Dark Blood #פרק 34 – תחת כישוף.

~נקודת מבט ליאן (לי) ברנס~
השעה 19:45. בעוד רבע שעה זאין אמור להגיע לכאן ואני אמורה לסלול לי את הדרך אל נחלת האושר והשלווה שלי.
הפעם אני לא אפול בזה. אני לא אתן לו לתעתע בי, לא אתפתה, לא אתן לו לשחק בי. אני אהיה חדה וחותכת כמו סכין קצבים. אהיה ברורה יותר מתמיד.
עכשיו כשכל הקלפים פרוסים על השולחן בפניי ושהבנתי את סיבת הקשר שלו-
אני לא מתכוונת להיות איתו בקשר יותר.
התכנון הוא להתגנב מהבית, לראות אותו, להגיד לו את כל מה שאני חושבת בפרצוף ולחתוך הביתה לפני שיספיק להגיד לי משהו.
לפני שהתכנון שלי יתקיים כמו שצריך, אני צריכה לעבור מכשול אחד.
ירדתי במדרגות לכיוון החדר של אשטון.
"אשטון?" פתחתי את דלת חדרו של אשטון. ללא הפתעה מיוחדת- מוזיקה בקולי קולות, בגדים מפוזרים על הרצפה ושאריות אוכל מכל השבוע לאורך השולחן שלו. הוא שכב על המיטה והיה בפלאפון.
החדר שלו זה אזור אבוד בבית. בתור בת לאמא שהיא מקפידה על נקיון מלא ויסודי בכל חלל הבית- זה המקום היחידי שהיא התייאשה ממנו.
"מה עובר על החדר שלך?" שאלתי, נגעלת מכל הזוהמה שיש סביבי.
כל התגובות שלי לאירועים האלו רק מבהירות לי כמה שאני דומה לאמא שלי. שתינו לא מסוגלות לסבול אי סדר ולכלוך.
אין דבר כזה אצלנו שיערה לא במקום, בגד לא מגוהץ, כתמים. אשטון הוא ההיפך הגמור שלנו.
"הנה היא מתחילה לחפור. עוד מעט אני מסדר." הוא אמר, גלגל את עיניו ולא הסיט את מבטו מהפלאפון.
"איפה אבא ואמא?" שאלתי. ליבי מתפלל שלא יחשוד.
"שוב את יוצאת עם השמוק הזה? לא ייאמן. את פשוט לא לומדת." הוא עבר לישיבה ותוך שניות לעמידה. הוא שוב גלגל את עיניו והתנשף בכבדות מיאוש.
"מאיפה הבאת את זה?" ניסיתי להפריח את המסקנה שלו במשחק גרוע למדיי.
"יודעת מה? אני לא אבא שלך. אני לא אגיד לך מה לעשות. את רוצה להתרסק פעם אחרי פעם- זה שלך." הוא אמר. "אבל אני לא אחפה עלייך כשהם יחזרו." הוא אמר- מבהיר לי שהם לא נמצאים כאן.
"אני מבטיחה לך שהיום זה נגמר." אמרתי בסוג של חיוך מנצח, מסבירה לו את הסיבה שלשמה אני הולכת.
"הלוואי והייתי יכול להאמין לך." הוא אמר. הוא צנח חזרה על המיטה ביאוש. מבטו ספק מאוכזב ספק מנסה לבטוח בי שוב. יכולה להבין אותו כל כך.
יצאתי מחדרו. הבטתי בשעון הזהב שעל פרק כף ידי.
השעה הייתה 19:55. זאין דייקן. הוא יגיע בדיוק בזמן.
אני רוצה לעשות את זה קצר ולעניין.
נעלתי את נעליי, פתחתי את הדלת, יצאתי מהבית, הסתובבתי כדי לנעול ותוך כדי אני נועלת בפנים גם את החוסר ביטחון שלי, את חוסר החלטיות.
מוכנה לצאת למפגש הגורלי איתו.
עד שלא נעלתי את הדלת המחשבות לא הסתלקו ממני. המחשבות האלו שמנקרות בתוכי, מחשבות שמנסות לחדור אל נשמתי, מנסות להוכיח לי שאני מרגישה אליו משהו, לא להיות פזיזה כל כך, אבל טריקת הדלת השאירה אותן בתוך הבית.
נשמתי נשימה עמוקה והסתובבתי חזרה.
לפתע ראיתי את הארי עומד מולי.
ידיו משולבות תחת חזהו, על פניו חיוך ממזרי. נראה שמחכה כבר כמה רגעים על מנת לראות את העיניים המבוהלות שלי.
עמדתי לצרוח מהבהלה אבל הוא צפה את זה וסתם את פי עם ידו.
"הבהלת אותי!" העפתי את ידו מעל פי. המחשבה שהוא נוגע בי עכשיו כל כך הגעילה אותי. "מה אתה רוצה?" שאלתי, לא בדיוק במטרה לשמוע את תשובתו.
התחלתי לרדת במדרגות אך הוא תפס את מרפקי וסובב אותי אליו בחוזקה.
ידעתי שאני חייבת להמשיך לשדר חוזק. זה תמיד גורם להרוויח זמן. ידעתי שאם ארוויח מספיק זמן- זאין יגיע ויעזור לי עם הארי.
התנגשתי בגופו השרירי. הקוביות שלו היו נוקשות וזרות כל כך לגופי מבעד לחולצתו הלבנה. הרגשתי כל כך לא בטוחה על ידו. יכולתי להרגיש את כל האנרגיות השליליות שהוא מנחיל בי.
המבט הממזרי הזה בעיניו, שפתיו מעוקלות בחיוך כמו זאב שדחק את הכבשה התמימה לפינה והוא עומד להכניס אותה בין שיניו.
הוא עדיין אחז בידי ולא שחרר אותה. הלחץ שהוא הפעיל על זרועי היה חזק מדיי. הרגשתי שאם הוא ילחץ עוד קצת הוא ישבור לי את העצם.
הפנים שלי התנגשו בפניו. אם רק הייתי מרימה את ראשי טיפה- השפתיים שלנו היו נפגשות.
"תעזוב אותי!" ניסיתי להשתחרר מאחיזתו. הוא כלל לא מוטרד מזעקתי. הוא ללא הפסקה הסתכל על הרחוב, ואז עליי.
הוא הסתכל לי אל תוך העיניים. עמוק. עיניו הירוקות היו יפות כל כך.
עיניים כל כך יפות וטובות על חיה עם אופי כל כך מכוער. פשוט אבסורד.
"תנשקי אותי. עכשיו." הוא ציווה בקול עמוק ומחוספס. הבנתי שהוא מנסה לכפות עליי. כל כך פחדתי מהמחשבה שהוא יגלה על השרשרת שלי.
הקלות שהוא היה יכול לשלוט בי לולא השרשרת.
יכל היה להשכיב אותי תוך שניות אילו רצה.
"לא! חוצפן!" אמרתי ובאתי לסטור לו, אך שוב האינסטינקטים שלו מצילים אותו והוא עבר לתפוס את מפרק כף ידי בחוזקה. גופי נאנק מהכאב ובכוחות חלושים ניסיתי לצעוק אבל הוא הקדים אותי שוב וחסם את פי.
"את תצעקי ואני אהרוג את אח שלך." תסכל אותי כל כך שיש לו את הקלף הזה עליי. הוא יכול לאיים על אח שלי כמה שרק ירצה ודבר לא יציל אותו.
הוא הוריד באטיות את ידו מעל פי. "ועכשיו, תנשקי אותי." הוא ציווה שוב. קולו נעשה יחסר סבלנות ועצבני כי לא קיבל את מבוקשו ולא הצליח להבין למה.
במבט מבולבל הוא סקר את גופי, לראות מה פשר התקלה.
התפללתי בליבי שלא יבין שזו השרשרת.
עיניו נעצרו על בית החזה שלי. הוא התבונן בשרשרת שלי, כמנסה להיזכר מאיפה הוא מכיר אותה. אני מניחה שדפיקות הלב שלי הסגירו אותי.
הוא חייך חיוך ממזרי ותלש אותה מעל צווארי. הוא ניצח.
"מכשפות מזורגגות." הוא מלמל בחיוך מנצח תוך כדי שהוא דוחף את השרשרת אל כיסו האחורי וכל זה תוך כדי שהוא מחזיק בי ואני נותרת ללא כל יכולת לזוז.
"מ..מה אתה עושה?" דפיקות הלב שלי גברו. אני נמצאת מול הארי שגילה את קלף הניצחון שלי וגלגל ההצלה שלי עדיין לא מגיע.
בחישוב מהיר ביותר אני מבינה שהארי יכול לעשות בי כל מה שיעלה על רוחו כשהשרשרת בידיו.
הוא תפס בשתי ידיי ודחף אותי אל הקיר כשידיי אחוזות בידיו לשתי צידי גופי.
החבטה שקיבלתי בגב כאבה לי כל כך. הייאוש הוסיף עוד נדבך קריטי לכאב. ברגע הזה לא יכולתי לחשוב על דבר אחר מלבד אשטון. פחדתי כל כך שיצא החוצה ויראה אותי במצב הזה. הוא לא יגיב טוב. אני יודעת את זה.
אני לא אהיה במצב שאוכל לעזור לו.
כל מה שנותר לי לעשות זה לקוות שזאין יגיע כבר.
הוא הביט בי שוב בעיניים, הסטתי את מבטי כדי למנוע את הכפייה.
אך הוא החזיר בחזרה את פניי אליו. הפעם לא הצלחתי לחמוק מהמבט ושקעתי בזוג עיניו. פשוט לא הצלחתי להסיר את העיניים שלי ממנו.
"תנשקי אותי." הוא אמר בשקט עם חיוך מנצח פרוש על פניו.
האישונים שלו התרחבו וכלאו את אישוניי.
הרגשתי בכל גופי דחף בלתי מוסבר לנשק אותו. הרגשתי שהדבר היחידי שהגוף שלי רוצה כרגע זה לדחוף את פי בפיו בכל מחיר.
ריסקתי בשניות את שפתיי על שפתיו.
הוא הניח את ידיו על מותני והצמיד את גופי אל גופו.
ידיו עלו וירדו על גבי וידיי נאבקו בשיערו בתשוקה שלא יכולתי להסביר.
הלשון שלו חדרה לפי מבלי לבקש אישור.
האוויר בריאותיי כבר כמעט נגמר, אבל לא יכולתי להפסיק.
הייתי תחת כישוף.