Dark Blood #פרק 29 – אני שונאת אותך.

~נקודת מבט ליאן (לי) ברנס~
המשך הערב המשיך להיות מהנה. אני ונייל ישבנו קצת, דיברנו והשלמנו את הפערים שנוצרו בינינו במהלך הזמן.
"האמת שזו פעם ראשונה שנהנתי בנשף הזה, מאז שעזבת." הוא אמר והביט סביבו.
"אם אמא שלך לא הייתה מכריחה אותך גם לא היית מגיע." גם אמא של נייל היא כמו אמא שלי. שתיהן במעמד גבוה בעיירה ושתיהן לא רואות בעיניים כזה מגיע לנשף.
הבטתי סביבי, סוקרת את פניי האחוזה. העיניים שלי נעצרו על אבא שלי שדיבר עם בחור בחליפה. ניסיתי להבין עם מי הוא מדבר.
הבחור הסתובב וראיתי את הארי. משפת הגוף שלהם, ראיתי שהוא ממש התחבב עליו. הוא אפילו הרים איתו כוסית.
הוא זומם פה משהו. גם הוא וגם זאין.
התחלתי לכסוס את ציפורניי מהלחץ.
כל מה שרציתי לעשות זה להעיף אותו משם. הרגשתי שאני עומדת להשתגע.
כל הסיפור הזה מתחיל לעצבן אותי. זאין יודע בוודאות שאני מוכנה לספוג הכל- עד המשפחה שלי.
"הכל טוב ליאן?" נייל שאל וניסה להסיט את מבטי לכיוונו. הוא הבחין בזה שאני כוססת ציפורניים- סימן ההיכר שלי ללחץ שמשולב בעצבים.
"הכל מעולה." אמרתי בקצרה ובנוקשות. מהעצבים כמעט תקפתי את נייל.
"קרה משהו?"
"נמאס לי כבר! אני כל כך מנסה להתרחק מזאין, אבל תמיד הוא מוצא את הדרך הערמומית שלו להשיג אותי! מה הוא חושב לעצמו?" אמרתי.
"מה הוא עשה הפעם?" הוא שאל מיואש. הוא כבר רגיל לגחמות שלי על זאין.
"שולח את הארי לדבר עם אבא שלי ומנסה להתחבב עליו!" אמרתי והצבעתי על אבא שלי עם הארי, שעכשיו זאין הצטרף לשיחה איתם. רק חיזק את העמדה שלי.
מספיק שיפלוט משהו על כך שהתנשקנו, או שאנחנו מדברים ואני גמורה.
"מה את מתכוונת לעשות?" הוא שאל.
"זהו. אני הולכת לחתוך את זה אחת ולתמיד." אמרתי וקמתי מהכיסא שישבתי עליו. "בבקשה תדאג שההורים שלי לא ישימו לב שהלכתי איתו. אני מבטיחה שאחזור מהר." אמרתי. הוא הנהן בשקט והשפיל את עיניו.
יכולתי להרגיש שהוא היה פגוע. לרגע התחרטתי על כך שאני מערבת אותו בזה. הייתי ממציאה איזה תירוץ וחוזרת אליו כאילו כלום. כל השיחות שלנו לאחרונה הפכו להיות רק סביב זאין וערפדים. אני יודעת שהוא מתבאס מזה.
"נייל סליחה שאני הורסת את הערב שלנו. אני חייבת לפתור את זה." אמרתי. לא חיכיתי לתגובה שלו. פחדתי שהיא תשנה את דעתי.
זאין נעלם מטווח הראייה שלי ואבא כבר עבר לדבר עם אחרים.
הלכתי אל לואי לשאול אותו איפה זאין. כרגע הוא שהרגשתי שהכי אוכל לדבר איתו בהיגיון.
"איפה זאין?" חתרתי ישר לעניין.
"היי לואי, מה שלומך לואי? איך אתה מרגיש לואי?" הוא אמר והטיף בי נימוסין. הוא האדם האחרון שיכול להטיף לי על הדבר הזה. "אני נראה לך כמו המזכירה שלו?" הוא שאל. נו בטח, מה חשבתי לעצמי? שאני אוכל לדבר איתו ברצינות?
"תוכל פשוט להגיד לזאין שיגיע לחדר אורחים למעלה עוד 5 דקות?"שאלתי. התפללתי שיפסיק להיות ציני כל כך ויתייחס לבקשה שלי ברצינות.
"טוב, בסדר." הוא אמר וחיוך שובב עלה על פניו והוא הלך תוך כדי שצחק.
באותו רגע רציתי לבעוט במשהו. יותר נכון רציתי לבעוט בו.
נשמתי נשימה עמוקה ועליתי ללמעלה.
חיכיתי למעלה בחדר, חוזרת לעצמי בראש את הנאום שאני עומדת לתת לו.
כמו שעון שוויצרי, עברו חמש דקות וזאין נשען על משקוף הדלת והתבונן בכוס שמפניה שלו. מנסה להיות מרוחק ככל שיכל, הרי הוא כביכול אמור לשחק את תפקיד הפגוע ממני.
"אז.. על מה רצית לדבר איתי?" הוא שאל וקולו היה מרוחק אבל עם משהו מעט שובב.
~נקודת מבט כללית~
"אני פשוט אגיע לעניין, כי אני ממש לא אמורה להתראות איתך עכשיו. אני באמת ממש ממש מודה לך על מה שעשית למען אח שלי או.. למעני- איך שלא תתכוון לזה, אבל אתה חייב להבין- אני לא יכולה ואני לא רוצה שום קשר איתך." היא ירתה את החיצים אל עבר זאין, שלא היה מוכן אליהם. מבלי כל ניסיון לעדן את המילים, פשוט ירתה את מה שחשבה. "אני פשוט לא מרגישה אלייך כלום. אני לא יודעת מה אתה חושב ששידרתי לך. אתה מבזבז את הזמן שלך במאמצים להרשים את אבא שלי, או כל דבר אחר. אני לא מרגישה אלייך כלום ואני גם לא ארגיש. אז בבקשה, תפסיק." היא כמעט לחשה את זה. נייל הסתתר מאחורי הדלת והקשיב לכל מה שקרה שם.
"אז את אומרת שהנשיקה שלנו הייתה כלום בשבילך?" הוא הרים את קולו והיבט בה במבט מתגרה וחיוך ממזרי נפרש על פניה. הוא ידע שנייל מאזין מחוץ לדלת. זה שהוא היה שיכור עזר לו להתנהג בצורה כזו.
הוא לאט לאט התקרב אליה והיא מצאה את עצמה הולכת אחורה ונדחקת לאט לאט אל הקיר.
"את התנשקת איתו?!" נייל נכנס לפתע לחדר והציל אותה מבלי שהתכוון ממה שעמד לקרות. פניו היו אדומות בגוונים של כעס ואכזבה. כמו של ליאן. "את התנשקת איתו או לא?" הוא שאל לאחר ששתקה.
זאין הסתובב אליו. בשלב הזה ליאן הבחינה שזאין שיכור קצת יותר מדרכו הרגילה. הוא הצטייד בכמות מכובדת של שתייה לפני שהגיע לשיחה שלו עם ליאן. הוא ידע שיצטרך את זה.
"כן. התנשקתי איתו. אבל אני לא יודעת אם בכלל עשיתי את זה מרצוני או שהוא הפנט אותי כמו שהוא כל הזמן עושה כדי להשיג כל דבר שאתה רוצה." היא אמרה ושילבה את ידיה.
"לאב, אותך אני לא הכרחתי. אני הנחתי את השפתיים שלי קרוב לשלך ואת פשוט נישקת אותי בחזרה!" הוא אמר. מתגרה.
הכינוי הזה, לאב, הקפיץ דברים בליבה של ליאן.
"תוכיח שאני זו שנישקתי אותך ושלא הפנטת אותי." היא אמרה משתלטת על ההרגשה הקודמת שלה וחוזרת למתקפה והוא שתק. היא ידעה שזה הקלף שלה מולו. "רואה? אין לך דרך להוכיח. חוץ מזה שנאתי אותך כל כך, איך יכולתי לרצות לנשק אותך?!" היא שאלה.
"שנינו יודעים את האמת ליא-" הוא אמר אך לפתע נכנס לחדר אשטון. הוא התנדנד מצד לצד ובקבוק יין היה אחוז חזק ביד ימין שלו.
"אשטון!" ליאן באותו רגע עזבה הכל, אחזה בו ועזרה לו להתיישר. נייל גם עזר לה. זאין נאנח, שתה עוד מהבקבוק. היא היה זקוק לתגבורת. הוא עמד עם הגב אליהם.
"נראה לי ששתיתי יותר מדיי." הוא אמר וצחקק. עיניו היו אדומות והבל ריח של אלכוהול שיצא מהפה שלו כמעט החניק את ליאן.
"איפה אמא ואבא?" ליאן שאלה אותו. "הם יהרגו אותך." היא אמרה. היא יודעת בדיוק על מה היא מדברת.
"חזרתי מהמתים ליאן! תני ליהנות!" הוא אמר ושתה עוד מהבקבוק, הוא איבד את שיווי המשקל וכמעט מעד. ליאן תפסה אותו כדי שלא ייפול.
"אני אלך לקרוא לאבא שלך. את תסתדרי?" נייל שאל.
"כן רק תמהר. אני מקווה שאצליח." היא אמרה ונייל יצא בריצה. זאין המשיך להביט בסיטואציה. כאילו מנסה להוכיח לה שהיא צריכה אותו ושהיא לא יכולה להסתדר בלעדיו. היא הייתה כל כך נחושה להוכיח לו אחרת. "אשטון תביא לי את הבקבוק." היא אמרה והגישה את ידה כדי שהוא יביא לה את הבקבוק.
"אין מצב מותק." הוא אמר ושתה עוד.
"אשטון תביא לי!" היא אמרה ותפסה בקצה אחד של הבקבוק.
הוא תפס בשני ושניהם משכו-כל אחד לצד שלו והאחיזה החזקה של אשטון בבקבוק גרמה לניפוץ שלו.
שברי הבקבוק שהתנפצו בידיו של אשטון גרמו לדם להתחיל לנטוף מידו. הוא הביט ביד שלו בהלם. הוא הבין שהגזים.
ריח הדם של אשטון החל לחדור לתוך אפו של זאין. כשזאין שיכור זו החולשה שלו. הוא לא מצליח להתגבר על הדחפים שלו.
הוא הסתובב בעקבות הריח וליאן ניסתה לנקות את הדם שלו, אך הוא לא הפסיק לזרום.
"קדימה!" ליאן אמרה בלחץ וניסתה לספוג את הדם בכרית שהייתה שם, אך זאין כבר היה קרוב מדיי.
הוא הסתכל על הדם בהשתוקקות. הניבים שלו כבר יצאו והעיניים שלו כהו. שום דבר לא יכל לעצור אותו מלנשוך אותו.
אשטון לא הבין מה קורה מסביבו. ליאן נעמדה מול אשטון וניסתה להגן עליו בגופה. היא הבטיחה לעצמה שלא תיתן לו להסתכן שוב- גם אם זה תלוי בחייה. היא ניסתה להסתיר את הדם שלו, אך זאין העיף אותה והיא נפלה על הרצפה ונחבטה בקיר.
הוא הביט במבט נעול וחדור בדם שביד של אשטון. אשטון שלא הבין את מה קורה סביבו, שפשף את עורפו בבלבול וגרם לצוואר שלו להתמלא בדם.
זאין תוך שניות נעץ את שיניו בצווארו של אשטון. זאין התפרע על צווארו של אשטון מבלי כל תחושת חרטה.
דמעות מרות זורמות בשטף על פניה של ליאן. גופה כאב כל כך והיא לא הייתה מסוגלת להרים את עצמה מהרצפה מבלי לקבל עזרה.
ליאן לא האמינה למה שהיא רואה. היא לא יכלה להכיל את הסיטואציה הזו.
היא ידעה שזאין פועל מתוך כעס, תסכול. הוא לא ראה מימינו ומשמאלו.
הנה היא מצאה לה עוד סיבה לשנוא את זאין.
ליאם נכנס במהירות לחדר. תוך שניות ביצע את התוכנית שתכנן בראש שלו.
הוא הרחיק את זאין ושבר את מפרקתו. זאין נפל על הרצפה באותן השניות.
ליאם התקרב אל אשטון על מנת למחוק את זכרונו.
"תוריד את הצמיד שעל היד שלו," ליאן אמרה בלי להסביר. גם אשטון קיבל צמיד זהה לשרשרת המיוחדת של ליאן. ליאם הוריד לו את הצמיד מידו.
"אתה לא זוכר שום דבר ממה שקרה כאן. ליאן נכנסה והעפת אותה על הרצפה כי אתה שיכור." ליאם אמר במהירות, חתך את האצבע שלו מאחד השברים של הבקבוק ברצפה ונתן לו מעט מן הדם שלו רק כדי שלא יראו את הנשיכה.
הוא החזיר את הצמיד אל מפרק כף ידו.
באמת, הוא החלים תוך מספר שניות כאילו דבר לא קרה.
הוא לקח את זאין ודחף אותו אל מתחת לספה שהייתה שם.
ליאם התקרב אל ליאן ועזר לה לעמוד על רגליה.
"תודה ליאם." היא אמרה והעיניים שלה נצצו. היא עמדה לבכות. "אני לא מאמינה," היא יבבה ובכתה על ליאם.
אשטון עמד שם מבולבל, לא מבין מה קרה לו.
נייל , אמליה וגרגורי נכנסו במהירות פנימה.
"יפה שלי, מה קרה?" היא שאלה ולאחר שנייה הביטה באשטון.
"הוא שיכור." אביה אמר לאחר שהריח את בגדיו ופתח את עיניו האדומות. "רק צרות הבחור הזה עושה לנו." הוא אמר ועזר לו לקום מהרצפה.
ליאם חייך חיוך מנחם לליאן שהלכה כשגופה הקטן והמבועת עטוף בזרועותיו השריריות של נייל, כפי שרגילה כבר לעשות כמדי שבוע- לבכות תחת ידיו של נייל. כל הדרך חשבה רק על זאין. לא הצליחה להפסיק לחשוב על כמה שהיא שונאת אותו. לא שונאת אותו- מתעבת אותו.
תחושת הזעם הציפה את ליאן. פרצו מתוכה תכונות שהיא לא ידעה שיש בתוכה. היא לא ידעה שיש בתוכה כל כך הרבה זעם ושנאה.
היא נשבעה באותו רגע שהיא הולכת לנקום בזאין. היא הולכת להחזיר לו על כל מה שעולל בחייה. היא נשבעה שהוא הולך להצטער על הרגע הזה שנכנס לחיה.
כל הדרך חזרה הוריה עשו לה הרצאות שכששותים צריך לדעת כמה ואיך כדי לא הלגיע למצב כמו אשטון.
לליאן לא היה אכפת במיוחד וחלק מהנסיעה היא בכלל לא הקשיבה להם. כל הנסיעה היא הייתה עטופה בידיו של נייל ובכתה בכי מר ושקט.
***
"אלוהים." אמליה מלמלה ופלטה אנחה כבדה בזמן שאשטון שוב הקיא על הרצפה, אחרי שניקתה כבר פעם אחת אחריו. "נייל, תוכל להישאר עוד קצת עם ליאן? תוודא שהיא מרגישה טיפה יותר טוב? בזמן שאנחנו עם אשטון?" היא אמרה אל נייל ועיסתה את רקותיה בעייפות.
"כן, בטח." הוא אמר מבלי להסס ונכנס לחדרה. היא שכבה על המיטה והביטה בתקרה.
"ליאן, איך את?" הוא שאל והביא לה ספל עם תה.
היא התרוממה לישיבה כשגופה חצי מכוסה בשמיכה והוא התיישב על המיטה לצידה. מבטו חצי מבקר חצי כאוב עבורה. הוא כל כך רצה להגיד לה אמרתי לך, למה היית צריכה את כל זה, תפסיקי להתעסק כבר עם זאין הזה- אבל הצד החברי שלו השתלט על הדחף הזה. הוא ידע שהיא לא צריכה את זה כרגע. בטח שלא ממנו.
"אני אבודה נייל. נמאס לי כבר כל הזמן לבכות ולכעוס. אני כבר לא יודעת על מי לכעוס יותר- עליי ,על אשטון או על זאין." היא אמרה, משכה את אפה ,לגמה מהתה והניחה אותו בצד. היא לא הייתה צמאה. גם כשהיא שתתה את התה היא דמיינה את זאין שותה את הדם של אח שלה וזה גרם לה לא לרצות יותר.
"מה שבטוח- אין לך מה לכעוס על עצמך." הוא אמר. "את מאשימה את עצמך בכל כך הרבה דברים שאין לך מה לעשות נגדם. תביני, זאין, אשטון הם בסופו של דבר אחראים למעשים שלהם. את לא יכולה כל הזמן להגן על כולם ואת לא יכולה לחנך את זאין." הוא הניח את ידו על כתפה ושפשף אותה בחמימות.
"אני שונאת אותו נייל. אני כל כך שונאת אותו." היא אמרה ובכתה עליו.
מבלי שהתכוון ובדרך עקומה לגמרי, השיג נייל את מבוקשו.