Dark Blood #פרק 22 – שאלות.

~נקודת מבט ליאן (לי) ברנס~
הערב הגיע ואני עדיין בחדר שלי על המיטה שוכבת באותה תנוחה.
כל מה שרציתי זה שהמיטה שלי תבלע אותי עמוק לתוכה ותוציא אותי מתי שזאין פשוט יעלם מהחיים שלי.
לא יצאתי מהחדר מאז שהגעתי הביתה.
אמא, אבא ואשטון היו בשיחה בבית הספר עם המורה שלו והם יגיעו רק יותר מאוחר, מה שהקל על האופציה שלי להסתגר בחדר מבלי הפרעה.
לא הייתי רעבה, לא הייתי צמאה. שום דבר. הייתי כל כך פגועה שלא הצלחתי להסיח את דעתי עם שום דבר אחר מלבד מה שקרה היום.
מבעד לכל הדמעות אני מנסה לחשוב למה אני מגיבה ככה?
למה אני בוכה בלי הפסקה כל כך הרבה פעמים וכל כך הרבה זמן בגללו?
המילים ששמעתי מהדהדות כל כך הרבה במוחי. הן מעבירות בי צמרמורת.
הרגשתי שהמילים שלו פשוט הפשיטו אותי מולו.
אני לא תמימה. אני יודעת בדיוק מה רוב הבנים חושבים על בנות.
בבית הספר הקודם שלי, ידעתי שבנים חושבים רק על יחסי מין, אך אף אחד מהם מעולם לא הפציר ברצונותיו המיניים מולי. בטח לא כשהם היו עליי.
אני לא יודעת למה הייתה לי איזו הרגשה קטנה, רק מזה שהוא התייחס אליי יפה באותו יום שזאין הוא שונה מכל הבנים שהכרתי עד היום.
הבנתי שהוא בסך הכל עוד אחד מהם ואפילו יותר גרוע.
אין לו שום רגש, וכל מה שחשבתי שיש לו הסתבר כמשחק אחד גדול.
ניסיתי לחשוב לעצמי אם הייתי כל כך נפגעת אם הייתי שומעת את זה מסתם בחור, אבל הבנתי שהמשחק שהוא שיחק בי, לגרום לי לחשוב שאכפת לו ממני, המבטים האלו עם העיניים האלו- זה פשוט הפך את זה לגדול עליי.
זה ישב לי על הלב חזק כמו עלוקה. לא יורד.
היה לי רצון כל חזק להלקות את עצמי על כך שלא הקשבתי לעצמי ולנייל. לתת לעצמי סטירה חזקה כל כך! הרי ידעתי מהרגע הראשון שהוא יפגע בי, ידעתי. נייל הזהיר אותי לא פעם אחת. לא הייתי צריכה לסמוך עליו בכלל.
חוסר הרגישות שלו, האנוכיות שלו יכולה לשגע אותי.
בדרך כלל כשקורה לי משהו אני נוהגת לשתף את נייל או ניקול, אבל עם נייל הרסתי את היחסים שלי וניקול בחופשה עם אביה מחוץ למדינה.
בכיתי מהעובדה שהרגשתי כל כך לבד. מהעובדה שאני צריכה אותם כל כך והם אינם.
בהחלטה של שנייה, לקחתי את הפלאפון שלי מהשידה וחייגתי למספר של נייל.
ידי רעדו כשלחצו על המספרים שחקוקים כבר בזיכרוני.
הנחתי שנייל בטוח לא יענה לי, אך בכל זאת ניסיתי.
'השיחה מועברת לתא הקולי' בפעם הראשונה. ניסיתי שוב להתקשר אך זה היה אותו המענה גם בפעם השנייה והשלישית אז החלטתי להפסיק להתקשר.
חשבתי על עוד מישהו שאוכל לדבר איתו- אבל לא. אין לי עוד חברים שאני אוכל לפרוק בעדם איך אני מרגישה.
שכבתי על הבטן ותחבתי את ראשי אל הכרית הרטובה מהדמעות במחשבה שאולי אצליח להירדם עם הדמעות.
לפתע הרגשתי משב רוח קל מהחלון.
רוח חזקה משתוללת בחוץ אז החלון נפתח בגללה. מושלם עם איך שאני מרגישה. היה לי קר אבל לא מצאתי את הכוחות להרים את עצמי ולסגור את החלון.
גם אם התקרה תיפול עליי עכשיו- אני לא אקום.
לפתע שמעתי חריקות על השולחן שלי וקולות של כמה דברים שנופלים.
תוך שניות הפרתי את כל מה שהבטחתי לעצמי והתרוממתי במהירות.
התפללתי בכל לבי שזה לא גנב או חיה.
ראיתי זוג רגליים שנכנסות דרך החלון.
מכנס שחור קרוע בברכיים, נעליי ד"ר מרטינס שחורות מלוכלכות.
זיהיתי את הנעליים האלו. ידעתי בברור מי זה.
כעת התפללתי בכל לבי שזה יהיה גנב או חיה.
"איך נכנסת לפה?!" שאלתי וכיסיתי את גופי בשמיכה.
אחרי שאני יודעת בדיוק מה הוא רוצה ממני הרגשתי עירומה לחלוטין בגופיה דקה ומכנס קצר.
נזכרתי במיתוס על ערפדים שהם לא יכולים להיכנס לבית בלי הזמנה של אחד מהדיירים הקבועים. לא זוכרת שהכנסתי אותו פנימה. אולי יש גם טבעת בשביל זה?
"אח שלך לא שם לב אם הוא מכיר את השליח של הפיצה." הוא אמר כאילו קרא את מחשבותיי, חייך חיוך מעושה וקפץ מהשולחן אל הרצפה.
"מה אתה רוצה זאין? סקס?" אמרתי מבט נגעל. העפתי את השמיכה מעליי ועברתי לעמידה.
הוא רק שתק והביט בי בחיוך. אני לא מבינה? באת להתגרות בי? באת לדרוך על הכבוד העצמי שלי עוד קצת אחרי שריסקת אותו לגורמים? "עכשיו ברשותך, צא לי מהחדר ועל הדרך גם מהחיים." אמרתי, פתחתי את דלת החדר שלי וחיכיתי שהוא יצא.
הוא התעלם לחלוטין ממה שאמרתי והחל לחטט לי בחפצים.
תחילה הביט בתמונות המשפחתיות שלי שהיו על השולחן, הרים כמה מחברות ואת קלסר הציורים שלי. הוא פתח שידות, קופסאות, מגירות.
הוא פתח את אחת המגירות והוציא משם חזייה שחורה עם תחרה.
הוא העמיד אותה למולי, עצם עין אחת ודמיין לעצמו איך הייתי נראית בתוכה. אחרי שהביט בי, זרק אותה לאחור והוציא עוד אחת בצבע כחול כהה ועשה את אותו הדבר עם השנייה.
"כן. אני בהחלט מעדיף אותה יותר." הוא אמר.
התחלתי להחליף צבעים. אני לא יודעת מה שלט בי יותר- המבוכה או הכעס.
חטפתי אותה מידיו וזרקתי אותה חזרה למגירה.
"אתה מוכן לצאת לי מהחדר?" שאלתי וספרתי את נשימותיי כדי להירגע.
הרמתי את החזייה השחורה, החזרתי גם אותה למקום וסגרתי בטריקה את המגירה.
"לא. עדיין לא." הוא אמר ונשכב על מיטתי.
הוא לקח את הספרים שהיו על המיטה לצידו והתחיל לדפדף בדפים. אחרי שאיבד את העניין בהם הוא זרק אותם הצידה בשעמום.
הספקתי לגמור כבר 3 ספרים משעמום.
"אם אתה לא יוצא מכאן אני מתקשרת להורים שלי." אמרתי והוא החל לצחוק. מה חשבתי לעצמי בכלל? הוא ישבור להם את המפרקת בשנייה.
"רק לא הם! בבקשה!" הוא אמר במבט מבוהל מזויף.
"אני אקרא למשטרה." אמרתי ותפסתי את הטלפון בידי כדי לאיים.
"ומה תגידי להם? שערפד רצחני נמצא לך בחדר?" הוא גיחך והסתכל עליי במבט מנצח.
"לא. אני אגיד להם שפרצת לנו הביתה ושאתה לא מוכן לצאת לי מהחדר."
"וכמה זמן את חושבת שייקח לי כדי להיעלם מכאן כאילו לא הייתי?" הוא שאל בהתחכמות.
הדמעות של הייאוש שוב מאיימות להתפרץ.
"אתה נהנה מכל זה?" שאלתי ונאנחתי. השענתי את ראשי על הדלת ושילבתי את ידי בעייפות. הבנתי שלהתווכח איתו זה פשוט מיותר.
"תשמעי, לא אתכחש שזה דיי כיף." הוא אמר ושילב את ידיו מאחורי ראשו,כך גם את רגליו, מתרווח על המיטה שלי ועל כל טיפת כבוד עצמי שנשארה לי.
הוא נעצר לשנייה כשהבחין בעיניי האדומות ובשובל היבש של הדמעות שלי.
"חשבתי שאולי יש בך משהו אחר, משהו טוב משהו טיפה אנושי בתוך החיה שאתה נמצא בה. לא ייאמן כמה שטעיתי. אתה אפילו יותר נורא מזה." אמרתי ומבט מאוכזב עלה על פניי. הרגשתי כל כך מטומטמת שחשבתי את הדברים האלו עליו. שמתי לב שהמילה אנושי שינתה את הבעת פניו. הבנתי שדקרתי נקודה.
"אני לא כזה. באמת שלא." הוא אמר במבט מלא כנות. הוא התרומם ממצב השכיבה והתיישב על המיטה.
"אני לא יודעת למה, אבל ממש קשה לי להאמין." אמרתי בציניות
"למה אתה כזה? אני עשיתי לך משהו? פגעתי בך? מה עשיתי שאתה מתנהג אליי ככה אליי? פעם אחת כמעט הורג אותי, פעם אחרת אתה נחמד ומביט בי עם העיניים האלו שלך! ויום למחרת מתגרה בי." הטונים שלי השתנו בכל מילה שלי. חיכיתי לתשובה אמיתית וכנה כי כבר נמאס לי מכל השקרים שהוא מוכר לי.
"אני אמרתי את הכל רק כי רציתי שלואי ו-" הוא אמר בקול רך כל כך, קול מלא חרטה וצער. הוא בחר שלא לענות על מה ששאלתי אז קטעתי אותו.
"אתה לא עונה לי על מה ששאלתי!" הגברתי את קולי ורקעתי ברגלי על הרצפה.
"את רוצה לקבל תשובות ליאן? אני אתן לך אותן!" הוא אמר, התקדם אליי במהירות והדף אותי אל הדלת ודפק את ידיו בחוזקה על הדלת מעל ראשי.
מצאתי את עצמי כלואה בין ידיו המקועקעות והשריריות ללא יכולת להימלט.
שרירי ידיו נמתחו והוורידים שלו בלטו.
הנשימות המהירות שלו דרך הפה הגיעו אל פניי. נשימות חמימות כאלו.
עיניו הביטו בעיניי ועקבו אחרי כל תנועה קטנה של האישונים שלי שמנסים לברוח מלהסתכל על עיניו ששבו אותי. בדיוק על המבט הזה שלו אני מדברת. המבט הזה שאני צריכה להכריח את עצמי להפסיק להישאב אליו.
"אני אוהב אותך ליאן! אני פאקינג אוהב אותך! לא משנה כמה אני מנסה שלא, לא משנה כמה אני מנסה להדחיק את זה, לשקר לעצמי שלא- אני לא מצליח! בחיים שלי לא הרגשתי ככה ואני לא יודע להסביר את מה שאני מרגיש בפנים. לא יודע להסביר למה אני מתנהג ככה כשאני איתך. אני פשוט לא יודע." הוא אמר במהירות כשקולו הולך ונהיה חלש יותר. הבטתי בו בהלם מוחלט.
לא ידעתי איך להגיב ואיך לעכל. ציפיתי לתירוצים מפה ועד הודעה חדשה, אבל האמת שלזה לא ציפיתי בכלל.
הוא קירב לאט לאט את פניו עוד יותר אל פניי ושפתיו נגעו בשפתיי.
המוח שלי צורח לי לדחוף אותו מעליי אבל הייתי משותקת. הגוף שלי התאבן.
לא ידעתי איך להגיב בכלל.
הוא הרים והוריד את ראשו כדי שהשפתיים שלי יתחככו בשלו.
זה היה נעים. נעים כל כך שהרגשתי איך כל גופי מתמלא צמרמורת.
השפתיים של שנינו היו מונחות אחת בשנייה אבל הוא עדיין לא נישק אותי.
זה היה נדמה כאילו שנינו היינו בשוק. שנינו לא היינו מוכנים לזה שנגיע למצב חשוף כזה.
"זאין אנחנו לא-" אמרתי והרחקתי אותו מעט ממני כשידי המונחת על חזהו דוחפת אותו מעט.
העברתי מבט בשפתיו בשקיקה ואחר כך לעיניו שמביטות בשפתיי בהשתוקקות. מה שהיה לי מוזר שזה היה בדיוק המבט שלי.
בלעתי גוש ענקי של רוק שעמד לי בגרון.
הוא הניח את אצבעו על שפתי התחתונה וסימן לי להיות בשקט. שיניי נגעו מעט באצבעו.
הרגשתי רפויה כל כך- כאילו שהגוף שלי זועק לו- עשה בי כרצונך.
"אנחנו כן." הוא אמר ולא חיכה לתגובתי.
שפתיו הונחו על שפתיי.
זאת הייתה נשיקה כל כך עדינה. לא אחת כזו שמחכה כל כך לחלל את גופי כפי שאמר קודם.
שפתיו המלאות נכנסו בין שפתיי והרטיבו אותן. ידיו החליקו מהדלת אל כתפיי ומשם לזרועותיי, מצמיד אותן אל הדלת.
הרגשתי כאילו נפל עליי כישוף. זה היה מדהים.
השפתיים שלנו נעו באופן מושלם כאילו נועדו אחת לשנייה.
הוא שחרר את הנשיקה לאט לאט וכך גם את אחיזתו בזרועותיי עד שהתנתקנו. פקחתי את עיניי וגם הוא.
הבטנו אחד בשנייה בהשתוקקות לעוד. הוא נתן בי מבט אחרון ונעלם מהחלון.
נשארתי עומדת משותקת ממה שקרה לי עכשיו.
האם אני מאמינה לזאין? הוא באמת אוהב אותי? זו אחת מהתחבולות שלו? אני בכלל אוהבת אותו בחזרה? אני צריכה להקשיב לנייל?
השאלות האלו לא נתנו לי מנוח.