Dark Blood #פרק 27 – שמועות.

~נקודת מבט כללית~
"לואי!" הארי צרח בכל כוחו כשנכנס הביתה. הוא רתח.
נודע לו, אחרי שכפה על ניקול חברתה הטובה של ליאן לספר לו מה קורה בינה לבין זאין שלואי כמעט הרס לו את התוכנית.
הארי היה כל כך בטוח בתוכנית הזו. הוא היה מוכן להרוג עבורה.
"לואי!" הוא צרח שוב. הצרחה הדהדה בין כל קירות הבית.
"מה אתה צועק?!" לואי יצא מהחדר, לבוש בבוקסר בלבד אחרי שהארי הפריע לו עם בחורה שפגש בבר.
הארי בתוך שניות הגיע אל לואי, תפס אותו מגרונו ודחף אותו אל הקיר וחנק אותו.
"אני צריך לכפות על ניקול בשביל לשמוע שאתה מחבל בתוכנית שלי?!" הוא אמר וחיזק את אחיזתו בצוואר של לואי.
"אני לא חיבלתי בתוכנית שלך." הוא אמר ודחף את הארי מעליו.
"מה חשבת לעצמך שאתה עושה?! משכנע אותו שהוא אידיוט שהוא רוצה את ליאן?! זה בדיוק מה שרצינו!" הארי אמר וחבט את ידו בשידה. השידה נשברה.
"אני חשבתי ש-" לואי החל לומר אך הארי קטע אותו.
"מה חשבת?! חשבת שתדבר עם זאין על ימים עברו והוא פתאום ירצה לחזור אליהם?! זה מה שחשבת? אידיוט!" הוא שאג עליו. "עד שהתקדמנו איתו, אתה גרמת לאידיוט הזה לחזור עשרים צעדים אחורה! עכשיו הבחורה שונאת אותו עוד יותר ממקודם!"
"מה אתה חשבת?! שיהיה כל כך קל לגרום לה להתאהב בו?! למה אנחנו בכלל לא כופים עליה את זה?!" הוא אמר.
"אם נכפה עליה הוא יבין את זה! אתה זוכר כמה זאין רגיש בעניינים האלו. כשזאין נקשר למישהו הוא נותן לו את החיים שלו. אנחנו צריכים ללחוץ בדיוק על הנקודה הזו." הארי אמר. "תקשיב לי ותקשיב לי טוב לואי. אם אתה לא בעניין- תגיד את זה עכשיו! אני לא אסבול בשקט עוד טעות שלך."
לואי חשב לרגע. חשב האם הוא רוצה ללכת על זה עד הסוף. "כן. אני רוצה."
"מעולה. עכשיו אני אלך לתקן את השטויות שלך."

~נקודת מבט ליאן (לי) ברנס~
היום זו הייתה הפעם הראשונה שהלכתי לבית הספר לבד בלי אשטון לצידי.
כרגע הוא נמצא בבית בהתאוששות. המצב שלו השתפר במהירות מאז שזאין נתן לו מהדם שלו. הרופאים הביטו באשטון בהשתאות. הם טענו כי מעולם לא ראו נס רפואי שכזה. איך ממצב הכי גרוע, שהוא לא מסוגל להפעיל את המערכות שלו בכוחות עצמו- הדימום מפסיק בצורה עצמאית והגוף שלו משתקם.
כששמעתי את זה- כל מה שנותר לי לעשות זה לחייך לעצמי בלב ולחבק את אשטון כמה שאפשר.
החיסרון של אשטון גרם לביטחון שלי על הבוקר לרדת במעט.
לא רציתי להיתקל בדיוויד או בבריג'ט בדרך זו או אחרת.
השמועות רצות בכל רחבי בית ספר שדיוויד עומד להיות מסולק מבית הספר לאלתר ופחדתי שהוא ירצה לפרוק עליי את תסכוליו.
"ליאן! מה קורה עם אשטון? הוא בסדר?" קת'רין ניגשה אליי. שיערה האדום החלק והבוהק היה אסוף לקוקו רופף והונח על כתפה.
"הוא הרבה יותר טוב עכשיו. הוא התאושש במהירות. הוא וודאי יחזור בקרוב ללימודים." אמרתי. "איך את מכירה את אשטון?" שאלתי מופתעת.
בדרך כלל אשטון מסתובב אך ורק עם בני גילו.
הוא מעולם לא דיבר עם בני גילי וגם לנייל לקח לו הרבה מאוד זמן להתחבר.
"אני לומדת ביולוגיה עם כיתות י"ב. אשטון הוא בן הזוג שלי במעבדה." היא הסבירה.
"איך את עם כיתות י"ב?" שאלתי לא מבינה.
"המורים טוענים שאני 'מבזבזת את הזמן שלי' עם כיתות י"א בתחום הזה. הם וההורים שלי רוצים שאני שבעתיד אעסוק במחקר ובכל הדברים שקשורים לזה." הוא אמרה במבט נגעל ומלא זלזול וגלגלה את עיניה. משום מה אני ממש מחבבת את קת'רין מכל החבורה המפחידה של ריי וזאין. אולי מפני שהיא יותר עדינה וחברותית. "אני מעכבת אותך? את בדרך לאן שהוא?" היא שאלה והנדתי בראשי.
"אז מה דעתך שנצא החוצה? נתעדכן קצת." היא שאלה בחיוך רחב.
"למה לא?" אמרתי והלכתי יחד איתה החוצה.
"שמעתי שאת וזאין מתקרבים." היא זרקה לאוויר. כל הדרך הלכתי עם הראש למטה אבל כששמעתי את זה, הרמתי את ראשי מיד.
לא הצלחתי למה כל פעם שמדברים איתי זה עליו?
"מ..מה.. אנחנו לא.." התחלתי לגמגם והסמקתי. אם זה השמועות שרצות כדאי שאטפל בזה.
"בנות בבית הספר עוקבות אחרי כל צעד שלו. בעיקר החברות של בריג'ט." היא אמרה. "בריג'ט היא טיפוס דיי רכושני וקנאי. במיוחד אחרי מה שהוא עשה לה." היא הסבירה מאיפה שמעה את השמועה הזו.
"מה הוא עשה לה?" שאלתי מסוקרנת ונעצרתי.
"אני לא בקיאה בדברים עד הסוף, אבל היו ימים שהיא הייתה מגיעה לבית הספר והיא נראתה מסוממת לחלוטין. היא הייתה עושה כל, אבל כל דבר שהוא רק אמר לה כאילו הוא כישף אותה. אנחנו חושבים שהוא ניצל אותה, בעיקר מינית. היא הייתה מגיעה כל יום עם צעיפים, ובגדים שמסתירים את הצוואר שלה שהיה כל פעם חבול ופצוע. היא תמיד הייתה מכחישה שזה אלרגיה או שנפצעה בדרך זו או אחרת." יכולתי לשמוע מטון הדיבור שלה שהיא נזהרה בלשונה. כל הסיפור הזה נשמע לי הגיוני לגמרי. ההכחשות, הסימנים בצוואר, זה שהיא עשתה כל דבר שאמר לה. "אבל עכשיו, כשהוא סיים את מבוקשו בה, הוא זרק אותה מכל המדרגות ועדיין כמו טיפשה היא ממשיכה לרדוף אחריו." היא אמרה במבט נגעל.
"נשמע שאת לא מתה על זאין," צחקקתי.
"אני פשוט נגעלת מהדרך שהוא מתייחס אליה עכשיו." היא הסבירה.
"מתי כל זה קרה?" שאלתי. התפללתי בלבי שזה היה ממזמן. התפללתי שזאין הזה שהיא מדברת עליו השתנה.
"זה היה לפני שנתיים. עוד לפני שהוא למד בבית הספר שלנו." היא אמרה. האבן שישבה לי על הלב התמוססה. יכולתי לנשום לרווחה. "אבל תשמעי. נכון שהיא לפעמים מתנהגת כמו כלבה-" היא אמרה אך קטעתי אותה.
"לפעמים?" שאלתי וצחקקתי.
"אוקיי, רוב הזמן. אבל היא לא תמיד הייתה כזו. אל תתפסי אותי במילה, אבל אני חושבת שאם את וזאין תהיו ביחד היא לא תשמור לכם טינה." היא אמרה.
"למה הפסקתן להיות חברות?" שאלתי. הבנתי את המצב כבר. חברות טובה שנגדעה.
"האמת שהוא הסיבה. זאין פשוט דפק אותה לחלוטין. פעם היא לא הייתה הכלבה שהיא היום. " היא הסבירה. "הוא עומד להזמין אותך לנשף?" היא שאלה כאילו לא השתכנעה כשאמרתי תחילה שאני לא ביחד איתו.
"הוא יוצא עם בריג'ט. אין לי כל קשר אליו חוץ משנאה." אמרתי והנחתי יד על הלב. המשפט הזה היה חצי נכון. "ובקשר לטינה של בריג'ט, את יכולה להרגיע אותה. לא יהיה לה על מה לשמור כי אני וזאין לא נהיה ביחד. אנחנו הפכים גמורים." אמרתי.
"ריי תמיד אמר לי שדווקא הפכים נמשכים זה לזה. אני מאמינה שזה מה שקרה לך איתו," היא אמרה.
בדיוק ברגע שהיא הזכירה אותו, כל כך רציתי אותו כרגע לידי. הייתי מוכנה להיות איתו אפילו כשהתברר לי שהוא ערפד. הוא כל כך שונה מזאין. שמיים וארץ.
הוא כל כך טוב אליי, הוא כיבד אותי, הוא העריך אותי.
אם הוא היה חי עכשיו אני יודעת להגיד בוודאות שהיינו ממשיכים להיות יחד.
"שמעת משהו מריי?" היא שאלה ודחפה את פניה אל מול פניי. כנראה שחלמתי ולא שמעתי אותה בראשונה.
"לא, לא בדיוק." אמרתי ושיחקתי עם אצבעותיי. כל כך כאב לי עליהם שאין להם שמץ של מושג מה קרה באמת עם ריי. אין להם מושג שהוא שוכב עכשיו מת.
"רגע, אתם נפרדתם?" היא שאלה.
"סוג של." אמרתי "הוא אמר שהמרחק יקשה על הקשר שלנו ומוטב שניפרד." שפשפתי את קצה הנעל שלי בדשא ממבוכה וגם קצת מעצב.
"אני מצטערת," היא אמרה בשקט.
"אני בסדר." אמרתי. היא הביטה בשעון שלה.
"אלוהים. אני כבר ממש מאחרת." היא אמרה "נתראה בנשף, כן?" היא שאלה.
"כן, בטח." אמרתי.
"נדבר בהזדמנות," היא קרצה לי וחייכה חיוך מתוק שחושף שיניים לבנות מבריקות וזוג גומות. הבטתי בה הולכת לכיוון הכניסה של בית הספר.
לי הייתה שעה חופשית במערכת, אז החלטתי לשבת ולצייר. הרבה זמן שלא עשיתי את זה. כבר שכחתי כמה שזה מרגיע אותי.
התיישבתי על הדשא והוצאתי את מחברת הציורים שלי. עלתה לי בראש התמונה של זאין עם הניבים והמבט המפחיד. החלטתי לצייר את זה.
ציירתי עם העיפרון בעדינות על הדף בונה את קווי המתאר של הפרצוף.
"בוו." נשמע קולו של הארי מאחורי. קפצתי בבהלה ממקומי והסתרתי מתוך אינסטינקט את הציור. "מה ציירת?" הוא שאל, חטף מידיי את הציור והסתכל עליו.
"מה אתה רוצה ממני עכשיו?" שאלתי, קמתי ממקומי וחטפתי את הציור מידיו.
כל השלווה שהייתה לי נעלמה כלא הייתה.
"זה יפה מאוד. נראה ממש אמיתי." הוא אמר בחיוך רחב. "מאיפה קיבלת את ההשראה? מזה?" הוא שלף בשניות את שיניו והתרחקתי ממנו.
גופי רעד וניסיתי להסתיר את זה ממנו. לנוכח הניסיון שלי גיליתי שאם אני משדרת שאני לא מפחדת זה לא עוזר, אבל לפחות זה מרוויח זמן.
"לא, לא, לא, ליאני. אין לך מה לדאוג." הוא אמר, תפס במותניי וקירב אותי אליו בחזרה. יד אחת שלו שיחקה בשיערי וידו השנייה הייתה על מותני.
זרועו הארוכה הצליחה להקיף את כל האגן שלי ואצבעותיו הונחו על הירך שלי. המגע שלו בירך שלי הזכיר לי את המקרה עם דיוויד. באותו רגע קפאתי במקום מבלי יכולת להשתחרר. "כרגע אני לא מתכוון לשתות את כולך. אני רק רציתי לשאול אותך משהו." הוא אמר. "את וזאין, יש ביניכם משהו?" הוא שאל והוריד את ידיו ממני. מה זה אכפת לו?
"לא. אין בינינו כלום." אמרתי בקול חנוק.
"את בטוחה? אפילו לא משהו קטן?" הוא שאל ושוב עניתי שלא. "את יודעת שלא כדאי לך לשקר, כן?" הוא שאל בקול חשדני. הוא הניח את זרועו על כתפיי והעביר את אצבעו על צווארי באיום."אני קולט שקרנים ממטר."
"אני לא מפחדת ממך." אמרתי והזזתי את ידו ממני. אין לי מושג מאיפה חטפתי את האומץ להגיד את זה. מיד התחרטתי על כך. על מי אני עובדת?
"ליאן, את מתה מפחד ממני." הוא אמר וחייך לנוכח הניסיון שלי לשקר לו. "רק בפעם הבאה שאני נוגע בך, תפסיקי לרעוד."
"ככה אתה הארי? חזק על חלשים?" ליאם קרא לו.
"ליאם, ברוך הבא! האמת? שדיי התגעגעתי אליך."הוא אמר והסתובב אל ליאם שהיה מאחורינו. "מה שלום הלב שלך?" הוא שאל בהתגרות. בפעם קודמת הארי ריחם עליו ולא תלש לו אותו מהגוף.
"אתה יכול להניח לה?" ליאם שאל. "או שזה צריך להיעשות בדרך הקשה?" הוא שאל וסובב את המקל בין אצבעותיו לצורך איום.
"ליאם, רק לא זה!" הוא אמר בציניות ולקח מקל שהיה על הרצפה.
הם נאבקו קצת.
שוב אני לא יודעת מה לעשות. שוב אני במצב חסר אונים.
אך הפעם בזה אין לי שום דרך להתערב.
ריב של שני ערפדים. איך אני בתור בת אנוש ומדגישה את החלשה, יכולה לעשות עם זה משהו?
הארי תפס את ליאם וקירב את המקל אל ליבו.
"הארי תניח לו!" התחננתי לרחמיו של הארי.
"תספרי לי את האמת, או שהוא מת." הוא אמר וחיזק את אחיזתו סביב הצוואר של ליאם וחנק אותו. ליאם התחיל להאדים. ידיו מנסות להסיר את ידו של הארי ממנו, אך ללא כל הצלחה. הארי באמת הרבה יותר חזק ממנו.
"אוקיי, אוקיי! אני וזאין התנשקנו." אמרתי.
למרות המצב שבו ליאם נמצא, הוא עדיין הביט בי במבט מופתע.
הארי חייך חצי חיוך כי ידע ששיקרתי. "אבל אמרתי לו שאני לא רוצה קשר יותר. בבקשה תניח לו." התחננתי.
הוא התחיל לשחרר אותו אבל נעץ לו את המקל בגב ונעלם. כרגיל.
"ליאם!" אמרתי ורצתי אליו. "אתה בסדר?" שאלתי. הוא נפל על ברכיו, מתנשף, מנסה להרגיע את הכאב הענקי.
"תוציאי לי את המקל." הוא אמר בקול חנוק. היה ברור שהוא לא יצליח להוציא לעצמו את המקל מהגב.
הבטתי בזה בגועל.
עצמתי את עיניי ומשכתי את המקל מגבו. הדם נטף לו משם אבל לאחר כמה שניות הפסיק.
תפסתי את ידו ועזרתי לו לקום. הוא הניח את ידו על כתפי ועזרתי לו להגיע לספסל. הנחתי אותו בעדינות על הספסל, הוא השתרע על הספסל, אך לא נשען על הגב.
"למה אתה כל הזמן מסתכן בשבילי?" שאלתי והבטתי אל תוך עיניו החומות המדהימות.
"מה זאת אומרת? בשביל מי אני אסתכן אם לא בשבילך? זה מה שחברים עושים." הוא אמר כמובן מאליו והניח את ידו על ירכי בטפיחה. "אני מניח שגם את עשית את זה. למעני, למען נייל." הוא אמר.
"חוץ מזה, נמאס לי כבר מהבן זונה הזה. הוא חושב שהוא יכול לעשות כל מה שבא לו." הוא אמר וכיווץ את גבותיו. אני לא חושבת שיש מישהו שהוא שונא כמו שהוא שונא את הארי.
"תודה ליאם." אמרתי והוא חייך.
הוא עדיין היה מותש מהמכה. הייתה בינינו שתיקה של כמה דקות.
"אני לא מאמין שהתנשקת עם זאין." הוא אמר לפתע.
"אני לא מאמינה לא פחות ממך." אמרתי ונאנחתי תוך כדי שהנחתי את ראשי על כתפו.
"אז למה התנשקת איתו?" הוא שאל " הוא הכריח אותך?" ידו החזיקה בידי באוטומטיות מתוך מגננה.
"אני לא יודעת. ומה שיותר מבלבל אותי זה שהוא לא הכריח אותי." אמרתי.
"אז את אוהבת אותו?" הוא שאל וכיווץ את גבותיו בבלבול.
"לא! אני לא!" אמרתי והרגשתי את הלחיים שלי בוערות.
"כן, בטח." הוא אמר. "רק תגידי ללחיים שלך פעם הבאה לא להסמיק. ככה אולי אני גם אאמין." הוא אמר.
"ליאם!" אמרתי ונתתי לו מכה קלה בחזה עם ידי החופשייה. " אני לא אוהבת אותו! אתה ראית את כל מה שהוא גרם לי, לך. איך אפשר לאהוב ככה בן אדם?" אמרתי.
"אוקיי." הוא אמר. "מאמין לך," הוא אמר וחיוך ממזרי עלה על שפתיו.
"אבל לא משנה מה, אתה לא מספר על זה לאף אחד. במיוחד לא לנייל." אמרתי והוא הנהן.