיו בשיערי ברכות.
אולי בכל זאת שפטתי את זאין יותר מדיי מוקדם?
"אני יכול לעזור לאח שלך." הוא אמר לפתע.
"איך?" שאלתי והתנתקתי מהחיבוק שלו.
"אני יכול להביא לו מהדם שלי. זה ירפא אותו." הוא אמר.
"זה לא בא בחשבון." סירבתי מידית.
"הדם שלי יתערבב בדם שלו, הוא יירפא ותוך 24 שעות הדם שלי יצא לו מהגוף." הוא אמר.
"לא זאין! ואם הוא יהפוך ל..ערפד." לחשתי. אפילו לא יכולתי להגיד את המילה הזאת בהקשר לאח שלי בקול.
"הוא יהפוך לערפד רק אם הוא ימות." הוא אמר.
"זה אח שלי זאין. אני לא לוקחת את הסיכון הזה." אמרתי בהחלטיות.
"אם את רוצה להמשיך לצפות בו נאבק על חייו- התענוג כולו שלך." הוא אמר ושילב את ידיו.
התעצבנתי עליו על המשפט החסר טקט הזה. אבל לא הייתה לי ברירה. הוא צדק.
"אוקיי נעשה את זה." אמרתי ונאנחתי.
"איפה ההורים שלך?" הוא שאל. נדמה לך שההורים שלי היו כאן והייתי מדברת איתך בכזו חופשיות?
"רק אני פה." אמרתי והתקדמתי אל עבר הדלת של החדר שלו. בכניסה עומדת אחות שמנעה מאיתנו את הכניסה. היא לא הרימה את עיניה מהמסמכים בידה. היא כותבת דברים במהירות רבה על הקלסר קשיח שלה. זה התיק הרפואי של אשטון.
"אני האחות של אשטון. אנחנו יכולים להיכנס בבקשה?" שאלתי ודחפתי את זאין לאחור כדי לעצור אותו מלהפנט אותה. אפשר לנסות בדרכים אנושיות.
"אני מצטערת. כרגע אי אפשר להיכ-" היא אמרה אך זאין קטע אותה.
"למה שלא תתני לנו להיכנס ולא תתווכחי?" זאין כפה עליה. היא הנהנה ופתחה את הדלת. "תודה, את נורא אדיבה." הוא אמר וסגר אחריו את הדלת. הבטתי דרך החלון שאף אחד לא רואה אותנו, הסטתי את הווילון ונעלתי את דלת הכניסה.
"זה יכל להיות הרבה יותר מהיר." הוא התלונן על כך שטרחתי לשכנע אותה בדרך אנושית.
אין לי זמן להתווכח איתו על כך שיכולתי גם אני להצליח. פשוט נתתי לו לעשות את מה שהוא צריך. שיתחיל ויגמור את זה במהירות.
"קדימה, תעשה את זה." אמרתי. הוא הנהן, שלף את ניביו ונשך את עצמו בחוזקה. הוא ניתק את אשטון מהצינור שהנשים אותו דרך הפה ודחף את זרועו המדממת אל תוך פיו של אשטון והדם זלג לתוך גורנו.
הסתובבתי כי זה הגעיל אותי וכבר לא יכולתי להסתכל. לא יכולתי לראות מצב שבו אחי מקבל דם מערפד.
"סיימתי." הוא אמר והסתובבתי.
ראיתי שהמדדים של אשטון פתאום עולים. הוא התחיל להזיז את אצבעו לאט לאט. "תוך 24 שעות הוא אמור להחלים לחלוטין." זאין הסביר.
"הוא זז! הוא הגיב!" אמרתי והתקרבתי אליו. וחיבקתי. "תקרא לאחות!" קראתי בהתרגשות. הוא קרא לה והיא רצה פנימה.
"חמודה תצאי לכמה דקות, טוב?" האחות אמרה. הנהנתי ויצאתי.
התקשרתי לאמא להודיע לה על החדשות הטובות.
זאין היה בחוץ, נשען על הקיר.
הייתי כל כך שמחה וחייכתי בלי הפסקה עד ששוב הבחנתי בפרצוף המרוחק של זאין. כאילו לא קרה כלום בשנייה האחרונה. הבנתי שקרה משהו כאן.
"תודה," אמרתי בשקט ואחזתי בקצות האצבעות שלו. מהוססת מה הוא עלול לפרש מהמגע הזה. "תודה על מה שעשית למענו." השפלתי את מבטי.
הובכתי כי נזכרתי באיך שהתנהגתי אליו.
הוא אמר לי שהוא אוהב אותי ואני רק התרחקתי ממנו ופגעתי בו.
אבל עדיין הוא עזר לי וממשיך לעזור לי. למרות שהוא לא חייב.
"את יודעת שעשיתי את זה רק למענך. לא למענו." הוא אמר וניתק את ידיו ממני.
"סליחה על לפני כמה ימים, ההורים שלי קצת שופטים אותך על פי החיצוניו-" התעלמתי ממה שאמר כרגע, מנסה להסביר למה התנהגתי כך.
"זה בסדר." הוא אמר וחייך . הרגשתי הקלה גדולה שהוא מבין. "גם את," הוא אמר. הדם שלי עצר מלזרום.
"זאין-" אמרתי אך הוא קטע אותי בהינף יד. הרגשתי כאילו הוא מנסה לירות בי ולפצוע אותי- רק עם מילים.
"תחסכי את זה."הוא אמר " אני אלך לפני שההורים שלך יגיעו. שלא תסתבכי." הוא אמר והפנה את גבו אליי.
"זה לא נכון." אמרתי בשקט אך הוא כבר נעלם משם.