Dark Blood #פרק 33 – פיסת נייר.

"ליאן, מה קרה לך?" אשטון שאל שוב אחרי שלא עניתי לו.
הפעם הוא עצר את הרכב לחלוטין והביט בי.
מבטו סוקר אותי ואת גופי, מנסה למצוא איזה פיסת מידע על מה שקרה לי.
כהרגלי כשאשטון מסתכל בי בדרך הזו- אני משפילה את מבטי כדי שלא יעלה על מה שקרה לי דרך העיניים.
לספר לאשטון זה לא הדבר הכי אידיאלי לעשות. אשטון מגונן מדיי והוא מגיב מידית באלימות, רק שבמערכה הזו אין לו שום סיכוי.
ידו נשלחה אל שיערי, כדי להעביר אותו מאחורי אוזני. התגובה הקפוצה שלי הסגירה אותי.
הוא הסיט את שיערי והסתכל על הצוואר שלי. הוא קיבל את התשובה שלו.
"מה זה הסימנים האלו ליאן? מה קרה לך?" הוא שאל בשקט תחילה.
"כלום." מלמלתי בשקט והסטתי את שיערי בחזרה. מבטי מופנה בכוח אל החלון, שיניי נושכות את שפתי התחתונה בחוזק כדי להעביר את הכאב הנפשי אל עבר הפיזי.
"עם מי היית?! מי עשה לך את זה?!" הוא הסיט את מבטי חזרה אליו. הוא הרים את קולו בתוקפנות ופרצופו נעשה קשה, אך עיניו מתפוצצות מדאגה ומתחננות שאסמוך עליו ואשתף אותו.
"זאין." בקושי הוצאתי קול. מרגישה כל כך מושפלת שהבחור הזה שיטה בי שוב.
"זה שאמא לא מסכימה לך להסתובב איתו?" הוא שאל והנהנתי ברעד.
"הוא עשה לך משהו?"
משהו? רק עשה לי משהו? מה הוא לא עשה לי.
רציתי כל כך לשפוך בפני אשטון את הכל. האמת יושבת לי על קצה הלשון, מחכה לפקודה הקטנה של המוח שלי להימלט החוצה.
רציתי כל כך לספר לו את המאורעות האחרונים.
שזאין הוא ערפד, שהוא אוהב אותי וזה הדבר הכי נורא שקרה לי לאחרונה. שהוא הרג את ריי, שהוא כמעט נשך אותי ואותו ,שליאם הפך לערפד, שנייל ידע מכל העניין ולא גילה לי ,שזאין ריפא אותו כשהוא היה על סף מוות, שליאם גרם לו לשכוח את כל מה שקרה בנשף, שהארי ולואי הם שני ערפדים מטורפים שהורגים אנשים.
כל הדברים האלו עומדים לי בפתח אבל ההיגיון של אשטון יטרוק לי את הדלת בפרצוף.
"באתי איתו הנה כי הוא רצה להוכיח לי שהוא לא מה שחושבים עליו. בילינו את היום באגם והיה גם דיי נחמד אבל..אבל אז היינו בבקתה ופשוט..פשוט נפלתי בקסם שלו והוא נישק אותי ו.." להוציא את מה שקרה שם בצורה מילולית, ממש לא רציתי לעשות בפני אשטון. ללא שליטה פרצתי בבכי מר. "אני כל כך נגעלת מעצמי. אני מרגישה טיפשה." בשלב הזה הוא הרפה את שריריו הקפוצים והמוכנים למלחמה וחיבק אותי ברוך ובנעימות.
"ליאן," הוא אמר וליטף את שיערי. "אל תרגישי ככה. את מדהימה. יש לך לב רגיש ואוהב. הוא קלט את זה וניצל את זה. הוא זה שצריך להרגיש רע עם עצמו. בנים כמוהו- זה הדבר היחידי שהם טובים בו." הוא אמר.
לפתע זה הכה בי. אם אמא תגלה איפה הייתי, מה עשיתי ובמיוחד עם מי הייתי- אני גמורה.
אחד מנהלי הגוננות של אשטון זה לדווח לאמא על כל דבר רע שקורה לי. נכנס לגופי חום כשהתחלתי לחשוב על התגובה שלה.
"בבקשה אל תספר לאמא." ביקשתי.
הוא הנהן.

***
הבוקר, כמעט כמו בכל הבקרים קמתי חסרת כוחות, רק שהבוקר זה היה השיא של כל הבקרים. הבוקר הזה לא היה בי שום חשק לתקשר עם הסביבה.
תחבתי את רגליי אל נעלי הבית החמימות שלי והלכתי לשירותים.
הסתכלתי במראה. כל כך כעסתי על מי שעמדה מולי. כעסתי על החולשה שלה אל זאין. שהיא תמיד מוצאת את עצמה כנועה תחת השפעתו. אין לבחורה הזו עמוד שדרה והיא נתלית על חסדיו של הערפד שמשחק בחייה להנאתו ולרצונותיו.
הסטתי את שיערי מצווארי. סימני המציצה עדיין היו עליו אבל חלשו מאתמול. כדי לא להעלות את החשד של ההורים טשטשתי במעט איפור את הסימנים וזה טשטש את רובם.
אני יודעת מה קרה שם. אני יודעת שבאותו רגע, משהו בי פתאום רצה את כל מה שקרה לי. אני יודעת שהדברים שנעשו, נעשו לחלוטין בהסכמתי וזה מה שמתסכל אותי יותר. המחשבות שלי שמנסות להשקיט את המצפון שלי רוצות לשכנע אותי שכל מה שקרה שם זה היה בכפייה, ושאני לא באמת יודעת מה קרה שם.
ירדתי ללמטה.
ראיתי את אשטון ואת אמא יושבים סביב השולחן. ראיתי אותם מדברים ביניהם. כשראו אותי, מיד השתתקו. אשטון דחף לעצמו פרוסה את הפה ואמא חזרה אל העיתון שהחזיקה בידה.
"בוקר," אמרתי והתיישבתי על ידם. לקחתי את קנקן המים ומזגתי לתוך הכוס שהייתה על השולחן. ניסיתי למנוע מאמא כל חשד לכך שקרה לי משהו אתמול.
"בוקר." הם השיבו בקצרה והמשיכו להתעסק בעניינים שלהם. הרגשתי שמשהו קורה כאן.
"אמא, אני יכולה לא ללכת היום? אני לא מרגישה טוב. " אמרתי והיא הנהנה. היא לא הוציאה מילה. כשאמא שלי לא מדברת זה יותר גרוע מצעקה. כשהיא רותחת מזעם היא שקטה כל כך ולא פוצה את פיה שמספיק לה רק מבט אחד קטן וחודר שיקרע לך את כל האיברים הפנימיים מהפחד. "מה קורה?" השקט הזה הפחיד אותי. לא אהבתי אותו בכלל. ידעתי שעדיף שידברו מאשר שלא יגידו דבר.
"שיקרת לי." היא אמרה בטון אחיד, ללא כל רגש. "שיקרת לי כשאמרת שאת הולכת לחברה. שיקרת כשאמרת שאת ניתקת את הקשר עם זאין, והכי גרוע שאת נתת לו לעשות בך כל מה שהוא רק רוצה." המבט שלה בי שרף לי את הנשמה. הרגשתי שהיא לא כועסת עליי. היא מאוכזבת. זה הרבה יותר גרוע.
"אתה הבטחת שלא תספר!" הפנתי את התסכול שלי מההרגשה הזו כלפי אשטון.
"את יודעת שזה הדבר הנכון ביותר לעשות." הוא קבע. "צריך לשם לכל ההתנהלות הזו סוף ליאן. הוא לא יכול לשחק בך ככה."
"אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם שביקשתי ממך לנהל את החיים שלי!" צעקתי עליו. הרגשתי כל כך פגועה שהוא ככה מעל בי. "אמרתי לך לא פעם אחת לצאת לי כבר מהחיים!"
"גברת ליאן! אין לך שום זכות לכעוס על אשטון. הוא עשה בדיוק את מה שמוטל עליו בתור אח שלך. הוא דואג לך." זו הייתה הפעם הראשונה שאמא הרימה עליי את קולה אי פעם.
"אני מבינה כמה הדברים חמורים גם בלי כל הנאומים שלכם!" צעקתי. הרגשתי שאני מתחרפנת מבפנים. לא ידעתי שאמת יכולה להיות כל כך קשה וצורמת. כל כך קשה לי לשמוע את הנאומים הצודקים של אמא שלי. אני יודעת שהיא צודקת. גם היא וגם אשטון. הקשר הזה עם זאין מזיק לי כל פעם מחדש.
"זו הייתה הפעם האחרונה שאת צועקת עליי ככה." היא אמרה. "את צריכה להבין שיש השלכות להתנהגות שלך. העיניים של כל העיירה מופנת אלייך. תוך כמה ימים מה שעשית יופץ וכל השם שיש למשפחה שלנו, שבנית לעצמך ילך לטמיון. אני הזהרתי אותך כל כך הרבה פעמים. חזרתי והזהרתי. אבל את ממשיכה ללכת בטיפשות אחריו כשבויה." היא אמרה ושתקתי.
שתקתי כי היא צודקת. הייתי שבויה שלו. כל מילה שהוא אמר לי התקפלתי אחריה.
"אני יודעת. אני טיפשה. אני לא מצליחה להוציא אותו מהחיים שלי. תאמיני לי שאני רוצה." אמרתי והיא לא הגיבה. אשטון ממזמן השתתק. "מה זה אומר עכשיו?" שאלתי בשקט. חיכיתי לשמוע מה גזר הדין שלי. הרי לעשות דבר כזה בלי לקבל עונש כלשהו זה כמעט ולא קורה.
"לבינתיים את מקורקעת לשבוע. לא יוצאת ולא נפגשת עם אף אחד מלבד הלימודים, עד שאחשוב על עונש ראוי." היא אמרה, קמה ממקומה ולקחה את התיק שלה מהמתלה.
ידה הונחה על הידית אך היא הסתובבה חזרה אלינו.
"המנהל התקשר אתמול בלילה. אתה מושעה ליומיים מהלימודים בגלל המכות שהיו לך עם דיוויד." הפעם פנתה אל אשטון ויצאה מהבית.
אשטון פתח את פיו כדי להגיד לי משהו אך קטעתי אותו מיד.
"אל תנסה אפילו." אמרתי בהנפת יד ועליתי בחזרה לחדרי.
נשכבתי על המיטה בעצלתיים ופתחתי את הספר החדש שאמא קנתה לי.
ניסיתי כל כך להתרכז בטקסט אך ללא הצלחה.
המחשבות השתלטו עליי, מעבר לגבולות היכולת.
~נקודת מבט זאין (ג'וואד) מאליק~
"איפה ליאן?" נייל שאל בקול מרוגז והלך על ידי. האמת שהופתעתי שהוא בכלל פונה אליי. פניו חתומות. ידעתי שלא פשוט לו להגיע עכשיו אליי ולפתוח איתי בשיחה. במיוחד כשהיא על ליאן.
"איך אני קשור לזה?" שאלתי.
"היא לא עונה לי כבר שלושה ימים לשיחות והיום היא לא הגיעה לבית הספר." הוא הסביר. הבנתי שהוא חושד בי שעשיתי לה משהו ולכן היא נעלמה מעל פני האדמה. "פעם אחרונה שהיא התנהלה ככה אתה גרמת לך לבכות." הוא הצהיר בחשד שלו.
"פעם אחרונה שראיתי אותה הייתה לפני יומיים." אמרתי. ראשי משחזר כרגע את הסצנה המדהימה שהייתי בה.
כל מה שאני רוצה זה לחוות שוב את הנשיקות שלה, את הגוף הקטן שלה על ידי, את ההרגשה הכיפית שהייתה לי כשהיא נגעה בזרועי.
מבלי לשם לב, נשכתי את שפתי התחתונה. הייתי נותן הכל כדי לחזור עליה שוב.
"מה זאת אומרת לפני יומיים? אתם נפגשתם?!" הוא שאל והרים גבה. הוא לא אהב את מה ששמע כרגע.
"לקחתי אותה לסוף שבוע, להראות שיש לנו הרבה יותר במשותף." החיוך הממזרי יצא מבעד לשפתי מבלי שהצלחתי לשלוט בו. אני כל כך אוהב לראות את נייל מתחרפן בנוגע אליה.
"אני לא מאמין."הוא העביר יד בשערותיו ומשך בהן מעט. "אתם שכבתם?!" קולו היה חנוק. אם הייתי יכול לשמוע את הקול הפנימי שלו, הייתי שומע תפילה שבה הוא מקווה שזה לא קרה.
"זה אתה אמרת." משכתי בכתפיי. הסיטואציה האבודה שלו לפעמים כל כך משעשעת אותי. הבחור כל כך מאוהב בה, כבר כל כך הרבה שנים ואין לו טיפת אומץ להגיד לה את זה. לא ייאמן כמה בחור יכול להיות כל כך פתטי.
"אני אהרוג אותך! אני נשבע לך שאני אהרוג אותך!" הוא אמר, תפס בקצוות חולצתי באיום וחרק את שיניו. "איפה היא עכשיו?!" יכולתי לראות את עיניו נוצצות. אני לא יודע אם זה כי הוא פגוע או שזה הלהט להרוג אותי.
תפסתי את ידיו והורדתי אותן ממני באדישות.
"זאת הבעיה. היא נעלמה לי באמצע הלילה. היא הייתה קצת בהלם כנראה וגם לי היא לא עונה." לא אמרתי לו שכשאני חושב על זה עכשיו, זו יכולה להיות מזימה של לואי והארי. נייל לא רואה בעיניים. הוא יגיע אליהם, יתעמת איתם וימצא את מותו במקום.
לא תיארתי לעצמי באותו הרגע שזו הסיבה שהיא עזבה.
"אתה הכרחת אותה!" הוא אמר. הטון שלו ספק שואל ספק קובע.
"לא ידידי האנושי. אפילו לא לשנייה." אמרתי וטפחתי על שכמו.
"כדאי לך שהיא תהיה בסדר עכשיו. כדאי לך כל כך." הוא אמר הצלצול נשמע והוא נעלם בין כל התלמידים.
אני עשיתי את דרכי אל עבר לואי.
לואי והארי דוחפים את האף שלהם יותר מדיי בקשר שלי ושל ליאן.
הקול הקטן שבתוכי מניח שהם קשורים איך שהוא להיעלמות שלה.
לואי נשען על הקיר במסדרון, סקר את פני התלמידים שהולכים, שבים ונכנסים לכיתות בעקבות הצלצול.
תמיד יש היסטריה לא ברורה מסביב כל עניין השיעורים. התלמידים כל כך ממהרים להיכנס לכיתות, יש להם לחץ מטורף לא להפסיד שנייה מהשיעור.
"לואי." קראתי לו והוא הפנה את מבטו אליי. "איפה היא?" ניגשתי ישר לעניין. ממש לא צריך שיחות חולין איתו.
"איפה מי?" הוא שאל, לא מבין.
"ליאן." אמרתי בנוקשות. חיכיתי שיפסיק עם המשחקים המטופשים שלו ושל הארי.
"איך אני אמור לדעת בדיוק?" הוא שאל. "לא אמרת שאתה מנתק איתה קשר כי נמאס לך לפגוע בה?" הוא אמר בטון מזלזל בדבריי.
"אל תיתמם. אתה יודע בדיוק איפה היא." אמרתי. "אתה והמזימות המטופשות שלך עם הארי. מה עשיתם לה עכשיו? אתם מחזיקים אותה באיזה מחסן נטוש כדי שאני לא אמצא אותה ואהיה איתה?" הזלזול לא מספיק לנטוף ממני. לא מאמין שזה מה שהם מתעסקים בו בחיים שלהם- דרכים להרחיק ביני לבינה.
"אולי תעזוב אותי בשקט?" הוא אמר במבט נגעל. "תאמין לי שאם הייתי רוצה להפריד ביניכם הייתי הורג אתה כבר ממזמן. אבל אל תדאג. אתה עושה את זה כבר בעצמך." הוא אמר, דחף אותי והלך לדרכו.
לצערי הרב יש המון היגיון במה שהוא אומר. הארי ולואי לא היו מבזבזים כל כך הרבה זמן כדי להרחיק אותה ממני.
יש משהו במה שהוא אומר. זה בעצם אומר שהיא פשוט ברחה.
אולי היא באמת נלחצה מכל הסיטואציה וזה מה שגרם לה להיעלם?
הבטחתי לעצמי שלא אפגע בה יותר. כל המטרה של המפגש שהיה בינינו הוא להרגיע את הרוחות ונראה שכל מה שהוא יצר זה רוחות חדשות.
טסתי במהירות לבית שלה.
הלחץ עלה וחנק אותי בחזה. אם היו לי דפיקות לב ודאי הלב שלי לא היה מצליח לעמוד בקצב הדפיקות.
דפקתי על דלת ביתה בחוזקה. אני יודע שהבית שלה זה מחוץ לתחום. היא כבר דאגה להבהיר לי את העמדה של ההורים שלה כלפיי, אבל עדיין בחרתי להגיע אליה.
ידעתי שאני חייב לתקן את הנזק כמה שיותר מוקדם- לפני שהיא תתחיל להכניס לעצמה מחשבות לראש והיא תהיה שרויה בקיבעון כלפי.
דפקתי בשנית. המנעול הסתובב. ציפיתי כל כך לראות את פניה של ליאן, אבל במקום עמד בפתח אח שלה.
המבט שלו שורף אותי ומתפלא על האומץ שלי להגיע הנה. קיוויתי כל כך שלא סיפרה לו מה קרה. אם כן- אין לי סיכוי קטן לדבר איתה.
"מה?" הוא שאל בנוקשות.
"ליאן בבית?" שאלתי. עיניי מתחננות שייתן לי להיכנס. אני כל כך לא רוצה להשתמש ביכולת שלי להכריח אותו. זה לא ייתן לי נקודות זכות אצל ליאן.
"כדי שתשכב איתה גם פה?" הוא בא לטרוק את הדלת, אך חסמתי אותו עם ידי ומנעתי ממנו. מבטו מתפלא מעוצמת הכוח שלי שמונעת ממנו לסגור את הדלת. "בבקשה. רק לדבר איתה על מה שקרה."
"אתה שם לב שכל פעם שאתה רק מדבר איתה, רק מבהיר איתה את העניינים היא רק נפגעת ממך יותר?" הוא אמר " היא לא צריכה אותך בחיים שלה. תעזוב אותה כבר." המילים שהוא הטיח בי שיתקו אותי. מבלי ששמתי לב הוא הספיק לטרוק את הדלת ולנעול אותה.
ידעתי שאין לי איך להגיע עכשיו לליאן ואולי זה גם עדיף כרגע שלא תראה אותי.
הוצאתי דף מהמחברת שלי והתחלתי לכתוב עליו.
'ליאן. אני יודע מה את חושבת כרגע- שפגעתי בך, שניצלתי אותך.
אני כל כך לא רוצה שתחשבי את זה. אפילו לא לרגע אחד. בואי נדבר על הכל. אני מתחנן. אחר כך תחליטי אם את רוצה את הקשר איתי או לא. אני לא יכול לתת לעצמי לחשוב שככה את מרגישה אליי.
אבוא לאסוף אותך מהבית ליריד מחר ב20:00. אדאג שלא יראו אותי.
אני מבטיח שלא אגע בך.
זאין.'
קיפלתי את הדף לצורת מטוס והעפתי אותו אל חלונה שבקומה השנייה. פיסת הנייר נכנסה אל חדרה של ליאן וזאין נעלם לפני שתראה אותו.
~נקודת מבט כללית~
ליאן שכבה במיטה שלה כשכבר במשך חצי שעה היא בוהה בתקרה ללא הפסקה. בשלב הזה היא כבר לא חשבה. המוח שלה היה ריק ממחשבות, עייף מהן.
היא ראתה בזוית עיניה משהו שנכנס דרך החלון ונחת על רצפת החדר על יד מיטתה. היא ירדה מהמיטה וראתה נייר מקופל בצורת מטוס.
היא פתחה את הדף. בכתב מחובר ומעט מרושל היה כתוב את הבקשה של זאין. ככל שהיא ממשיכה לקרוא היא רק התמלאה בזעם.
באותו הרגע היא החליטה ליישם את מה שלא עשתה אז באותו הערב- להגיד לזאין שיעזוב אותה לתמיד.
בעצבים ליאן לקחה את הנייר, קימטה אותו ,זרקה אותו מהחלון וסגרה את החלון בטריקה.
הארי שקיבל מלואי את הדיווח על כך שהוא מברר מה קורה איתו- עקב אחריו כל הדרך לביתה של ליאן. הוא לקח את הנייר והסתלק משם.