Dark Blood #פרק 42 – עוגייה עם שוקולד.

~נקודת מבט ליאן (לי) ברנס~
"ליאן- ארוחת ערב!" אבא קרא לי מלמטה. סגרתי את הספר בפיזיקה ונאנחתי.
"אתה יכול להצטרף אם אתה רוצה," הצעתי לו. ידעתי שארוחה משפחתית זה דבר שלא קורה אצל ליאם בבית.
"תודה אבל אני צריך כבר לחזור הביתה." הוא אמר בחיוך.
ירדנו שנינו במדרגות. כולם כבר ישבו סביב השולחן מוכנים לאוכל.
"תודה על העזרה בפיזיקה, הייתי רק צריכה את זה." אמרתי בחיוך.
"פיזיקה אה?" אשטון אמר בהתגרות והסתובב אליי כדי לראות את תגובתי. כל מה שיכולתי לעשות זה לגלגל את עיניי בייאוש. "אני רק אומר שכל ערב יורד מהחדר שלה גבר אחר. תבחרו מה אתם רוצים לעשות עם המידע הזה." הוא אמר ומשך בכתפיו.
"אין לי כוח אליך כבר." אמרתי וצחקתי. ליאם גם.
"כדאי לא להתייחס אליו." אבא אמר בחיוך. "אתה רוצה להצטרף.." הוא אמר וחיכה לליאם שישלים את שמו.
"ליאם." הוא אמר בביישנות ולחץ את ידו של אבי. "ותודה על ההזמנה אבל אני חייב לחזור הביתה." הוא אמר.
ליוויתי אותו אל הדלת, חיבקתי אותו לשלום וסגרתי אחריו את הדלת.
"מה נייל חושב על ה'ידיד' שלך?" אמא שאלה כשהתיישבתי על יד השולחן.
"אמליה, אל תתני לזה ליד." אבא אמר וחבט קלות בראשו של אשטון.
"הוא בסדר גמור. נייל יודע את מקומו." אמרתי ומבלי ששמתי לב החיוך נפרש על פניי.
"בטח שהוא יודע. מאז כיתה א' האפס הזה בונה אותו." אשטון עקץ ולגם מהמים שלו. הפעם אני חבטתי קלות בראשו.
"לא כל הגברים הם ישירים אשטון." אמא נחלצה לעזרתי.
"הבחור איטי בצורה קיצונית." הוא אמר.
"טוב, אפשר להפסיק לדון על נייל?" אמרתי ומזגתי לעצמי מהאוכל לצלחת. "אפשר לדבר על נושא אחר.. כמו הלימודים של אשטון?" אמרתי בחיוך מנצח.
ידעתי ששלפתי את הקלפים הנכונים.
"את חתיכת כלבה." הוא אמר וכיווץ את גבותיו בכעס.
"אשטון!" אמא קראה.
"באמת זה נושא מעניין שכדאי לדון בו. אפשר להיות יותר ספציפיים ולגשת ישר לנכשל שלך בביולוגיה." אבא הוסיף.
"אז אמא, אמרת שאת רוצה להגיד לנו משהו לא?" אשטון ניסה להעביר את נושא השיחה.
"כן, באמת רצינו להגיד לכם משהו." היא הכלילה את אבא בעניין. אשטון היה אסיר תודה על כך שזה עבד לו והם הפסיקו לדבר על זה. "בעוד שבועיים אני ואבא נאלץ לנסוע לזמן מה מטעם העבודה." היא אמרה ונאנחתי בכבדות
הנה הסרט חוזר על עצמו שוב.
"לכמה זמן?" אשטון שאל.
"לכל הפחות לשבועיים." היא אמרה
"אני לא מבינה למה אתם שוב צריכים לנסוע?" שאלתי.
"מסובך להסביר. זה עניינים של העיירה שצריך לטפל בהם." חוץ מלהגיד בערך במה ההורים שלי עובדים- אין לי מושג בשום צורה מה הם עושים.
"מי יעלה בגורלנו?" אשטון שאל. לפי איך שאני מכירה את אשטון הוא כבר מתכנן לעצמו בראש את המסיבה שהוא עומד לעשות בבית.
"לורן תהיה אתכם." אבא אמר. נאנחתי שוב בחוזקה ושילבתי את ידיי. זה כבר מרתיח. "מה קורה ליאן?" אבא הבחין בכך שאני כועסת.
"זה פשוט לא ייאמן. אני חשבתי שחזרנו לאנגליה בדיוק מהסיבה הזו- כדי שלא תאלצו לנסוע כל פעם. למה אנחנו לא יכולים להיות פשוט משפחה נורמלית שההורים שלה לא נעלמים אחת לכמה חודשים לכל כך הרבה זמן?!"
"ליאן, אלו הדרישות של התפקיד שלנו. גלי הבנה." אמא ניסתה להרגיע את הסערה שנכנסתי לתוכה.
"ליאן אני חושב שאת קצת מגזימה." אשטון גם ניסה לאזן אותי.
"אשטון אל תתערב." רתחתי. "אתם יודעים שבעוד חודש אני מציגה את הציורים שלי בתערוכה השנתית. אני אמרתי לכם את התאריך מראש, אתם יודעים כמה זה חשוב לי!" אמרתי וקמתי ממקומי. לא יכולתי לשבת כשעצור בתוכי כל כך הרבה כעס.
"לורן תגיע במקומנו," הפשטות שבה היא אמרה את הדברים רק גרמו לי להתאכזב יותר.
"אני לא רוצה את לורן איתי! אני רוצה את ההורים שלי! כבר שנתיים ברציפות שאתם לא מגיעים לשום תערוכה בגלל העבודה המטופשת הזו שלכם!"
"ליאן, אני חושבת שכדאי שנרגיע את הרוחות." אבא אמר וניסה לגעת בכתפי, אך הזזתי אותה במהירות.
"אני לא הולכת להרגיע. זה כבר נמאס עליי." אמרתי והלכתי בסערה לחדרי.
***
הבוקר יצאתי מוקדם מהבית כדי לחזור על החומר לקראת המבחן ובעיקר על מנת להתחמק מניסיונות כושלים של ההורים שלי להחליק את הנושא או לנסות לנחם אותי.
אני מניחה שיש סיכוי שהגבתי לסיטואציה בצורה לא בוגרת- אבל זה צבר בתוכו כל כך הרבה תסכול.
זו עומדת להיות התערוכה השלישית שהם עומדים לפספס בגלל העבודה שלהם- שאפילו אין לי מושג מה היא.
מה יש בעבודה שלהם שחשוב יותר מהבת שלהם?
תחילה כשגרנו באירלנד הם היו צריכים לטוס כל פעם לאנגליה בגלל העבודה. הם היו נעדרים לשבועיים בכל פעם.
הסיבה העיקרית שאני ואשטון הצלחנו לקבל את זה שאנחנו עוברים מאירלנד היה בגלל שהם אמרו שאם נגור שם הם לא ייאלצו להיעדר כל כך הרבה זמן.
כל שנה מחדש הנסיעה שלהם נפלה בדיוק על התערוכה השנתית.
זה מתסכל כל כך. אני בסך הכל רוצה את התמיכה של ההורים שלי.
התיישבתי בחצר בית הספר, בפינת ישיבה על יד מגרש הספורט
הנחתי את הכוס החמה של הקפה על השולחן והוצאתי את הדפים.
כל כך ניסיתי להתרכז בחומר ולא בדברים שיכולתי להגיד אתמול במהלך הויכוח ולא אמרתי וגם קבוצת הנערים ששיחקו רוגבי במגרש הפריעה לריכוז שלי.
"היי," נייל אמר בחיוך ונשק למצחי והתיישב על ידי.
"היי." מלמלתי והמשכתי להתעמק בחומר.
"עוגיית שקולד לילדה עצובה במיוחד?" לקח לו פחות מכמה שניות להבין שעובר עליי משהו
"תודה," חייכתי חצי חיוך ולקחתי עוגייה אחת משקית הנייר של נייל הגיש לי.
הוא לקח את השנייה, כיווץ את השקית לכדור וקלע לפח.
"מה קורה?" הוא שאל ואסף את גופי לחיבוק בין זרועותיו.
"אמא.. אבא.. עבודה.."
"מה חדש?" הוא כבר הבין על מה אני מדברת. בשאלתו הוא ניסה להבין למה זה מסעיר אותי כל כך.
"שהסיבה העיקרית שחזרנו לכאן זה כדי להפסיק את כל הנסיעות האלו שלהם- וזה פשוט לא קורה." אמרתי. "וזה כל פעם מחדש נופל על התערוכות השנתיות שלי. כל כך בעייתי שאני רוצה שההורים שלי יגיעו אליהן?"
"ברור שלא." הוא אמר בקול רך ונשק לכתפי. "מי יהיה איתכם?"
"לורן." אמרתי.
"לורן נחמדה. יהיה בסדר." הוא אמר. הוא ידע שאין לו כל כך איך לנחם אותי כל פעם מחדש כשזה קורה.
לפתע הארי התקדם אלינו כשפניו דרוכות לכיווננו.
אני ונייל נאנחנו וכבר התכוננו להתעצבן בדרך זו או אחרת.
"קחי." הארי אמר ודפק את ידו על שולחן העץ. רק לאחר שהרים את ידו הבנו מה הוא רוצה.
אני ונייל החלפנו במהירות מבטים מודאגים. השרשרת!
"מאיפה יש לך אותה?!" חטפתי אותה במהירות ובחנתי אותה, כדי לראות האם הוא שינה בה משהו.
"אני לא נוהג להשוויץ בדרכים שלי." הוא אמר בחיוך ממזרי. הבטנו בו במבט מפציר. "מצאתי את השרשרת ושאלתי את ליאם אם הוא יודע של מי השרשרת. הוא אמר לי שזה שלך." הוא אמר. הבטתי בו ארוכות.
"ליאם?" שאלתי שוב כדי לוודאי שאני שומעת טוב.
"פעם הבאה תשמרי על החפצים שלך יותר טוב. אני מניח שיש לזה ערך סנטימנטלי." הוא התעלם לחלוטין ממה שאמרתי והלך.
נתתי לו להתרחק מעט ואז הגבתי.
"נייל, אין סיכוי שליאם והארי היו יותר משלוש שניות אחד ליד השנייה מבלי שאחד מהם ימצא את עצמו עם מקל תקוע בתוך הגוף." לחשתי כדי שהארי לא ישמע את החשד שלי בו. משהו בסיפור הזה לא נשמע לי הגיוני. "אתה חושב שהוא גילה על השרשרת?" שאלתי את נייל כדי לנסות לפרש את המשפט שלו.
"אם כן- איזה סיבה יש לו להחזיר לך אותה?" הוא שאל.

~נקודת מבט זאין (ג'וואד) מאליק~
"זאין אתה יכול למסור כבר?!" ג'יי צעק לי. מסרתי לו את הכדור ולאחר מכן הוא מסר לאשטון. זה שאשטון איתי בקבוצה של הרוגבי לא ממש עוזר לי להתגבר על ליאן, ובטח לא גורם לרגשות אשמה שלי להיעלם.
הפרצוף התמידי הזה שהוא דופק לי של 'הרסת לאחותי את החיים' לא מרפה ממני.
מהצד ראיתי את ליאן יושבת עם נייל.
לנסות להתגבר עליה זה אולי אחד הדברים היותר קשים שעשיתי.
אני הייתי בטוח שלפרוק מעליי את כל מה שאני מרגיש אליה יעזור לי להיות קצת יותר שלם עם זה נפשית, אך דבר לא עזר. זה רק גרם לי להרגיש יותר רע עם זה שאין לה מושג.
לראות אותה עם נייל, ככה מאושרת ולדעת שאני לא יכול להיות חלק מהשמחה הזו שהיא נמצאת בה- זה חורט בלב יותר מכל כאב אחר שהיה לי.
לפתע ראיתי את הארי מתקרב אליהם.
הגוף שלי מוכן לפעול בסיטואציה. הקשבתי לשיחה שלהם.
הפעם, משום מה- הארי לא התנהג אליהם כמו בן זונה גמור.
הוא בא להחזיר לליאן שרשרת. באיזה שרשרת מדובר?
אחרי שהארי הלך ליאן ענדה את השרשרת על צווארה.
צמצמתי את עיניי כדי לזהות באיזה שרשרת מדובר.
שרשרת כסופה, עם תליון בצורת עיגול.
השרשרת הזו מוכרת לי. אני מזהה אותה.
הלכתי בצעדים גדולים ומהירים לכיוונם. לא היה אכפת לי שאנחנו באמצע אימון. אני חייב להבין מאיפה יש לה את השרשרת הזו!
"מאיפה יש לך את זה?" שאלתי ונעמדתי למולם.
"אני מציע שתלך מכאן זאין." נייל ישר, כמו זכר אלפא סטנדרטי מיד קם ממקומו ודאג להרחיק אותי ממנה.
"אני מציע שלא תתערב. מאיפה יש לך אותה?" ליאן נותרה יושבת, מעט לחוצה מהסיטואציה. היא יודעת לאן הדברים מדרדרים בדרך כלל.
"אתה לא מאיים כאן על אף אחד." נייל אמר. גלגלתי את עיניי. אני שונא שהבחור הזה נדחף לכל דבר.
"תלך מכאן. עכשיו." כפיתי עליו. תוך שניות נייל התנדף מהמקום. "עכשיו תעני לי. מאיפה יש לך את זה?"
"יש לי את מה?" היא שאלה מעט מבוהלת.
"השרשרת. מאיפה היא?" נעשיתי חסר סבלנות. היא החלה לגמגם. "ליאן אני לא צוחק איתך. תגידי לי עכשיו מאיפה יש לך את השרשרת." הרמתי את קולי והבטתי ישירות אל תוך עיניה. להראות לה דרך עיניי את רמת הרצינות שלי.
"זו שרשרת שעוברת אצלנו במשפחה." היא אמרה בכניעה.
"ממתי יש לך אותה?" התמלאתי זעם. פעולת הנשימה הפכה לקשה יותר ויותר. אני מתחיל להעלות קונספירציות לראש שלא מוצאות חן בעיניי.
"א.. אני לא יודעת ממתי.. בערך מאחרי המוות של ריי." התחלתי להסתובב סביב עצמי. העברתי יד בשיערי בעצבים כשאני מתחיל לקבל תמונה בהירה של הדברים.
פתאום אני מבין למה לא הצלחתי למחוק אותה כשראתה אותי הופך לערפד, למה הארי ולואי לא הצליחו לכפות עליה אף פעם.
ועכשיו כשהארי החזיר לה את השרשרת אני פתאום מבין למה היא נישקה את הארי אז במרפסת של הבית שלה.
לפתע הרגשתי שכדור הרוגבי מתקרב לעברינו. הסתובבתי במהירות ותפסתי אותו, שנייה לפני שפגע בפניה של ליאן.
הסתובבתי והבנתי שהכדור נזרק על ידי אשטון כדי להפריע לנו בשיחה.
תפסתי את הכדור בשתי ידיי וזרקתי אותו בחוזקה חזרה אל אשטון.
מההדף של הזריקה, אשטון עף אחורה ונפל.
"אני פשוט אידיוט." מלמלתי ורצתי במהירות לחפש את הארי- מותיר אותה המומה מאחוריי.