Dark Blood #פרק 37 – סיבה אחת להישאר.

~נקודת מבט ליאן (לי) ברנס~
"בפעם המיליון- חיפשתי כבר שם ואני לא מוצאת אותה בשום מקום." אמרתי מיואשת כבר מהניסיון העשירי של נייל להציע מקום שהשרשרת עלולה להיות שם. הפכתי את כל הבית. כל המגרות, ארונות, שירותים, מתחת למיטה, פחים. הכל.
"זה בעייתי ליאן את יודעת את זה?" ספק שאל ספק אמר.
"תודה נייל, זה ממש עוזר לי ללכת לישון רגועה." ניסיתי לרמוז לו שמיציתי את השיחה הזו ואני רוצה כבר ללכת לישון.
"טוב יהיה בסדר. אל תלחצי. תלכי לישון ומחר נחשוב מה אפשר לעשות, איפה למצוא את האידיוט הזה." הוא אמר.
"לילה טוב." ניתקתי את השיחה בנשיפה אחת ארוכה.
הורדתי את הבגדים מעליי. בגדים שעבר עליהם יום דיי לא פשוט.
זרקתי אותם לסל כביסה, לקחתי פיג'מה חדשה מהארון, לבשתי אותה ונכנסתי מתחת לשמיכה החמימה.
לפני שהמחשבות הטורדניות יחדרו לי אל הראש סגרתי את האור.
בראש אני מריצה לעצמי- הכל בסדר, אל תחשבי על זה. מחר תקומי ותמצאי את השרשרת- מנסה לשכנע את עצמי שעד מחר אף אחד לא יהרוג אותי ודבר לא יקרה לי.
חיבקתי חזק את השמיכה שלי כאילו היא אמורה להגן עליי מכל צרות הלילה.
כשאני יודעת כמה השרשרת שלי מועילה וכשאני יודעת מה קורה סביב העולם שלי- להירדם בקלות זה קצת פחות אפשרי.
"זה הזמן לקום לאב," שמעתי קול עמוק ומעט מחוספס. האור נדלק בפתאומיות.
קפצתי בבהלה ועוד לפני שהספקתי לצרוח, ידו של הארי נשלחה אל פי.
הוא יושב על המיטה שלי על ידי. אני שונאת שהוא עושה את זה.
"אתה חולה נפש." האדישות שאני מגלה לסיטואציה הזויה כמו זו מפתיעה אותי.
כבר לא מעניין אותי שיש להם שליטה מוחלטת על הכניסות לבית שלי.
"כן, כבר קראו לי הרבה פעמים ככה." הוא חייך חיוך ממזרי. "אבל את לא חייבת לצרוח ככה כל פעם שאת רואה אותי,"
"אתה לא חייב להופיע לי בחדר באמצע הלילה." אמרתי. "מה אתה רוצה?"
"קומי, אנחנו הולכים להביא את זאין." הוא קם מהמיטה שלי ונעמד.
"אתה צוחק עליי?" כל הצהריים אני רק מנסה לשכנע אותו להגיד לי איפה הוא ועכשיו הוא לוקח אותי אליו?
"אני נראה לך צוחק?" הוא הביט בי במבט רציני.
"מה קרה ל'הוא לא יחזור לאב'?" חיכיתי אותו בטון מזלזל.
"המצב השתנה. את רוצה לבוא או לא?" הוא שאל, מאיץ בי את התשובה.
"איך אני אלך ככה? מה עם ההורים שלי?" שאלתי
"ישנים, ממזמן. אדאג להחזיר אותך לפני הבוקר." הוא אמר. המחשבה שהוא התגנב לחדר של ההורים שלי ללא כל בעיה מלחיצה אותי. "את באה?" שוב מאיץ בי.
"כ..כן.. נדמה לי שכן." אמרתי מבלי לשקול את הסיטואציה. פתחתי את הארון, חוטפת מהר חולצה ומכנס.
אני מביטה ארוכות בהארי שמסתכל עליי כדי שיבין את הרמז ויסתובב.
"תרגישי בנוח, אני כבר ראיתי." הוא חייך והתיישב על המיטה. גלגלתי את עיניי הבנתי שהוא כבר ראה אותי מחליפה בגדים לפיג'מה. הוא הבין שצריך למהר והסתובב. לבשתי עליי את הבגדים במהירות. "אני אישית חושב שהחזייה הזו לא מחמיאה לך, אבל מי אני שאתווכח?" הוא משך בכתפיו.
"אני לא יוצאת דרך החלון." קבעתי כשראיתי את הארי מתקרב אל עדן החלון.
החדר שלי בקומה הראשונה אמנם אבל זה מספיק גבוה כדי שלא אקפוץ משם.
"אני הולך לבקש ממך משהו הזוי וקצת מוזר." הוא אמר "את יכולה לשתוק ולסמוך עליי?" הוא שאל מושיט לי את ידו. אני מסתכלת ארוכות על היד הזו. יודעת שהיא עשתה הרבה דברים נוראיים. אני מתלבטת אם לסמוך עליו אבל בהחלטה של מאית השנייה מחליטה שכן.
תפסתי את ידו והוא הוציא אותי מהחדר. נחתנו נחיתה רכה על הקרקע. בקושי אפשר היה לשמוע אותנו.
רצנו במהירות אל עבר מכונית ספורט שחורה.
נכנסתי לתוכה, חגרתי והתחלנו בנסיעה.
***
~נקודת מבט כללית~
"את זוכרת מה את צריכה לעשות. נכון?" הארי הביט בליאן במבט רציני. זו הייתה הפעם הראשונה שראתה אותו רציני. היא הבינה שעומד לקרות כאן משהו לא פשוט.
ברגע שהוא שאל אותה את זה רצו בה המון המון מחשבות.
למה היא עושה את זה בשביל סך הכל שרשרת? למה היא מסכנת את עצמה?
"כן." היא השתדלה לענות בטון הכי בטוח שיכלה לייצר.
"יופי. תזכרי, יש לך 3 מזרקי ורבנה ויתד אחד. תשתדלי לא להחטיא." הוא אמר והביא לה את הכלים. "תזכרי את אפקט ההפתעה. זה העקב אכילס שלנו." הוא אמר. היא הנהנה בקשב.
"אנחנו נתחבא מאחורי השיחים שם. אנחנו נצא להגנתך אם דברים יסתבכו. אל תגיעי למצב כזה." הוא הצביע על סבך של שיחים שצמודים לבית.
הארי והיא יצאו מהרכב.
הארי לקח סכין שהייתה לו בכיס ועשה חתך בגלגל הימני של הרכב שלו , חבר אל לואי ונעלם בין השיחים.
זה הסיפור כיסוי שלהם.
ליאן התקרבה בצעדים חוששים אל הבית. היא הבינה שהיא החלק העיקרי של המשימה הזו.
היא נעמדה אל מול מפתן הדלת. הבית היה שקט לחלוטין. השקט הזה הלחיץ אותה אפילו יותר.
היא דפקה דפיקות חלושות על דלת הבית. לא לקח יותר מדיי זמן עד שהדלת נפתחה. הדלת לא הייתה פתוחה עד הסוף, מבעד לחריץ היחסית קטן עמד אלפי. כמו שציפו. אל מול ליאן הוא היה גבוה יותר, חזק יותר.
היא בלעה באטיות את הרוק ונכנסה לתפקיד.
"היי, אני מצטערת על השעה. אני בדיוק בדרך הביתה והרכב השמיע כל מיני רעשים. אני חושבת שיש לי פנצ'ר בגלגל הקדמי." היא אמרה במבט מתחנן לעזרה. אלפי הביט בה במבט חשדני. מנסה להבין האם הסיפור שלה אמיתי. הוא הסתכל מאחוריה, לראות את הרכב. "אני פשוט חייבת לחזור הביתה ואין לי מושג איך מחליפים גלגל. תוכל אולי לעזור לי?" היא ניסתה לגייס את הקול הכי מסכן שלה.
הוא שוב סקר במבט אטום אותה, את הרכב ואז שוב אותה.
ליאן הייתה בטוחה שזהו. הוא עלה עליה.
"בסדר." הוא אמר בקצרה ויצא מפתח הדלת.
"תודה רבה לך!" עכשיו היא הצליחה להסדיר את הנשימה שלה.
היא לא האמינה שהצליחה לשכנע אותו.
עד עכשיו היה החלק הקל של התוכנית.
היא התקדמה אחריו בשביל. הוא הביט מימינו ומשמאלו ולאחר מכן התכופף אל הגלגל.
"זה הרכב שלך?" הוא שאל, קצת בפליאה אבל עדיין בטון אטום לחלוטין. היא הופתעה שהוא החל ליצור איתה שיחת חולין.
"כן.. כאילו.. של חבר שלי." היא אמרה והביטה מסביבה, ניסתה למצוא בעיניה את הארי ולואי כאשר הוא לא מסתכל. הוא הרים את מבטו והביט בה, סוקר אותה.
הוא קם, ופנה אל תא המטען שלה. הוא פתח אותו והוציא משם את הגלגל הרזרבי.
כאשר החל להתעסק בהרכבת הגלגל, היא התכוננה לתקוף. כל מה שצריך זה לתקוע מזרק אחד במקום כלשהו בגוף והוא נחלש. ומשם מגיע התפקיד של לואי והארי.
היא הוציאה בזהירות את המזרק מהכיס האחורי שלי שכיסתה עם החולצה שלה.
ובאטיות התקרבה אליו.
היא באה לתקוע את המזרק בגבו אך הוא הצליח לתפוס את ידה בזמן.
הנשימה של ליאן נעצרה. היא ידעה שהיא בצרות עכשיו.
הוא תפס את ידה בחוזקה שזה גרם לה לשחרר את האחיזה במזרק.
"ידעתי שאת מוכרת לי." הוא אמר בחיוך מנצח.
"תעזוב אותי." היא אמרה, ניסתה לשדר ביטחון ולנער את עצמה ממנו.
הוא הצמיד אותה ואת ידה שאחזה במזרק אל הרכב.
לואי בא לצאת לעזור לה אך הארי מנע בעדו לבינתיים.
"את זו שבגללה זאין הרג את ריי." הוא אמר וסקר את גופה משיערות ראשה ועד כפות רגליה. "בגללך ריי מת." המבט המשועשע והמנצח שלו הפך למבט שטני.
"הוא לא מת בגללי." היא ניסתה למשוך זמן עד שתמצא איזה תוכנית חלופית או שתמצא דרך להימלט על נפשה.
"ודאי שבגללך. אבל נחשי מי עוד עומד למות בגללך?" הוא אמר במבט מחויך.
"נדמה לי שאתה." היא אמרה ובצורה מפתיעה שלא ציפה לה היא תקעה את ברכה באיבר מינו. בעודו מתקפל מהמכה שקיבל היא שלפה את המזרק השני ותקעה אותו בכתפו.
תוך כמה שניות הוא נפל על הרצפה חסר כוחות. באותה שנייה הארי ולואי יצאו מהשיחים.
"עכשיו באים?" היא אמרה מתנשפת בכבדות, מביטה בגופו של אלפי שנאנק מכאבים.
"רוצי לזאין. עדיין לא סיימת." לואי אמר ודחף אותה לכיוון הבית בזמן שהארי חובט בגופו של אלפי.
~נקודת מבט ליאן (לי) ברנס~
נכנסתי בצעדים מהוססים אך מהירים אל הבית.
הבית היה חשוך למחצה. הבית היה מלא בריח של גופות דם וטחב.
הרגשתי שאני עומדת להקיא את נשמתי.
הבית כולו מבולגן, נראה שאף נפש חיה לא הייתה כאן בשנים האחרונות.
הבטתי סביבי, עם מזרק ורבנה ביד- מוכנה לכל תרחיש שיקרה ולכל מפלצת שתקפוץ עליי פתאום.
עברתי את הסלון הענקי. סלון וינטיג' עתיק. הספות והחפצים מכוסים בבדים לבנים. הקירות המגולפים מעלים עובש ונהרסו כמעט כליל.
אפשר להריח את האבק והמוות מכל פינה בבית.
וילונות הבית היו הדבר היחידי שעמד על תילו.
באדישות מוחלטת נאלצתי לדלג מעל גופה של נערה ולהיכנס אל המטבח.
קיבלתי הוראה מדויקת מלואי- להגיע אל המטבח ומשם לרדת דרך דלת לבנה למרתף.
טיפות של דם ליוו את דרכי במורד המדרגות.
כל צעד שאני עושה על מדרגות העץ החורקות נשמע לי יותר רועם מהשני.
מנורה רעועה ויחידה מאירה לי את החלל וחושפת בפניי עוד דלת ברזל אחת.
התקרבתי אל הדלת. מבעד לחלון קטן ראיתי את זאין.
הוא שכב על הרצפה כשעל ידו שתי נערות שכובות ללא רוח חיים על המיטה.
צמרמורת ענקית עברה בי כשראיתי את זה.
הצמרמורת שלי גדלה כשראיתי את כל חולצתו הלבנה מכוסה בדם ואת כל פיו מלא בדם יבש.
הבנתי שהוא זה שגזר את דינן של הבנות.
פתחתי את המנעול בזריזות ותוך מאמץ פתחתי את דלת הברזל הכבדה.
זאין היה ישן, אולי מת. לא הצלחתי בדיוק להבין. הוא לא זז ואפילו לא ראיתי את בית החזה שלו עולה ויורד על מנת לנשום.
"זאין?" ולחשתי ושלחתי יד רועדת אל כתפו. פחדתי כל כך שיתקוף אותי. אני לא יודעת מה המצב שלו כרגע.
הוא פקח את עיניו באטיות. לבסוף כשהבחין בי הוא נדחק אל הקיר. מופתע לראות אותי כאן.
"מה את עושה פה?!"קולו חצי תשוש חצי זועם.
"זאין מה קרה לך?" שאלתי והבטתי מסביבי, מנסה למצוא תשובות שידועות לי מראש.
העברתי יד על פניו התשושות. מבעד לדם הצלחתי לראות שובל יבש של דמעות.
לא ראיתי את זאין אף פעם במצב שברירי כזה.
עיניו נראו אחוזות טירוף. הבנתי שמשהו לא רגיל עובר עליו.
בתנועה מהירה שלא הצלחתי לעכל הוא תפס את ידי וקם על רגליו.
"תלכי." הוא ציווה בשיניו חשוקות ושחרר את ידי. עם פניו הצביע על הדלת שממנה נכנסתי.
"זאין, איך הגעת לכאן? למה באת לכאן?" ניסיתי לדלות ממנו פיסות מידע, לדעת מה קורה לו.
"אמרתי לך ללכת מכאן!" הוא שאג.
בשניות נדחפתי אל הקיר ונצמדתי אליו בעזרת ידו השמאלית.
עם ידו הימנית הוא שבר את המראה שהייתה תלויה על הקיר לידי.
למזלי לא נפצעתי מהשברים, אך ידו של זאין נחבלה.
ראיתי את זאין עצבני. ראיתי את זאין גם זועם. לא תיארתי לעצמי שיגיע למצב כזה.
המוח שלי זועק לי לתפוס את הרגליים שלי ולרוץ כל עוד נפשי בי אבל בדרך מטופשת ולא מובנת מצאתי את עצמי עומדת במקום ולא זזה.
לא מתוך שיתוק- מתוך בחירה.
הוא הפנה לי את הגב ותפס את שיערות ראשו ביאוש שגובל בשיגעון.
"זאין למה אתה מתנהג אליי ככה?" שאלתי בלחש. לא הצלחתי להבין איך הוא נהפך לזה שמרחיק אותי ממנו.
"איך ככה? בדיוק כמו שאת?" הוא שאל, שלף תיק מתחת למיטה, זרק אותו על המיטה בעצבים והחל לדחוף בגדים מהרצפה אל תוכו.
"מה עשיתי לך?" שאלתי מבולבלת. הוא עצר את הפעולה שלו בפתאומיות.
מביט בי מרחוק אל תוך הלבן של העיניים.
"אני שפכתי בפנייך את כל מה שאני מרגיש. מעולם לא פרשתי את הלב שלי על השולחן להקרבה בפני בן אדם ככה." הוא אמר ובצעדים גדולים ואיטיים התקרב אליי. "ומה עשית עם כל זה? זרקת את הכל לפח. לקחת את הלב שלי ומחצת אותו." הוא אמר. בשלב הזה הוא נעמד מולי במרחק מה.
עיניו החומות והנוצצות היו פגועות כל כך. הרגשתי שהוא עוצר סכר ענקי של דמעות שמאיימות לפרוץ.
"זאין, אין לי מושג על מה אתה מדבר." אמרתי בכנות, מנסה לפנות אל ליבו שיאמין לי. בכל משפט שלי, בכל רגע שאני נשארת אני לא מצליחה להבין למה אני עוד כאן.
"והכי גרוע- שאת משקרת לי כאן, ממשיכה למחוץ את הלב שלי לנגד עיניי." אני מנסה לשחזר סיטואציות ולא נקלט לי מה הבעיה. "למה נישקת אותו? אותו מכולם? למה דווקא בזמן הזה? זה נקמה? רצית נקמה? רצית לשבור אותי? הנה. הצלחת." הצעקה שלו נשברה בקול רועד. הוא הביט בי במבט שבור. הרגשתי ששום דבר לא יוכל לאסוף את השברים האלו. כל גופו רעד ובכל משפט הוא התרחק ממני בצעד אחד.
"זאין, בכנות שאין לי מושג על מה אתה מדבר," התחננתי שיאמין לי.
לראות את זאין בנקודה הכל כך שבירה הזו גרם לי רק לרעוד עוד יותר ולהרגיש רע עם עצמי.
הוא שם את התיק שארז קודם על כתפו ודילג מעל הבחורה שהרג.
"לאן אתה הולך?" פלטתי בלחש.
"רחוק מפה, רחוק ממך. כמה שיותר רחוק ממך." הוא אמר ופנה לצאת מהדלת.
"אתה לא יכול ללכת!" התעשתי, תפסתי את ידו וסובבתי אותו אליי בכל כוחי.
התיק נפל מכתפו גופו התנגש בגופי.
היינו צמודים כמו אז, באגם. שזה הרגיש הכי בטוח.
אז הוא הביט בי בעיניים בתעוזה ובתשוקה ונשימות חמימות נשפו על פניי.
כרגע יש ניכור, כעס ופגיעה. נשימותיו היו קצרות וחסרות סבלנות- כמעין מערכת הגנה בלתי רצונית על הלב שלו.
"תני לי סיבה אחת למה לא ללכת." הוא אמר בשקט וברצינות כשעיניו עוקבות אחרי כל תנועה קטנה של האישונים שלי. הוא ניסה לחפש בהם את מה שרץ לי בראש כרגע.
ברגעים האלו הוא כבר לא טרח להסתיר את הדמעה שאיימה לצאת מבעד לעיניו. לא רציתי להגיד את הסיבה. אני לא מוכנה להודות בזה. הלב שלי צועק על המוח שלי לתת פקודה לפה להתחיל לזמר- להגיד את כל מה שיש לי בתת מודע- אבל הוא לא מוכן.
להגיד את הדברים האלו זה להגיע לנקודת על חזור שאני לא בטוחה שאני מוכנה אליה. "כפי שחשבתי." הוא אמר. הדמעה חזרה אל מקומה והמבט האטום בעיניו חזר שוב. הוא הרים את התיק שלו מהרצפה והתקדם שוב אל פתח הדלת.
ברגע הזה הבנתי שאם אני לא עומדת לדבר עכשיו- הוא עוזב. לתמיד.
אם היא לא תגיד את כל מה שיושב לה בפנים- היא לא תרגיש את הצמרמורת הזו שוב. היא לא תרגיש את החמימות וההגנה שהיא מרגישה על ידו.
"כי..כי.." גמגמתי וזאין לא עצר לרגע. "כי אני חושבת שאני אוהבת אותך!" צעקתי.
הרגשתי איך כל האוויר שהיה לי בריאות התרוקן בשניות.
התחושה של האבן שהייתה תקועה על בית החזה שלי נעלמה לחלוטין.
הוא נעצר בתדהמה במקומו. מתלבט לרגע אם שמע את הדברים כמו שצריך.
הוא הסתובב באיטיות אליי. הניצוץ בעיניו חזר. הוא סקר את פניי כדי לברר אם שמע את מה ששמע.
עיניי הבוהקות מאשרות לו את המחשבה.
הוא התקרב אליי במהירות, תפס את פניי בשתי ידיי ונישק אותי.
הנשיקה הזו לא הייתה כמו שאר הפעמים. הנשיקה הזו הייתה אחרת.
היא הייתה שלמה. היא הייתה מלאה בתשוקה, בתעוזה, באהבה.
אחרי שאמרתי את זה, שפרקתי מעליי את מה שיושב לי על הלב כל כך הרבה זמן ולא העזתי להגיד אפילו למחשבות שלי.
עכשיו הכל מתברר לי למה אני מוכנה לסכן את עצמי בשבילו, למה אני כל פעם לא מצליחה לעצור בעד עצמי מלחשוב עליו, למה אני לא מסוגלת לנתק אותו מהמחשבות שלי.
הוא הרים אותי בקלילות כשרגליי עוטפות את מותניו. הלשון שלו החליקה אל תוך פי באופן הממכר והמדהים שאני אוהבת.
לרגע אחד שהצלחתי לראות אותו מאחורי כל המסכות, את הנקודה השבירה שלו, הרגישה. לראות את הלב שלו, את האנושיות שיש בו ולא את המפלצת שבו.
הצלחתי לראות סוף סוף כי אני אוהבת אותו.
אוהבת אותו באמת.