Dark Blood #פרק 28 – ריקוד החלפת זוגות.

~נקודת מבט ליאן (לי) ברנס~
נכנסתי לחדר הרחצה, פתחתי את המים, בדקתי בעזרת ידי את טמפרטורת המים המתאימה עבורי. פשטתי את בגדי ונכנסתי פנימה.
נתתי למים החמימים היוצאים מהברז לשטוף את כל הימים האחרונים שעברו עליי ועל משפחתי.
בדרך כלל מקלחת כמו הליכה עם עצמי ברחוב, זהו המקום שבו אני חושבת על כל מה שקורה לי בזמן האחרון. לאט לאט אני מתחילה להבין שיש לי חיים לא פשוטים בכלל. יותר ממה שחשבתי אבל אני מתנחמת בעובדה שיש אנשים שסובלים הרבה יותר ממני.
שטפתי מעל גופי העירום את שאריות הסבון והמרכך הנעים משיערי וגופי בריח קוקוס שהרבה נוהגים להחמיא לי על הריח הזה.
סגרתי את המים, עטפתי את גופי במגבת גדולה ורכה ועוד מגבת קטנה יותר כדי לנגב את שיערי הרטוב במהירות.
כדי לברוח מהקור השורר בחדר הלכתי על קצות האצבעות משתדלת לא להחליק.
לבשתי במהירות תחתונים וחזייה מתחרה בצבע אדום-בורדו תואמים. הורדתי את המגבת מעליי והתחלתי להתארגן לקראת הנשף. פתחתי את הארון הגדול של הבגדים וחיפשתי בעיניי את השמלה של הנשף שקניתי עם אמא לפני שבוע. הוצאתי את השמלה מהארון. שמלת תחרה השחורה שלי עם חגורת הכסף. מבחינתה של אמא שלי, הנשף השנתי הוא הדבר הכי קדוש לה. זהו נשף אחד ויחיד בכל השנה של כל העיירה.
לשם כל התורמים והאנשים המשפיעים של העיירה- שזה בעיקר אמא ואבא שלי מגיעים בבגדים מכובדים מדיי, שותים שמפניה יקרה ולא מפסיקים להתרברב על פועלם למען העיר.
לאמא שלי מאוד חשוב יחסי הציבור של המשפחה שלנו. הכבוד שלנו זה הדבר שהיא שומרת עליו בשיניה, ולכן היא הייתה מוכנה להוציא על השמלה הזו מיליונים.
השמלה הייתה מגוהצת, ושום קמט או לכלוך היה עליה. הוצאתי אותה מהניילון שמגן עליה והנחתי אותה על המיטה. אחרי הנשף בבית הספר, החלטתי לשם עקבים. לא רציתי שוב את המבטים האלו שכאילו נפלתי מהירח כשנעלתי נעליי בובה. הוצאתי אותם מהמגירה. עקבי סנדל בצבע כסף. יחסית גבוהים אבל שמגביהים אותי במעט.
לבשתי את השמלה, היא התאימה לי בדיוק לגוף כמו כפפה. השמלה החמיאה לקימורי גופי באופן מושלם והבליטה את מה שצריך להבליט.
אמא אומרת ש'הגזרה שלה נורא הולמת אותי ושאין מצב שאני לא לובשת אותה.' נזכרתי בקולה של אמא והמוכרת בחנות שמלות מחמיאות לי שתיהן.
סגרתי את החגורה וישרתי את השמלה על גופי. מרחתי מעט אייליינר ומעט מסקרה. לא רציתי להגזים במיוחד, אני לא אחת שמתאפרת יותר מידיי.
הברשתי את שיערי השטני, הארוך . הפעם החלטתי לפזר את שיערי בניגוד למראה היום יומי שלי שבדרך כלל השיער שלי אסוף לצמה. אספתי בסיכה את החלק העליון של שיערי הנחתי את שיערי על הכתף.
נעלתי את הנעליים ועמדתי מול המראה. הבטתי בעצמי מהצד, מאחורה, מקדימה. ניסיתי ללכת גם מעט עם העקבים. בהתחלה הליכתי הייתה מרושלת אך לאט לאט הסתדרתי איתם.
שמתי על צווארי את השרשרת שאמא נתנה לי, שמסתבר שהיא מגנה מערפדים וגם עוד שרשרת עדינה מזהב וזוג עגילים תואמים
"ליאן תעזרי לי עם העניבה הזאת! אני משתגע!" אשטון נכנס לחדרי כשהוא מתכסח עם העניבה שלו. הוא היה לבוש בחליפה שחורה מגוהצת עם מכנסיים תואמות ועם חולצה לבנה מכופתרת אבל לא עד הסוף. היא הייתה פתוחה בצווארון שלה. אשטון אוהב להבליט את הגוף שלו. הוא יודע שיש לו על מה. החולצה המכופתרת נראית עליו נהדר והיא מבליטה את שריריי הבטן והידיים שלו באופן כל כך טוב.
"אני לא מאמין שאני אומר לך את זה, אבל את נראית ממש טוב! אם לא היית אחותי הייתי-" הוא אמר, נשך את שפתיו ועצר את המשפט באמצע כי נתתי לו מכה קלה בחזה במבוכה והמשכתי לסדר לו את העניבה.
"גם אתה נראה לא רע," אמרתי וחייכתי. אני חושבת שהיחסי אח-אחות שלי ושלו לעולם לא יאפשרו לי להחמיא לו בצורה מלאה.
"רק לא רע? את צוחקת עליי? אני מדהים." הוא אמר ועמד מול המראה ועשה פוזות.
"ילדים! אתם מוכנים?" אמא קראה לנו מלמטה.
"אנחנו באים!" אשטון צעק וירדנו.
"אתם נראים נפלא." אבא אמר וחייך בגאווה. הוא ידע שההופעה המשפחתית שלנו היום תיצור רושם טוב עלינו. במיוחד אחרי שלא ראו אותנו כל כך הרבה שנים.
אמא ישרה את בגדיו של אשטון, כפתרה לו כפתור אחד בחולצתו. הוא ניער את ידיה מעליו ומנע ממנה להמשיך. היא צחקקה והכניסה את הפרח לתוך כיס חליפתו.
"אמרתי לך שהשמלה הזו נתפרה בשבילך." אמא אמרה ואני הבטתי ישר באשטון וצחקנו.
שוב ההגזמות של אמא.
***
~נקודת מבט כללית~
כל משפחת ברנס הגיעו לנשף. בחור בטוקסידו ניגש אליהם, שאל לשמם של המשפחה, הפנה אותם למקום הישיבה שלהם.
האחוזה שאירחה את הנשף הייתה מלאה במשפחות העיירה ותורמים רבים.
הכניסה כולה מקושטת בפרחים לבנים יפים ואהילים. נראה שעמלו רבות על קישוט המקום לקראת הנשף.
ברחבת החצר עומדים אנשים ומשוחחים וביניהם מסתובבים מלצרים שמחזיקים מגשים של שמפניה ונשנושים.
"ליאן?" אמליה אמרה וליאן שהלכה לצידו של אשטון נעצרה ויחד איתה אשטון ואביה.
"תתקדמו. אנחנו תכף נכנס." היא אמרה וסימנה להם עם העיניים ללכת והם עשו כך.
ליאן ידעה כבר מה אמא רצתה להגיד לה, הנאום הרגיל.
לא לשתות יותר מדיי, לחייך בנימוס לאנשים שניגשים אליה- למרות שאין לה מושג מי אלו ולהשגיח על אשטון שלא יעשה שטויות.
"ליאן, אני יודעת שאת יודעת את זה, אבל אני רק מזכירה לך," היא אמרה ואחזה בידה. "אני יודעת שהמצב כאן יהיה מורכב, וודאי זאין ינסה להתקרב אלייך, לדבר איתך, אבל אני מבקשת שאם את נתקלת בו- את לא מדברת איתו, לא ניגשת אליו. את שומרת ממנו מרחק ככל שניתן. במיוחד היום, שכל העיניים נישאות אל המשפחה שלנו. אני לא רוצה שיראו אותך מסתובבת עם הבחור הזה." היא אמרה. ליאן הופתעה שזה היה הנושא של הנאום הפעם, אך לא הופתעה מהתוכן שלו. ליאן הנהנה. לא היה לה טעם להתווכח עם אימה. במיוחד לא עכשיו.
היא השפילה את מבטה ושיחקה עם אצבעותיה.
יותר לא מצא חן בעיניי ליאן העניין שהיא מנהלת את חייה, יותר מאשר הבקשה שלה. הבקשה שלה הייתה לגיטימית לגמרי בעיניה, למרות שהתעצבנה על כך שכל הזמן הייתה צריכה לתת דין וחשבון לאנשים שסביבה מפני שהיא מהמשפחה המיוחסת.
אבל הבעיה העיקרית של ליאן זה שבחיים לא יהיה לה אומץ להגיד את מה שחושבת בפני אמא שלה.
אמליה הרגישה שהיא אמרה משהו שלא מצא חן בעיניה של ליאן.
"חמודה, את יודעת שזה רק לטובתך. את בחורה כל כך טובה, איכותית ונבונה. אל תתני לבחור כמוהו לקלקל אותך. עוד אלפים ייפלו לרגלייך. את עוד תראי." היא ניסתה לעודד את ליאן וגם הצליחה במעט.
"עכשיו תלכי עם ראש זקוף, גב ישר, תחייכי ותראי לכולם שאת בת למשפחת ברנס." היא אמרה הרימה את סנטרה וישרה את שמלתה הארוכה של ליאן.
ליאן חייכה ותפסה קצוות שמלתה כדי שלא יסתבכו בין רגליה והתחילה ללכת אל נייל שחיכה בכניסה.
כשראה אותה הוא לא הצליח להסתיר את החיוך. נייל היה לבוש כמעט כמו אשטון חוץ מצבע הבורדו של חולצתו.
שיערו הבלונדיני היה הפעם מושט לצד באופן מושלם ולא מורם לבלורית. הוא הביא לה ורד אדום, היא החזיקה את הפרח בידה בהתרגשות.
"את נראית נהדר." הוא אמר נרגש מהמראה שלה. הוא סקר את גופה מלמעלה למטה. היה לו קשה להסתיר את לחיו האדומות.
היא החזירה לו גם מחמאות. היא שילבה את זרועו בזרועה.
"שנכנס?" הוא שאל בחיוך גדול. והם נכנסו פנימה. הוא צועד צעד אחר צעד קדימה והיא מחזקת את אחיזתה בזרועו השרירית.
"אני הולך להביא לנו משהו לשתות" הוא אמר והתרחק. היא הסתכלה מסביבה, לא היו הרבה אנשים שהיא מכירה באופן אישי אבל היו פרצופים מוכרים, שהיא זוכרת שהם מקורבים להורים שלה.
ליאן הביטה על הבית, הבית עצמו בעל שתי קומות. הבית נראה כמו ארמון- הקירות מעוטרים בציורים מיוחדים ומרהיבים, הרהיטים המגולפים נראו נורא מפוארים, השולחנות המלאים כל טוב.
מוזיקה קלאסית חלושה ונעימה התנגנה על ידי כמה נגנים.
היא ראתה את קת'רין מרחוק מנופפת לה לשלום. היא עמדה ליד רייצ'ל, ג'סי ועוד מישהי גבוהה ולא מוכרת לליאן. קת'רין עזבה את חברותיה והתקרבה אליה.
"ליאן את נראית נפלא!" היא אמרה וחיבקה אותה.
קת'רין לבשה שמלה אדומה קצרה, מעוטרת באבנים כסופות עם מחשוף עמוק בגב. השמלה נורא הלמה אותה וגם היא נחה על גופה בצורה מושלמת.
"גם את נראת מדהים." אמרה ליאן. "עם מי באת?"
"עם לוק. הוא כיתה מעלינו, לומד איתי ביולוגיה. זוכרת?" היא שאלה וליאן הנהנה.
"איפה הוא?"
" הוא בדיוק מדבר עם אח שלך שם." היא אמרה והצביעה על נער עם שיער חום-שחור מעט מתולתל, צווארו היה רחב והוא עצמו היה גבוה."חתיך לא?" היא שאלה בחיוך, חייכתי אליה חזרה כהסכמה.
נייל התקרב אליהן עם שתי כוסות שמפניה גבוהות. הוא נעמד לידן, מנסה לרמוז בלי מילים לקת'רין להשאיר אותם לבד.
"אני אשאיר את שניכם לבד. תהני לך, ניפגש בהמשך." היא הבינה את הרמז של נייל, קרצה להם והלכה. נייל הביט בליאן בחיוך רחב.
"למה אתה מחייך?" היא שאלה ולא התאפקה וגם החלה לחייך.
"סתם," הוא אמר והסיט את מבטו ממנה ולגם מעט מן השמפניה, כדי להימנע מלהסביר לה.
"נו!" היא הפצירה בו וחבטה קלות בחזהו.
"סתם, פשוט אני שמח שחזרנו ככה להיות בקשר טוב." הוא אמר. נייל לא היה כנה איתה לגמרי. הוא לא אמר לה שהוא מחייך כי הוא פשוט מאושר שהיא איתו. שהיא כל כך יפה ושהוא מת שהיא תהיה שלו, כמו שהוא מדמיין אותם- וזה המצב הכי קרוב לדמיון שלו.
"האמת שגם אני. חסרת לי כלכך." היא אמרה וחיבקה אותו.
"עוד מעט יהיה את ריקוד החלפת הזוגות המסורתי. את זוכרת?" הוא שאל.
"וואו, פעם אחרונה שרקדנו את זה הייתי בת 10." היא אמרה וצחקקה כשהיא נזכרה באירוע הזה.
"הפעם אני יותר לחוץ מגיל 10. קסם הריקוד שלי נעלם מאז."
"אני זוכרת שכאבה לך הבטן מרוב לחץ."
"וואו, זה היה נוראי." הוא צחק.
"אמא הכריחה אותי ואת אשטון להתאמן על זה במשך שעות.." מלמלה והביטה באשטון מדבר עם לוק. מכל הסיטואציה הזאת- שהוא נשק למוות, נותר מהמקרה הזה רק תפרים קטנים על הגבה שלו, עם פלסטר שמכסה אותם. "אבל אל תדבר שטויות. אתה תהיה מעולה," אמרתי.
"זאין עזר לו להחלים?" הוא שאל ופניו הראו כאילו הוא כבר ענה לעצמו את התשובה. הוא בחר לשמוע את המשפט הראשון ולא את השני. במשפט שלו היה נשמע שהוא סוג שם מוכיח אותה על כך שהמשיכה לדבר איתו, למרות הכל.
"הוא..הוא פשוט היה שם, הוא הציע את זה. לא יכולתי לסרב. אתה מבין נכון?" היא התחילה לגמגם "בכל אופן, ההורים שלי לא מרשים לי ליצור איתו קשר. תאמין לי שזה היה הרבה יותר פשוט אם הוא לא היה מופיע בכל פעם שאני נמצאת בסכנה כל שהיא." היא אמרה, מנסה לתרץ את עצמה.
"ברור שאני מבין," הוא אמר "הכי חשוב זה שאת מבינה שזה הכי טוב עבורך המרחק הזה ממנו." הוא אמר וליאן הנהנה בשקט.
נייל עדיין לא יודע על הנשיקה שלה ושל זאין, היא רצתה לספר לו אך ידעה שזה לא הזמן הנכון. במיוחד כשהחברות שלהם מתנדנדת .
***
"אורחות ואורחים נכבדים. ריקוד החלפת הזוגות מתחיל. אנא עימדו במקומות המסומנים עם בן זוגכם והמתינו ללהקה שתתחיל." נשמע קולה של מארחת הנשף ברמקולים. "הריקוד הזה, שאנחנו רוקדים כמדיי שנה, מסמל את הסולידריות ששורה כאן בין כל תושבי העיירה כבר במשך שנים רבות. אנחנו יכולים להרגיש בטוחים בידיים של כל אחד מהנוכחים כאן. זה מה שמייחד את העיירה שלנו מכל עיירה אחרת." היא אמרה נרגשת.
ליאן נעמדה זקוף מול נייל. נייל הושיט לה את ידו עם הכפפה הלבנה והיא הושיטה לו גם היא יד עטורת כפפה לבנה עד המרפק. הוא הוביל אותה שתעמוד לצידו. לצליליה העדינים של המוזיקה העתיקה הם החלו ללכת. צעד אחר צעד עד שהתמקמו יחד עם שאר הזוגות במעגל.
הוא קד בפניה, והיא תפסה את שולי שמלתה וקדה. הוא הניח יד אחת עדינה על השכם של ליאן וביד השנייה שלו אחז את כף ידה. כך גם היא. הם הסתובבו כשידיהם בתנוחה זו לצלילי המוזיקה.
נייל היה לחוץ כל כך לעומת ליאן.
"תשתחרר. אתה עושה את זה מצוין." היא אמרה בחיוך, על פניו הנעולות של נייל, שכל כך היה מרוכז בצעדים ופחד לפשל.
"אני מחזיק בין ידיי את הבת של אמליה וגרגורי ברנס. אין לי שום סיבה להיות רגוע." הוא אמר וצחקק חזרה.
"אתה מגזים." היא צחקקה. הוא חיבק אותה בין ידיו וסחרר אותה והם התחלפו. היא נתפסה לזרועותיו של ליאם. איזו מקריות. הוא חייך אליה חיוך קטן והם התחילו בריקוד שוב. נייל עכשיו רקד עם ליילה-בת זוגתו של אשטון.
"באת לפה עם נייל?" הוא אמר בשקט. "זה כמעט גרוע כמו לבוא עם אח שלך." הוא אמר וצחקק.
"אל תזלזל בנייל." לחשה לו חזרה וחיוך קטן עלה על פניה. הוא הרים אותה וסובב אותה כחלק מצעדי הריקוד.
"אני לא מזלזל בו. אני מזלזל בך. כלומר, היית יכולה להגיע לכאן עם מישהו אחר ולא עם החבר הכי טוב שלך." הוא אמר.
"אני לא נותנת לכל אחד להזמין אותי לנשף." היא אמרה וחייכה חיוך ממזרי.
תוך כדי סחרור התחלפה אל ג'יימס. ג'יימס לומד בכיתה המקבילה לכיתתה של ליאן. ג'יימס נראה דיי טוב. הוא בחור ביישן. הוא לא דיבר יותר מדיי הם רק חייכו אחד לשנייה.
ליאן בדקה מי אלו הבאים בתור. היא ראתה את בראד וסטיב מכיתתה ואז ראתה את זאין. היא הרגישה שהיא עומדת להתעלף.
היא מיד העבירה את מבטה אל אמא שלה שצפתה בה בגאווה. ברגע שהיא תרקוד עם זאין היא יודעת שהכל ירד. היא ידעה שזאין יביט בה וידבר איתה בצורה שזה לא ימצא חן בעיני אמא שלה.
זאין הבחין בה וסקר אותה עוד לפני שהיא בכלל שמה לב שהוא פה.
הוא ל הפסיק לחשוב על איך שהיא נראית, כמה יפה היא. הוא לא יכל לחכות לרגע שהיא תנחת בזרועותיו. הוא בקושי הסתכל על בת זוגתו אלא רק עליה.
ליאן התפללה שהשיר ייעצר או משהו.
היא נתפסה על ידיו השריריות והמקועקעות של בראד. הוא שלח לה חיוך פלרטטני, היא חייכה חיוך מובך. לא הרגישה כל כך בנוח בידיו של בראד. היא הסתובבה אל סטיב. מזווית העין ראתה שזאין מסתכל עלייה והגיע התור שלה להתחלף אל זאין, אך לפתע השיר נפסק.
היא לא ידעה איך להודות או למי להודות שהפסיק את השיר.
הם הביטו אחד בשנייה ולא הוציאו מילה.
היא הלכה במהירות אל עבר נייל.