Dark Blood #פרק 25 – טריקת דלת.

~נקודת מבט ליאן (לי) ברנס~
נכנסתי הביתה בשקט, שוב כדי לא למשוך תשומת לב מיותרת וכדי שלא יראו את הדם שירד לי מהשפתיים ואת השובל היבש של הדמעות שלי.
עכשיו זו שעת ארוחת הערב שלנו. לא ייאמן שעם כל מה שקרה עדיין הספקתי להגיע בזמן לארוחה.
במשפחה שלי הארוחות הן זמן קודש. זה מה שמשאיר אותנו משפחה מגובשת כל כך. בגלל שההורים עובדים הרבה שעות מחוץ לבית, עוד מאז שאנחנו קטנים זה הארוחות זה הזמן כמעט היחיד שאנחנו מתראים בו.
"ליאן?" אבא הסתובב אליי ומיד נאלמתי דום במקומי כשאני עומדת על גרם המדרגות. "את באה לאכול?" הוא שאל וקפאתי במקומי.
כשהם יראו את פניי, הם מיד יבינו לא נכון את הסיטואציה.
"כן, רק ממש עוד שנייה." אמרתי ובאתי והתחלתי לעלות במדרגות.
הרגשתי כל כך נורא עם הגוף שלי. רציתי להתקלח עם אקונומיקה או כל חומר חיטוי אחר כדי להוריד מעליי את הגוף של הבחור ההוא.
להיזכר בזה עושה לי צמרמורת.
"עוד שנייה האוכל יתקרר ואז את לא תרצי לאכול. בואי." הוא אמר. חזרתי על צעדיי וירדתי את המדרגות.
כדאי שאני אעלים קצת ראיות.
סידרתי את שיערי הפרוע, ישרתי אותו והעברתי אותו קדימה על מנת שיסתיר סימן המציצה והנשיכה שעל צווארי.
מצצתי את הדם שירד לי מהשפה התחתונה בעקבות הנשיקה האלימה שלו.
הדם היה כל כך דוחה. אני לא מבינה איך ערפדים מסוגלים לאהוב את זה כל כך.
התיישבתי אל מול אשטון. מבלי להסתכל עליו ידעתי שהוא הביט בי שוב במבט המוזר והבוחן שלו. ולכן כרגיל תקעתי את פניי בשולחן ולא העזתי להרים אותן. יכולתי להרגיש שגם אמא ואבא מצטרפים לבהייה.
היה שקט גמור סביב השולחן.
לא הייתי רעבה בכלל. בשום צורה. רציתי כל כך להקיא את נשמתי, אך ידעתי שאם לא אוכל, הם יחשדו.
התחלתי לשחק עם האוכל שלי ומדיי פעם אכלתי מעט.
"האוכל לא טעים לך?" אבא שאל לפתע. מההפתעה שהוא דיבר הרמתי את ראשי. אשטון ניצל את ההזדמנות וראה את פניי.
"למה השפתיים שלך נפוחות?" אשטון שאל.
רציתי להרוג אותו באותה השנייה. למה אתה צריך לפתוח את הפה שלך?
התחלתי לגמגם. יופי עכשיו הסגרתי את עצמי לגמרי.
"את נפגשת איתו שוב?" אמא שאלה בכעס."אני לא מאמינה . נפגשת איתו שוב מאחורי הגב שלנו."
ברגע הזה הבנתי שאשטון סיפר לאמא על כל עניין הריתוק, על זאין, ריי ועל מי שהוא חושב שאני מסתובבת איתם.
"לא!" מחיתי בתוקף.
"אז למה השפתיים שלך נפוחות?" אבא שאל. אבא תמיד היה טיפה יותר מתון בתגובותיו. את המזג החם של אמא אשטון קיבל. את האורך רוח של אבא אני.
"הלכתי ברחוב. מישהו מהכיתה של אשטון התחיל לדבר איתי. הוא היה שיכור. ניסיתי להתרחק ממנו אבל הוא עקף אותי ונגע בי בכוח." אמרתי והדמעות החלו להציף אותי. ראיתי את כל שיריו של אשטון נמתחים בעצבים. "הוא כמעט אנס אותי אמא," פניתי אל ליבה ברגע זה. קיוויתי שאחרי שאמרתי להם את מה שקרה היא תניח לי מהסיפור.
"מי זה היה?" אשטון שאל. לסתו ננעלה בכעס.
"אני לא יודעת. יש לו גלח ועיניים ירוקות. הוא שזוף." אמרתי והדמעות זלגו מעיניי בלי הפסקה. תמונות האירוע משודרות שוב בראשי ללא הפסקה.
אשטון הנהן שהוא מכיר אותו.
"זאין היה שם בסביבה והוא עזר לי." פלטתי בשקט. התחלתי להיות אדומה. אמא באה להגיב אבל קטעתי אותה. "אבל אל תדאגו. הבהרתי לו שאני לא רוצה איתו יותר קשר." אמרתי.
"חמודה, אני יודע שזה קשה. את מבינה שזה רק לטובתך? הבחורים של היום, אין להם גבולות. את ראית בעצמך," אבא אמר וליטף את לחיי בעדינות. כל נגיעה בעורי הכאיבה לי כל כך.
"אל תדאגי. את תסיימי את הלימודים, תלכי לקולג' כמו שתכננו ותכירי לך בחורים על רמה. לא כמו פה. אני מצטערת שהיית צריכה לעבור את זה מתוקה," היא השלימה את אבי וחיבקתי אותה.
כמה הייתי צריכה את הנוכחות האימהית שלה. לא היה לה מושג.
"כן." אמרתי בשקט והסתכלתי על הצלחת שלי.
***
נכנסתי עם אשטון לבית הספר אחרי שהוריי אפשרו לי לא להגיע אתמול אל בית הספר. הרגשתי שלהיות בבית רק הורג אותי יותר. הייתי צריכה שגרה.
ידעתי שלבחור הזה שמתברר ששמו זה דיוויד לא יהיה אומץ לפגוע בי בתוך בית הספר. במיוחד לא אחרי מה שזאין עשה לו.
אמא הייתה היום בבית הספר כדי לדבר עם המנהל על מה שהוא עשה.
היא הבטיחה לי שהיא לא תעצום עין עד שהוא יסולק מבית הספר וימצו איתו את הדין.
אשטון נראה דיי זועם הבוקר. כשיצאנו הוא טרק את הדלת של האוטו וגם כשנכנסנו הוא בעט בדלת של בית הספר. התחלתי לחשוב שקרה משהו.
"אשטון? אתה בסדר?"
"כן." הוא השיב בנוקשות והמשיך ללכת מבלי להביט בי.
גבותיו היו מכווצות. הוא נראה דרוך, מרוכז ונעול מטרה.
"אשטון מה קורה כאן?" שאלתי בשנית כשראיתי שהוא הולך לכיוון דיוויד וחבורת נערים שסביבו.
הוא הולך ללכת איתו מכות. אני בטוחה בזה.
"ליאן, כנסי לכיתה שלך." הוא זרק לעברי והמשיך ללכת אליו.
הבחנתי בפניו של דיוויד.
היה לו חבורה כחולה סביב העין ומעין גבס על האף שזאין שבר לו. נראה שפניו הספיקו להתאושש מהחבלות שקיבל מזאין.
"אשטון אני בסדר. אין טעם לפתוח את זה מחדש!" אמרתי. "בית הספר יעניש אותו כראוי." סירבתי להרפות ממנו. נעמדתי מולו כדי לנסות למנוע ממנו ללכת אליו. אני יודעת שזה יגמר רע.
"אני לא אתן לבן זונה הזה להתנהג ככה לאחותי. הוא הולך למות היום." הוא אמר בנשיפות כבדות וזועמות. הוא עקף אותי ודחף את החברים שלו עד שהגיע אליו.
אשטון חזק. אין מה להתווכח. אם לא מחשיבים את הזמן שהוא רואה סרטים מטופשים אז הוא מבלה כמעט את כל זמנו בכל מה שקשור לספורט.
אך גם דיוויד נראה מפותח ושרירי, ידעתי שזה הולך להיות כואב. תחושת הבטן שלי הצביעה רק על אסון מכל הסיטואציה הזו.
"בפעם הבאה שאתה מתעסק עם אחותי, יש לך עסק איתי!" הוא אמר ותפס בחולצה שלו והדביק אותו לקיר.
"אשטון!" אמרתי ותפסתי את כתפו של אשטון תוך כדי שהוא תפס בו.
"אמרתי לך לכי!" הוא צעק ונעמדתי בצד.
הם התחילו ללכת מכות. ברכו של אשטון נכנסה אל בטנו של דיוויד פעם אחר פעם. הוא הניף את ידו באוויר ואגרופו הגיע אל פרצופו.
אף אחד לא ניסה לעזור או להפריד, כולם פחדו.
הידיים שלהם עפו לכל עבר וכבר התחיל לרדת להם דם. אשטון העיף אותו על הרצפה, וחבט בו מספר פעמים בצלעותיו.
"בבקשה שמישהו יפריד!" צעקתי ותפסתי את שיערות ראשי בחוסר אונים. לפתע ראיתי את זאין מעבר לפינה. הוא שמע אותי ורץ להפריד. הוא דחף ביד אחת את אשטון וביד השנייה את דיוויד וניסה להרחיק אותם אחד מהשני.
בשנייה אחת שזאין לא הצליח להשתלט על השניים, דיוויד בעט באשטון בנקודה הרגישה שברגלו והעיף אותו לאחור.
ראשו של אשטון נחבט על הרצפה בחוזקה. רצתי אל אשטון. התיישבתי על ברכיי על יד גופו, ניסיתי לנער אותו ולהעיר אותו. הוא שכב על הרצפה מוטל ללא תגובה.
פניו היה מלאות חבלות. הידיים שלי שהחזיקו את ראשו המדמם כבר היו מלאות בדם. ניסיתי למנוע את הדימום מראשו. ראיתי את זאין מביט בדם של ידי. עיניו החלו להתכהות. לפני שהיה חושף את עצמו הוא ברח מהמקום.
"הוא לא מגיב! תזמינו אמבולנס!" צרחתי בכל כוחי לנוכחים מסביב.
התכופפתי לבדוק את בית החזה שלו. ראיתי שהוא בקושי נושם.
ראיתי את קת'רין רצה יחד עם האחות והמנהל.
"מה קורה פה?" היא שאלה והתכופפה אל אשטון ועשתה לו אתה הבדיקות הדרושות כדי לראות אם הוא מגיב.
היא בדקה את דרכי הנשימה שלו. היא ראתה שהוא לא נושם.
"הוא לא נושם." היא אמרה והחלה לעשות עליו פעולות החייאה.
"הם..הם הלכו מכות, אשטון נפל על הרצפה וקיבל מכה חזקה בראש." אמרתי כשאני רואה את האחות מוחצת את עצמות בית החזה של אח שלי כדי להשיג לו עוד זמן חיים.
"תתקשרי להורים שלך." המנהל ציווה עליי.
ברעד הוצאתי את הפלאפון שלי והתקשרתי לאמא.
בשיחה הראשונה היא לא ענתה אבל בשיחה השנייה היא ענתה.
ראיתי כבר את האמבולנס מגיע.
"אמא!" קראתי.
"מה קרה מתוקה?" היא שאלה.
"אשטון.. מכות… הוא לא מגיב.." אמרתי מתנשפת.
התפללתי רק שלא יתחיל לי עוד התקף חרדה.
"אני מגיעה." היא אמרה וניתקה.
הרימו אותו על מיטת האמבולנס כשהאחות ממשיכה את פעולת ההחייאה על אשטון כשמנסים להנשים אותו ידנית.
רצתי אחריהם ובאתי להיכנס אך המנהל משך אותי אחורה והדלת נטרקה.
"תנו לי להיות איתו!" צרחתי בכל כוחי ודפקתי על הדלת בחוזקה.
"תישארי כאן עד שההורים שלך יבואו." הוא אמר. לא הקשבתי והתחלתי לרוץ אחרי הרכב. רצתי בכל כוחי. כשהאמבולנס התרחק, רגליי הסתבכו מהריצה ונפלתי על הרצפה.
נשארתי על הרצפה בלי יכולת להרים את עצמי. הדמעות כיסו את כל פניי. התחלתי להרגיש את דפיקות הלב שלי פועמות במהירות רבה כשהן לוחצות על בית החזה שלי בכאב בלתי נסבל.
ההתקף מתחיל.
פעם ראשונה שאני לבד ומתחיל לי התקף חרדה. רק מעצם העובדה שזה מתחיל כשאני לבד זה עוד יותר גרם להתקף חרדה לגבור.
לאט לאט הרגשתי שאני מתקשה לנשום. שהנשימות שאני נושמת לא מספיקות לי. הרגשתי שהאיברים שלי משתתקים בעקבות המחסור בחמצן.
חיפשתי בכיסיי את המשאף שלי, אבל לא מצאתי אותו.
"ליאן!" שמעתי בערפול את קולו של ליאם. הוא התיישב למולי.
ראיתי את פניו לא בברור. לא יכולתי לענות לו מפאת חוסר האוויר, אבל קיוויתי שהוא יבין את המצב ויידע מה לעשות- כי לעזור לעצמי, אני לא יכולה.
הרגשתי שאני לא מצליחה יותר להחזיק את עצמי בצורה ישרה.
צנחתי על הרצפה בגלל כאב חזק באזור החזה וגם בגלל הסחרחורת. "ליאן!" הוא אמר והרים אותי מהרצפה כשהוא משעין את גופי על גופו.
הוא הניח את ידו על בית החזה שלי.
"תנשמי איתי." הוא אמר בשקט לאוזני. הוא שאף ונשף כך, שוב ושוב. "הכל יהיה בסדר." הוא אמר, ליטף את שיערי ותרגל איתי את הנשימות. פיו היה קרוב לאוזני, הוא לחש לי מה לעשות.
רק לשמוע את הקול שלו בתוך אוזניי הרגיע אותי כל כך. אחרי שנרגעתי מצאתי את עצמי שוכבת בחוסר כוחות פיזיים ונפשיים על גופו של ליאם.
מזל שהוא נכנס לחיי.