Dark Blood #פרק 6 – זיכרון.

"ריי!" צרחתי בכל כוחי כשלא הצלחתי לנתק אותו ממני.
אחיזתו בגופי הייתה חזקה יותר מהיכולת שלי להעיף אותו.
הוא הביט בי בעיניים, ראיתי שיוצאות משיניו זוג ניבים חדות.
מבלי שהספקתי לעכל את הסיטואציה, הוא תפס בראשי ונשך אותי בצווארי.
הגוף שלי מתאבן ואני עומדת קפואה בסיטואציה.
אני סובלת מכאב כששיניו נעוצות בתוך צווארי ומרגישה את הכוחות שלי הולכים ונחלשים, אך הידיים שלו שתופסות את ראשי לא מאפשרות לי לזוז.
מבין הצללים ראיתי את נייל מאחוריו. הוא סימן לי להיות בשקט.
הרגשתי תחושת הקלה מדהימה. אני לא יודעת להסביר כמה שמחתי לראות אותו שם. ידעתי שאני לא אוכל להציל את עצמי מהסיטואציה הזו.
לפתע הגוף שלי מתעורר ואני מתחילה להיחנק.
השתדלתי לשמור על השקט למרות הפאניקה שמהדהדת בתוכי.
נייל הרים קרש עץ מהרצפה. בקושי יכולתי לשמוע אותו.
הוא בא לחבוט בו, אך ריי זז משם במהירות ונעלם.
"את בסדר?" הוא מחזיק את ראשי שמאבד שיווי משקל. אם ריי לא יחזיק אותי אני אאבד את האחיזה בקרקע.
הרגשתי תחושת ריקנות פיזית, שריי שאב ממני משהו.
הרגליים שלי איבדו לרגע שליטה וכמעט צנחתי לרצפה אך נייל תפס אותי וייצב אותי.
"כ..כן." מלמלתי ונגעתי בצווארי המדמם. היד שלי התמלאה בדם.
"קדימה, צריך לעוף מפה." הקול של נייל רציני. אני מרגישה שהוא חושש מהסיטואציה שקוראת כאן, אחרי מבט קצר שהעביר בצווארי.
"נייל תיזהר!" צעקתי אך זה היה מאוחר מדיי.
ריי הופיע משום מקום והעיף את נייל בעוצמה על ערימת הרפסודות.
שמעתי את נייל נאנק מכאב. הוא כבר לא יכל להגן עליי.
רציתי לרוץ אליו אך ריי נעמד בדרכי. הוא מתקדם לעברי בצעדים גדולים, מביט ישירות אל צווארי הפצוע.
לא נותר לי דבר מלבד ללכת לאחור ולנסות לעכב את הזמן.
הצעדים המהירים והמפוחדים שלי מחזירים אותי להתנגש בקיר שלפני מספר רגעים התנשקתי איתו על ידו.
העיניים של ריי מביטות בי בתאווה.
ההיגיון שלי עדיין לא מצליח לקלוט את הסיטואציה שאני נמצאת בה.
עצמתי את עיניי והגנתי על פניי בלי לדעת מה הוא הולך לעשות לי.
לא ייאמן איך ההרגשה של השחרור, של הקלילות והכיף שהייתה לי עם ריי נעלמה.
כל הרגשות האלו התחלפו במהירות לפחד, אימה.
התחושה הנוראית והמתסכלת שאני שוב חוזרת להיות קפואה תחת הנסיבות ואני פשוט לא מצליחה להגן על עצמי. והכי חשוב, לא מצליחה לדאוג לנייל.
הוא שוב חשף את שיניו, מאיים לנשוך אותי שוב, אך פניו קפאו לרגע.
הוא נעצר בתנועתו. הפנים שלו החלו להיסדק יותר ממה שהיו קודם.
גוון עורו הפך להיות אפור והוא צנח על הרצפה.
מאחוריו ראיתי את זאין, מנגב מעל פניו את דמו של ריי שהשפריץ על פניו ומורח אותו על בגדיו.
עמדתי קפואה, מביטה בריי ובשלולית הדם שלו שהולכת וגדלה כשקרש נעוץ חדר לתוכו, עובר מהגב שלו אל החזה שלו.
מה זאין עושה פה? מה הוא עשה לריי? למה לו לעזור לי? מה עבר על ריי?
השאלות אלו מתרוצצות בראשי וגורמות לכאב חד ברקותיי.
לאחר כמה רגעים אני מצליחה לעכל את הסיטואציה והרגליים שלי נשמטות ונפלתי על הרצפה, על יד ריי.
הנחתי את ידי מתחת לראשו, הרמתי אותו מעט וניסיתי לטלטל את גופו, להעיר אותו או למצוא בו סימן חיים כלשהו.
בדקתי אם יש לו דופק. אך הוא היה כבר ללא רוח חיים.
מעולם לא ראיתי גופת אדם במציאות, אבל מאיך שריי היה נראה ידעתי שלא ככה אמור למות בן אדם.
השמלה שלי סופגת אליה את דמו של ריי.
בעודי מחזיקה את ראשו השמוט של ריי, אני מרימה את מבטי אל זאין.
הוא מביט בי באותו מבט קריר ואטום שהיה בו קודם.
אני מרגישה איך כל העורקים שבגוף שלי מתמלאים בזעם.
"מה עשית לו?!" צעקתי בכל כוחי.
בשלב זה סכר הדמעות שלי שניסה להיעצר קודם עלה על גדותיו.
"אני חושב שאת צריכה להגיד לי תודה," הוא מביט בי במבט מזלזל. "אני הצלתי אותך." אספתי את אצבעותיי לאגרופים רועדים וכועסים.
הרגשתי שאם הוא יגיד עוד מילה הוא יגרום לי להכות אותו עד זוב דם.
"להגיד לך תודה?! אתה רצחת אותו!" אני מרגישה שאני עומדת לאבד את דעתי.
"את משתמשת במילים גדולות." הפשטות והאדישות שבהן הוא אומר את המילים האלו מוציאות אותי משלוותי. "לא כדאי לך להיות כפוית טובה ליאן."
עכשיו הוא מאיים גם עליי?
הרצון שלי לחבוט בו הפך להיות ממשי.
האגרופים שהתאספו קודם נשלחו אל חזהו, מכים בו אחד אחרי השני.
הוא עמד מנגד ולא מנע ממני להרביץ לו. גם לא נראה שזה כזה מכאיב לו.
החבטות האלו היו יותר עבורי מאשר כי להכאיב לו.
הייתי חייבת לפרוק את הכאב שלי עליו.
האגרופים הלכו ונחלשו ואני מצאתי את עצמי עוברת לבכות על חזהו.
–
~נקודת מבט נייל (ג'יימס) הורן~
ליוויתי את ליאן אל ביתה כשהיא עטופה במעיל שלי.
היא הייתה שבורה ומרוסקת. פיזית ונפשית. מעולם לא ראיתי אותה כך.
בדיוק מזה חששתי. אני צפיתי שזה יקרה, הייתי צריך למנוע ממנה לצאת איתו. הייתי צריך להילחם על זה יותר. אני כזה אידיוט.
עכשיו היא עומדת לידי, מרוסקת ואני זה שצריך לאסוף את השברים שאני גרמתי לניפוץ שלהם.
אני חושב שהיא כרגע במצב של הלם, היא לא ממש קלטה מה קורה לה.
האמת, שבלי שום קשר למה שקרה היא נראתה דיי מנותקת. קצת נראית בהשפעה של סמים.
המחשבה שריי דחף לה סמים לא מופרכת בעיניי, אבל אני גם יודע שלליאן יש אופי חזק שלא ייתן לה לעשות את זה, לא משנה כמה היא עיוורת ממנו.
התחושות האלו מבלבלות אותי, אבל משום מה מועילות מאוד לסיטואציה.
דברים כאלו יכולים לגרור טרואמה לכל החיים.
"ביי ליאן. תשמרי על עצמך." אמרתי ועזבתי אותה על מפתן הדלת.
התנתקתי מהחיבוק ונשקתי על ראשה.
דעתי נחה רק כשראיתי שהיא נכנסה לביתה. ככה ידעתי שהיא מוגנת באמת.
שלפתי במהירות את הנייד שלי וחייגתי לזאין.
"תענה כבר לעזאזל!" צעקתי אל המכשיר. אחרי כמה צלצולים הוא ענה.
"מה אתה רוצה?" היא סינן בסוג של כעס.
"אני צריך טובה-" הוא קטע את דבריי.
" אין לי ראש לזה עכשיו." הוא אמר. יכולתי לשמוע שהוא סוחב משהו.
"אני צריך שתמחק לליאן את הזיכרון." התעלמתי לחלוטין ממה שהוא אמר.
"אני לא יכול לעשות את זה. לא כרגע." הרגשתי איך הדם שלי מתחיל לבעבע בתוך עורקיי. אין מצב בעולם שאני משאיר אותה ככה.
"תקשיב לי ותקשיב לי טוב." אמרתי. "ליאן עברה יותר מדיי דברים בחיים שלה. אם אתה לא תמחק את הזיכרון המזורגג שלה, אני נשבע לך, בכל היקר לי שאני אספר לכל העולם שאתה ערפד ואני אהרוג אותך בייסורים במו ידיי." אני חושב שבחיים לא היה עצור בי כל כך הרבה זעם.
אני מסוגל לקיים את מה שאיימתי עכשיו.
הגבול הדק שלי הוא ליאן.
"זה לא כזה עניין פשוט נייל. למחוק זיכרון משפיע יותר ממה שאתה חושב. יהיו לה חורים בזיכרון, היא תתחיל לשאול שאלות איפה ריי, מה קרה. אני ממש לא מתכוון להתעסק בשאלות שלה." הוא אמר.
"אוקיי, אז בוא נשאיר אותה איך שהיא עכשיו. שריי נשך אותה ואתה הרגת את ריי. רעיון טוב זאין."
"אני רק אומר שיש לזה השלכות." הוא מזהיר.
"אני לא יודע מה תגיד לה, תהיה יצירתי." אמרתי "אתה יודע שאני שומר על הסוד שלך כבר יותר מדיי זמן, אבל עד שזה מגיע לליאן. אין מצב שהיא תיכנס לעולם המטורף הזה. תעשה את זה לפני שהיא תצא מההלם ותתחיל לעכל מה קרה לה." ניתקתי את השיחה, לא משאיר מקום למשא ומתן.

~נקודת מבט ליאן (לי) ברנס~
כבר שעה שאני מתהפכת מצד לצד ולא מצליחה להירדם.
הגוף שלי מרגיש כל כך מוזר.
אני מרגישה כאילו משהו שלט לי בגוף בצורה לא מובנת.
יש לי תחושת ריקנות נפשית עצומה בכל חלק בגוף. אני מרגישה שהאיברים שלי נעשים כבדים ומשהו מעביר בי צמרמורות בכל הגוף.
המבט האיימתי של ריי עוד מהדהד בי ואני מסוגלת להרגיש בו מולי.
הראש שלי מנסה להריץ את האירועים, להבין מה קרה לי בסדר הכרונולוגי, אבל התחושות רבות.
אני מרגישה שמחה, צחוק, פחד, כעס, בושה.
הכל ביחד מטשטש את הזיכרון שלי.
החלטתי לצאת החוצה לשאוף קצת אוויר. אני חייבת שכל האוויר שיש בתוכי יתחלף באוויר צח.
העפתי מעליי את השמיכה, שמתי נעלי בית, לקחתי את השמלה שלבשתי בידיי ויצאתי בשקט מהבית.
פתחתי את הפח השחור שנמצא ליד הבית שלנו וזרקתי לתוכו את השמלה שלי.
אני לא רוצה שום זכר לערב הנוראי הזה.
רק מהלביט על המראה כמה תמונות חוזרות לתוך מוחי.
אני רואה את ריי מתקרב אליי, מלקק את הכתף שלי בעינוג ולאחר מכן, המבט שלו מתרחק ממנו והעיניים שלו הפכו לכהות וראיתי מולי גוויה שוכבת על הרצפה עם קרש נעוץ בתוכה.
הגוף שלי מתמלא צמרמורות ואני מתחילה לרעוד בצורה לא רצונית, בנוסף לקור העז ששורר בחוץ.
הדמעות עולות בצורה לא רצונית.
התיישבתי על הספסל מול הבית שלי והסתכלתי על הרחוב השקט.
עטפתי את רגליי כשאני מכונסת בתוך עצמי.
בהיתי בכביש שנרטב לו לאט לאט. תהיתי לעצמי אם הכביש יכול להירטב כולו רק מהדמעות שלי, כי יש לי הרבה.
על מי אני בוכה?
על ריי שמת לי מול העיניים? על נייל שסובל בגללי? או שעליי?
על מה שחויתי הלילה, על מה שראיתי ושכנראה לא יצא לי מהמחשבות בקרוב.
"אני מצטער," שמעתי קול. קול עמוק, מחוספס ומהוסס. הקול העביר בי צמרמורת שהרגשתי כבר
הסתובבתי לאחור וראיתי את זאין.
הוא טמן את שתי ידיו בכיסיו והניח לטיפות הגשם ליפול על פניו.
הפעם לא הרגשתי את הקרירות והאדישות ממנו.
הגוף שלו שידר משהו אחר. אולי היסוס? אולי צער?
לא הצלחתי כל כך לקרוא אותו.
גם לא ממש עניין אותי באותו רגע מה הוא מרגיש.
הוא נאנח ומוציא יד אחת לגרד במצחו ומחזיר אותה במהרה לכיסו.
הרגשתי שאין לי כוח להזיז את הגוף שלי עוד סנטימטר. אין מצב שאני מגיבה למה שהוא עומד להגיד לי. זה יותר מדיי התמודדות ליום אחד.
הוא התיישב במרחק ממני על הספסל. "תביני, בלעדיי את ונייל הייתם מתים." הוא מנסה לתרץ את עצמו בפניי. פלטתי גיחוך מזלזל.
"מי אמר לך שהיינו מתים?" שברתי את ההבטחה שלי לעצמי. הוא בא להשיב אך מנעתי ממנו בהינף יד. "יודע מה? אני פשוט לא רוצה לנהל את השיחה הזו. בטח שלא איתך." נשמתי עמוק וספרתי בליבי עד שאני ארגע.
הוא שתק, הביט ברחוב בסוג של יאוש ואז הגניב מבט אליי, לראות מה תגובתי.
"אתם הייתם מתים." הוא קבע. "אני רק דאג-" הוא מלמל בשקט.
"רק דאגת? אתה לא מכיר אותי בכלל! מה אכפת לך ממני?" הרמתי את קולי עליו ולא חיכיתי לתשובה. קמתי ממקומי והתקדמתי אל עבר הבית.
"רגע, ליאן. חכי." הוא אמר ותפס בזרועי כשהייתי כבר בשער הבית.
"מה אתה רוצה?" הסתובבתי אליו, מנתקת בחוזקה את האחיזה שלו ביד שלי.
הוא הביט בי בעיניים ותוך שקעתי בתוך אישונים המתרחבים שלו.
העיניים החומות העמוקות שלו נצצו גם בחושך הזה.
לא הצלחתי לנתק את מבטי לשנייה.
"את לא הולכת לזכור את זה שהייתי כאן. את גם לא הולכת לזכור את הנשיכה של ריי. מה שאת הולכת לזכור זה שהתנשקתם והוא היה שיכור. הוא הכריח אותך לעשות דברים שלא רצית ואז-" לפתע הקול המהפנט שלו נקטע.
עמדתי מבולבלת, מביטה ברחוב הריק ובגשם שיורד על הרכבים החונים מחוץ לביתי.
לא היה לי מושג מה אני עושה בחוץ בשעה כזו.
"ליאן, מה את עושה בחוץ בשעה כזו?" הסתובבתי וראיתי את אבא, עומד בכניסה לבית מכוסה בשמיכה.
הבטתי בו מבולבלת "אני לא יודעת," אמרתי והתקדמתי לכיוונו.