Dark Blood #פרק 36 – השרשרת.

~נקודת מבט ליאן (לי) ברנס~
"ליאן!" נייל קרא לי לפתע כשהייתי בדרכי החוצה, תפס את זרועי ומשך אותי אל כיתה ריקה. עוד מבלי שראיתי את הבעת פניו ידעתי להרגיש שהוא עצבני.
כשהרמתי את מבטי המופתע אליו- אישרתי את הרגשתי.
כל גופו דרוך, גבותיו מכווצות בזעם לכיווני- מחכה רק לירות בי את החיצים שיש לו מאחור.
"נייל, מה עובר עלייך? אתה מכאיב לי!" שאלתי ושפשפתי את המקום שנייל אחז בו. הבטתי המומה מהאגרסיביות שלו. נייל מעולם לא נהג בי כך.
הוא סגר את הדלת בטריקה רועמת ונעמד מולי כשהוא משלב ידיים.
"תגידי לי את השתגעת?!" הוא הרים את קולו. מבעד לגבות הזועפות יכולתי לזהות זוג עיניים מאוכזבות. לא הצלחתי לחבר את הסיטואציה.
"על מה אתה מדבר?" שאלתי מבולבלת.
"על מה אני מדבר?" הוא חיקה אותי בזלזול. "את שכבת עם זאין!" הוא אמר.
"איך אתה יודע?" נחנקתי. אם זה עכשיו מופץ ברחבי בית הספר- אני גמורה.
"זה מה שמשנה עכשיו ליאן?!" השאלה הזו גרמה לו עוד יותר לרתוח. הוא שונא שאני מגיבה בצורה לא קשורה לסיטואציה. גם אני הייתי מתעצבנת על עצמי.
"א-אני לא-" מלמלתי. נייל היה כל כך טעון שהוא לא נתן לי לסיים משפט.
"מה קרה לך ליאן? איפה ה'אני שונאת אותו' שאמרת לי לפני כמה ימים? לאן כל זה נעלם?" לאט לאט טון הדיבור שלו ירד מכעס ולאכזבה.
"אני לא יודעת! הוא משגע אותי! אני לא מצליחה לעמוד בפניו. משהו בו.. משהו בו לא נותן לי מנוח. לא נותן לי לסרב לו." ניסיתי לחפש את המילים שיסבירו את הסיטואציה שאין לי שמץ של מושג איך להסביר במילים.
"זה ברור כשמש. את מאוהבת בו." הוא קבע, טפח על ירכיו, נאנח באכזבה והפנה לי את הגב.
"אני לא!" אמרתי בכעס, מסרבת להאמין לשטויות שיוצאות מהפה של נייל. ידי תופסת בכתפו- גורמת לו להסתובב ולהביט בפניי. להבין עד כמה רצינית אני.
"אז תסבירי את הכל לסיבה אחת הגיונית." הוא הסתובב אליי, מוכן להאמין לי. יותר נכון מבקש להאמין לי. "הרי להפנט אותך הוא לא יכ-" הוא אמר וגדע את עצמו כשהביט בצווארי.
המבט ההמום שהוא היה שרוי בו גרם לי לשלוח במהירות יד אל צווארי ולחפש את השרשרת.
"השרשרת!" אמרתי. פתחתי את התיק שלי במהירות ושפכתי את כל תוכנו על השולחן. נייל עזר לי לחפש את השרשרת במהירות.
זה שאין לי מושג איפה השרשרת משאיר אותי בתחתית שרשרת המזון.
"אולי הורדת אותה במקלחת?" הוא שאל והזיז כמה ספרים בשביל למצוא אותה.
"אני בחיים לא מורידה אותה!" אמרתי "לפחות לא מאז שאני יודעת מה היא עושה." המחשבה הזו רק הלחיצה אותי יותר.
"אנחנו חייבים למצוא אותה." הוא הפציר בי. לא מועיל במיוחד לסיטואציה הלחוצה. "אסור שזה יגיע לידיים של-" הוא אמר והפסיק לחפש בייאוש.
נייל נכנס למוד של לחץ- העברת יד בשיער, הסתובבות סביב עצמו וכסיסת ציפורניים.
"אולי זאין לקח לי אותה?" הצעתי את הרעיון הכי סביר.
"איפה הוא בכלל?"
"לא ראיתי אותו מאז ש.." חסכתי את המילים.
"מי יכול לדעת איפה הוא?"
"לך תחפש בלוקר שלי. אני אמצא אותו." השלכתי אליו את המפתחות שלי ואני עשיתי במהירות את דרכי אל הפתרון היחידי.
את המהלך הזה חישבתי בראש שלי בלי להגיד לנייל.
כדי לדעת איפה זאין צריך ללכת לשולייה שלו- הארי ולואי.
ידעתי שאין סיכוי בעולם שנייל ייתן לי ללכת אליהם לבד, אבל יחד איתו זה לא מתכון להצלחה.
שמעתי שמועות על המקום שהם נמצאים בו תמיד- חדר מחשבים הישן.
פתחתי את דלת הברזל הכבדה ונכנסתי פנימה.
בפינת החדר המלא בריח מסריח של טחב ואבק ישב לו לואי על כיסא כשרגליו משולבות על השולחן ועישן סיגריה.
עשיתי את דרכי אליו, דרך ענן העשן.
"תראו מי פה." הוא אמר בטון מופתע ומסוקרן. "הייתי בטוח שאת לא מעשנת." הוא אמר בחיוך, עבר לישיבה והושיט לי את חפיסת הסיגריות.
"באתי בעניין אחר."אמרתי ודחיתי בידי את חפיסת הסיגריות. "אני צריכה לדעת איפה זאין." אמרתי.
"עכשיו את רודפת אחריו? את באיחור רציני מותק." הוא אמר וחזר לתנוחה הראשונית שלו.
"אני לא רודפת אחריו." אמרתי במבט נגעל. כעסתי על עצמי שהגבתי לו ככה. אני צריכה ללמוד להתעלם מהערות שלהם ופשוט לחתור למטרה. "אני צריכה לדעת איפה הוא נמצא."
"סורי בייב. לא יכול להגיד לך." הגוף שלי עבר חלחלה למשמע מילת החיבה הזו שמבחינתי נשמעת כגנאי.
"בבקשה לואי, אני צריכה לדעת." עברתי לשיטת ה'חיפוש אחר האנושיות'. תמיד הייתה לי ההרגשה שדווקא הוא טיפה יותר אנושי. אני רואה את זה בתגובות שלו, בזה שהוא פחות מתערב כמו הארי.
"הוא התרחק לטובתו. וכשחושבים על זה- אולי זה גם לטובתך." הוא ניסה להסביר בלי לתת יותר מדיי פיסות מידע.
"מה הוא עשה? למה הוא התרחק?" ניסיתי לדלות ממנו כל מידע אפשרי על מקום הימצאו. אני יודעת שכל עוד השרשרת לא עליי אני בסכנה תמידית.
הוא הביט בי בעיניו העמוקות. ראיתי בשבריר שנייה מעט רחמים כלפיי.
"הוא עזב"
"לאן?" מופתעת לא הייתי. אחרי כל סיפור שלי ושל זאין הוא תופס את הרגליים שלו ונעלם לאיזה שבוע שבועיים. אין לו מושג איך מתמודדים עם רגשות. זו אחת הסיבות לכך שאני לא אוכל אף פעם לקיים איתו מערכת יחסים נורמלית כמו שהוא טוען שאנחנו יכולים.
בזוגיות נורמלית לא בורחים אחרי כל צעד קדימה.
"הוא עזב לכפר בצפון המדינה."
"איך מגיעים לשם?" שאלתי.
"את לא יכולה להגיע לשם." הוא אמר, מצחקק על הניסיון הנואש שלי.
"למה שלא?" שאלתי לא מבינה.
"פרט שולי קטן ששכחתי לציין- זה כפר של ערפדים. אם הייתי את- לא הייתי ממהר להגיע לשם." הוא אמר, מעביר את אצבעו על צווארו כדי להמחיש את הדרך שבה אני אמות אם אגיע לשם.
"אז איך אני מגיעה לשם ויוצאת גם חיה?" שאלתי בעקשנות.
"את יכולה לנסות פשוט.. פשוט לשבת בבית שלך, להמשיך לחיות את החיים הממוצעים שלך בלי כל הדרמות האלו מסביבך. זה מה שרצית לא?" הוא אמר. האמת- הוא כל כך צודק. הדחף הלא ברור הזה שיש לי להסתבך בצרות של זאין משתלט עליי שוב. אבל אני צריכה את השרשרת הזו אצלי.
"אבל-" אמרתי אך הוא קטע אותי.
"את צריכה להבין. אין פה אבל. זאין חזר לטבע שלו. כל המציאות הזו שהוא יצר לעצמו- שהוא רודף אחרייך, משתנה בשבילך כל זה לא טבעי לו וזה הורס אותו. " הוא אמר וקם ממקומו, מעט מרוגז. "את זאת שהורסת אותו. תניחי לו להשתנות. בשבילך ובשבילו." הוא הטיח בי את הדברים בפרצוף. בחיים שלי לא חשבתי על לראות את הצד של זאין בסיפור. תמיד אני הייתי הקורבן, תמיד אני זאת שנפגעתי. לא תיארתי לעצמי שאולי יש כאן עוד מישהו שחווה את הדברים. גם אם הוא סוג של מפלצת. לא חשבתי אפילו לרגע אחד שזאין משתנה בשבילי, חותר נגד הטבע שלו למעני.
דווקא המילים האלו של לואי, הרצון שלו שזאין יחזור להיות החיה שהיה- דווקא זה גרם לי עוד יותר לא לרצות להניח לו. אם ככה הוא מתנהל כשהוא נגד הטבע שלו- אני לא רוצה לדמיין לעצמי מה הטבע האמיתי שלו.
לואי סיים את הנאום שלו והותיר אותי מאחור עם המחשבות.
לואי היה האופציה הכי אופטימלית שלי ללהשיג מידע על זאין ועל איפה שהוא נמצא.
האופציה הפחות אופטימלית הייתה הארי.
סכנת חיים כבר לא הרגשתי על ידו, אבל עדיין אני זהירה.
את הארי תיארתי לעצמי שאמצא בחוץ. בהליכה מהירה יצאתי החוצה וסקרתי בעיניי את כל השטח.
מצאתי אותו בתנוחה שלא מפתיעה אותי כלל. הוא עמד בקצה המגרש ונישק לו את אחת מבנות הכיתה מעליי.
השתעלתי בצורה מוקצנת על מנת שיבחין בזה שהגעתי. הוא הסתובב לאחור. כשראה שזו אני- התעלם מקיומי וחזר לנשק אותה.
הפעם השתעלתי יותר חזק.
"תצטרפי עוד מעט. בסדר?" הוא אמר בחיוך ממזרי ושוב חזר לנשק אותה כשיד אחת שלו אוחזת בישבנה של הנערה בחוזקה.
ממש החזקתי את עצמי מלהקיא מהמחשבה הזו. סובבתי את כתפו בחוזקה.
"אוקיי, אוקיי. אני תכף אחזור אלייך." הוא אמר וחייך אליה. אחר כך הסתובב אליי.
"אני צריכה את העזרה שלך." אמרתי.
"קודם שונאת אותי, עכשיו צריכה אותי? אני אוהב את ההתפתחות של הדברים." הוא אמר בחיוך מעושה. אל תדאג, לשנוא אותך זה תמיד יהיה. "מה יש לך להציע? את יודעת שאני לא עוזר ללא תמורה." הוא אמר והפעם הניח את ידו סביב מותניי כשידיי בלבד מפרידות בינינו.
האחיזה שלו לא הייתה חזקה מדיי אז דחפתי אותו מעליי.
"אני צריכה שתיקח אותי לזאין." אמרתי. הוא הביט בי במבט ציני.
"אין שום סיכוי." הוא אמר. כמעט מנע מעצמו לפלוט איזה גיחוך.
"מה הסיפור שלכם?! למה אתם לא יכולים לקחת אותי אליו?!" רקעתי את רגלי בקרקע בתסכול שגובל בעצבים.
"למה שניתן לך להרוס את מה שאנחנו מתכננים כבר שנים? עד שזאין חזר לעצמו? אין מצב." הוא אמר.
בחרתי להתעלם ממה שאמר עכשיו, הוצאתי את הפלאפון מכיסי וניסיתי להתקשר לזאין. השיחה התנתקה לי ישר. גם בפעם השנייה. בפעם השלישית זה כבר עבר לתא הקולי ישירות.
"אל תנסי לאב. הוא לא יחזור יותר." הוא אמר.
~נקודת מבט לואי (וויליאם) טומלינסון~
נסעתי במכונית השחורה שלי במהירות גבוהה אל זאין. חשוב לי לראות שהוא נמצא שם, מתפקד וחוזר לקדמותו. הכי חשוב מבחינתי שהוא יכבה את האנושיות שלו ויוכל לשכוח מהבחורה הזו ומהרצונות המטופשים שלו.
בתור אחד שנכבה בגלל האנושיות שלו ועבר ייסורים רבים מכך שהנשמה שלו כלואה- אני לא מוכן שזאין יעבור את אותו הדבר.
אני עדיין לא יודע אם זה ספציפית בגלל זאין או ההתנגדות המוחלטת שלי להרגל המגונה הזה של הערפדים הוותיקים.
במקום מסוים אני מרחם על זאין. כל כך קשה לו עם עצמו. כל כך קשה לו עם זה שהוא ערפד. דווקא הוא מכולם- זה שנולד לזה.
הוא עדיין לא מבין שהוא יכול להיות כמוני- לשלוט באנושיות שלו כמה שירצה.
ככה כל ייסורי המצפון שלו כלפי עצמו, הכעס שהוא מכיל בתוכו- הכל יעלם.
חניתי את הרכב בשביל עפר על יד האחוזה של אלפי וג'ספר.
זאין אמור להיות באחד החדרים בפנים בהשגחה של אלפי.
כל הכפר מלא בריח של דם ומוות.
עשיתי את דרכי בשביל הכניסה. דילגתי מעל גופה של גבר צעיר ונכנסתי פנימה אל תוך הבית.
דלת הכניסה חרקה. לא יזיק לבית עיצוב פנים.
מודה שלא התגעגעתי לבית הזה.
חיפשתי בעיניי את זאין. סקרתי את כל החדרים בקומה העליונה. שום זכר לזאין.
ירדתי חזרה למטה. חיפשתי במטבח. מלבד בלגן לא היה שם דבר.
במטבח ראיתי דלת פתוחה.
הלכתי דרכה. שמעתי רחשים. שני אנשים מדברים.
ירדתי במדרגות בשקט כדי לשמוע יותר טוב. כשכבר הייתי למטה זהיתי את הקולות בבירור. אלו אלפי וג'ספר. הם מתווכחים.
התחבאתי מאחורי עמוד תמך של התקרה.
"אלפי, אתה לא יכול לעשות את זה. נתנו את המילה שלנו!" ג'ספר אמר. נשמע מתחנן.
"אתה יודע לאן אני יכול לדחוף את המילה שלי?" הוא סינן בין שיניו. "היינו צריכים לעשות את זה כבר מזמן. אני לא מאמין שהתקפלנו בגללם."
"תחשוב על זה בהיגיון! הארי יהרוג אותנו. אתה יודע את זה!" הוא אמר "הוא כבר כאן, עושה שינוי! מה דחוף לך כל כך להרוג אותו?" לא האמנתי למילים ששמעתי כרגע. אלפי מתכנן להרוג את זאין? אפילו לא לכבות אותו?
"יש חשבונות שצריך לסגור. לא מגיע לו לחיות. כרגע הארי ולואי לא יודעים מה קורה ולא אכפת להם מספיק. הם חושבים שהוא בשיקום כאן. נהרוג אותו ואם צריך נהרוג גם את הארי."
" אתה לא נורמלי. אתה פשוט לא נורמלי. אלפי תחשו-" ג'ספר אמר אך אלפי קטע אותו.
"זה הולך לקרות הלילה. תחליט אם אתה בפנים או שאתה בחוץ. אני מחכה לך ב-4." הוא אמר והלך. דאגתי מיד להסתיר את עצמי מאחורי העמוד.
הם הולכים להרוג את זאין.
אנחנו נצטרך לפעול במהירות. יצאתי באותה הדרך שבה נכנסתי ורצית מהר אל הרכב שלי תוך כדי שחייגתי להארי.
"הארי," אמרתי מתנשף. "יש לנו בעיה."